צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 6

תוס' ד"ה וקורא ק"ש וכו'. מכאן משמע וכו'. לאכול סעודה וכו'. מדברי התוס' הללו מבואר דוקא לאכול סעודה אסור אבל טעימה שרי וכן כתב המג"א בסימן רל"ה ס"ק ד' בשם התוס'. אבל בשם מהרר"אי בתה"ד כתב לאסור מדתני לא יאמר אאכול קימעא וכו' והמג"א ביאר טעמו משום דק"ש הוא דאורייתא יעו"ש ולפי"ז מוכח מברייתא זו סיוע גמור לר"י דחייב לסמוך גאולה לתפלה של ערבית דא"כ תינח דלא יאכל קימעא קודם ק"ש אבל אכתי בין ק"ש לתפלה יאכל קימעא דהא תפלה ודאי לאו דאורייתא היא אלא שצריך להסמיך גאולה לתפלה ואי אפשר להפסיק ביניהם אפילו באכילת קימעא אלא דאכתי איכא למימר דהך ברייתא לשיטתה דס"ל ת"ע חובה לכך בעי לסמוך גאולה לתפלה. וכתב המג"א אבל אין לומר הטעם משום דאיכא אונס שינה שהרי התוס' במס' ברכות דחו הך טעמא ואומר אני דאי הוה טעמא משום אונס שינה הוי להגמ' למימר הך מילתא דקאמר על סיפא דכל העובר וכו' על רישא שלא יאמר אוכל קימעא מ"ש הכא דאסיר אפילו קימעא משום דאיכא אונס שינה א"ו דכאן בלא"ה אסור משום דק"ש דאורייתא אבל אכתי קשה לפי מ"ש דתינח דאסור קודם ק"ש אפילו קימעא ולמה יהי' אסור בין ק"ש לש"ע אכילת קימעא וצ"ל משום סמיכות גאולה לתפלה ולדברי רב עמרם לקמן בתוס' בדבור הסמוך ממילא מוכח דערבית חובה וא"כ נשאר קשה בסיפא מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ואי משום דקמ"ל דערבית חובה הלא זה כבר מוכח מרישא ונראה דאף שהתוס' במס' סוכה דחו האי טעמא דאונס שינה היינו שהוכיחו זה מדלא קאמר בכל דוכתא האי טעמא אבל מ"מ כבר יש מקום לפרש טעם זה וא"כ איצטרך בברייתא לסיים שחייב מיתה לאפוקי ממ"ד ערבית רשות דאי מרישא דאסור לאכול קימעא ה"א שהטעם משום אונס שינה ולא משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה:

גם מבואר בדברי תוס' הללו דדוקא משהגיע זמן ק"ש הוא דאסור אבל סמוך לזמן הזה מותר. ולכאורה יפלא איך יהי' ק"ש שהיא מן התורה קיל מתפלת המנחה שאסור אפי' סמוך למנחה כמבואר בפ"ק דשבת ונראה דהיא הנותנת דמנחה כיון שהוא מדרבנן ואם התחילו אין מפסיקין לכך החמירו אפילו סמוך למנחה דלמא משכא סעודתו אבל ק"ש שהוא מן התורה ואפילו התחיל צריך להפסיק לכך אינו אסור סמיך להזמן שמה בכך שמתחיל סמוך להזמן הלא כשהגיע הזמן צריך להפסיק באמצע סעודתו. ומיהו קשה הלא כיון שלא אסרו סמוך לה ממילא אם יתחיל אז מקרי התחיל בהיתר ובהתחיל בהיתר אפי' בשל תורה א"צ להפסיק וא"כ הדק"ל למה יהי' קיל מתפלת המנחה. ומזה יהי' הוכחה דבשל תורה אפילו התחיל בהיתר צריך להפסיק ומזה ראי' לדברי הע"ז בסי' תרנ"ב ס"ק ד' ודלא כדברי המג"א בסי' תל"א ס"ק ח':

דף ה ע"א לעולם ירגיז וכו' נצחו מוטב וכו'. נלע"ד דארבע דברים שחישב כאן דהיינו ירגיז וכו' יעסוק בתורה יקרא ק"ש יזכור יום המיתה ולכאורה קשה כיון שהזכרת יום המיתה הוא היותר מועיל לנצחו יזכיר לו תיכף יום המיתה ועוד היאך מרומז עסק התורה באמרו בלבבכם וגם למה רמז קריאת שמע בעל משכבכם והלא גם בבוקר הוא זמן קריאת שמע בקומו ממשכבו. ונראה דהנה היצה"ר בתחבולת הוא מסבב מצודות וחרמים ללכוד האדם שיפול ברשתו להאבידו מן העולם ומתחלה מראה עצמו כאוהב והנה תרי סרסורי דעבירה הם עינא ולבא עין רואה והלב חומד ואח"כ כלי המעשה גומרים ושוב יותר מתגבר למנוע דרכי התשובה באמרו עוד פנאי עד דכדוכא של נפש ויען שקודם שנלכד האדם ברשתו של היצה"ר אין ליצה"ר כ"כ שליטה להחטיאו וערום יערום שבא לטובתו לזכותו להרבות שברו כ"א לא יסתכל בערוה כלל אין שכרו מרובה מה שאינו חוטא אבל אם יראנה ויסתכל ביופי' ואפ"ה ימנע מלהרהר בה בעבור יראת חטא אז שכרו מרובה ומביא לו ראי' מדברי רז"ל במס' ע"ז דף י"ז ר"ח ור"י הוי קאזלי מטו לתרי שבילי חד פצי אפיתחא דע"א וחד פצי אפיתחא דבי זונות אמר חד ניזיל אפיתחא דע"א דנכיס יצרי' א"ל אידך ניזיל אפיתחא דב"ז ונכפיי' ליצרי' ונקבל אגרא וכן היצה"ר אומר הסתכל בערוה וכוף ליצרך ותקבל אגרא ועושה עצמו כאלו אינו יצה"ר רק גם הוא מצד היצ"ט ובא לעשות לו טובה ובאמת הוא רוצה להאבידו צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וע"י ההסתכלות כבר יש לו שליטה בו והני אמוראי ח"ו לא הסתכלו רק פצו אפיתחא וגם זה כדי שלא לילך אפתחא דע"ז וכמו"ש התוס' שם בד"ה ניזיל אפיתחא דב"ז מכאן יש ללמוד שצריך להרחיק מבית ע"ז כל מה שיכול וכו' וזה שהזהיר כאן לעולם ירגיז שלא יחזיק היצה"ר לאוהב עם היצ"ט רק תמיד ירגיז שיהי' שנאה ביניהם ומי שהוא שונא ודאי אינו מיעצו לטובתו וירחק מהסתכל כלל נצחו מוטב לא נצחו ונכשל בהסתכלות ועין ראה ישמור עצמו שלא יהי' הלב חומד וזה לשון הרמב"ם בסוף הלכות א"ב כאשר הזהר שם על הרהורי עריות סיים וכתב יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים וגו' באהבתה תשגה תמיד עכ"ל הרי שאם הלב פנוי ממחשבת התורה נכשל במחשבת עבירה ואם לבו מחשב תמיד בהרהורי תורה אין מקום למחשבת עריות להתגבר ולכן אמר כאן שאם לא נצחו ונכשל בראות העין יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם פי' שאין די שילמוד תורה משפה ולחוץ רק יעסוק בעומק העיון שנאמר אמרו בלבבכם פי' אמירה שיאמר דברי תורה יהי' בלבבכם ואז אם לבו מלא מחשבת התורה לא יבוא לחשוב בעבירה ולא יהי' הלב חומד אם נצחו מוטב ואם לאו שכבר חמד ג"כ בלבו וכבר עשו הני תרי סרסורי דעבירה את שלהם ויש שוב חשש שיבוא לידי מעשה עבירה והנה עקר זמן העבירה הוא בלילה כי ביום שכיחי אינשי ויש מורא בשר ודם והרשעים במחשך מעשיהם באישון לילה ואפילה והזהיר שיקרא ק"ש על משכבו והקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו ללחום עם היצה"ר ולהתגבר עליו שלא יבוא לידי מעשה ודומה לחרב של שתי פיות לפי שבכל עבירה נברא משחית וזה כבר שתים רעות עשה שהסתכל בעין בערוה וגם חמד בלבו ונעשו שני משחיתים ואלו עומדים להחטיאו במעשה וע"י ק"ש אוחז חרב של שתי פיות להלחם עם שני משחיתים הללו שנאמר על משכבכם ולכן נקט ק"ש שעל משכבו ולא נקט ק"ש של קימה אם נצחו מוטב ואם לאו ונכשל ח"ו בם בפועל ועשה העבירה וצריך להזהירו שימהר לשוב בתשובה ויען שהיצה"ר אומר עוד יש לך פנאי עד דכדוכא של נפש ולכן יזכיר לו יום המיתה כלומר שגם היום הזה הוא יום המיתה וכמו"ש חז"ל שוב יום אחד לפני מותך ושמא למחר תמות ונמצא כל ימיו בתשובה:

שם ואמר ר"י כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף. יל"ד הלא כבר דריש ר"י שכל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו וכאן הוא דורש שהם בדילין הימנו וכיון שהן בדילין למה לו חרב פיפיות להלחם עמהם ולפמ"ש לעיל דהך חרב פפיות הוא להלחם עם יצה"ר הבא להחטיאו ניחא שאף שהמזיקין בדילין אבל היצה"ר לא נבדל וצריך להלחם עמו אבל לפי פשטן של דברים ולפי פירש"י דהך חרב פיפיות הוא להרוב המזיקין קשה. וצ"ל שע"י החרב פיפיות הם בדילים. אלא דקשה איפכא כיון דכבר דריש מקרא דחרב פיפיות שהוא כאלו אוחז חרב פיפיות למה לי שוב הך דרשה דבני ן וצ"ל דמחרב פיפיות אף שאנו יודעים שנלחם בהם אכתי לא ידעינן שהם בדילים כי שמא עומדים הם להלחם עמו קמ"ל קרא דיגביהו עוף שהם בדילים ומסתלקים ממנו ע"י החרב פיפיות שרואים שביד הקורא:

שם ואין עוף אלא תורה וכו' וקשה אכתי מנ"ל דבק"ש מיירי דלמא בכל דברי תורה המזיקין בדילין הימנו ועוד דאפילו אם הי' לנו סמך דאיירי בק"ש אכתי מנ"ל דבק"ש שעל מטתו איירי ודלמא בק"ש של שחרית מיירי ואמנם לפי מ"ש לעיל ניחא דע"כ ע"י חרב פיפיות שהוא בק"ש שעל מטתו הוא דבדילי דאי נימא שע"י כל דברי תורה הם בדילים או דבק"ש של שחרית בדילים הם א"כ ממילא דגם בק"ש שעל מטתו הם בדילים דאטו ק"ש שעל מטתו לאו דברי תורה הוא או מי גרע מק"ש של שחרית וא"כ הם בדילים בלי אחיזת חרב ומה קמ"ל קרא דירננו על משכבותם וגומר וחרב פיפיות בידם:

שם בא וראה שלא כמדת הק"בה וכו' אדם מוכר וכו' יש לדקדק הלא גם ב"ו אם נתן לחבירו דבר במתנה אינו עצב דנותן בעין יפה נותן דמי הכריחו ליתן דבשלמא מוכר זוזי אנסוהו ומחמת דחקו מכר לכן הוא עצב אבל נותן אינו מחמת דוחק הוא נותן וא"כ כיון שהק"בה נתן לנו התורה במתנה מהי תיתי לא יהי' שמח. ונלע"ד דהיא גופה קמ"ל דלא נחשוב בדעתינו שהק"בה מכר לנו את התורה במחיר כסף שהוא נכסף לעבודתינו שכל עבודתינו הוא צורך גבוה ועל ידינו ניתוסף כח בפמליא של מעלה והי' מקום לחשוב שנתינת התורה לנו מיד הק"בה הוא מכירה כדי שנעבוד עבודתו ואמנם לא כן הוא כי נגד הק"בה אין זה מכירה רק נתינה כי כל הפעולות שאנו עושים בקיום המצות לנו הוא לתת כח למעלה להטיב עמנו ולהרבות לנו שפע קדושה וכמו כן בעונותינו אנו מתישים כביכול כח של מעלה כדכתיב צור ילדך תשי היינו שאנחנו מתישים כח של מעלה מלהוריד לנו שפע הטוב אבל נגד הק"בה כבר אמר אליהוא אם חטאת מה תפעל לו וגו' אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך ולכן אמר כאן בא וראה שלא כמדת הק"בה וכו' מדת ב"ו אדם מוכר חפץ לחבירו ובודאי אין חילוק בין מוכר לו בדמים או מקבל ממנו איזה עבודה או טובה תמורת החפץ הזה הכל נקרא מכירה ותמיד מוכר עצב שזה גופא עצבון לו שהוא נצרך לעבודתו של זה ומוכרח ליתן לו החפץ שלו החביב עליו ותחשוב כיון שגם התורה נתונה לנו כדי שנשמור חקי האלהים ונקיים מצותיו יחשב זה מכירה לא כן הוא אבל מדת הק"בה נתן להם תורה לישראל מתנה טובה וחמדה גנוזה מתנת חנם ואינו מקבל מאתנו שום תשלומין אבל כל עבודתינו ויגיעתינו בתורה לנו הוא שנקבל שכר על התורה ועל העבודה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם ודוק באמרו לקח טוב וה"ל למימר חפץ טוב או דבר טוב או איזה לשון אחר אבל דקדק לומר לקח טוב שתמיד הוא לנו לקח לא לבד בשעה שקבלנו התורה ובמדת ב"ו שאם נותן דבר לחבירו בשעת הנתינה הוא לוקח ואח"כ אינו שייך לקיחה שכבר הוא שלו אבל אנחנו תמיד אנו לוקחים מחדש בכל עת שאנו מקיימים המצות באותו שעה אנו לוקחים כי אינו דומה שכר של המצוה ועושה נמצא שהוא לקח טוב בכל שעה ורגע והק"בה שמח בזה שהרי מזהיר אותנו אל תעזובו והרי לו בערכו אינו מגיע מזה שום טובה וכמאמר אליהוא ורק בשביל להטיב לנו הוא שמח בטובתינו:

שם שנאמר ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. ויל"ד היכן נזכר כאן יסורין ואף אם נדחק שבמזמור הזה כתיב בחנתנו אלקים צרפתנו וגומר הבאתנו במצודה שמת מועקה במתנינו מ"מ היכן נזכר שהוא יסורין של אהבה ונראה דקרא קאמר ברוך אלקים היינו מדה"ד שנותן הודאה על הרעה וכדדרשי' לקמן דף ס' ע"ב באלקים אהלל דבר זו מדת פורעניות וע"ז אמר לא הסיר תפלתי אני רואה שהוא וחסדו שהוא ממדת החסד יסורין של אהבה:

רש"י ד"ה יסורין של אהבה וכו'. להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו עיין פני יהושע ועיין ח"א ול"נ דודאי אדם בריא וחזק יותר נקל לו לעסוק בתור' ומצות מלחולה שנחלשת כחו הוא עבודה קשה ולפום צערא אגרא וזהו פעולת היסורים להרבות שכרו:

ע"ב מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו לכאורה קשה דקארי לה מאי קארי לה וכי ס"ד ביסורין שאינן של אהבה שאינן באים לכפר ואטו למגן שלחם הקיבה והרי לא עביד הק"בה דינא בלא דינא ולפרעון חוב העונות הם באים ולכן נקרא פורענות שהמה פרעון על חוב של העונות וגם על התרצן קשה דקאמר מזבח כפרה הוו של אהבה לא הוו ולענין מזבח כפרה מאי ארי' מראות נגעים כל יסורי' ופורעניות באו לכפרה. ונראה כאשר נדקדק באמרו מזבח כפרה מה ענין הזכרת המזבח לכאן וה"ל למימר כל מי שיש בו א' מארבע וכו' אינן אלא כפרה ונראה דבכל קרבנות הנאכלים אין המזבח לבד מכפר אבל אכילת הכהנים מכפר וכדתניא בפרק תמיד נשחט ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אבל עולה שכולה כליל המזבח לבד הוא גומר כל הכפרה ועולה באה על הרהור הלב ועל המחשבה אין הק"בה מעניש כמבואר בשלהי פ"ק דקידושין ואם כן היסורין אינן באים בשביל עונש אם הם באים בשביל הרהור אבל אע"פי שאין הק"בה מעניש על המחשבה אעפי"כ נפרד הדביקות ואי אפשר לו לדבוק בשכינה ע"י פגם המחשבה ובאים היסורים למרקו שיכול להתדבק בשכינ' וזהו יסורים של אהבה ומשני מזבח כפרה הוו דהרי עולה מכפרת אחייבי עשה ובעידן ריתחא ענשי מלמעלה אעשה ובאו היסורים לכפר אבל יסורים של אהבה לא הוו ודוקא ד' מראות הללו אבל שאר יסורים באים על ח"כ ושאר עבירות חמורים ואינן כלל דמות עולה:

שם הא לן הא להו עיין בח"ר ועיין במ"ל פ' י' משמיטה הל' ט' ולענ"ד נראה דאפילו אם נימא דגם לענין שילוח מצורע ג"כ אינו נוהג אלא בזמן היובל מ"מ היינו בשאר ערי חומה אבל בירושלים ודאי טעון שילוח דג' מחנות לא נתבטלו והרי במדבר לא הי' היובל נוהג ואפ"ה מצורע הי' טעון שילוח ממחנה ישראל וירושלים היא מחנה שלישית שכל ג' מחנות סמוכים זו לזו ואמנם שאר ערי חומה באלו יש לחלק בין זמן היובל ובין אחר היובל ודע דבלא"ה אפילו בזמן שנהגו בתי ע"ח אפ"ה לא הי' שילוח מצורע שוה בבתי ע"ח לירושלים דבירושלים חייב מלקות ובשאר ע"ח אינו רק בעשה דבדד ישב כמבואר ברמב"ם פ"ג מביאת מקדש הל' ט' ובזה מה שהקשו התוס' כאן בד"ה הא לן דאיך הי' מדבר ר' יוחנן מדבר שלא הי' נוהג בימיו ולפמ"ש אפי' לפי שטתם אין כאן תמי' שהרי גם בימיו נ"מ עכ"פ ליושבי ירושלים:

שם ואבע"א הא בצינעא וכו'. נלע"ד דהיינו אידי ואידי לן אבל לדידהו לא שייך צינעא כיון דצריך שילוח וכתיב וטמא טמא יקרא:

שם לא תימא לפני מטתי אלא סמוך למטתי ומה שאמר בלשון לפני נלע"ד ע"פי מ"ש הרא"ש לתרץ דברי רש"י שאפילו ללמוד אסור דמירי שרגיל להתפלל בבית מדרשו ואינו הולך לבה"כ וחיישינן דלמא מאריך בגרסתו וישכח ויעבור זמן תפלה והי' אבא בנימין רגיל לגרוס בחדר משכבו תמיד וכן הי' מתפלל שם כדלקמן דף ח' ע"א דאין להק"בה אלא ד"א של הלכה ולזה הי' מוכרח להתפלל תכף שלא יטרד בגירסתו ולזה הי' אומר שהי' מצטער שתהי' תפלתו לפני מטתו ולאו דוקא לפני אלא כלומר באותו חדר ועבור זה הי' צריך להיות סמוך למטתו ובזה נלע"ד לתרץ דהרי ק"ש הוא קודם לתפלה בפרט בשחר דלכ"ע צריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ למה תלה הדבר בתפלתו וה"ל למימר על ק"ש שתהא לפני מטתי ולפי מ"ש דאיהו לא אמר סמוך למטתי אלא אמר לפני מטתי וכוונתו הי' סמוך למטתו וכל זה עתה שאמר זה על תפלה דבזה ליכא למיטעי שכוונתו לפני מטתו ממש שהרי צריך שלא שיהי' דבר חוצץ בינו ובין הקיר אבל אי הוה אמר שתהא ק"ש לפני מטתו אז ה"א לפני מטתו ממש. ומה דאמר אבא בנימין לקמן בסמוך אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ ולפי מ"ש לעיל איהו גופי' הי' מתפלל בביתו נראה דלקמן איירי במי שאין לו מדרש קבוע ללמודו זהו אין תפלתו נשמעת אלא בבה"כ:

ומדברינו אלה מוכח דהי' מתפלל ביחיד בחדרו שאם היו מתאספים אליו שם עשרה ליכא למיחש שיטרד בגירסתו שהרי אלו עשרה יזכירו אותו. ומזה ראי' דאפי' להתפלל ביחיד בבית מדרשו עדיף מתפלת הציבור שלא בבה"מ ועיין במגיד משנה פ"ח מהל' תפלה הל' ג' מ"ש בשם הר"ר יונה ז"ל ויש לדחות שאולי הי' לומד בחדרו עם תלמידיו שהיו עשרה ושפיר יש לחוש שיטרד בגרסתו כי גם תלמידיו טרודים עמו בגרסתו ואמנם בתר"י מפורש שאם לומד לתלמידים ודאי מותר דת"ת דרבים זכות גדול הוא:

ומה שהובאו דברי אבא בנימין כאן והרי כל סוגיות הללו אכתי בתפלת ערבית קיימינן ומהרש"א בח"א נתקשה בזה ועבור קושי' זו מיאן בפרש"י ופי' דברי א"ב על תפלת ערבית עיין עליו ולענ"ד משום דאיירי לעיל במי שלא הוו לו בנים כלל אינן יסורים של אהבה ומדברי התוס' בד"ה והאמר ר"י מוכח דאפילו היו לו בנות כיון שאין לו בנים זכרים אינן יסורים של אהבה לכן הביא מימרא דא"ב דהי' מצטער שתהא מטתו נתונה בין צפון לדרום כדי שיהיו לו בנים זכרים:

תוס' ד"ה והאר"י וכו' ותימא דהא מסיק דהיכא דלא הוי לי' בנים כלל וכו' והרי כמה צדיקים שלא היו להם בנים וכו' ואי משום בנות וכו' נלע"ד דאין כוונת התוס' על יהושע בן נון חדא דלשון התוס' והרי כמה צדיקים וכו' ועוד דמאן יימר דיב"נ לא הוין לי' בנים כלל ודלמא הוו לי' ומתו ולכן כתיב נון בנו יהושע בנו דאחר יהושע לא נשאר אחריו בן בחיים אבל נלע"ד כוונת התוס' מכמה צדיקים גמורים שבכל דור ודור שכיחי דלא הוו להו בנים ואי משום סיום דברי התוס' ואי משום בנות ואי כוונתם מה שאנו רואים בכל דור א"כ הרי אנו רואים כמה צדיקים גמורים שאין להם זרע כלל נלע"ד דמה שאמרו דהיכי דלא הוו לי' כלל אינן יסורין של אהבה לאו למימרא שבודאי באים לעונש על עון רק כללא כייל שעכ"פ אינן של אהבה אבל לפעמים באים עונש על עון ולפעמים הוא מחמת שהוא עקר בתולדתו או שמזלו גרים שאינו מוליד וכמו שאמר הק"בה לאברהם אבינו מה דעתך דקאי צדק במערב וכו' אבל כשיש לו בנות א"כ אינו עקר וגם אינו מזלו במערב שהוא גורם להיות מצונן שלא יוליד וא"כ מה שאינו זוכה לבנים זכרים הוא או מחמת עון או מחמת יסורים של אהבה וכיון דלפירש"י על צדיק גמור אין להסתפק שבודאי הוא מאהבה קשה מכמה צדיקים הנראים צדיקים גמורים שלא זכו לזכרים ובזה שפיר אמר ואי משום בנות וכו' וכוונת הגמרא שאינן של אהבה היינו אם אינו מוליד כלל ובזה שפיר יש לתלות בכמה צדיקים שלא הולידו כלל אולי הי' עקרים בתולדה או במזל וכנ"ל: