צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 3

שם תנן התם וכו' הקשה אחד מהתלמידים מה ענין סוגיא זו לכאן ולקמן אחר המשנה ששנינו ר"מ אומר וכו' היה לו לקבוע סוגיא זו דכ"ע מיהא וכו' ונראה דשפיר שייך לשמעתי דלדעת בעה"מ שפוסק כר"ש גם לפני זמנו וסובר דלר"ש מותר באכילה עד הלילה שבאכילתו משביתו וקיים עשה דתשביתו ולפי זה מה דאמרינן כאן דכ"ע מיהו משש ולמעלה האי כ"ע לאו כ"ע ממש אלא כ"ע היינו ר"מ ור"י ולפי זה לר"מ שאסור מן התורה לפי תלמוד בבלי בע"פ כדמשמע סוגיא זו ודלא כירושלמי שסובר שלר"מ מותר עד קודם הלילה על כרחך כר"י ס"ל דסובר לקמן דף כ"ח ע"ב דתלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו ולפי זה אין מקום לדברי הגמרא כאן שהקשה מנ"ל והרי איכא קרא מיותר לא תאכל עליו חמץ ולכן נראה דהן דכ"ע כ"ע ממש ואפילו ר"ש ואין הכוונה כאן מיהא משש ולמעלה אסור באכילה רק הכוונה שאסור להשהותו בביתו וזה גם ר"ש סבירא ליה לכולי עלמא וכן משמע ברא"ש בשמעתין שכתב דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה צריך לבערו מן הבית מנ"ל ואמנם אכתי מנ"ל להקשות ודלמא ליכא שום קרא על ההשבתה בי"ד ואעפ"כ לר"מ ולר"י שאסור באכילה מן התורה צריך לבערו משום דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה ובסברת התוספות בריש מכילתן שעקר קביעת חז"ל בדיקת חמץ היא. משום דלמא אתי למיכל מיניה ואמנם בזה נחלקו רש"י ותוס' דרש"י פירש בריש מכילתין שהבדיקה היא שלא יעבור בבל יראה והתוס' כתבו דהטעם משום דלמא אתי למיכל מיניה וע"כ לרש"י לא גזרינן דלמא אתי למיכל ואף שודאי מפורש בגמרא דגזרינן דלמא אתי למיכל כדלקמן דף ו' ע"א המוציא חמץ כופה עליו כלי וכדומה מיהו זה בחמץ המונח גלוי לפניו אבל בדיקת חמץ שאין החמץ מונח לפניו או אם מניחו בחדר שניחוש למיכל מיניה לרש"י לא חיישינן ולהתוס' חיישינן וא"כ להתוס' איכא למימר שטעם הביעור בשש הוא משום שאח"כ אסור מן התורה ודלמא אתי למיכל מיניה ואין מקום להקשות מנלן ואמנם למה דדחי לעיל שאני מזוזה דחובת הדר היא ומזה הוכחתי לעיל שטת רש"י שאין טעם הבדיקה בשביל דלמא אתי למיכל מיניה שאם היה זה הטעם הרי גם בדיקת חמץ חובת הדר הוא שלא יבוא למיכל חמץ ולכך שייך כאן להקשות ק דכ"ע מיהא משש ולמעלה אסור מנלן:

שם אמר אביי פרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאר לא ימצא וכתיב אך ביום וגו'. הנה שטחית לשון זה מורה שמיתורא דריש כפירוש התוס' דאי כפרש"י מדכתיב אך הרי שהה בו וא"כ מרומיא דקראי דריש לא הוה ליה למימר תרי קראי כתיבי אלא הוה ליה למימר כתיב ז' ימים וגומר וכתיב אך ביום הראשון תשביתו וגם קשה הרי קרא דאך ביום הראשון קדים בקרא ולמה איחרו בשלמא אי מיתורא אם כן אך ביום הראשין הוא מיותר אבל ימים אינו מיותר שהרי צריך קרא לשאר יומי וכיון שאך ביום הראשון הוא מיותר ומכח קרא דשבעת הימים הוא מיותר שכיון שכתוב שבעת ימים הרי יום ראשון בכלל ולכך הקדים להביא קרא דשבעת ימים:

רש"י ד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו כו' ואין להקשות כיון דלרש"י . הביטול מפורש בקרא א"כ למה לי קרא ולמעוטי של אחרים ושל גבוה תיפוק ליה דאפילו בשלו אם ביטלו אינו עובר ק"ו בשל אחרים די"ל דרש"י סובר כהני פוסקים דשל אחרים שרי אפילו הוא שומר חנם שחייב בפשיעה אפ"ה כיון שאינו חייב בגניבה ואבידה אינו עובר וא"כ היה מקום לומר דזה גרע מחמץ שלו אחר הביטול וקמ"ל קרא דאפילו בזה אתה רואה של אחרים ושל גבוה:

רש"י ד"ה שבעת ימים וכו' הרי שהה בו שעה אחת הנה מדברי רש"י נראה דלא מיתורא קדריש דאי מיתורא א לא היה צריך רש"י להקדים שהרי שהה בו ותיפוק ליה מיתורא אמרינן לרבות י"ד לביעור אלא ודאי דסובר רש"י דקרא אינו מיותר דאף דכתיב שבעת ימים וגו' זהו מצות לא תעשה וקרא דאך ביום הראשון תשביתו איצטרך למצות עשה אלא דלפי זה קשה סוף דברי הגמרא ההיא לא איצטרך ליה דמה בכך דלא איצטרך כיון דעכ"פ אפשר לפרושי על ט"ו ואך בכניסת יום ראשון כמו שפירש רש"י וקרא בעצמו אינו מיותר דאיצטרך לעשה מנ"ל לפרושי על י"ד ולכך נלע"ד דודאי גוף הקרא אתי לעשה אלא דה"ל למכתב בראשון תשביתו האור ועכ"פ אך ביום מיותר ואתי לי"ד ולא ניחא ליה לרש"י לפרושי מרבויי דאך מיותר משום דבאמת בירושלמי בפרקין על משנה דר"י אומר כו' קאמר מחלפא ש שיטתיה בכל דוכתא אך למעוטי וכאן אמרת אך לרבויי לכן בחר רש"י לפרש דאך למעוטי והרי שהה בו שעה אחת וא"כ ע"כ קרא לארבעה עשר ועל זה מקשה הגמרא ודלמא לרבות לילי חמשה עשר דאי הוה כתיב בראשון תשביתו לעשה הוה מוקמינן רק ביום דומיא דלא תעשה דכתיב בשבעת ימים ולכן קאמר אך וכו' בכניסת יום ראשון תכף תשביתו ועל זה שפיר משני ההיא לא איצטרך כלו' אך ביום לא איצטרך והוה ליה למכתב בראשון תשביתו וג"כ גם הלילה בכלל שהרי כתיב בראשון ושלא תאמר דומיא דלא תעשה גם כן ליכא חשש שהרי הלא תעשה השטה גופיה נוהג בלילה דהא איתקש וכו':

תוס' ד"ה ואימא וכו' הוה מצי לשנויי ביום כתיב כדמשני בסמוך ולענ"ד נראה דכאן אין ראיה מדכתיב ביום דאיכא למימר אך בכניסת יום וכו' כמו שפירש"י ולרבויי הלילה אתי כי צריך ריבוי משו דשבעת ימים כתי אבל לקמן במסקנא כיון דקאי על ארבעה עשר ליכא למימר דאך ביום בכניסת יום דלזה לא צריך ריבוי בלילה ואי הוה כתיב איזה ריבוי סתם לרבות י"ד ממילא לא הוה מקום לחלק בין יום ללילה ומדכתיב ביום למעוטי לילה אתי:

בא"ד וכי נמי משני כו' לא צריך קרא דמייתי שבעת ימים וכתב מהרש"א די"ל דקושטא הוא למסקנא מייתי הך קרא דשבעת ימים דהאי קרא איהו וזכיה היא הקישא דלקמן עכ"ל מהרש"א ולענ"ד נראה דלהקישא לא צריך הך קרא דשבעת ימים שהרי בהך קרא דאך ביום הראשון איתקיש דכתיב אך ביום הראשון תשביתו כי כל אוכל חמץ כו' ומה שנקט כאן בגמרא קרא דשבעת ימים היינו משום דקאי אמה דקאמר דאך ביום הראשון איצטריך ללילי ט"ו משום דסד"א ימים כתיב על זה משני ההוא לא איצטרך פירוש דמשום זה לא הוה צריך קרא דאך ביום הראשון תשביתו כלל שבהך קרא עצמו שאתה סובר למעט ממנו לילות בהך קרא גופיה איתקש לאכילת חמץ לרבות לילות אבל ריה"ג לקמן שלא הביא קרת דשבעת ימים כלל וסתמא קאמר דהא איתקש כוונתו דבהך קרא גופיה איתקש ועפ"י זה נלע"ד לתרץ מה שיש להקשות כיון שאין לנו קרא על איסור חמץ משש שעות ולמעלה אלא מקרא דאך ביום הראשון תשביתו והך קרא מ"ע הוא וגם הוא מ"ע שהז"ג א"כ נשים פטורות ממ"ע זו ויהיה נשים מותרות באכילת חמץ כל היום עד הלילה ובשלמא לר' יהודה אית ליה קרא לפני זמנו לקמן דף כ"א ע"ב והוא לא תעשה כמבואר שם אבל לר"ש דלית ליה קרא לפני זמנו וכתבו שם התוס' בד"ה ר"ש דמודה הוא דאסור באכילה ממש ולמעלה מדאמר אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה דמשמע הא לבדה שורפין ואי מותרת באכילה יאכלנה עד הלילה וכתבו התוס' דנפקא ליה מתשביתו כו' יעוין שם ולפי מה שכתבתי אכתי קשה דא"כ נשים מותרת ואכתי למה ישרפנה יאכילנה לנשים כהנות ולפי מ"ש דהך קרא דאך ביום הראשון תשביתו ג"כ איתקש לאכילת חמץ א"כ נוהג אף בנשים דכל שחייב כרת על אכילת חמץ מצוה עליו להשבית שאור והני נשי דאיתנוהי בכרת על אכילת חמץ כמבואר לקמן דף מ"ג ע"א דאיתרבו מכל איתנוהי נמי בהשבתת שאור ולפי מה שיתבאר לקמן בחידושינו דשאור שאור הניתן לג"ש קאי ג"כ על אך ביום הראשון תשביתו שאור בלאו הכי ניחא וילפינן מגזירה שוה לחייב נשים בהשבתת שאור:

דף ה ע"א ואכילת חמץ לאכילת מצה כו' לכאורה קשה למה ענין הוצרך כלל להביא כאן הקישא דאכילת חמץ לאכילת מצה והלא בלא"ה בהדיא מפורש באכילת חמץ שנוהג תכף בליל ט"ו דהרי כתיב לא תאכל עליו חמץ והרי עכ"פ עליו על הפסח קאי ולר"י על שחיטת הפסח קאי ולר"ש על אכילת פסח ועיין לקמן דף כ"ת ע"ב וא"כ הרי מפורש שחמץ אסור באכילה או מחצות י"ד או מתחלת ליל ט"ו ומה צורך להביא כאן דאיתקש אכילת חמץ לאכילת מצה ונראה משום דלר"י הך קרא לא תאכל עליו היינו על שחיטת הפסח ואז ליכא כרת אפי לרבי יהודה כמפורש בדברי ר"י לקמן דף כ"ח ע"א והשבתת שאור דאיתקש לאכילת חמץ היינו אכילה שיש בו כרת כי כן כתיב שאור לא ימצא וגו' כי כל אוכל וגו' ונכרתה וא"כ אף אם הי' מביא קרא דלא תאכל עליו חמץ דמיירי לר"י לפני זמנו אכתי לא הוי ידעי' דהשבתה נוהגת בליל ט"ו ולכך הוצרך להביא הקישא דאכילת חמץ תוך הפסח לאכילת מצה:

שם רנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע וכו' ולענ"ד צ"ע ים כן גם קרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון נימא מעיקרא משמע ויתחייב כרת על אכילת חמץ לפני זמנו אתמהה ואף שיש לומר דכתיב מיום הראשון עד יום השביעי אמרי' מה שביעי לחג אף ראשון לחג מ"מ אכתי קשה נכתב רחמנא ראשון הראשון ל"ל והך הראשון לא נכתב כלל בקרא אחד עם מקראי ע קודש ועיין בתוספות ד"ה כדתנא וכו' וצ"ע:

שם רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' הנה יש להפלי דהך קרא בפ' כי תשא כתיב ולמה לא הביא קרא המוקד בפ' משפטים לא תזבח על חמץ דם זבחי ואף שגם לקמן דף ס"ג ע"ב ג"כ השיב רב אמי לר"א מי כתיב לא תשחט על חמצך וכו' והביא גם כן קרא דכי תשא היינו משום דמסיק שם הנך דקיימי בלא ילין והיינו כל בני החבורה שישנם באזהרת לא ילין מן הבשר והך בכי תשא כתיב אבל בפ' משפטים ולא ילין חלב חגי כתיב ולא קאי על בני התבורה כלל רק על כהן המקטיר החלב לכך הביא שם קרא דכי תשא אבל כאן קשה ונראה דכאן תחלת הסוגיא על ר"מ ור"י קאי כמו שהוא התחלת הסוגיא תנן התם רמ"א וכו' ועל זה קאי דכ"ע מיהא וכו' וא"כ צריך למילף כאן לימוד שיהי' נכון גם לר"י ור"י קאמר לקמן דף ס"ג ע"א אף התמיד ובדף ס"ד ע"א קאמר מ"ט דר"י אמר לך זבחי זבחי המיוחד לי ומה ניהו תמיד ולכאורה קשה א"כ מנ"ל לר"י דשוחט הפסח יהי' חייב ודלמא קרא מיירי רק בתמיד ומדקאמר ר"י אף התמיד א"כ סובר שחייב בין על הפסח ובין על התמיד ומנא לי' הא כיון דזבחי המיוחד משמע א"כ דלמא רק בתמיד איירי והתוי"ט שם הרגיש בזה ונדחק בזה ולענ"ד נראה מדסמיך לי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח מכלל דגם בפסח איירי וכדדרשינן באמת מהך קרא אם יש לאחד מבני חבורה וזה שייך בקרא דכי תשא אבל בקרא דמשפטים סמיך לי' ולא ילין חלב חגי וזה לא קאי על חלב הפסח רק על חגיגה דהיינו חגיגת ט"ו כמפורש לקמן דף ע"א ע"א א"כ אין לנו שום רמז לרבי יהודה דהך קרא איירי בפסח כלל ומוקמינן לי' רק בזבחי המיוחד דהיינו תמיד ולא קאי רק על כהן המקריב התמיד ואין ללמוד זמן איסור חמץ לכל ישראל ולכך הוצרך להביא קרא דלא תשחט דמיירי אפי' לר"י גם בפסח ואזהרה לכל ישראל לכל אחד על הפסח שלו ואמרינן זמן שחיטה אמר רחמנא ולקמן דף ס"ג ראיתי להרמ"ז דלהכי לא לקי שוחט פסח על החמץ שמונים שהרי תרי לאוי כתיבי משום דחד מינייהו לדרשא דרבא קאתי למדרש מיניה איסור חמץ בערב פסח ולפי זה בלא"ה ניחא מה שהביא רבא קרא המאוחר דמסתמא קרא קמא לגופי' אתי לאסור שחיטת הפסח על החמץ וקרא בתרא דמיותר דרש מיני' רבא לאיסור חמץ בארבעה עשר:

שם לא תשחט הפסח וחמץ קיים והנה יש לדקדק שיתכן לדרוש כן לר' יוחנן דאמר לקמן דף ס"ג ע"ב אעפ"י שאינו עמו בעזרה וא"כ קפיד קרא שלא יהיה חמץ קיים בשעת זביחה כלל א"כ צריך להשביתו העולם אבל לריש לקיש דאמר עד שיהיה עמו בעזרה וא"כ לא קפיד קרא על השבתה מן העולם רק שלא יהיה חמץ עמו בעזרה ואיך נילף מיניה השבתת חמץ ואף דמדברי רבא ליכא קושיא על ריש לקיש מ"מ כיון שגם ר' ישמעאל דורש כן ואם כן גם ר' ישמעאל סובר אעפ"י שאין עמו בעזרה ואיך פליג רשב"ל שהוא אמורה על ר' ישמעאל בשלמא לפי מה דס"ד שם טעם פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דפליגי בהתראת ספק א"כ לא פליג רשב"ל רק לפוטרו ממלקות אם אינו עמו בעזרה אבל איסורא איכא כל היכי דאיתיה לחמץ שפיר ילפינן מיניה שצריך להשביתו מן העולם אבל כיון דמסיק שם דבעל סמוך פליגי הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע שם ואימא כל חד כי שחיט הנה לפי מ"ש לעיל בשם הרמ"ז דקרא דלא תשחט מיותר להורות לימוד זה של רבא א"כ נסתר קושית הגמרא דהרי לכל חד כי שחיט מגופיה דקרא שמעת לה שהרי על זה הזהיר הכתוב שלא ישחט על חמץ ונראה דמגופיה דקרא שמעינן שבשעת שחיטה וזריקה שלא יהיה לו חמץ אבל אם אח"כ נתחמץ לו לא שמענו שיהיה מחויב בו ביום להשביתו ודי שישביתו עם חשיכה שלא יעבור בלילה בבל יראה אבל שיהיה מוטל עליו עשה דהשבתה בו ביום לא שמענו לכן כתיב קרא מיותר דכל חד וחד כי שחיט פסחו מאותה שעה מתחיל אצלו איסור שהיית חמץ ברשותו: שם ר' יוסי אומר א"ב הנה לפי הנראה גרסינן ר"י הגלילי שהוא היה עם ר' עקיבא ור' ישמעאל משא"כ סתם ר' יוסי הוא תלמיד של ר"ע וכן מפורש לעיל בתוס' בסוף ד"ה ואימא לרבות ליל ט''ו וכו ולפי זה יש לדקדק דלשון אינו צריך משמע שאינו חולק על הלימוד ההוא רק שא"צ דבלאו הכי ידעינן דהאי ראשון י"ד הוא וא"כ מודה הוא ללימוד של ר עקיבא ומזה ג"כ הוכחה דגרסינן ריה"ג דאי ר יוסי הא איהו סבר במס' שבת דף ע' הבערה ללאו יצאה ולדידיה אינה אסורה בי"ט אלא דגם על ריה"ג קשה לי דלדידיה חמץ מותר בהנאה אפילו בפסח עצמו וא"כ הרי מותר לבערו בי"ט שיסיקנו תחת תבשילו ועיין בתוס' בד"ה ואומר כל מלאכה ובשלמא לפי מ"ש התוס' בשם ר"י דסברא הוא דתשביתו מיירי אפילו א"צ לגחלתו ניחא דג"כ מיירי אפילו א"צ להסיקו תחת תבשילו אבל לפי מ"ש התוס' הטעם שאסור בי"ט הוא כיון דבתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו וכו' קשה דלריה"ג יכול להנות תיכף שהרי הוא מתירו בהנאה כל שבעה והנלע"ד דר' עקיבא וריה"ג כלם על דברי ר ישמעאל קיימי דר' ישמעאל יליף מלא תשחט וקאמר ר"ע אינו צריך פירוש שא"צ למילף מלא תשחט וכו' וריה"ג גם כן על לא תשחט קאמר א"צ שאין צריך למילף מלא תשחט אבל הלימוד של ר' עקיבא לא ס"ל לריה"ג כלל ולפי גרסת רש"ל לקמן דף כ"ג ע"א דמחק הגלילי וגרס ר' יוסי אומר תמה על עצמך בלא"ה ניחא וריה"ג שפיר סובר דחמץ אסור בהנאה: שם רש"י בד"ה אך חלק התיר לך הכתוב כו' דאי לאו אך איכא למימר ביום הראשון בה"ש שהוא התחלת היום כו' כ' מהרש"א ז''ל ק"ק לפירושו דאי לית ליה לר"י דרשה דביום למעט לילה אכתי קשה ואימא לרבות ליל י"ד כדפריך לעיל ואי אית ליה דביום ממעט לילה א"כ אימעט נמי בה"ש דיום ראשון ולא איצטריך אך אלא דלא נימא מצפרא כדאמרי לעיל ויש ליישב עכ"ל מהרש"א ונלע"ד דבודאי כשזכינו לדין דהאי ראשון י"ד הוא שוב ודאי ביום ממעט לילה דמהי תיתי לומר אף לילה דאם היה כוונת הפסוק גם על הלילה למה נתן מקום לטעות ולכתוב ביום וה''ל לכתוב סתמא בראשון או איזה רבוי אחר לרבויי י"ד משא"כ אם קאי על ט"ו ששוב אין מקום לטעות: למעוטי הלילה שהרי איתקיש השבתת שאור וכו' שוב אורחא דקרא לכתוב. ביום וכולל גם הלילה וקאי על התחלת היום שהוא בה"ש וא"כ לפי האמת דקאי על י"ד שפיר קאמרינן לעיל ביום למעוטי לילה כנ"ל ליישב קושיית מהרש"א אלא דאכתי קשה ואימא מצפרא ואך אתי למעוטי הלילה דהיינו אך חלק וחציו שהוא הלילה מותר וחציו השני שהוא היום אסור וא"ת א"כ ל''ל אך הלא גם ביום לחוד ג"כ ממעט הלילה זה אינו קושיא דאי לאו אך לא הוה ידעינן כלל דקאי על י"ד והוה מוקמינן ליה על ט"ו וכמ"ש רש"י בעצמו דאי לאו אך וכו' ונראה דאי משום דלא נטעה לפרשו על ט"ו ואכתי ביום ל''ל ונכתוב אך בראשון ואך חלק להתיר הליל' ולאסור היום ומדכתב ביום מכלל שהאמת הוא דביום אתי למעוטי הלילה ואך חלק הוא לחלק היום עצמו חציו להיתר וחציו לאיסור דהיינו משש שעות ולמעלה שם תוס' ד"ה דהא איתקיש וכו' בפרק כל שעה יליף ר"י לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בל"ת ור"ש פליג עליה ומהכא לא מצי למילף דלא איתקיש אכילת חמץ להשבתת שאור שמשש שעות ולמעלה וכו' לפי מ"ש לעיל לתרץ השגת מהרש"א ש"א על התוס' בד"ה וכתיב אך ביום הראשון וכו' דבהאי קרא דאך ביום הראשון תשביתו גופי' איתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ הדרא קושיית התוס' לדוכתא דנילף איסור אכילת חמץ בי"ד מדאיתקיש להשבתת שאור ואמנם אעפ"י כן לא קשה מידי דהרי בהך קרא דאך ביום הראשון כתיב בהדיא כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ומיעט רחמנא בהדיא את יום י"ד דמיום הראשון עד יום השביעי כתיב ולכן לא היה קשיא להו להתוס' מהך קרא כלל ועיקר קשייתם הוה מהקישא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ושם לא הוזכר זמן באכילת חמץ שהרי סתם כתיב כי כל אוכל מחמצת ואהא הוה קשי להו דנימא דאיתקוש איסור אכילת חמץ להשבתת שאור לאסור גם בי"ד ועל זה שפיר תירצו שאף שלא הוזכר זמן באכילת חמץ מ"מ הוזכר שם זמן בהשבתת שאור שהרי שבעת ימים שאור לא ימצא כתיב וא"כ לא איתקיש בהך קרא להשבתה של ארבעה עשר כלל ואמנם לדידי בלא"ה לא קשה ולא מידי שהרי גם בה קרא כרת כתיב באכילת חמץ ואם היינו מרבים בהקישא גם י"ד א"כ היה חייב כרת גם על אכילת חמץ בי"ד וזה אי אפשר דהרי כבר מיעט רחמנא י"ד מכרת מדכתיב מהך קרא ביום הראשון וגו' ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי בא"ד וקשה לרשב"א וכו' שטחיות לשון התו' משמע דקושי' זו שייכא למה שכתבו לעיל דאל"כ היה להם להקדים קושיא זו שהיא בשמעתין גופיה ואח"כ לפלפל במה דשייך בפלוגתא דר"י ור"ש לקמן בפ' כ"ש ונראה קישור הדברים לפי מ"ש לעיל דמדאיתקיש אכילת חמץ שבכרת להשבתת שאר אי אפשר לרבויי איסור אכילת חמץ בע"פ מהך הקישא וא"כ היא גופא קשיא למה הקיש הכתוב השבתת שאור דאך ביום ראשון חמץ שבכרת ואיצטריך קרא מיותר לר"י לאסור אכילת חמץ לפני זמנו היה לו להקישו לחמץ שבלאו וממילא היו מרבים מהקישא לאסור חמץ משש שעות ולמעלה בהאי קרא דאך ביום שהראשון ולא היתה התורה צריכה לכתוב קרא מיותר לפני זמנו לר"י אלא ודאי שבכוונה הקישו לכרת למילף ג"כ כרת להשבתת שאר וכקושיית הרשב''א דנילף כרת להשבתת שאר מדאיתקיש לאכילת חמץ אינו מבערו יעויין שם והראב"ד רצה לומר ולתרץ קושיית הרשב"א נלע"ד כיון שבקרא דאך ביום הראשון תשביתו ג"כ הקישו לאכילת חמץ וגם שם כתיב כרת באכילת חמץ וא"כ אם נימא דאיתייהב הך הקישא לחייב כרת בהשבתת שאור הי' ג"כ כרת על השבתת שאר שבי"ד ולפי מה שכתבו התוס' לקמן דף כ"מ ט"א בד"ה בדין הוא לא משכחת אוכל חמץ שלא יהיה שלו בשעת אכילה וא"כ לא הוה משכחת אוכל חמץ בי"ד שלא יתחייב כרת משום השבתה וא"כ למה כתב רחמנא בכרת דאכילה מיום הראשון עד יום השביעי למעוטי אוכל חמץ בי"ד שלא יתחייב כרת הרי על כרחו הוא מתחייב כרת גם בי"ד על אכילתו וא"ת אכתי יש נ"מ מה שמיעט אכילת י"ד מכרת שאם היה חייב כרת בשביל אכילה שהוא בל"ת היה מתחייב על שגגתו חטאת משא"כ כשחייב רק משום השבתה שהוא בי"ד רק מצות עשה אינו חייב חטאת וכן נ"מ אם הזיד בזה ושגג בזה מ"מ נעל"ד דק"ו הוא שאם חייב כרת על אכילתו החמורה ק"ו שאינו חייב כרת אז על השבתה הקלה וא"כ על כרחך לא אתייהיב הך הקישא לכרת כלל ואפילו אם ירצה הבעל דין לחלוק ויאמר אף דמוכח דאינו חייב כרת על השבתה דע"פ שלא תהא השבתה חמורה מאכילה ולא אתייהיב הך הקישא דאך ביום הראשון לכרת מכל מקום אכתי הך הקישא דשבעת ימים שאר לא ימצאו וגו' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה שפיר אתייהיב לכרת ויהיה חייב כרת על השבתת שאר של שבעת הימים כשם שמתחייב כרת על אכילת חמץ שבעת ימים אומר אני לפי מה שאכתוב לקמן ע"ב דמה שאמרו שאר שאר לג"ש גם הך קרא דאך ביום הראשון נכלל בג"ש זו למילף מנ"ש שאר שאר א"כ כיון שכבר ידענו שעל השבתת שאר של אך ביום הראשון ליכא כרת שוב ילפינן שאר שאר בג"ש שגם על שבעת ימים שאר לא ימצא לא יתחייב כרת והיכי שאין ההיקש מתבטל לגמרי ג"ש עדיף מהיקש כמו שכתבו התו' בזבחים דף מ"ח ע"א בד"ה דכ"ע וכאן ההיקש איצטריך לרבות ליל ט"ו דאף דכתיב אך ביום הראשון לארבעה עשר מ"מ זהו לעשה ואכתי נוכל לומר שעל הלאו של בל יראה כתיב ימים למעוטי לילות ואיצטריך הקישא לרבות ליל ט"ו וכיון שההיקש איצטריך ואינו מתבטל לגמרי ג"ש עדיף ואפי' לתירוץ שני בתוס' בזבחים מ"מ כיון שכבר ידענו שההיקש של אך ביום הראשון לא ניתן לכרת אלא שהיה מקום לומר אולי ההיקש של שבעת ימים ניתן גם לכרת שוב הג"ש גילוי מלתא הוא שגם ההיקש של שבעת הימים הוא כמו היקש של אך ביום הראשון ולא ניתן לכרת והנה כתבנו לדחו' קושיית הרשב"א וגם עכ"פ בזה לא נסתפק אדם מעולם ובודאי ליכא כרת בהשבתת שאור והרשב"א דרך קושיא הקשה כן אבל לא שיהיה האמת כן ומעתה לדידי קשה לאידך גיסא כי"ן שאין כרת בהשבתת שאר א"כ היא גופא קשי' למה הקישו הכתוב לחמץ שבכרת הי' לו להקישו לחמץ שבלאו ולא היה צריך קרא מיותר לחמץ לפני זמנו וקושי' זו היא רק לר' יהודה אבל לר"ש דחמץ לפני זמנו באמת אינו' אסור וליכא קרא לזה אין זה קושי' אבל לר"י ודאי קשה ונראה דלשטת רבינו תם בריש ואלו עוברין דהיינו מעל השלחן אבל בל יראה ליכא וא"כ איכא למימר דלהכי כתב רחמנא הך הקישא בחמץ שיש בו כרת לומר דלא חייבה התורה השבתה אלא בחמץ גמור שיש בו כרת אבל נוקשה ותערובות שאינן בכרת רק בלאו אין בו חיוב השבתה אבל אם היה ההיקש בחמץ סתם אז היה גם תערובות ונוקשה בכלל והיה עובר גם על נוקשה ותערובות בב''י ועפ"י רכ זה נוכל לומר דפלוגתא דרש''י ור''ת אם נוקשה ותערובות עוברים בב''י תלי' בפלוגתת הפוסקים אם חמץ לפני זמנו הלכה כר"י שעובר בל"ת או אם גם לפני זמנו הלכה כר"ש ודו"ק