צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 4

ועפ"י הדברים האלה יש לתרץ קושיית התוס' לקמן דף כ"ג ע"ב ד"ה מא' בינייהו שכ' תימא לרשב"א דנימא דא"ב נוקשה ותערובות וכו' וכי תימא כיון דמרבינן ליה לאכילה הה"ד להנאה א"כ כרת נמי לחייב ולפי מ"ש ניחא דכרת אי אפשר לומר דאתרבו נוקשה ותערובות דאי ס"ד דאיתרבו גם לכרת א"כ גם עתה דאקיש רחמנא השבתת שאר לאכילת חמץ שבכרת אכתי לא אימעט נוקשה ותערובות והדרא קושיא לדוכתא הוה ליה לאקושי השבתת שאר לאכילת חמץ סתם ולא גבי כרת ואז לא היינו צריכין קרא מיותר לרבות לפני זמנו אלא ודאי שבנוקשה ותערובת ליכא כרת וכנ"ל ואף שהוכחה זו הוא רק לר' יהודה אבל לר"ש באמת ליכא קרא ללפני זמנו וא"כ אכתי הדרא קושית התוס' לדוכתא דהוה ליה למימר א"כ נוקשה ותערובות לר"ש אלא שזה אינו קושיא דהרי עיקר פלוגתא דחזקיה ור"א הוא רק אליבא דר"י ולא אליבא דר"ש וכמ"ש התוס' דף כ"ב בד"ה ע"ב ור"ש.

ע"ב וש"מ הבערה לחלק יצאת עיין רש"י ותוס' שנדחקו במה שמענו זה מדברי ר"ע ולענ"ד נראה דהנה בהבערה כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והך ביום השבת מיותר דהרי קרא בשבת איירי שם ודרשינן מיניה ביום השבת לא תבערו אבל ביו"ט מותר וכן כתב המגיד משנה בריש הל' יו"ט ואמנם אני אמרתי אם ילפינן מהך קרא חילוק מלאכות אז לא דרשינן הך דיוקא ביום השבת להתיר גוף ההעברה בי"ט אלא כך דייקינן ביום השבת יש חילוק מלאכות אבל בי"ט ליכא חילוק מלאכות וכמו דאמרינן במכילתן דף מ"ח ע"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט ונמצא לפי זה למ"ד הבערה ללאו יצאת וכתיב ביום השבת למעוטי יום טוב הותרה הבערה לגמרי ביו"ט אבל למ"ד לחלק גוף ההבערה אסורה ביו"ט שלא לצורך אוכל נפש כמו כל המלאכות וכיון שר' עקיבא אוסר הבערה בי"ט על כרחך סובר לחלק יצאת ובחידושינו למסכת ביצה הארכנו בזה שם יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הא"י הנה בצד ההיתר פתח בתרתי אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובצד האיסור אחז אחרים ושביק לגבוה והוה ליה גם כאן לומר יכול וכו' ויקבל פקדונות מאחרים ומגבוה דהרי ודאי גם מגזבר אסור לקבל פקדון אם מקבל עליו אחריות דמ"ש כיון שגורם לממון ואולי מזה הוכיח הרמב"ם מה שחידש לנו בפ"ד מחמץ הלכה ד' שאפילו אין הישראל הנפקד חייב באחריות מן הדין רק הוא אנס ואם יוגנב יכריחהו לשלם ג"כ חייב באחריותו מקרי ועובר עליו בל יראה אם שהוציא דבר זה מחמירא כו' דלקמן ואני אומר שמזה הוציא דין שלו מדשבקי' לגבוה משום דמיירי אפילו אם אינו חייב מן הדין באחריות רק שיכפהו לשלם וזה לא שייך בגזבר גבוה: לכל זה אתי שפיר לדעת הרמב"ם דגם אחריות שע"י אנס מיחשב אחריות לחייב לבער אבל לדעת החולקים עליו בזה נשאר קשה כל הנזכר ונראה משום דרצה לומר אח"כ אין לו בכיבשתו וכו' לא כיבשתו מנין וכו' ואם היה אוחז בלשונו של גבו' ובגבו' לא שייך כיבשתו וא"כ כבר ביאר האיסור אפילו בלא כיבשתו ואיך יאמר אח"כ אין לי אלא בכיבשתו ולכן מתחלה שביק גבוה כי כל זמן שאין לנו קרא על לא כיבשתו דרשינן האיסור על כיבשתו אלא דזה אתי שפיר לאביי אבל לרבא דהך מלתא אשכחן שלא כיבשתו ארישא קאי ולא אסיפא הדרא קושיא לדוכתא למה שביק בסיפא גבי איסור פקדונות גבו' והנה אמרתי אסורה נא ואראה אם שייך דין זה בשל גבו' לאסור בקיבל אחריות ואולי מותר בשל גבו' גם בקיבל אחריות והוא בשומי לב לדעת ר"י שהביא הרא"ש דשומר חנם אינו עובר בבל יראה אף שהיה חייב בפשיעה כיון שהיה פטור מגניבה ואבידה והוא הדיעה הראשונה בש"ע סי' ת"מ סעי' א' ולכאורה הא מלתא בעי טעמא כיון שעכ"פ הוא על אחריותו בפשיעה ועלה במחשבתי משום דאם נגנב והשומר שכיר משלם הוכר הגנב היה משלם כפל לשומר ואמרינן בריש המפקיד טעם דהוה כאלו אמר לו סמוך לגניבה יהיה קנוי לך אם כן גם החמץ אם יוגנב סמוך לגניבה קנוי היה להשומר והוא שלו ממש ועובר עליו בבל יראה אבל בשל הקדש אינו יוצא מרשות הקדש בלי פדיון ובלי שומת שמאים וא"כ מי מקנה להנפקד ולא הוה משכחת שיהיה שלו לכך אינו עובר עליו אפילו קיבל אחריות כך עלה במחשבתי בתחלת. העיון אבל הדרנא ב' מכמה טעמים חדא דאם כן לא יהיה הנפקד עובר בב"י כי אם בנגנב בפסח וסמוך לגניבה והרי משמעות הפוסקים והש"ס שעובר תיכף בב''י ואפי' ללישנא קמא דרבא שם בהמפקיד דנעשה כאומר לו אם יוגנב יהיה קנוי לך מעכשיו משמעות הסוגיא שאפילו לא יוגנב כלל עובר תיכף בב"י ועוד דהרי רבא אמ' לקמן דאלו מגנב או מתביד והרי באביד כפל ועוד דא"כ איך אמרינן בשמעתין הניחא למ"ד גורם לממון וכו' והרי לדידי כשיוגנב ממון ממש הוא שלמפרע היה שלו ואין רצוני להאריך במה שהאריכות הוא בשיטות אחרות ולא בסוגיא זו ועכ"פ כיון שהחלטנו שגם בשל גבוה אסור קבלת פקדונות באחריות כמו בשל א"י הדרא קושיא לדוכתא למה שביק בסיפא ק גבוה באיסור פקדונות ויבואר אחר כך בדברינו:

שם יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הא"י והנה הריף גרס יכול יקבל פקדונות מן הא"י ויטמין ולכאורה גרסתו תמוה שהרי מה שרצה להתיר קבלת פקדונות הוא מדכתיב לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ומה שרצה להתיר הטמנה הוא מדכתיב לא יראה משמע דוקא מה שרואה לפניו ולא מה שטמון ואינו נראה והרי יראה מוקדם בקרא ללך וא"כ למה אחז הריף בהיפוך יכול יקבל וכו' ויטמון וראיתי להרז"ה שכתב דאי לאו דכתיב לא ימצא לאסור בקיבל אחריות הוה דרשינן מלך לך תרי זימנא לאסור הכל לפי שאף מפעם א' לך משמע שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה וכו להתיר בכל ענין בין קיבל אחריות ובין לא קיבל בין כיבשתו ובין לא כיבשתה ומדכתיב תרי זימני לך אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואיתרבי הכל לאיסור אפילו לא כיבשתו ואפילו לא קיבל אחריות וכל זה אי לא הוה כתיב לא ימצא אבל השתא דכתיב לא ימצא לאיסור בקיבל אחריות דכך משמעותו של לא ימצא שהוא מצוי בידך שקבלת אחריותו עליך אם כן מכלל דלך לך לא לאסור אתי אלא להתיר גם כיבשתו בלא קיבל אחריות זהו שטת הרז"ה והנה גם דבריו תמוהים דא"כ איך קאמר בברייתא לא ימצא מה ת"ל וכו' לפי שנאמר לא יראה לך וכו' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' יכול יטמין ויקבל פקדונות וכו' ומדברים הללו משמע דאי לאו לא ימצא הוה אמינא שיקבל פקדונות ולדברי הרז"ה נהפוך הוא דאי לא הוה כתיב לא ימצא היה הכל אסור אפי' לראות של אחרים בלי קבלת אחריות דהרי הוה אמרינן דתרי לך לרבות הכל לאיסור מטעם אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ונראה דגרסת הריף עם שטת הרז"ה חדא מתורצת בירך חבירתה דהנה בקרא כתיבי תרי לך וכשם שהוכפל לך כך הוכפל לא יראה דתרי זימני כתיב לא יראה לך ועיין ברש"י בד"ה ופרכינן לרבא וכו' והנה בידינו לומר דלך דכתיב תרי זימני הוא להורות אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואגב שרצה לכתוב לך תרי זימני הוצרך ג"כ למכתב לא יראה תרי זימני ואם כן לא יראה שפר דרשינן מיניה אי אתה רואה אבל אתה מטמין ולא שייך אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שהרי אינו מיותר רק אגב שרצה לכפול לך הוצרך לכפול ג"כ לא יראה ונוכל לומר ג"כ לאידך גיסא דלא יראה דכתיב תרי זימני הוא לרבות הטמנה לאיסור דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפי הטמנה לאיסור וממילא כיון שריבה גם הטמנה לאיסור הוצרך להכפיל לך תרי זימני להתיר של אחרים ושל גבוה בין בהטמנה ובין בגלוי דאי לא הוה כתיב רק חד לך הוה אמינא הא דמיעוט רחמנא של אחרים ושל גבוה דוקא בהטמנה מיעט אבל ברואה ממש גם שלאחרים ושל גבוה אסור דהרי חד בהני תרי לא יראה בהטמנה איירי כתב רחמנא עוד הפעם לך דגם ברואה ממש ג"כ אמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומעתה כיון שיש בידינו לדרוש תרי לך לענין מיעוט אחר מיעוט ולא יראה נשאר במשמעותו להתיר הטמנה ויש בידינו לומר להיפך דלא יראה תרי זימני הוא מיעוט אחר מיעוט אבל לך נשאר על משמעותו להתיר של אחרים ושל גבוה וכיון שאין בידינו להכריע איזה מהם נשאר על משמעותו אין בידינו להתיר שום אחד מהם ומוכרחים אנו לאסור הטמנה וגם לאסור של אחרים ושל גבוה אבל לקבל פקדון של אחרים ולהטמינו מותר ממ"נ וזהו כוונת הריף בגרסתו יכול לקבל פקדונות מן הא"י ויטמין פירוש שהפקדון שיקבל ממנו יטמינו שלא יראנו ויהיה מותר ממ"נ שם רבא אמר לעולם לא תיפוך וארישא קאי וכו' הנה יפלא לרבא הוה לי לברייתא למתני הא ברישא דברייתא וכך ה"ל למתני שבעת וכו' לא ימצא למה נאמר לפי שנאמר לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה וכו' אין לי אלא שלא כיבשתו שכיבשתו מנין ת"ל לא ימצא [וגם כן הכוונה לפי שנאמר לך תרי זימני] יכול יטמין ויקבל פקדונות וכו' ת"ל לא ימצא ולמה המתין בהך אין לי אלא שלא כיבשתו עד ששנה בנתיים איסור קבלות פקדונות והנה לשטת הרז"ה ניחא דאיך הוה מצי למימר ברישא אין לי אלא שלא כיבשתו כיבשתו מנין ת"ל לא ימצא והכונה לפי דכתיב לך תרי זימני אמרינן שדי חד על לא ימצא והרי כל זמן שלא זכינו למדרש לא ימצא לאיסור פקדונות באחריות אז אדרבא תרי זימני לך אתו לאסור הכל מטעם אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואיך יוכל לדרוש מהכפל להיתר ואדרבה הכפל לאסור אתי ולכך הוצרך מתחלה לדרוש מלא ימצא לאסור קבלת אחריות ומדאיצטרך לאסור אחריות מכלל דלא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט ודריש שוב מתרי לך להתיר גם כיבשתו וכל זה לשטת הרז"ה אבל לפי פשטות סוגיא דשמעתין דלא משמע כפירוש הרז"ה שהרי לא נזכר כלל בשמעתין דנימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ורש"י ותוס' לא הוזכרו סברא זו וגם כך מוכח שלא פירשו רק כפשוטו אם כן קשה על רבא למה איחר תנא דברייתא הך אין לי אלא שלא כיבשתו עד לבסוף ולא סידרו במקומו על הרישא ונלע"ד ונתרץ ג"כ קושיית ר"ת בתוספת בד"ה משום דכתב וכו' שכתבו הקשה ר"ת דבשום דוכתא לא מצרכינן תרי קראי לכיבשתו ושלא כיבשתו וכו' ואני אומר דגם בשמעתין לא מצד הסברא רצה לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו אלא משום דחזינן דמקרא חד מתיר ומקרא חד אוסר ואנו אומרינן דחד מיירי בקיבל אחריות וחד בלא קיבל מנ"ל הא ודלמא חד מיירי בכיבשתו וחד בלא כיבשתו ואפילו בלא אחריות יהיה אסור בכיבשתו אבל בלא כיבשתו אפילו באחריות מותר כיון שאפילו גורם לממון לא מיקרי דכל זמן דאיתיה בעיניה אין כאן גורם לממון אבל בכל שאר מקומות שמתיר מקרא מלא דבר בלי שום חילוק לכך לא מחלקינן מסברא בין כיבשתו ללא כיבשתו ומעתה כל זמן שלא המציא צד האיסור מלא ימצא לא היה מקום לומר אין לי אלא שלא כיבשתו דמהי תיתי לחלק כאן יותר מבשאר מקומות כקושית ר"ת ועל זה משני תלמוד לומר לא ימצא והיינו כדמסיק דכתב לך תרי זימני ושדינן חד על לא ימצא דאפי' במצוי לך דהיינו שכיבשתו אפ"ה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים על כרחינו צריכין לחלק בין קיבל אחריות או לא ועפ"י הוצעה זו יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל למה שביק בסיפא של גבוה שאם היה אומר יכול יטמין ויקבל פקדונות ומגבוה ת"ל לא ימצא א"כ כבר היה מחליט שקרא האוסר קאי גם בשל גבוה ובשל גבוה לא שייך כיבשתו ואם כן כשאנו רוצים להשהות קרא האוסר עם קרא המתיר על כרחינו בשל גבוה אין לנו חילוק אחר רק החילוק בין קיבל אחריות ובין לא קיבל וכיון שעל כרחינו אנו צריכין לחלק בין קיבל אחריות ללא קיבל אחריות בשל גבו' ממילא גם בשל א"י יש חילוק זה ומהי תיתי להמציא עוד חילוק בין כיבשתו ללא כיבשתו לכן עכשיו לפי שרצה לומר אחר כך אין לי אלא שלא כיבשתו וכו' ולחלק בין קרא האוסר לקרא המתיר בזה שבקי' לשל גבוה במקרא האוסר שהרי לא שייך בו כיבשתו אבל לבסוף דמסיק שאין חילוק בין כיבשתו ללא כיבשתו ועל כרחינו אנו צריכין לחלק בין קיבל אחריות ובין לא קיבל אז באמת גם של גבוה אסור אם קיבל אחריות

תוס' ד"ה משום וכו' ואומר ר"י וכו' דההוא נמי לך חשיב הנה לפי הנראה מדברי התוספת הללו שמצד הסברא הקשה שכיבשתו מנין ולא כמו שכתבתי אני לעיל דמצד רומיא דקרא רצה לחלק בזה ולפי זה נשאר קשה לסברתם למה לא קתני הך אין לי אלא שלא כיבשתו ברישא כיון דעלה קאי ונראה משום דאיסור הטמנה יליף מקרא דלא ימצא ובקרא זה התחילה הברייתא והיתר א"י שכיבשתו הוא מייתרא דלך תרי זימני וזה עדיין לא נזכר כלל בברייתא ולכן התחיל שכבר נזכר.. ואמנם לפי מ"ש מהרש"א לדחות האבל עוד קשה ליה וכו' שכתבו התוס' וכתב מהרש"א דאי לאו ג"ש דשאר שאר לא הוה שדינן יתורא דלך אלא ימצא אלא לגבולין אתי להתיר הטמנה וקבלת פקדונות ומתחלה כשאמר יכול יטמין ויקבל פקדונות נ"כ מיתורא דלך קאמר ע"ש במהרש"א ולפי דבריו נשאר קשה למה לא תני ברישא און לי אלא שלא כיבשתו ומה שכתבתי לפי דעדיין לא הוזכר בברייתא ייתורא דלך קשה הרי גם מה שאמר יכול יטמין ויקבל פקדונות ג"כ אייתורא דלך קאי ומתוך קושיא זו ממילא מדלא מקדים הך אין לי אלא שלא כיבשתו מכלל דיכול יטמין ויקבל פקדונות לא מייתורא דלך קאמר וממילא שפיר הקשה הרשב"א הועוד קשה דלמה לי ג"ש דשאר אבל לפי מ"ש אני לעיל דהאי אין לי אלא שלא כיבשתו אינו מסברא רק מכח רומיא דקראי דחד אוסר וחד מתיר א"כ בלא"ה לא היה אפשר לומר הך אין לי אלא שלא כיבשתו עד דיליף מתחלה איסור קבלת פקדונות וכמו"ש בחידושי הגמרא וממילא שפיר איכא למימר סברת מהרש"א דיכול יטמין ויקבל שאמר מתחלה גם כן כוונתו מחמת ייתורא דלך ונדחה הך אבל עוד קשה לי ואמנם לפי מה שתירץ ר"י קושיי"ת רשב"א הראשונה מוכח דהך אין לי אלא שלא כיבשתו מצד הסברה ולא מחמת רומיא דקראי ממילא נסתר סברת מהרש''א וממילא יכול יטמין ויקבל וכו' לאו מייתורא דלך הוא ושפיר קאמר אבל עוד קשה ובזה נקשר הך אבל עוד קשה לו למה שכתבו תחלה דבאמת לשון אבל הוא תמוה וכך הוה להו למימר ועוד קשה ולפי מ"ש דעל תירוצו של ר"י קאי שייך שפיר לשון אבל עוד קשה שהוא לסתור תירוצו של ר''י שם בא"ד אבל עוד קשה לו כיון דשדינא וכו' אמאי איצטריך ליה לעיל למדרש מה מה שאר האמור בגבולין וכו' ועיין מהרש"א מה שהקשה ולענ"ד נראה שאין כוונת התוס' בקושיא זו דלא לכתוב כלל ג"ש דשאר שאר דהרי ודאי איצטריך למדרש מיניה שלא יטמין ויקבל פקדונות בגבולין ודוק בדברי תוספת שכתבו אמאי איצטריך למדרש וכוונתם כיון דדריש מג"ש שלא יטמין ויקבל פקדונות בגבולין א"כ שוב לא צריך לסיים ומה שאר האמור בגבולין שלך אי אתה רואה וכו' דהאי מלך דשדינן אלא ימצא דרשינן וק"ל

רש"י ד"ה ש"מ מדלא נפקא ליה וכו' אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט וכו' הנה דברי רש"י הללו תמוהים דמשמעות לשונו זה הוא שעיקר הוכחת ביום ראשון עיו''ט הוא רק לימוד הזה ובאמת דבריו תמוהי' דאף אם היה לר''ע עוד כמה הוכחות אחרות על זה מ''מ כיון שיליף גם מזה מדאסור להבעיר ביו''ט ש''מ כל הני תלת שאם יחסר חד מתלת עכ"פ נסתר לימוד זה שהזכיר ר"ע ומה בצע אם הי' לימודים אחרי' והכי הוה לי' לרש"י לומר ש"מ מדנפק לי' לר"ע דהאי ראשון עי"ט הוא ש"מ וכו' אבל עכשיו שכתב רש"י מדלא נפקא אלא מכאן הוא שפת יתר ומחוסר הבנה ומדי עסקי בזה חלילה לי להשבית גואל וחיוב עלי לומר דבר בשם אלוף נעורי מורי החריף הגדול מוהר"ר אייזק שור סג"ל זצ"ל שאמר ישוב דברי רש"י הללו ע"פי מה שכתבו התוס' בדף ד' ע"ב בד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהא השבתה והבערה היא ולא ביטול דתני' בשמעתין רע"א א"צ הרי הוא אומר תשביתו מצינו להבער' שהוא אב מלאכה הגאון המגיני שלמה תי' דכוונת רש"י לתשביתו משמע בכל דבר שיכול להשביתו בכל מה דמקרי השבתה וגם ביטול בלב בכלל וגם הבערה בכלל ע"ש ולפ"ז הקשה מורי ז"ל דמנ"ל לרבא למידק דאין ביעור חמץ אלא שריפ' דלמא כרבנן ס"ל אלא כיון דהשבתה בכל דבר דמקרי השבתה משמע א"כ אף שריפה בכלל דודאי גם רבנן דפליגי אר"י וס"ל מפרר וכו' מודו דגם שריפה מקרי השבתה וא"כ אי ביו"ט מי שרי שאף שיכול להשביתו בשאר דברים מ"מ כיון שגם הבערה מכלל תשביתו דקרא וביו"ט אי אפשר ותי' מורי דע"כ סובר ר"ע שהשבתה דקרא היינו הבערה דוקא דאי ס"ד דס"ל כל מיני השבתה בכלל וא"כ הוכיח דלאו בי"ט הוא דא"כ אי אפשר להשביתו בהבער' א"כ ל"ל לר"ע למידק מדאסור להבעיר שהיא אב מלאכה ה"ל למידק בקיצור כיון דתשביתו כל מיני השבתה הוא וא"פ גם ביטול בלב בכלל שגם זה השבתה היא ואי ביו"ט מי שרי הרי אינו ברשותו כלל אלא ודאי מדלא נפקא לי' לר"ע דהאי יום הראשון עי"ט הוא אלא מדאסור להבעיר וקשה תיפוק לי' בלא"ה מדאסור לבטל אלא ודאי שאין זה סברא כלל למימר למידק דכל מיני השבתה בכלל וא"כ ודאי ס"ל דאין ביעורו אלא שריפה וזהו כוונת רש"י דדק בלשונו מדלא נפקא לי' וכו' עד כאן דברי מורי ז"ל ודברי פי חכם חן וש"י:

ואני דקדקתי עוד מה שפירש רש"י שפת יתר דמנותר יליף לה והנה הלימוד מנותר במסקנא בדף ך"אע"א דחזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה וכו' ולפי זה יש לנו לומר שאין חמץ בשריפה רק בשעה שהוא בבל תותירו דהיינו בל יראה והיינו משתחשך ליל ראשון של פסח עד סוף הפסח אבל בע"פ אף שסובר שאסור באכילה או בהנאה גם כן מ"מ בל יראה אפשר דאינו עובר ועיין מ"ש בחיבורי נ"ב חלק א"ח סי' כ' בביאור דברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מהל' חמץ הל' ז' ולפ"ז מצינו למימר דבאמת אחרי שזכינו לדין דהאי יום ראשון עי"ט הוא ואז אינו עובר עדיין בבל יראה ואז אינו דומה לנותר ואז השבתתו בכל דבר ור"ע עצמו מודה לזה אלא שהוכחתו של ר"ע כד היא דאי האי יום הראשון י"ט עצמו הוא ואז בודאי ישנו בבל יראה והרי הוא דומה לנותר ואין ביעורו אלא בשריפה וביו"ט מי שרי אלא ודאי דהאי יום ראשון עי"ט הוא וכיון שהוא עי"ט אף שיכול לשורפו מ"מ כיון שעדיין אינו בבל יראה השבתתו בכל דבר ואם כן נולד לנו קושיא על רבא שאמר ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה משמע שגם אליבא דאמת שמשביתו בעי"ט גם כן סובר ר"ע אין ביעורו אלא שריפה ומנ"ל לרבא הא ונ"ל משום דבכל הני למודים דילפי כולהו תנאי בכאן דהאי אך ביום הראשון ארבעה עשר הוא לכולהו מוכח מהאי לימוד עצמו דמחצות ולמעלה אסור דמאן דיליף מאך חלק היינו חצי יום להיתר וחציו לאיסו' ומאן דיליף מלא תשחט על חמץ היינו ג"כ מתחלת זמן שחיטת הפסח דהיינו מחצות ולמעלה ואפי' ר' ישמעאל דאמר מצינו י"ד שנקרא ראשון וכן רנב"י דאמר ראשון דמעיקרא משמע מ''מ מודו אינהו לדרשה דאך חלק רק דאמרי דמגופי' דקרא ג"כ משמע ארבע עשר ולעולם ס"ל אך חלק למילף ממנו דמשש שעות ולמעלה אסור תדע דלא קאמרי אינו צריך וא"כ משמע שגם הם ילפי מאך חלק אבל ר"ע דאמר אינו צריך דמשמע שא"צ שום לימוד אחר רק מזה דאסו' להבעיר בי"ט יליף וא"כ קשיא תינח דיליף שאינו ביו"ט אבל מנ"ל דמשש שעות ולמעלה דלמא או כל היום אסור שלא נחלק בין קצת היום לקצתו ואי יש לחלק ביום עצמו דלמא שעה קודם הערב ובהית' קושיא זו י"ל עפ"י מ"ש התוס' בפרק מקום שנהנו בד"ה מקום שנהגו בשם הירושלמי דערב פסח מחצות ולמעלה אסור במלאכה מדאורייתא שהוא זמן הקרבת קרבן לכל ישראל והוה כמו יום טוב ולפי זה ממילא אמרינן דתשביתו היינו בחצו' כיון שאחר החצות כבר אסור במלאכה למה נפרש הך תשביתו על שעת איסור מלאכה כיון שבידינו לפרשו בשעת היתר וקרא סתמא כתיב ומסתמא קאי על שעת היתר דהיינו בחצות ולפי זה מוכח דאף עכשיו יום הראשון ערב יום טוב הוא גם כן אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי אז משום שעדיין אינו בבל יראה השבתתו בכל דבר אם כן מנ"ל לאסור חמץ משש שעות ולמעלה והוכחה זו היינו אם ר"ע אינו סובר אך חלק אבל אי הוה סובר אך חלק אלא שסובר שגם הוכחה זו מוכח דעי"ט הוא דומיא דר' ישמעאל ורנב"י אם כן נסתר הוכחת רבא וזה כוונת רש"י בלשונו הצח ש"מ מדלא נפקא לי' לר"ע דהאי יום הראשון עי"ט הוא אלא מדאסור להבעיר וכו' ואם כן לא ס"ל אך חלק וכדקאמר ר"ע בהדיא אינו צריך דמשמע שאינו צריך שום לימוד אחר אם כן ש"מ דגם אליבא דאמת ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה זה אמרתי בילדותי ועיין בחיבורי נ"ב חלק א"ח סימן ט"ו עוד יישוב נכון על דברי רש"י הנ"ל וגם שם יישוב נכון על קושיית הפני יהושע שהקשה על דברי רש"י הללו מדברי רש"י לקמן דף מ''ו יעויין שם ובדרושים הארכתי מאד בדברי רש"י הללו בכוונתו במה שכתב מדלא נפקא לי' ובדרך חריף ולפי שהוא באריכות לא רציתי להעתיקו בחיבורו זה שלא להכביד על המעיין ואם יזכנו השם לסדר חיבורי פירש לציון שם יבואר באריכות שם ד''ה לפי שנאמר וכו' של אחרים כגון א"י וכו' לכאורה משמע מדברי רש''י הללו שאם יש בידו חמץ של ישראל אף על פי שאינו חיי באחריותו עובר עליו הנפקד אבל האמת אין זה כוונת רש"י אבל כוונת רש"י דבשל ישראל אף שאינו חייב באחריותו שהוא ש"א מ"מ אם יכול למכרו לא"י בשעה חמישית ולא מכרו הי' חייב ואם הוא בעין הי' אומר לו הרי שלך לפניך כמבואר במג''א סימן תמ''ג ס''ק ה' ואם כן ממילא הוא עובר בפסח בבל יראה אבל אם התנה בפירוש שאינו מקבל אחריות ואז פטור אפילו מפשיעה או שהיה שמירה בבעלים שאז אף אם היה יכול למוכרו לאחרים ולא מכרו הי' פטור או שהוא במקום שאין שם א"י לקנות אף אם הוא של ישראל אמרינן שלך אי אתם רואה אבל אתה רואה של אחרים ולקמן בחידושינו דף א ך"ט ע"א נאריך קצת בזה. שם בד"ה למאן דאמר ר"ש קאמר ליה בב"ק וכו' הנה לא לחנם כתב רש"י כאן מי הוא דאמר גורם לממון דהרי לפום רהיטא הוא שפת יתר ומה לנו אם ר"ש הוא המ"ד הזה או תנא אחר והנה נתתי לב לעיין בישראל המפקיד חמץ אצל ישראל וקיבל הנפקד עליו אחריות אם הנפקד עובר עליו בב"י כמו בחמצו של א"י המופקד אצלו באחריות או אם יש מקום לחלק ביניהם לפי שבשמעתין לא נזכר בסיפא דברייתא רק איסור קבלת פקדונות מן הא"י אבל מישראל חבירו לא נזכר וכבר דברתי מזה לעיל בסוגיא דגמרא ואמנם כעת אמינא לברר הדין והנה אם המפקיד עובר בב"י כשהפקיד חמצו אצל אחר הן יהודי והן א"י וקיבל הנפקד אחריות בזה נחלקו הראשונים הביאם הרא"ש וז"ל הרא"ש יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמץ אצל א"י או אצל ישראל חבירו וקיבל עליו הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד כיון שאינו ברשותו והביאו ראיה מהמכילתא וכו' וה"ר יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מן התור' וכו' והסכים הרא"ש לדינא להרב ר' יונה ובש"ע סימן ת"מ סעיף ד' ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל א"י אף על פי שקיבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו המפקיד כן הוא הנוסחאות הישנים בש"ע וכן פסק הלבוש שכיון שהמפקיד ישראל והוא חייב לבערו אין על הנפקד חיוב לבערו והבאר הגולה הגי' בש"ע עובר עליו אף המפקיד וכתב שכן מוכרח שהרי פסק בסעיף א' שאם קיבל הנפקד אחריות עובר עליו וחייב לבערו ע"כ לשון הבאר הגולה ולא עלה על דעתו לחלק בין המפקיד ישראל ובין המפקיד א"י ולא ראה דברי הלבוש אמנם דברי הלבוש הם תפל בלי מלח וכי מה בכך שחייב המפקיד לבערו מכל מקום כיון שחזינן שבשביל אחריות נחשב כשלו אם הוא של א"י למה לא יחשב גם כן כשלו בשביל אחריות אם הוא של ישראל ומה בכך שהמפקיד עובר אטו בשביל זה לא יעבור הנפקד ואטו חמץ של שני שותפים לא יעבור רק אחד מהם בתמיה וה"נ הוו כשותפים המפקיד שגוף החמץ שלו והנפקד מצד אחריות שעליו וראיתי בא"ר הביא בשם ע"ש שהקשה על הלבוש שאם איתא שיש חילוק בין מקבל פקדון מישראל ובין מקבל מא"י אם כן מה הקשה בשמעתין והאמרת רישא שלך וכו' אבל אתה רואה של אחרים וכו' ודלמא רישא מיירי של אחרים ישראלים עיין שם ואני אומר מלבד שקושייתו אינה קושיא לפי טעמו של הלבוש שלכך אין הנפקד חייב לבער אם הוא של ישראל לפי שבעליו חייב לבערו ואם כן הרי ברישא תני אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והרי של גבוה לא שייך למימר שהגבוה חייב לבערו ואפ"ה שנינו אתה רואה אם כן שפיר הקשה על הסיפא שאוסר ובזה יש לתרץ אפי' דקדוק אחד שלמה הוצרך להאריך והאמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה למה הוצרך להביא של גבוה והרי בסיפא באמת לא נזכר איסור קבלת פקדונות בשל גבוה ודי בהביאו אבל אתה רואה של אחרים ולפי מ"ש ניחא דמשל אחרים לחוד לא הוה קשה דהוה מוקמינן לי' של אחרים ישראל וכטעם הלבוש לכן הוצרך להביא הסיום שרישא מתיר של גבוה ובזה לא שייך סברת הלבוש ולא זו בלבד אני אומר שמלבד שנסתר קושית הע"ש מהלבוש אלא אפילו סתירה זו נהפכה לראיה לדינו של הלבוש שהרי יש לתמוה בשמעתין שהמקשה מסרס ומקשה שמתחלה רשם אמר מר אין לי אלא א"י שלא כיבשתו וכו ופלפל ומביא דברי אביי ורבא ושוב מרשים אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות וכו' והרי מתחלה שנינו בברייתא יכול יטמין וכו' ואחר כך שנינו אין לי אלא א"י שלא כיבשתו ולמה המקשה מקשה מתחלה על אין לי אלא בלא כיבשתו אלא ודאי דברי הלבוש אמיתיים ולכן מתחלה לא היה יכול להקשות והאמרת רישא אבל אתה רואה משום דאיכא לתרץ דריש מיירי אחרי' ישראלים וכדברי הלבוש אבל עכשיו דמשני רבא לעולם לא תיפוך וארישא קאי אבל אתה רואה של אחרים אין לי אלא א"י שלא כיבשתו וכו' ואם כן רישא אבל אתה רואה של אחרים מיירי בא"י שפיר הקשה שוב והאמרת רישא אבל אתה רואה ואמנם לפי מ"ש דבשל גבוה לא שייך טעם הלבוש אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה המקשה מסרם ומקשה והלא יכול תכף להקשות יכול יטמין ויקבל וכו' והאמרת רישא אבל אתה רואה של גבוה ויען שכבר כתבתי שטעמו של הלבוש הוא רחוק מן השכל ולכן אמינא אפתח אנא פתחא לחלק בין של ישראל לשל א"י וגם דברי הגמרא יבואר על הסדר הנכון ואען ואומר דדבר הזה אם עובר הנפקד בשל ישראל חבירו על ידי קבלת אחריות יהיה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש אם חמץ לאחר זמנו אסור מן התורה ולר"י אינו עובר ולר"ש והיה מקום לפלפל אם עובר או אינו עובר והנה זה פשוט דחמצו של ישראל כשמגיע הפסח יהיה באיזה מקום שיהיה נאסר בהנאה ואינו שוה כלום והרי הוא עפרא בעלמא אלא שלר' יהודה לעולם הוא באיסורו ועפרא בעלמא ולר"ש כשיכלו ימי הפסח שוב בר דמי הוא מן התורה ואפי' מדרבנן היכי שלא עבר עליו בב"י דר"ש קנסא קנים היכי שעבר בב"י הן מן התורה הן מדרבנן כגון שביטלו אפ"ה כיון שחייב מדרבנן לבערו קנים ר"ש אבל היכי שאפילו מדרבנן אינו מחויב לבערו לר' יהודה אסור מן התורה דהרי אפילו חמצו של א"י לר"י אסור בהנאה לעולם ולר"ש היכי שאינו מחויב לבערו מותר הוא אחר הפסח ומעתה לר"י חמצו של ישראל המפקיד. אצל ישראל חבירו וקיבל הנפקד אחריות מ"מ תכף כשמגיע חצות יום ע"פ נאסר החמץ הזה בהנאה לעולם בכל מקום שהוא ונעשה עפרא בעלמא ופסק האחריות מעל החמץ הזה דמה קבלת אחריות יש בדבר שאינו שוה מאומה [וכגון שלא היה במקום ההוא שום א"י שהיה יכול למכרו לו דאל"כ חייב בשביל שלא מכרו כמבואר במג"א סימן תמ"ג ס"ק לעולם וכיון ששוב אינו חייב באחריותו וגם גוף החמץ אינו שלו הא ודאי ששוב לא שייך לומר שעבר עליו בבל יראה ואף שכל חמץ כיון שהגיע תחלת שעה שבע פסק רשות בעליו וכמ"ש לקמן שני דברים אינן ברשותו חמץ ממש שעות ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה והנה זהו בחמץ שהוא שלו ממש ונשאר לענין בל יראה כאלו עדיין הוא שלו אבל זה אינו שלו ממש ומעולם לא היה שלו רק שבשביל קבלת אחריו' שהוא גורם לממון היה נחשב כשלו ועכשיו שפסק הגורם הזה ואינו באחריותו אין עליו חובת ביעור הא למה זה דומה למקבל חמץ בפקדון על אחריותו אבל התנה בפירוש שאינו מקבל אחריו' רק מעכשיו עד חצות יום י"ד בניסן ומשם ואילך אינו מקבל אחריות שבודאי אינו חייב בביעור כן הדבר הזה במקבל פקדון מישראל שממילא פוסק חיוב האחריות ואין זה דומה למקבל פקדון מן הא"י באחריו' שזה לא פסק האחריו' אפי' בפסח עצמו דאטו נאסר חמצו הרי אפילו לר' יהודה דתלתא קראי כתיבי ולדידיה גם חמצו של א"י אסור בהנאה לעולם כמבואר לקמן דף ך"ח ע"ב מ"מ אין פירושו שנאסר על הא"י רק ס"ל שעל הישראל אסור לעולם אבל הא"י אינו מצוה על חמץ ואפילו בפסח ממונו הוא והנפקד חייב עליו באחריו' שקיבל על עצמו כמו קודם הפסח ולכך חייב לבערו והבאר הגולה שהיה פשוט בעיניו לדמות פקדון מישראל לפקדון מן הא"י לא ירד לכל זה אמנם כל זה לר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה בהנאה