צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 2

שם שפיר קאמר ליה ר"י לר"א. הנה לדעת בעה"מ דלר"ש חמץ שרי באכילה כל יום י"ד אלא שאסור להשהותו ותיכף שמצאו צריך שיאכלנו ובאכילתו משביתו אם כן קשה כאן דקאמר שפיר קאמר וכו' ודלמא ראב"י כר"ש ס"ל וגם באכילה מותר כל היום וצריך לומר דאעפ"כ שייך הוא עצמו יוכיח דמקצתו מותר חמץ להשהותו ומקצתו אסור להשהותו אלא דאז שוב לא היה שייך להקשות שעות דרבנן ונראה דג"כ שפיר שייך דהרי שורפין בתחלת שש וכל שעה ששית אסור בשהיה מדרבנן רש"י בד"ה מדקאמר ובי"ד שחרית וכו' וטעמא דר"י מפרש לקמן בפרקין הנה כוונת רש"י במה שכתב וטעמא וכו' משום דקשיא ליה דלמא אור היינו ע"ה ובי"ד שחרית היינו הנץ החמה ואמנם זה היה יתכן לפרש אם היה ר"י מצריך ג' השבתות כנגד ג' השבתות שבתורה כקס"ד מתחלה לקמן דף י' ע"ב א"כ גזרת הכתוב הוא ועל כרחך צריך לברור ג' זמנים אבל כיון דבאמת מפרש שם טעמיה דר"י משום דגזור דלמא אתי למיכל מיניה ובאם לא בדק קאמר אם כן למה קאמר ע"ה ונץ החמה לשני זמנים וכי מה חילוק בין זה לזה בשלמא אם אור היינו אורתא שפיר קאמר לכתחלה בודק אור לי"ד שאז אור הנר מאיר בלילה ואם לא בדק יבדוק בארבע עשר שחרית כולל כל חמש שעות שאז עדיין לא נאסר בהנאה ולא ימתין לכחלה עד שעה ששית שכיון שחמור אז שאסור בהנאה יש לחוש דלמא אתי למיכל מיניה ואם לא בדק אז יבדוק בשעת הביעור וסמכינן באיסור דרבנן שלא לחוש דלמא אתי למיכל מיניה א"נ בי"ד שחרית ממש משום זריזין מקדימין מצפרא ואם לא בדק אז יוכל לבדוק אפי' בשעת הביעור ולא גזרינן באיסור דרבנן דלמא אתי למיכל ואם אור היינו ע"ה א"כ מה בין ע''ה לשחרית ואם משום זריזין א"כ יחלק כל הששה שעות לששה זמנים ובכל שעה יוחשב זריז כנגד של אחרים אלא ודאי הא ליתא והיה די שיאמר אם לא בדק אור י"ד דהיינו ע"ה ולא היה זריז יוכל לבדוק אח"כ אפילו בשעת הביעור אלא ודאי מדפרט תלתא פרטי אור ושחרית ושעת הביעור מכלל דאור אורתא הוא:

תוס' ד"ה ראב"י וכו' למה דמסקינן אור ממש וכו' הנה מלתא דתמיה חזינא חזינא בדברי תוס' שכתבו דמסקינן אור ממש ולא כן הוא דאף דמשני כאן לא מאי אור עמוד השחר דיחוי בעלמא הוא לומר דמכאן ליכא קושיא על רב הונא אבל כיון דמסקינן לקמן בסוף הסוגיא דכ"ע אור אורתא ומר כי אתריה וכו' א"כ המסקנא אור אורתא וגם כאן משעת האור דקאמר ראב"י אורתא הוא ואיך כתבו התוס' דמסקינן אור ממש ולפי מ"ש לעיל בתחלת הסוגיא בד"ה קס"ד הוא נכון ועיין שם ולקמן יתבאר עוד במסקנא דסוגיא דאור

ע"א ותנא דידן מ"ט לא תני לילי לכאורה יפלא מדוע דוקא על תנא דידן הוא שואל והלא כמה משניות שהביא לעיל דתני בהו אור ומשמעותו לילה ועל כל הני היה לו לשאר למה לא תני לילי ונראה דכולהו משניו' וברייתות אין מקום לטעות בהו ופירושם מבואר דאור היינו אורתא אבל תנא דידן אין פירושו מבואר ופוק חזי שבתחלת הסוגיא הי סובר דפליגי בזה רב הונא ורב יהודה וא"כ היה לו להתנא למתני לילי שהוא לשון מבואר במקומו ולא נצטרך לפשוט ממקום אחר שוב עיינתי בר"ן וראיתי שהר"ן רמז לזה שכתב ותנא דידן מ"ט לא תני לילי שהוא לשון מבואר יותר וכונתו למה שכתבתי:

שם לישנא מעליא נקט ורש"י פי' דלילי לאו לשון מגונה הוא וכונתו לתרץ דא"כ למה תני תנא דב"ש לילי והנה אכתי קשה כיון דעכ"פ אור הוא לשון צח יותר הוה ליה גם לתנאי דב"ש לבחור לשון צח וג"כ למתני אור והר"ן תירץ זה וכתב פתח תנא דמתני' באור על שם פתח דברך יאיר וכונתו דבחחלת המסכתא ראוי לדקדק ביותר צח ומצוחצח משא"כ תנא דב"ש שאינו תחלת המסכתא ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ולפי זה אני תמה לעיל בדברי ראב"י מאמתי י"ד אסור בעשיי' מלאכה משעת האור ג"כ היינו אורתא ולעיל דדחי לא מאי אור עמוד השחר דחי' בעלמא הי' שלא להקשות על ר"ה כי עדיין לא זכינו דכ"ע אור אורתא והיה ס"ד דנגהי ממש אבל עכשיו שזכינו דכ"ע אור אורתא א"כ גם דברי ראב"י מתפרשים אור אורתא והיא גופא קשיא כיון שאינו תחלת המסכתא וגם שם יש מקום לטעות דהיינו ע"ה כפי שרצה לדחות מתחלה א"כ היה לו למתני לילה כיון שאינו לשון מגונה ולכן נראה דגם במסקנא ראב"י משעת האור דקאמר היינו ע"ה ומה דמסיק דכ"ע אור אורתא היינו אור אבל שם דקאמר משעת האור בה"א הידוע היינו ע"ה ושאני אור מהאור וכדרך שאמר לעיל לאורה שאני הכי נמי האור שאני ובפרט לפירוש הרמב"ם בפירוש המשנה שקרא הלילה אור כדרך שקורין דברים הרבה בהיפוכן אם כן האור בה"י הידיע' לומר האור ממש ולא בהפוכו ובזה ניחא דברי התוס' לעיל בד"ה ראב"י שכתבו למה דמסקינן אור ממש רצונם אור ממש ולא היפוך הדבר ולעיל דמקשה מזה היינו לפי שהיה סבור משעת האור היינו משעת הלילה א"כ הקשה בדרך ק"ו שאם האור פירושו לילה אור

תוס' ד''ה תלמוד לומר וכו' וי"ל וכו' ואיצטרך ביום למעוטי לילה שלאחר כן ועיין במהר"ם מלובלין שהכוונה שאם עבר ולא שרפו ביום שלישי וכוונתו דאי שלא יאחר לכתחלה ולא ישרפנו ביום שלישי עד הלילה א"צ קרא שהרי ילפינן מק"ק שתיכף לאכילה שריפה אלא ודאי שביום אתי למעוטי אף אם כבר עבר ולא שרפו ביום השלישי לא ישרפנו בלילה וימתין עד יום רביעי ואף דאיכא תנא ביבמות דף ע"ב ע"ב דס"ל דנותר בזמנו הוא דנשרף ביום אבל נותר שלא בזמנו שכבר עבר ולא שרפו ביום שוב נשרף בין ביום ובין בלילה וא"כ איך נוכל לאוקמי קרא למעוטי ליל רביעי והרי אז כבר הוא שלא בזמנו י"ל דעכשיו שזכינו לדין שאינו נאכל אור לשלישי שהרי כתיב עד יום ומשכחת נותר בזמנו בלילה הוא דס"ל להאי תנא שקרא דכתיב ביום ישרף מוקמינן דוקא בזמנו אבל אי לא הוה כתב עד יום והוה אמרינן שנאכל אור לשלישי ולא משכחת נותר בזמנו בלילה אז ע"כ הוה מוקמינן ביום למעוטי לילה שאחריו אף שהוא שלא בזמנו שהרי לא משכחת לה באופן אחר כלל אבל איפכא קשיא לברייתא דתורת כהנים שם ביבמות דס"ל נותר בין בזמנו ובין שלא בזמנו נשרף דוקא ביום ויליף מדכתב והנותר ודרש וי"ו וה"י לרבוי שלא בזמנו אם כן הדרא כאן קושיית התוס' לדוכתא דהרי שוב ליכא למימר דביום אתי למעוטי לילה של אחר כן א"כ היינו שלא בזמנו ולמה לי וי"ו דוהנותר ואין לדחות דהוה מוקמינן ביום שלישי שחל בשבת וא"א לשורפו בו ביום ואז נחשב יום רביעי נותר בזמנו ואתי קרא למעוטי שלא ישרפנו בלילה שלפניו ועיין שם ביבמות שכתבו התוס' כך לענין פסח כיון שאין שורפין אותו בי"ט נקרא בוקר שני זNנו דאיך אפשר לאוקמי בשלישי שחל בשבת והרי כתיב ביום השלישי באש ישרף ואם הוא בשבת איך ישרפנו אלא ודאי בחל בחול ומיעט קרא ביום ולא בלילה והנלע"ד בזה דנראה דמה דקאמר יכול יהיה נאכל אור לשלישי ודין הוא זבחים נאכלים ליום א' ושלמים לשני ימים מה להלן לילה אחר היום יש לנו לדון אף אם היינו דנין כן אם היו נאכלים כל ליל שלישי דרש"י פירש זבחים תודה דכתיב לא יניח ממנו עד בוקר וכו' וכן פסח לא תותירו ממנו עד בוקר וכו' והנה אני אומר כיון דבקרא בשלמים כתיב ביום ההוא וממחרת א"כ לא נכתב רק שני ימים אלא מבנין אב היינו מוסיפי' לילה די לנו ללמוד מהיותר מועט ותפסת מרוב' לא תפסת ואם פסח נאכל עד חצות די שנלמד מפסק ודי לנו להוסיף על שני ימים ולילה אחת עוד חצי ליל שלישי ולא כל הלילה אלא דלמ"ד דגם פסח מדאורייתא נאכל כל הלילה אז היינו מוסיפים כל הלילה ומעתה למ"ד פסח נאכל עד חצות א"כ לא היינו מוסיפים רק חצי הליל' ושפיר משכחת שישרף בלילה אחר חצות ואצטרך קרא ביום השלישי להורות שלא ישרפנו עד שיהיה יום ונסתר קושיית התוס' כאן ואמנם איכא למימר דקושיי' התוס' היא אליבא דכ"ע דס"ל פסח נאכל כל הלילה ומעתה איכא למימר דהאי תנא דדריש והנותר לרבות שלא בזמנו ס"ל כראב"ע דפסח אינו נאכל רק עד חצות והנה לא נעלם ממנו דבפסח לא שייך לאמר לילה אחר היום שהרי פסח אינו נאכל ביום זבחו כלל והתחלת זמן אכילתו הוא בלילה אמנם חזינא לרש"י שהביא כאן גם פסח ולכן נלע"ד שעיקר הכונה באמרו מה להלן לילה אחר היום לומר שסיום זמן אכילתו הוא הלילה וזה שייך גם בפסח

ע"ב רכבת כתיב הנה לפי זה בשביל קיצור אות אחת אפילו קיצור קל כזה שהאות אינו ניכר במבטא רק במסורת שביק לישנא מעלי' ונקט לישנא קצרה הנה יפלא בכל הנך הברייתות דלעיל ומשניות כמו ר' יהודא אומר בודקין לאור י"ד וכמו המפלת אור לפ"א ויכול יהא נאכל אור לשלישי ואור של יוה"כ ודומיהן דבכל הני צריך להוסיף למ"ד כמו לי"ד לפ"א לשלישי או תיבת של כמו אור של יוה"כ והיינו לפי שתיבת אור איננו נסמך משא"כ תיבת ליל הוא נסמך שהשורש ממנו הוא ליל בפת"ח הלמ"ד וחיר"ק היו"ד או לילה בתוספת ה' אבל ליל בצר"י הלמ"ד הוא נסמך ליל י"ד פירושו ליל של יי"ד ואם כן למה לא נקטו לשון קצרה לקצר אות הלמ"ד שהוא אות נרגשת במבטא והנה לכאורה לפי מה דמסיק בקידושי מהרש"א ז"ל דלשון מגונה וקצר ולישנא מעליא ונפיש שניה שוים במעלה לבחור איזה שירצה א"כ לכך נקטו לישנא מעליא אף שהאריכו אלא שזה אינו שאם לשון מגונה וקצר שוה ללישנא מעליא ונפיש א"כ ליל שאינו לשון מגונה כמ"ש רשאי לעיל רק שלשון אור צח יותר א"כ ודאי שעדיף לקצר ולמימר ליל מלהאריך ולומר אור וכבר עלה בלבי משום זה למימר דלמסקנא דאור אורתא גם משעת האור דקאמר ראב''י היינו אורתא והא דלא קאמר משעת הליל משום שלא האריך ונקט לישנא מעליא ותנא דבי שמואל נקט ליל שהוא לשון קצר ותנא דמתני' דתנא י''ד לי"ד אף שהאריך מ"מ כיון שהוא פתיחת המסכתא דקדק ביותר למנקט לשון מעליא אך כל הנך ברייתות ומשניות דלעיל דלאו פתיחת מסכתא ננהו והאריכו ודאי דקשיין דהא ליל לאו מגונה הוא וראיתי לבעל המאור סוגיא אחרת בשמעתין והוא דהא דקאמר כל היכ' דנפישי מילי מסתעי בל' קצרה הוא בתנאי שלא רק שאינו לישנא מעליא כמו האי דנפישי מילי נקט לשון קצרה והנה לכאורה המציא דבר חדש מה שאין לו שורש בשמעתין אלא שהתבילו בתבלין דטמא דכתיב באורייתא לאו לשון מגונה הוא אלא היא גופיה מנ"ל שבאמת אם כסברתו של' מנוגה לא כתיב כלל אף שהוא קצר שוב ממילא תוכח דטמא לאו מגונה הוא אבל הא והא מנ"ל ומה חסר לן בפירוש רש"י והנה אם נצרף לסוגיית בעה"מ סברת המהרש"א דהיכי דנפישי מילי נקט לשון קצרה היינו שהברירה למנקט לשון קצרה והוא שוה ללישנא מעליא דנפיש א"כ שוב מתורץ קושי הנ"ל דכמה משניות נקטו אור אף דנפיש מילי דהוא לישנא מעליא יותר ורבי שמואל נקט לילי שהוא ל קצר ואינו מגונ' והא דכתב בעה"מ דתנא דמתני אור על שם פתח דברך יאיר ול"ל טעם זה הרי לישנא מעליא הוא וי"ל טעמו של בעה"מ משום שיש בו מקום לטעות דאור היינו עמוד השחר הוה ליה למנקט לילי שהוא לשון מבואר יותר וכיון שלשון קצר שוה ללישנא מעליא והברירה בידו לבחור איזה שירצה היה לתנא דכאן לבחור לשון מבואר יותר לכך יהיב טעמא משום פתיחת המסכתא וכדכתב הר"ן ז"ל והנה המהרש"א כתב ויש לבעה"מ סוגיא אחרת בשמעתין ולא אוכל להולמו לפי סוגיא דשמעתא והנה האמת מ"ש בעה"מ מגומה אבל מ"מ באלו השלשה מקראות הבהמה אשר איננה טהורה וכן מקרה כו וכן מקרה הוא וגו' שפיר הוה מגונה גם אני לא ידעתי להוציאו מסוגיין אבל הא דטמא אינו מגונה שפיר נ"ל ובזה מתורץ דבר חמור דמקשה הגמרא וכל היכי דכי הדדי וכו' והרי רכבת וישבת וכו' והדבר יפלא והלא כבר תירץ לעיל דמשום ביעתותא אורחא הוא וכבר עלה בלבי דמה דקאמר אלא דכל היכי דכי הדדי וכו' חזר מהנך שינויי דלעיל כפי טבע לשון אלא היא גופא קשי' מי הכריחו לדחות השינויים הנ"ל ועוד דאם גם משום ביעתותא לאו אורחא א''כ מה נעשה בקרא דרבקה ותרכבנה על הגמלים ויותר הוה ליה למכתב ותשבנה על הגמלים ולחלוק בין ביעתותא דגמל לביעתותא דהר הוא דחוק למימר דמהאי הדרהבי' ומהאי לא הדר בי' ומי הכריחו לכ אלו ונראה לפרש כן דודאי גם ברכיבה שייך לשון ישיבה דלא כמ"ש התוס' בד"ה שהרי וכו' המרכב שהיא רוכבת עליו אינו מטמא משום מרכב רק אותו שתופס ונסמך עליו שקורין ארצון הוא מטמא משום וא"כ גם ברכיבה שייך למכתב לשון מושב אלא סוגיין כך אורחא הוא ולא הוה לשון רכיבה לשון מגונה ובודאי אי הוה בעי קרא לכתוב יושבת הוה שפיר ולישנא מעליא טפי אלא דעד השתא הוה ס"ד דלא קפיד קרא אלא שלא לדבר לשון מגונה אבל לדקדק בין לישנא ללישנא מעליא טפי ליכא קפידא כלל ומקשה ובאורייתא מי לא כתיב טמא ואם כן מכלל דטמא אינו לשון מגונה ומקשה על לישנא דרבי יהושע ב"ל דאמר שעיקר הכתוב וכו' ולא הוציא דבר מגונה מפיו ולכן קאמר אלא דהדר ביה מלישנא דריב"ל דאמר אל יוציא דבר מגונה וקאמר אלא כל היכי דכי הדדי משתעי בלשון נקיה פירוש אף שאינו מגונה הלשון השני מ''מ זה נקי יותר וכל היכי דנפישי מילי משתעי בלשון קצרה ועכשיו מקשה אחר שחידש שגם בלישנא דנקי טפי מדקדק קרא אף שאין השני מגונה וא"כ נסתר התירוץ דלעיל דקאמר משום ביעתותא אורחא הוא דמה בכך דאורחא הוא מ"מ ישיבה הוה לישנא מעליא טפי ובשלמא ותרכבנה דרבקה שפיר דעכ"פ הוכרח להורות דבר זה שבמקום ביעתותא אורחא דאשה למרכב ולא מחשב לה לגנאי ואי לאו קרא הוה אמינא שאפילו בביעתותא לא תרכב אשה כלל אבל רכבת קשה שלא בא שוב ללמדנו שום דבר וכי הדדי נינהו ומשני רכבת כתיב חסר והוה לשון קצר ועדיין לא נחה דעתי בזה שמצאתי גבי אביגיל שכתוב ג"כ ותקם אביגיל ותרכב על החמור וכתב מהרש"א דהוא משום ביעתותא דהר שם אי הוה כתיב ותשב הוא לישנא מעליא וגם לשון קצר ויש אתי מקום לחלק בין ותרכבנה ותרכב לבין רכבת והוא דחוק ולכן לא כתבתיו

תוס' ד"ה מאלי' וכו' וריב"ב שלא עלה לרגל וכו' דפטור מפסח כמו מראי' הנה אין כונת התוס' שמי שאין לו קרקע פטור מפסח ופוק חזי שתחלת קושיית התוספות לא היה להקשות למה לא עלה ריב"ב לעשות הפסח שזה אינו קושיא דודאי הא בדרך רחוקה ופטור ולא מצינו שיהיה מחויב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם ברגל וע"ז תירצו שלא היה לו קרקע ומי שאין לו קרקע א"ב לעלות לרגל כדלקמן דף ח ע"ב וכיון שלא עלה ממילא פטור מפסח כמו מראיה וראיתי לבעל משנה פ"א מהל' קרבן פסח שנתקשה בדברי התוספות הללו ולענ"ד נראה כמו שכתבתי:

ד' ע"א ונבדוק בשית הנה אף דהבודק צריך שיבטל ולדברי התוס' בריש במכילתין גם בימי חכמי המשנה היה הביטול ובשית כבר אינו ברשותו לבטלו מ"מ כיון דלכ"ע אית להו אור לי"ד בודקין כמ"ש התוס' דף כח ע"ב א''כ לריה''ג נבדוק בשית:

שם אמר רנב"י בשעה כו' ואור הנר כו' י"ל תרתי טעמי ל"ל ובחדא סגי ועוד מאי דסמיך ליה אמר אביי האי צורבא מרבנן כו' אינו ענין לטעמי' הללו ועל משנתינו אור לי"ד ה"ל לקבוע דבריו והנה כאשר הבינותי מדברי הר"ן פירוש הגמרא כך הוא בשעה שבני אדם מצויים ואור הנר כלומר וחור הנר ג"כ מצוי אז לפי שב"א צריכין אז לנר להשתמש לאורו ולכן נר מצוי אז בבתיהם משא"כ בשעה אחרת אפשר לא יהא נר מצוי לו וא"ת מאי מעליותא דנר לזה אמר ואור הנר יפה לבדיקה ונראה דשני הטעמים צריכי לפי שמטעם בני אדם מצויין יהא כל הלילה זמן בדיקה ודי אם יבדקנו קודם עלות השחר לכך צריך לטעם שאור הנר מצוי אז וזה דוקא בתחלת הלילה שהיא זמן סעודה ומאן דאית ליה סעודתא נכלי' כעין יממא ויש לו נר וטעם הנר מצוי לחודו אי אפשר לומר דהרי מ"ט אור הנר מצוי אז לפי שבני אדם מצויין בבתיה' צריך להם אור הנר להאיר חשכת לילה ושני הטעמים לדבר א' נתכוונו ולפי זה שפיר אמר אביי הלכך דאי ממשנתינו לא שמענו רק שיבדוק אור לי"ד וכל הלילה הוא אור ל"ד אבל לטעמי' דרנב"י שפיר אמר הלכך דדלמא משכא שמעתתא ובין כך יכלה נר שבביתו ואתי לאמנועי ממצות בדיקה לאור הנר ובזה מתורץ קושיית הב"ח שהקשה מ"ש מק"ש שמותר ללמוד קודם ק"ש ולדידי ניחא דבשלמא ק"ש יכול לקרות אח"כ משא"כ כאן שיש חשש שיכלה הנר שהכין והט"ז בסי' תל"א נדחק בזה והנלע"ד כתבתי

שם מזוזה חובת הדר היא הנה אם נימא כדברי התוספות בריש מכילתן דבדיקת חמץ הוא רק משום דלמא אתי למיכל מיני' א"כ גם בדיקת חמץ חובת הדר היא שעליו שייך דלמא אתי למיכל משא"כ המשכיר שוב איננו אצל החמץ שיבוא למיכל מיניה וא"כ יש מזה סמך לפי' רש"י ויבואר אח"כ שם בעא מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק וכו' והנה בעיא זו לא איפשטא בגמר' והרי"ף לא הביאה כלל ונראה דדעת הרי"ף דמה דאמרינן אח"כ עמוד ב אבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק לא שאמר לו בהדיא שמשכירו בחזקת בדוק דבזה סובר הרי"ף דלא הזה אמרינן ניחא ליה לאינש כיון שאנו רואין שהתנה בשעת שכירות שהוא בדוק אלא פירושו ששכרו בי"ד ואז ממילא הוא בחזקת בדוק וכיון שהרי"ף הביא בעי' זו ממילא לא היה צריך לומר דין משכיר בי"ד אם חזקתו בדוק אלא דאכתי הוה ליה להרי"ף להביא שאם הוא בעיר צריך לשאלו ומתוך כך היה נראה כדברי הב"ח דמה דאמרינן למנ"מ לישיילי' היינו לפי ההוה אמינא שמסופק אם חזקתו בדוק לכך צריך לשאלו אבל כיון דאיפשטא הבעי' ושוב ודאי חזקתו בדוק שוב אין צריך לשאלו: ע''ב קסבר הכל חברים הם וכו' הנה בעל הבעי' ששאל אם חזקתו בדוק לא הקדים שום טעם ולומר הכל חברים וא"כ מי הכריחו עתה שמפרש טעם הימנותא דהני משום דחזקתו בדוק לחדש דבר דסבר הכל חברים ונראה דרש"י פירש בדברי הבעי' המשכיר וכו' בארבעה עשר שחרית ובודאי כוונתו דכל הלילה לא שייך למימר חזקתו בדוק כי אולי עדיין לא בדקו כי כל הלילה זמנו הוא ואף שזריזין מקדימין וגם בלילה ראוי לזרוז להקדים בתחלת הלילה מ"מ אטו כ"ע זריזין נינהו ודי שאנו מחזיקים אותו שלא עבר לחלוטין על מצות חכמים ששנו שבודקין אור י"ד דהיינו אורתא אבל כאן בברייתא דתני הכל נאמנין ולא פירש באיזה זמן מיירי א"כ גם בלילה מיירי שנאמנין לומר שכבר בדקו ולזה מן הסתם בכל אדם לא אמרינן שחזקה הוא מן הזריזין לזה צריך לומר דקסבר הכל חבירים וכו' וחבר שמת אפילו הפירות בני יומא הם בחזקת מתוקנין מכלל דחבר אינו משהה אפילו רגע ומה דקאמר כל הבתים בחזקת בדוקין בי"ד מבעי' ליה כוונתו גם כן שיאמר בחזקת בדוקין בליל י"ד אלא דלפי זה קשיא על מה דאמר אלא מאי משום אמירה דהני וכו' תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק והלא נוכל לומר דמיירי בליל י"ד ולכך צריך אמיר דהני דהכל חברים לא אמרינן אבל ביום י"ד חזקתו בדוק דליחוש שביטל מצות חכמים לגמרי בזה סמכינן אחזקה: