צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – פרק תשיעי, קטע 2

שם והנצח זו מפלתה של בבל נלע"ד ט"ס וכך הוא הנוסחה זו מפלתה של בצרה דהך קרא ויז נצחם וגו' קאי על תחלת הענין דכתיב חמוץ בגדים מבצרה ולכן כקרא בשם נצח כי אז היא גאולה נצחית שלא יהי' שום גלות אחרי' כי היא הגאולה האחרונה:

שם וההוד זו מלחמת נחלי ארנון שנא' את והב בסופה. נלע"ד כי הוד יש בו מדת הדין כי הוד למפרע הוא דוה וכן כתב בדניאל והודי נהפך עלי למשחית רמז בזה כי כאשר נהפך ההוד אז הוא למשחית והנה אונקלוס תרגום את והב בסופה קרבין דעביד על ימא דסוף וגבורין דעל נחלי ארנון הרי השוה נס של נחלי ארנון לנס של קריעת ים סוף ואומר אני כשם שבים סוף הימין שהיא נאדרי בכח כן מה שתרעץ אויב הוא ג"כ ימין והיינו כי הנס של קריעת ים הוא חסד גדול לישראל הוא מדת הדין למצרים כי לישראל נהפך מדת הדין לרחמים כן בנחלי ארנון הדין שנעשה לאמוריים שע"י שנתקרבו ההרים זה לזה וקטלינהו כדלעיל דף נ"ד ע"ב הוא עצמו חסד לישראל שלא הוצרכו להטריח עצמם בעלי' וירידת הרים וזה מדת ההוד יש לישראל הי' הוד ולאמוריים דוה כי נהפוך למשחית כי מדת הדין לפעמים נמשל ביד שמאל ולפעמים ברגל שמאל וכמו שאמרו לקמן דף כ"ט ע"א בועט ברקיע שנא' הידד כדורכים וגו':

שם במתניתא תנא וכו' הגדולה זו קריעת ים סוף. והיינו כדכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. והגבורה זו מכת בכורות. דכתיב וה' הכה כל בכור ופירש רש"י שכל מקום שנאמר וה' היינו הוא ובית דינו ובית דין של מעלה היינו מדת גבורה ואולי בדברי ר' יוחנן במגילה דף ל"א ע"א בכל מקום שאתה מצא גבורתו של הק"בה אתה מוצא ענוותנותו כיון לזה דאם אתה מוצא גבורתו א"כ היינו בית דינו ואין לך ענוה גדולה מזה שמצרף בית דינו. והתפארת זה מתן תורה דכתיב וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגומר כאשר דבר ובמתן תורה כתיב והייתם לי סגולה. והנצח זה ירושלים כי עתה ירושלים חסר יוד עד שיהי' השם שלם והכסא שלם אז יהי' ירושלים מלא יוד וכל זה אי אפשר כי אם כאשר יוכרת זרעו של עמלק דכתיב כי יד על כס וגו' וכאשר ריחם שאול על אגג אמר לו שמואל קרע ה' ממלכת ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ורצונו בזה כי אף שרתה רחמת על אגג אעפ"כ נצח ישראל לא ישקר ומחה ימחה האדם לעסוק בתורה ובמצות תמיד בכל עת ובשעת שינה האדם בטל מתורה ומצות אלא שהוא דבר הכרחי להאדם מצד שהוא אדם ולכן שלא יוחשב כאלו הוא פורק מרצונו עול התורה מעליו ולכן מתפלל אז באותה שעה ותן חלקנו בתורתך וכו':

שם אתה יצרת בי אתה נפחתה בי נלע"ד דגרסינן אתה יצרת ולא גרסינן בי דהנשמה כבר נוצרה בשעת בריאת העולם ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף דהיינו חדר למעלה ושמו גוף ושם הם כל הנשמות ועוד שאם אומר יצרת בי א"כ בו בגופו נוצרה איך שייך אח"כ אתה נפחת בי ומה הי' צורך להפיחה בו אם כבר היא בו וכן ברי"ף וברא"ש לא נזכר רק אתה יצרת ולא נזכר בי עד אתה נפחת ואמנם ברי"ף וברא"ש הגירסא אתה בראת ואתה יצרת וכן הוא ברמב"ם אלא שברי"ף שהקדים יצרת וברמב"ם וברא"ש הקדימו בראת ועכ"פ הדברים כפולים ועיין מהרש"א בח"א שיש שלש בחינות נר"נ ולענ"ד נראה כי כמו שפירש הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' בראשית מלת תהו ובהו דבהו היינו לבישת הצורה עיין בדבריו וגם כתב שאין בלשונינו הקודש מלה שיהי' פירושה החידוש הגמור יש מאין המוחלט אלא מלת בריאה ונראה שהנשמות נבראו תכף בבריאת העולם יש מאין אבל אינם לובשים צורה להיות מוכן לכנס בגוף כי מסתמא הנשמה בעת הכנסה בגוף יש בו ג"כ צורת אברים רוחניים כמו שיש בגוף גשמיים וזה בקרא יצירה ציור הדברים וזה אינו נעשה אלא קודם שנכנסת בגוף ולכן אומר אתה בראת היינו תחלת בריאת הנשמה שהיא בלי לבישת צורה רק מוכן לקבל צורה כמו ההיולי שהזכיר הרמב"ן בשם חכמי יון ואח"כ יצרת לצייר בה ציור שתוכל להתלבש בגוף ובזה נלע"ד יותר נכון גרסת הרמב"ם והרא"ש שהקדימו בראת ליצרת מגרסת הרי"ף שהקדים יצרת:

דף ס"א ע"א לעולם יהא דבריו של אדם מועטים לפני הק"בה נראה כוונתו על דברי שבח להק"בה שיהיו דבריו מועטים כדלעיל דף ל"ג ע"ב בההוא דנחית קמי דר"ח וכו' דקאמר לי' סיימתינהו לכולהו וכו' ואפילו הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרה משה וכו' ועל זה הזהיר כאן שיהיו דבריו מועטים לפני הק"בה ומביא ראי' כי האלקים בשמים ואתה על הארץ רצונו בזה לא די שאי אפשר לסיים כולהו שבחו אלא שאפילו גדר שבח שיהי' שייך כלפי מעלה אין אנו יודעים כי אחרי שאנחנו בארץ אין אנו יודעים לשבח אלא שבח שאנו משיגים בארץ אבל אין לכו השגה במה שנחשב שבח בשמים ממעל ועל דרך שסיים לעיל דף ל"ג משל למלך שיש לו אלפי אלפים דנרי זהב ומשבחים אותו בשל כסף דהיינו דבר הפחות בעצם לא מצד מעוטו אלא מצד עצמותו שהכסף אינו נחשב למאומה נגד הזהב:

עוד נלע"ד כוונת התנא בזה דהא ודאי אף מצד דרך ארץ ומצד תועלת האדם בעצמו הוא מעלת השתיקה וברוב דברים לא יחדל פשע מרבה דברים וכו' ועל פי רוב אדם נתפס בדבריו וגורם רעה לעצמו ולכן השתיקה ולמעט בדברים היא מדה טובה מאד ואמנם אם כוונת האדם במדה זו לתועלת לעצמו אין עלינו להחזיק לו טובה ולהיות נחשב לו למעלה וגם הבהמות בורחים מדבר המזיק להם אבל אם כוונת האדם בהרגילו עצמו במדת השתיקה הוא מטעם שיודע לפני מי הוא עומד ושמלך מ"ה הק"בה הוא לנגדו ומקיים בעצמו שויתי ה' לנגדי תמיד וכמו"ש רמ"א בריש סימן א' באורח חיים שאין דיבורו של אדם והרחבת פיו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הק"בה אשר מלא כל הארץ כבודו וכו' זהו מעלה גדולה והוא מעלת הצדיקים וזה שאמר כאן התנא לעולם יהא דבריו של אדם מועטי' אמנם לא לתועלת עצמו רק מצד שהוא לפני הק"בה ומביא ראי' מקרא דשלמה בקהלת כי אלקים בשמים ואתה על הארץ כי מי שהוא במקום גבוה רואה מה שלמטה על כן יהיו דבריך מעטים על כן דיוקא שלא יהי' למען תועלת עצמך רק בשביל שאתה יודע שהק"בה אשר בשמים משגיח עליך בארץ ולכן יהיו דבריך מועטים ועיין במהרש"א בח"א והנלע"ד כתבתי:

שם שנא' אחור וקדם צרתני הקדים אחור נלע"ד דצרתני היינו שמצד אחור צרתני אחור וקדם צורת אחור וצורת קדם דהיינו צורת אחור של אדם וצורת קדם של חוה ולשון צרתני איכו צורת פנים דוקא וממילא הקדים אחור של אדם לקדם של חוה דאדם מסגי ברישא:

שם אילימא פורעניות דנחש והתניא רבי אומר וכו' כבר הרגיש מהרש"א בח"א למה הוצרך לאתויי דברי רבי והלא בקרא כתיבי הקללות על הסדר תחלה נחש ואח"כ חוה ואח"כ אדם ורבי לא חידש לנו אלא טעמא דקרא דלכך התחיל בנחש לפי שמתחילין מן הקטן ולענין קושייתו כאן אין לנו צורך לדעת הטעם יהי' הטעם מה שיהי' עכ"פ אין האדם קדם לפורעניות היה ועוד יותר תמוה שבעירובין דף י"ח איתא ג"כ סוגיא זו שם באמת לא הביא דברי רבי והקשה סתם והא מתחלה נתקלל נחש וכו' ואמנם ראיתי עוד שינוי בין סוגיא דכאן לסוגיא דהתם דכאן קאמר אילימא פורעניות דנחש והתם קאמר אילימא משים קללה. ונראה דעל גוף הפסוק יש לומר דהא דאמר הק"בה תחלה גזר דינו של הנחש הוא מטעם אולי ישמע האדם גזר דינו של הנחש יעשה הוא תשובה כי בודאי לא ננעלו שערי תשובה אבל לענין גוף הפורענות הי' באמת פורעניות של הנחש מאוחר לכלם דאטו כתיב בקרא שבאותו שעה התחיל לילך על גחונו וללחוך עפר ולכך הוצרך להביא דברי רבי שהטעם הוא משום שמתחילין מן הקטן וא"כ מסתמא גם קיום הקללה דהיינו גוף הפורענות ג"כ ה' כן וכל זה כאן דקאמר אלימא פורענות דנחש ויש לפרשו על גוף הפורענות אבל שם בעירובין קאמר אלימא משום קללה וא"כ על גוף הקללה רצה לומר שהי' אדם מאוחר שפיר הקשה מגוף הכתוב ולא הוצרך להביא דברי רבי כלל ואמנם היא גופה טעמא בעי למה כאן אמר אלימא משום פורענות דנחש ושם קאמר אלימא משום קללה וכעת צ"ע:

שם אלא פרענות דמבול דכתיב וימח וגו' מאדם ועד בהמה ברישא אדם והדר בהמה. ויש לדקדק הלא שם כתיב ויגוע כל בשר הרומש וכו' בעוף בבהמה בחי' ובכל השרץ וגו' וכל, האדם הרי האדם מאוחר להגויעה. ונראה דהמהרש"א בח"א כתב ולפי הדרש אחור למעשה בראשית וכו' יהי' צרתני לענין אחור לשון צירה ולענין קדם לפרענות יהי' צרתני לשון צרה ולענ"ד נראה דהכל לשון צורה ולענין הויות הצורה הי' אחור לכל מעשה בראשית ולענין מחיית הצרה הי' קודם לכל מעשה בראשית דהרמב"ן בפירושו על התורה בפסוק וימח את כל היקום זה לשונו אחר שאמר ויגוע כל בשר וכו הוסף לומר וימח שנמחו הגופות והיו למים כענין ומחה אל מי המרים וכו' עיין ברמב"ן שם וא"כ אני אומר אף שלענין הגויעה הי' האדם אחרון אבל לענין מחיית הצורה לגמרי הי' האדם ראשון:

ע"ב אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן וכו' שאלת התלמידים היא דבר תימה וכי רצו שח"ו לא ימסור נפשו וגם לשון עד כאן אין לו הבנה וגם תשובת הרב שהשיב כל ימיו וכו' ואטו אם לא הי' מצטער על זה כל ימיו לא הי' ראוי למסור נפש והי' לו להשיב כתיב בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. ונראה כאשר נדקדק עוד דאמר שהיו סורקין וכו והי' מקבל עליו עול מ"ש ופירש רש"י קורא קריאת שמע והנה כיון שיצאה נשמתו באחד א"כ הי' כל הויכוח הזה של ר"ע עם תלמידיו באמצע הפסוק של שמע והדבר תמוה שהתלמידים ידברו עמו להפסיקו באמצע הפסוק ופשיטא שתמוה על ר"ע שיפסוק באמצע פסוק ראשין ולכן אומר אני שהגיע זמן ק"ש והנה היו מיסרים אותו ביסורים כאלה שהמה בלי ספק חמורים ממיתה ובמס' כתובות דף ל"ג ע"ב אמרו אלמלא נגדוהו לחנני' מישאל ועזריא וכו' דהכאה שאין לה קצבה חמירא ממיתה והתוס' שם הקשו מהך דר"ע שסרקו בשרו והי' מוסר עצמו על קידוש השם ומעתה אני אומר שבהגיע זמן קבלת עול מלכות שמים דהיינו זמן ק"ש התפלל ר עקיבא וביקש רחמים שתצא כשמתו בשעת ק"ש והוא הי' כוונתו כדי לקיים קרא כדכתיב בכל נפשך שנוטל את נפשך ואף שבאמת על ידי היסורין מתרבה שכרו בעוה"ב יותר משכרו על המיתה כי לפום צערא אברח מ"מ הי' ניחא לו לקיים המצוה כמפורש בתורה הואיל וכך נפיק מפומי' דקודשא בריך הוא יותר מריבוי השכר והתלמידים כאשר שמעו שהוא מתפלל על קירוב מיתתו הי' סבורים שכוונתו שקשה עליו מאד כאב יסורים כאלה ולכן שאלו אותו רבינו עד כאן וכי עד כאן דהיינו עד המיתה האדם מחויב למסור על קידוש השם והלא גם כל יסורים שבעולם חייב לסבול על קידוש השם ועל זה השיב להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' ועכשיו שהגיע לידי וכו' שרוצה לקיים המצוה כמו שיצא מפי הק"בה יותר מריבוי השכר של היסורין והק"בה רצון יריאיו יעשה ומילא בקשתו ויצאה נשמתו באחד ואף שהי' אפשר ע"פי הטבע שיחי' עוד איזה רגעים ולקבל יסורים יותר כל הרגעים הללו והי' מתרבה שכרו יותר ויותר וזהו כוונת דברי משרתי עליון שאמרו זו תורה וזו שכרה ממתים ידך ה' שמיתתו הי' על ידך שקרבת מיתתו ועל ידי זה מעיטתו שכרו והי' ראוי להיות ממתים מחלד להיות מיתתו ע"פי הטבע שהי' יכול עוד לקבל יסורים יותר והי' מתרבה שכרו יותר ועל זה השיב הק"בה חלקו בחיים שחלקו לעוה"ב הוא כאלו עדיין הוא בחיים וסובל עוד היסורים ולא נתמעט שכרו ע"י מהירת יציאת נשמתו באחד כלל והוא נוטל שכרו משלם ובזה ניחא שלא שאלו מלאכי עליון שאלה זו על כמה צדיקים שקדמו לר' עקיבא ונהרגו על קדושת השם כמו ר' ישמעאל כה"ג ורשב"ג ולפי מ"ש ניחא:

שם ובגליל לא יפנה וכו' לעיל בפ"ק דף ה' ע"ב גבי מטתו לא חילקו בין יהודה לגליל אלא סתמא אמרו שמטה תהא נתונה בין צפון לדרום ולא בין מזרח למערב ואין לדחוק ולומר דבעל המימרא שם הי' דירתו ביהודה או באיזה מדינה של צד מזרח או מערב המקדש שהרי קרא קנסיב וצפונך תמלא בטנם ולדברי רבינו יונה שם שאין הטעם משום חשיבות מזרח או מערב אדרבה משום חשיבות צפון ודרום שהרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפון ולכן יתן מטתו בין צפון לדרום שיזכה בניו לחכמה ועושר ניחא אבל לפירוש רש"י ותוס' שגם שם הטעם מפני כבוד השכינה שהיא בין מזרח למערב קשה ונראה דהשכינה היא במערב העולם כדאמרינן במס' ב"ב דף כ"ה ואמנם היינו דרך כלל אבל אין שם גילוי שכינה ביחוד אבל, המקדש הוקבע למשכן שכינה ביחוד ולכן חייבים אנו לנהוג כבוד במקום הזה יותר מכבוד שיש לזהר נגד מערב העולם ואמנם נגד כבוד מקום המקדש מועיל מחיצות מפסיקות שכיון שיש מחיצה המפסקת אין חיוב לזהר במה שחוץ למחיצה אבל נגד הכבוד שצריך לזהר נגד צד מערב כיון שאין שם מקום גשמי שנתייחד להשראת השכינה רק כבוד השכינה שם בלי מקום הגורם אין מועיל הפסק מחיצה ואמנם במקום שאין מחיצה שיש עלינו כבוד המקדש צריכין אנו יותר ליתן כבוד לצד המקדש מלצד מערב אבל במקום שיש מחיצות שאז אין שם כבוד המקדש צריכין אנו ליתן כבוד לצד מערב ולכן לענין קביעת מקום מטתו שהוא בודאי בחדר וא"כ יש שם מחיצות ואין שם חיוב לחלוק כבוד לצד המקדש לכך מוטל עלינו לחלוק כבוד לצד מערב העולם ואין שם חילוק בין מדינה למדינה והכל שוים שיתנו מטתן בין צפון לדרום אבל כאן לענין לפנות לעשות צרכיו שהוא במקום מגולה דוקא כמבואר בשלחן ערוך סימן ג' סעיף ה' אז הקפידה על מקום המקדש וחילקו בין יהודה לגליל ולפי זה יצא לנו דבר חדש דבמקום שיש מחיצות יזהרו עכ"פ בין מזרח למערב ויהודה וגליל שוים בזה ולא מצאתי בזה רמז בדברי הפוסקים והרמב"ם בפ"ד מהל' בית הבחירה השוה נתינת מטתו והפנאה לצרכיו לאסור בין מזרח למערב בכל מקום ולא חילק בין יש מחיצה לאין שם מחיצה אדרבה כתב בפירוש שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב נלע"ד דסובר דסוגיא דלעיל פליג על סוגיא דכאן או דמסקנא דר"ע אוסר בכל מקום היינו שכל המקומות שוים ובין מזרח למערב אסור וכדברי הירושלמי כאן:

שם רבה הוה שדיין לי' לבני וכו' ופירש רש"י דבבל הוא במזרח של א"י וכו' ובאמת בריש גיטין מבואר דבבל הוא לצפון ארץ ישראל ובפ' לא יחפור דף כ"ה ע"ב אמר לי' רב חנינא לרב אשי אתון דיתביתו בצפונה דא"י וכן כתיב בירמי' ועיין בספר בכור שור שהרגיש בזה ותירץ בזה דעת הרמב"ם והטור ויפה כיון עיין בדבריו ותיתי לי שגם אני כוונתי לדעתו בזה:

דף ס"ב ע"א למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום מכאן משמע כדברי הרמב"ם והטור שאין חילוק בין מדינה למדינה דאל"כ אלא שמקומו של ר' יהושע הי' ביהודה לא שייך לומר שאין נפנין מזרח וכו' הלא הדבר תלוי במדינה לפי מקומה והוה לי' רק למימר למדתי שאין נפנין לרוח שכנגד ירושלים או למימר למדתי שביהודה אין נפנין וכו' וכפל הלשון בכל הני תלת מילי נראה דאמר אין נפנין מזרח ומערב והוסף לומר אלא צפון ודרום לרמז שבשום מדינה אין נפנין אלא צפון ודרום ואין נפרעין מעומד הוסף לומר אלא מיושב למעוטי כשהוא סומך עצמו לישב אעפ"כ לא יפרע עד שיהי' מיושב ממש ואמרו אין מקנחין בימין אלא בשמאל היינו אפילו איטר ועיין בטורי זהב סימן ג ס"ק חי"ת ובמג"א שם ועיין במהרש"א בח"א איך למד זה ממנו ולענ"ד לענין שאין מקנחין בימין שראה שאוחז התפילין בימינו והבית יוסף בסימן מ"ג הקשה איך אוחז התפילין בימינו ניחוש שמא יקנח עצמו ותירץ לפי שאסור לקנח בימין וא"כ כשראה את רבו אוחז להתפילין בימין למד ממילא שאין מקנחין בימין:

ע"במאי ראה אמר רב ראה יעקב אבינו דכתיב ויאמר יעקב כאשר ראם לתת טעם לעצירת המגפה על ידי יעקב וסמכו ן קרא ויאמר יעקב כאשר ראם נראה דעצירת המגפה סגולה לזה היא הקטורת וכמו שאמר משה רבינו לאהרן בעת שיצא הקצף והחל הנגף אמר משה קח המחתה ושים קטורת והטעם לזה הוא משום שבלי ספק שהמגפה היא מצד מדת הדין הקשה בלי מיזוג רחמים בדין ולעצור המגפה על ידי מדת החסד הוא דבר קשה שהוא שני הפכים לגמרי אבל צריך לעורר מדת הרחמים שהוא להחליש כח מדת הדין שיהי' בלול ברחמים ועיין בחידושינו במס' פסחים דף נ"ו ע"א על מאמר בשכמל"ו שאמרו יעקב ביארתי שיעקב הי' רגיל במלאך וכן אמר ליוסף המלאך הגואל וביארתי שם שמלאך מספרו כמספר שני שמות דהיינו הוי' ואד' והוא שיתף רחמים בדין וקטרת הוא לשון קשר בדברי רז"ל קטיר קחזינא הכא שהוא קישור מדת רחמים בדין ולכן הוא עוצר המגפה והנה יעקב כאשר הלך מחרן לארץ ישראל כתיב ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר כאשר ראם וגומר ויקרא שם המקום מחנים כי הי' שם שני מחנות מלאכי חוץ לארץ שלוהו מחרן ומלאכי א"י שבאו לקראתו כמו שפירש רש"י בחומש ואברהם כשהלך מחרן לארץ כתיב הלוך ונסוע הנגבה כי ארץ ישראל רמוז בימין שהוא חסד וחוץ לארץ רמוז מצד שמאל מדת הדין וכאשר פגעו בו קראם שם אחד מחנים לשתף רחמים בדין וזהו הסגולה של קטורת וראה הק"בה עתה פעולתו של יעקב בזה ותעצר המגפה וינחם על הרעה. ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה כי מדתו של יצחק הוא תוקף מדת הדין. ולכן כתיב ופחד יצחק וסגולת העקידה לעקדו לחלוש כח גבורת מדת הדין להיות רחמים בדין ויצחק תיקן תפלת המנחה שאז ינטו צללי ערב ומתחיל כח הדין להתגבר ולכן כתיב תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב וכן כתבו התוס' לעיל דף כ"ו ע"ב בד"ה עד פלג המנחה שתפלת מנחה היא כנגד קטורת ולכן אפרו של יצחק שנתמתק בשעת עקידה היא כמו הקטורת ועוצר המגפה. ר"י נפחא אמר כסף הכיפורים וכו' הכה הוא חצאי שקלים ששקלו ישראל והנה שקל מספרו ארבע מאות ושלשים ומחצית השקל הוא רט"ו ועם הכולל הוא רי"ו מספר גבורה שהיא תוקף גבורת מדת הדין וגוף המטבע הי' של כסף שהוא רומז לחסד ולכן הוא לבן משא"כ זהב שהוא קטיגור מצד מדת הדין וא"כ מחצית שקל כסף סגולתו לקשר מדת הדין ברחמים כמו הקטורת ועוצר המגפה. ר' יוחנן אמר בית המקדש ראה שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה הכה יראה ג"כ מספרו גבורה ושם הוי דכתב שם היינו לכלול רחמים בגבורה וג"כ כמו הקטורת לעצור המגפה: