צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – פתיחה

בעזרת המקבל אישי ניחוחים אתחיל דף ב' ע"א וכתב הר"ן דמשמעות הסוגיא לפי פי' רש"י זה שאמרו הבודק צריך שיבטל בימי האמוראים נתחדש אבל בימי חכמי המשנה לא היה שם רק בדיקה וביעור ואמנם למה הטריחו בזה ולא היה סגי להו בביטול לחוד שמהני מן התורה נדחק הר"ן יעו"ש ואני אומר שאף שיש בידינו לומר שבררו הבדיקה דמהני לכ"ע משא"כ הביטול לא מהני לרי"הג שהרי הר"ן הקשה כיון שביטול מטעם הפקר נגעו בו ולא מצינו הפקר בלב ועוד לדברי ר' יוסי בנדרים דף מ"ג דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא הוה נפיק מרשות המפקיר איך יועיל ביטול וניחא ליה להר"ן דחמץ כיון דבלאו הכי אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בב"י ולכך כל שגלי דעתו דלא ניחא ליה בו לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ולפי זה לרי"הג שמתיר חמץ בהנאה הרי הוא ברשותו ממש ולא מועיל ביטול לכך בחרו בבדיקה ואמנם שינויא דחיקא לא משנינא שהרי דעת ריה"ג נדחית לגמרי בכמה משניות בש"ס ובכל הש"ס פשוט הדבר שחמץ אסור בהנאה ואמנם אמינא דגם לר"ש בחרו בבדיקה יותר מביטול דהרי זה פשוט דלר"ש חמץ עד הלילה מותר בהנאה וכמבואר לקמן דף כ"ח ע"ב דאמר ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ואם כן אף שגם לר"ש אם ביטול מועיל שלא יעבור בב"י דלדידיה אינו עובר בב"י עד הלילה ואז שוב אינו ברשותו ומועיל הביטול הקדום שכבר ביטלו שלא יעשנו הכתוב כאלו הוא ברשותו מ"מ כל שש שעות שאחר חצות י"ד עובר בעשה דתשביתו שהרי אז הוא ברשותו ממש כיון שאינו אסור בהנאה וע"י הביטול לא נפיק מרשותו ממש ולכך בחרו הבדיקה והביעור לקיים גם מ"ע דתשביתו אפילו לר"ש ואפשר שזה כוונת מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג שכתב שהביטול מועיל שאינו עובר בב"י אבל מצות עשה דתשביתו לא קיים ואמנם רש"י שפירש הטעם שלא יעבור בב"י ולפמ"ש הוה ליה לרש"י לפרש לקיים גם מ"ע דתשביתו שהרי זה עיקר הטעם שבחרו בבדיקה יותר מביטול אמנם נלע"ד דבשביל מצות עשה לא היו חוששין כלל לחמץ שאינו יודע לחוש לספיקא ועיקר החשש הי' שלא יעבור בב"י ועבור זה הוצרכו לתקן עכ"פ או ביטול או בדיקה ובחרו בבדיקה שמועיל גם לקיום מ"ע דתשביתו אפי' לר"ש ואם מועיל ביטול לחמץ ידוע הנה לפי הנוסחא שהיתה לפני הכ"מ בהרמב"ם בפ"ב מחמץ הל' ב' מבואר דסבירא לי' לרבינו ששניהם מן התורה. ביטול לחמץ שאינו ידוע וביעור לחמץ ידוע ואף שלכאורה יש לדקדק איך נימא דלהרמב"ם חמץ שא"י בעי ביטול מן התורה והרי הרמב"ם כללא יהיב סוף הל כלאים ובפרק ט' מטומאות מת שכל הספיקות הם רק מדברי סופרים יעויין שם ואמנם חמץ מיקרי איתחזק איסורא כמ"ש המג"א בסימן תל''ו סק"ד ובחזקת איסור מודה הרמב"ם שאסור מן התורה ומ"מ לא מקרי חמץ ידוע וסגי בביטול מן התורה אלא שהכ"מ שיבש נוסחא זו מכח דברי הרמב"ם בסוף הל' ברכו' שכתב שמברך על ביעור חמץ לפי שמשעה שגמר בלבו לבטל בודקין את החמץ עיין בר"ן שהאריך בדין ביטול ובדיקה נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ומזה הוכיח הכ"מ דבביטול סגי ואני תמה על דבריו. אטו הרמב"ם שם בחמץ ידוע מיירי והרי ז"ל הרמב"ם שם וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו ובין שבדק לאחרים וכו' אם כן הרמב"ם שם בבודק מיירי ובודק לאו חמץ ידוע הוא ואם כוונת הכ"מ שא"כ הי' לו להרמב"ם לחלק ולומר שאם יש לו חמץ ידוע יברך לבער נראה דדעת הרמב"ם שלא חילקו בנוסח זה לפי שעפ"י הרוב הבדיקה היא בחמץ שאינו ידוע ובלאו הכי יתבאר בחידושינו לקמן דף ז דצריך לומר להרמב"ם שלא רצו לחלק בנוסח ברכת הביעור ומה שהקשה הכ"מ ממה דאמרינן לקמן דף וי"ו ע"ב ע וכי משכחת לה לבטלה יתבאר שם בחידושינו: שום קס"ד מ''ד וכו' עיין רש"י ככתב דלא גרסינן ומ"ד לילי וכו' ולפי ענ"ד נראה לקיים הגירסא דלמסקנא לאו היינו לילי ממש והנה הר"ן כתב בשם הראב"ד דלכך תני אור שיקדים הבדיקה בעוד יש אור קצת ומבואר במ"א סימן תל"א סק"ה שהוא קודם צאת הכוכבים ואמנם לענ"ד שאין כוונת הראב"ד קודם צאת הכוכבים לגמרי אלא בתחלת צ"ה ועדיין אין הכוכבים ניכרים כ"כ להדיא וא"כ אין לילי ממש דהא קיימ"ל דעד צ"ה לאו לילי הוא ואמנם אכתי אין בזה כדאי לקיים הגירסא דאטו נזכר במסקנא דבר זה הראב"ד מצד הסברא אמרה שלא היה התנא כם חושך לאור וא"כ גם בתחלת הסוגיא נימא כן לכן נלע"ד שהדבר מפורש במסקנא דמסיק אלא בין ר"ה ובין ר"י דכ"ע אור אורתא הוא ולא פליגי ומר כי אתרי' וכו' באתרא דר"ה קרו נגהי ובאתרי' דר"י קרו לילי והנה יפלא למה צריך לומר לר"י דבאתריה קרו לי' לילי הלא לילי בלא"ה ניחא ועוד אין שייך דבאתריה דר"ה קרו להלילה נגהי והרי ממחלת הסוגיא הדבר פשוט שנגהי היינו יום וכמו שאמר קס"ד נגהי ממש א"כ מכלל דהפשוט פירוש של נגהי היינו יום ולכן נלע"ד דגם במסקנא אין הכונה דבאתריה דרב הונא קרו להלילה נגהי אלא הכוונה על שעת בדיקת חמץ שזה הוא זמנו בעוד אור היום לא החשיך לגמרי והוא מעט קודם צאת הכוכבים ומה שהקשה ותנא דידן מ"ט לא תני לילי היינו שהיה לו למתני בתחלת ליל י''ד כן מבואר בר"ן בשם הראב"ד לזמן הזה קרא באתריה דר"ה נגהי לפי שעדיין לא החשיך הלילה לגמרי ובאתריה דר"י קרו לזמן הזה ג"כ לילי וא"כ בין נגהי דר"ה ובין לילי דר"י אינם לא נגהי ממש ולא לילי ממש ולתנא דבי שמואל דתני לילי י"ד בודקין אינו סותר דברי הראב"ד ובאתרי' דהאי תנא היו קורין לזמן ההוא לילי כמו באתרא דרב יהודה ולפי זה בכל הני ברייתות ומשניות דתני בהו אור ופירושו לילה צריכים טעם לדברי הראב"ד למה שם התנא חושך לאור ולא תני לילה והנה במשואות דתני לאור עבורו הא קמ''ל להקדים המשואות תיכף באותו רגע כדי שלא יבטלו ממלאכה בחנם ועיין במסכת ר"ה דף ך"ג ע"א ומפלת אור לשמנים קמ"ל רבותא לב"ה שאפילו הפילה באותו רגע שהוא מעט קודם צ''ה חייבת בקרבן ויכול לסדר חידושים על מסכת פסחים יהיה נאכל אור לשלישי קמ"ל שאפילו ברגע זו כבר אסור באכילה אור של יו"הכ מתפלל שבע קמ"ל שרשאי להקדים תפלת הערב קודם ב"ה ממש אבל הך ברייתא מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה ראב"י אומר משעת האור קשיא דלמה זירז התנא לאסור מלאכה קודם צ"ה ממש ובשלמא בבדיקת חמץ יהיב הראב"ד טעמא שלא יתרשל אבל מלאכה שבי"ד גופיה אינה אסורה אפילו בגליל רק מדרבנן אפילו נימא שגם הלילה בכלל ששה עכ"פ למה הוצרך לזרז עוד לאסור קודם צאת הכוכבים ממש ולכן נלע"ד באמת דשם הוא הפירוש גם למסקנא עמוד השחר ולקמן יתבאר עוד

שם וכמאן דאמר צפרא נהיר וכרב יהודה א"ר וכו' שטחיות הלשון משמע דהך וכדרב יהודה מישך שייך למה דמוקי לה כמ"ד צפרא נהיר וכן משמע מפי' רש"י ודברי התוספות דחוקים ונלע"ד כוונת הדברים ונשים לב לדברי רש"י שמסיים ומה היא טובתו מפני החיות ומפני הלסטים והוא שפת יתר וגם למה שביק רש"י מפני המזיקין ובפרק הכונס פירש רש"י ג"כ מפני המזיקין ונראה לפי מ"ש התוס' בפרק הכונס להוכיח מדאמר יכנס תחלה דמיירי שלא בעירו משום דבעירו אין לו מורא שבקי בסביבות העיר ואמנם מפני המזיקין גם מעירו צריך לזהר וא"כ היא גופא קשיא למה אמר רב יהודא יכנס תחלה הלא גם מעירו צריך לזהר עכ"פ מן המזיקין ומה בצע לו מה שאינו צריך לזהר מפחתים ולסטים הלא עכ"פ אי אפשר לו לצאת בלילה מפני המזיקין וצריך לומר דרב יהודא מיירי שהם רבים ואין שם מורא מזיקין ואז אין צריך לזהר כי אם בעיר אחרת ולכן נקט יכנס תחלה נמצא שרב יהודא חידש לנו בהקדימו הכניסה שאפילו היכי דליכא מורא מזיקין אכתי יכנס ויצא בכי טוב מפני החיות ולסטים ופחתים ולכאורה אין לרב יהודא ראיה לזה מקרא דהבוקר אור דא"ל לעולם דהיכא דליכא מורא מזיקין אין צריך ליכנס ולצאת כי טוב והא דשלח יוסף השבטים כשהאיר הבוקר ולא שלחם בלילה והלא השבטים י"א היו וליכא מורא מזיקין לא בשביל יציאת השבטים עשה כן רק שיוסף ידע שרוצה לאמר לאשר על ביתו לרדוף אחריהם וזה יצא יחידי שלא רצה יוסף לבייש את אחיו בפני המצריים ואם היו האנשים יוצאים בלילה לא היה אפשר לזה אשר על ביתו לרדוף אחריהם בלילה מפני המזיקים ולכך לא שלחום עד הבוקר וא"כ אין כאן סיוע לרב יהודא דאמר יכנס תחלה אלא שאם לא הי' טעמו של יוסף אלא בשביל זה שירדוף אחריהם אם כן אכתי למה המתין שילוח השבטים עד אור בוקר ממש הי' לו להקדים שילוחם מעט קודם הבוקר ובין כך וכך טרם ירחיקו את העיר יאיר הבוקר ויצוה לאשר על ביתו לרדוף אחריהם אלא ודאי שהי' כוונתו בשביל השבטים עצמם שלא ילכו בלילה אף שהיו אחד עשר ושפיר יש סיוע לר"י והנה מתחלה לדעת המקשה שהקשה מקרא זה להוכיח מזה דאור יממא הוא א"כ הבוקר אור היינו עלות השחר ולצאת בכי טוב צריך האיר המזרח אם כן באמת הי' יוסף עושה כן משלח השבטים קודם שהאיר המזרח לפי שהיו רבים וליכא מורא מזיקין ואת אשר על ביתו שלח אחר שהאיר המזרח ועדיין לא הרחיקו את העיר ובודאי גם בדקס"ד של המקשה קרא אשמועינן לצאת בכי טוב דאל"כ מאי קמ"ל קרא אימת שלחם אלא עד כאן לא שמענו אלא מפני מורא מזיקין אבל היכא דליכא מורא מזיקין לא שמענו ולא שייך למימר כדרב יהודא אבל השתא דמסיק כמאן דאמר צפרא נהיר והיינו האיר המזרח וא"כ האנשים עצמם לא שלקו עד שהאיר המזרח וא"כ אין זה עבור זה שעל ביתו אלא עבור האנשים בעצמם שהם יצאו בכי טוב אף שהיו רבים וליכא מורא מזיקין אפילו הכי בעינן כי טוב מפני החיות והלסטים שפיר קאמר וכדרב יהודא דנקט יכנס תחלה דמיירי דווקא בעיר אחרת ומיירי במקום שאין שם מורא מזיקין כגון שהם רבים וזה שסיים רש"י ומה הוא טובתן מפני החיות והלסטים. והתוספות שכתבו בד"ה וכדר"י לא קאי אמאי דמשני וכו' לשטתייהו אזלי שכתבו בדבור שאחר זה דגם רב יהודא טעמיה מפני המזיקין והא דנקט יכנס תחלה לאו דוקא ע"ש שם נ"מ לנודר מן האור דתנן הנודר וכו' הנה הא ודאי מה דאמר דתנן הוא טעות שאינו משנה בשום מקום אלא אפילו נרצה להגי' דתני' ג"כ לא ניחא כי גם בתוספתא לא מצאתי דבר זה ולכן נלע"ד שהגירסת נ"מ לנודר מן האור שאסור באורן של כוכבים ובזה יש ליישב מה שלא הובא דין זה בשום פוסק מהנודר מן האור שיהיה אסור באורן של כוכבים משום דכל זה אמרינן כאן בתחלת הסוגיא ליישב דברי ר"ה דאמר נגהי אבל למסקנא דכ"ע אור אורתא הוא וקרא משתמע כפשוטו כאלו נכתב הללוהו כל כוכבי לילה שוב אמרינן בנדרים הלך אחר לשון בני כלל ואין מקום להביא דין זה בפוסקים כלל תוס' ד''ה אור לי"ד וכו' ולא דמי לבשר וחלב וכו' הנה לא קשיא להו מתחלה כי אם מאיסורי הנאה דומיא דחמץ ולפ"ז גם מאיסורי הנאה לא ק' ולא מידי ושאני חמץ שאסור בהנאה וגם ענוש כרת ונראה שרצו לחרן גם לרבא דאמר ביבמות דף ק"ט ע"א מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ומה שלא הקשו מאיסורי אכילה לחוד וג"כ נימא מכדי הא דאורייתא וכו' מ"ל איסור אכילה ומה לי איסור הנאה נראה דלאו מטעם חומר האיסור שיש באיסור הנאה הוא אלא משום דבדבר המותר איכא למימר דלא רצו חכמים לגזור בו ביעור ולהפסידו אבל דבר האסור בהנאה אין בזה הפסדא ועוד נלע"ד שלא רצו לומר הטעם משום כרת משום שזה פשוט להו דגם נוקשה ותערובות צריכין ביעור וכמו שכתבו אח"כ אלא שלטעם האחרון הוצרכו לדחוק משום לא פלוג וכמו שמסקו בשם הרשב"א אבל בתירוץ הראשון רצו שיהי' ניחא גם בנוקשה ותערובות ואי הוה התוספות יהבי טעם משום כרת היה קשה למה נוקשה ותערובת צריכים ביעור הא ליכא בהו כרת ולכן הוצרכו לחלק בין חמץ לשארי איסורי הנאה משום דחמץ לא בדילי מיני': שם בא"ד ונזיר וכו' עיין מהרש"א שנדחק להגי' משום דקשיא ליה הרי מתחלה לא הוקשה להם אלא מאיסורי הנאה דומיא דחמץ וא"כ מה קשיא להו מנזיר שאינו מאסורי הנאה ולענ"ד נראה דמתחלה רצו להקשות אליבא דכ"ע לכן הקשו דוקא מב"בח וערלה וכדומה מאסורי הנאה וניחא להו משום דחמץ מותר כל השנה ולא בדילי מיניה ועכשיו הוקשה להו מנזיר היינו לרי"הג דס"ל דחמץ מותר בהנאה ואפ"ה אית לי' אור לי"ד בודקין את החמץ וכמבואר בדף ך"ח ע"ב בסוף ד"ה ר"ש אומר ואם כן לדידי' קשיא מאי שנא חמץ שצריך ביעור ומאי שנא נזיר שאינו צריך ביעור

שם בא"ד דהא אמר שיאור ישרף וכו' ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות וכו' הנה מלשונם זה שכתבו ואיכא למ"ד נמי התם וכו' דכוונתן על הסוגיא בדף מ"ג ע"א שהביא שם ברייתא שיאור ישרוף וכו' ושמעינן ליה לר"מ נוקשה בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות והיא גופא קשיא למה הוצרכו להוכיח זה מברייתא ולא הוכיחו זה ממשנה דף מ"ח ע"ב שיאור ישרוף והאוכלו פטור ומלבד שעדיף להוכיח מן המשנה אלא שאפילו הי' ההוכח' יותר חזקה שעכשיו שהוכיחו מן הברייתא הוצרכו להקדים וליכא בל יראה לפי' ר"ת אבל אם היו מוכיחים מן המשנה הרי מפורש במשנה והאוכלו פטור ואם פטור על האכילה ק"ו שאינו עובר בב"י ונראה שמן המשנה לא היו יכולים להוכיח דאמרינן לא פלוג אבל הטעם שישרוף כדאמרינן בחולין דף ד"ג ע"ב שיאור דר"י לר"י מהו ספיקא הוא פי' רש"י מדאמר ישרוף אלמא צד חמץ יש בו ומדקאמר והאוכלו פטור אלמא לאו ודאי חמץ הוא יעו"ש ומעתה אין שום ראיה מן המשנה ושיאור ישרוף היינו שמא חמץ גמור הוא ועובר בב"י אבל מהברייתא הביאו שפיר ראי' דשם קאמר שיאור ישרוף והאוכלו בארבעים ואם כן ודאי לאו ספיקא הוא שעל הספק לא הי' לוקה ואין לומר הא דהוה לקי עלה היינו משום דרבי' רחמנא אבל אכתי ספק הוא שמא חמץ גמור ולכך ישרוף זה אינו סברא כלל דמדרבי' רחמנא מכלל דלאו חמץ גמור הוא שאם הי' חמץ גמור למה הוצרך קרא לרבויי ואטו איכא ספיקא קמי שמיא וא"כ לר"מ שפיר הוכיחו התוספות דאמרינן לא פלוג לפי ר"ת שסובר שאינו עובר בב"י ולפי זה אין מדברי התוס' הוכחה רק אם איסור מדאורייתא באכילה אסור להשהותו אבל אם גם איסור האכילה אינו מן התורה גם התוס' מודים דלא שייך למגזר בשהיי' דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהאכילה עצמה היא רק מדרבנן לא גזרינן שהיי' אטו אכילה וא"כ דעת התוס' כדעת הטור בסי' תמ"ב שכל חמץ שאיסור אכילתו אינו מן התורה מותר לכתחלה להשהותו ודלא כמ"א בסימן תמ"ב ס"ק א' שנדחק מאד בדברי הטור והי' סבור שהתוספות חולקים עליו וכל זה גרם לו שהי' סבור שהתוס' הביאו ראיה ממשנה דשיאור ישרוף ושם קאמר והאוכלו פטור ושפיר הוה מוכח דגם אם איסור אכילתו אינו מן התורה אפ"ה ישרוף אבל לפי מה שביארתי שמן המשנה ליכא ראי' רק כוונת התוס' על הברייתא נסתרו דברי המג"א ובחידושינו בפרק ואלו עוברין יבואר יותר:

ואין לומר דאכתי מוכח דאפילו מה שלא הי' לוקה על אכילתו אפי' הכי ישרוף דאלת"ה א"כ נפשוט מיני' שם בחולין דע"כ ספיקא הוא דאי ברי' הוא וא"כ ודאי אינו חמץ למה ישרף ונראה שהאבעיא שם בחולין הוא מהו ספיקא של שיאור אם הספק הוא אם חמץ או מצה וא"כ הי' יוצא שם ידי נדרו ממ"נ או שספיקו הוא אם הוא חמץ או ברי' וא"כ אינו יוצא שם ידי נדרו דשמא אינו לא חמץ ולא מצה רק ברי':

שם בד"ה והא קמ"ל וכו אומר ר"י דפשיטא לי' וכו' משום דמסקינן בסוף פ"ב דמגילה וכו' והקשה מהרש"א וז"ל ומיהו ק"ק בסוגיא דהתם וכו' וא"כ ע"כ הא דפריך והא קיימ"ל לאו אהאי קרא סמוך וכו' יעויין במהרש"א ונלע"ד ליישב דודאי גם מעיקרא דקאמר והא קיימ"ל כו' אקרא ואנחנו עושים סמך אבל עדיין לא אסיק אדעתא קרא דוהיה לנו הלילה למשמר וא"כ איכא למימר דאינהו מקדמי ומחשכי אבל הא ודאי שאם היו מוסיפי' במלאכה גם בלילה היו מוסיפים בבוקר ובערב אבל לומר שהיו מחשכי אבל לא מקדמי או להיפך זה אינו סברא והיינו הא דקאמר התם במגילה אינהו מקדמי ומחשכי ולפי זה לפי ההוה אמינא למילף מקרא דויקרא לאור יום למאיר ובא קרא יום ואם כן מעמוד השחר יממא הוא ולא היו מקדמי קודם התחלת היום כלום ממילא לא היו מחשכי בלילה ומוכח ממילא דעד צ"ה לאו לילי הוא דהא כתיב ואנחנו עושים וגו' עד צ"ה אלא ודאי דלא דרשינן למאיר ובא ושוב אין ראי' מהאי קרא לגמרי דאיכא למימר אינהו מקדמי ומחשכי והמציא לו התרצן שה קרא דוהיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה ואדרבה מסוגיא דהתם מוכח דמה דקאמר הכא והא קיי"ל דעד צ"ה לאו לילה הוא אהאי קרא סמיך דאי כסברת המהרש"א דלאו אהך קרא סמיך וא"כ מכלל שיש הוכחה אחרת על זה דעד צ"ה יממא הוא א"כ איך קאמר התם שוב וכי תימא משיעלה עמ"ה לאו יממא הוא ומכי ערבא שמשא לילי הוא והרי כבר קיי"ל ממקום אחר דעד צ"ה לאו לילי הוא ולא עוד אלא שהוא אפילו אך למותר שם שהרי שם אינו מפלפל על התחלת הלילה רק על התחלת היום לפרש המשנה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר וכו' ואם כן לא הוה ליה רק למימר וכי תימא משיעלה ע"ה לאו יממא הוא ואינהו הוא דמקדמי אלא הוא הדבר אשר דברתי שזה בזה תלוי שאם לא הוי מחשכי ג"כ לא הוי מקדמי וכל סוגיא דהתם על נכון והתוס' שהביאו כאן בפסחים קרא דוהיה לנו הלילה למשמר האמת נקטי דמהכ' מוכת אבל באמת לא הוי צריכי לזה הכא דקאי אמאי דקאמר למאיר ובא קרא יום ושוב מקרא דואנחנו עושים לחוד מוכח דעד צ"ה לאו לילי אלא שכל זה לפי ההוה אמינא וכיון שהאמת המסקנא פן הוא נקטי המסקנא אליבא דאמת ועוד שהרי התוס' קאמרי דמהכא מוכח דמעלות השחר יום הוא וזה ודאי צריך קרא דוהיה לנו הלילה:. ע"ב אמר ליה הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ וכו' הא דלא השיבו ממלאכה גופיה הוא עצמו יוכיח שהרי מחצות ולמעלה אסור במלאכה בכל מקום כמבואר בריש מקום שנהגו ועד חצות תליא במנהג' ונראה שתי תשובות בדבר חדא שהרי כתבו התוס' בד"ה היכן מצינו שהיינו דוקא היכי דליכא סברא וכו' והרי מה שמלאכה אסורה אחר חצות הוא מטעם. אף פסח שמ"ש התוס' שם בריש מקום שנהגו ואיכא סברא ועוד שבאמת גם ר''י ידע דשאני דאוריית' דעד הכי אסר רחמנא וכו' ועיקר קושיתו היה משום לעות דרבנן וזה לא שייך במלאכה ומזה היה ראיה לשטת הירושלמי שהביאו התוס' ריש פרק מקום שנהגו דאחר חצות אסור במלאכה מן התורה: