צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – פרק תשיעי, קטע 3

דף ס"ג ע"א כל חותמי וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש. הדבר תמוה ומה נתינת טעם הוא זה לדברי משנתינו כאן שהרי לא נזכר במשנתינו מעניית העונים רק מאריכות חתימות הברכה. והמהרש"א הרגיש בזה והנלע"ד ע"פי מ"ש המהרש"א בח"א במס' סוטה דף מ"ב ע"ב דאמן כולל יחד שני שמות שם הו' ושם אדני כי אמן מספרן צ"א כמספר שני השמות ועיין בחידושינו בפסחים דף נ"ו ע"א שביארתי שם כי שם אד' מורה על מלכותו של הק"בה כי אדון מורה על שש לו עם ועבדים ואין מלך בלא עם ולכן במקדש שאין עונין אמן היו עונין בשכמל"ו כי המברך הי' מזכיר במקדש השם ככתבו ולזכר שם אד' היו עונים אחריו בשכמל"ו והוא ע"פי מה שביארתי שם בפסחים כי בשכמל"ו מורה על שם אד' שהוא כבוד מלכותו ואמנם אעפ"כ לא נכללו שני השמות יחד כי המברך לא הזכיר רק שם הנכתב ככתיבתו והעונים לא ברמז בענייתם רק שם אד' והמהרש"א שם בסוטה כתב שלכן אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך כי באמן בכללו שני השמות משא"כ בדברי המברך ומעתה במקדש לא בזכרו שניהם יחד לא בדברי המברך ולא בעניית העונים ולכן תיקנו שהמברך יאמר בא"י אלקי ישראל הרי הזכיר שניהם כי אלקי ישראל היינו כבוד מלכותו שהוא אלקינו ואנחנו עמו ועבדיו והרי הוא כמו שם אד':

שם למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומה וכו' לסוף נצרך לכהן ע"י אשתו וכו' איש כי תשטה וגומר שמעתי בשם זקן זקני גאון הגאונים ורבן של כל הגולה מוהר"ר העשיל זצלה"ה שוה רומז לנו רש"י בפירוש התורה בפ' תרומה ויקחו לי תרומה ופירש רש"י לי לשמי והיינו לפי שאם תשטה אשתו אז השם הנכתב בקדושה ימחה על המים שמשקין את האשה אבל אם יתן תרומה לא יבא לידי מדה זו שיצטרך להשקות אשתו מים המאררים וזהו לי לשמי בשביל כבוד שמי שלא ימחה על המים:

ע"ב וכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה וגו' ויש לדקדק ואטו דוקא חישוב חדשים ועיבור שנה בקרא תורה ואם אנו מפרשים פסוק זה בדוקא א"כ כל התורה לא תצא אלא מציון וראיתי שהמפרש בהל' קידש החודש בסוף פ' א' הרגיש בזה וכתב וא"ת זה הפסוק אינו מורה על הגבלת קביעות החדשים בלבד אלא היא כולל כל התורה כלה והתשובה על זה אע"פי שהפשט מורה על כל התורה יועיל לנו בזה הענין שהרי הוא מכלל התורה והואיל וכל התורה יוצא מירושלים גם זה יוצא מירושלים עכ"ל ודבריו תמוהים דא"כ נימא כן בכל התורה שאינה יוצאה מח"ל והרי לא מצינו זה רק בחדשים ועיבורים ולכן נלע"ד דבכללות התור' לא שייך לתלותה במוקום והתורה אינה משתנית האסור והמותר והטהור והטמא והחיוב והפטור לא ישתנה ממקום למקום זולת קצת מצות התלויות בארץ ואם לענין המורה שלא יורה רק בציון גם כן לא שייך דאטו דיני התורה תלוים בהוראת המורה הטהור והמותר נשאר בטהרתו ובהתירו אפילו אם יורה המורה בהיפוך והוראת המורה הוא רק להודיע איך הוא דין תורה ולכן לא שייך בו קביעות מקום מלבד זקן ממרא שאינו חייב על המראתו אלא א"כ המרה נגד יושבי לשכת הגזית ומה שאמרו שאפילו אמרו על ימין שמאל היינו שאפילו נראה לך שאומרים לך על ימין שמאל צריך אתה לקבל מהם אבל הם עצמם חלילה שיאמרו על ימין שמאל ואם טעו בדין ואח"כ עמדו על האמת חייבים הם עצמם לחזור מהוראתם ולהורות כהלכה ולא אמרינן בזה אתם אפילו מוטעים. ולכן אין שייך לומר על התורה שתצא מציון אבל בחידוש חדשים חידשה לנו התורה אתם אפילו שוגגים אפילו מוטעים אפילו מזידים בזה שייך לומר כי מציון תצא תורה ואמנם דין זה דאתם אפילו שוגגים וכו' שייך רק בחידוש חדשים לענין מלא וחסר ולא מצינו בגמרא דבר זה רק בקידוש החודש במס' ר"ה דף כ"ה ע"א גבי עובדא דר"ג ור"י ששלח לו שיבוא ביה"ך שחל בחשבונו ור' יהושע הי' סבר שראוי לעבר החודש ור"ג קידשו ביום שלשים אבל בעיבור השנה לא מצינו זה שישאר קיים מה שעשו שלא כהלכה ואדרבה מצינו להיפך על דברים שאין מעברין עליהם מצינו שאמרו ואם עברוה אינה מעוברת מכלל דלא אמרינן בזה אתם אפילו שוגגין ומוטעין וכו' וכן כתבו התוס' במס' ר"ה דף כ"א ע"א בד"ה לוי איקלע וכו' בסוף הדיבור דלא שייך דרשה דאתם וכו' רק לענין יום שלשים ויום שלשים ואחד אימת לקדשו דהיינו חסר ומלא אבל לא לענין עיבור השנה וכן משמע ברמב"ם שלא הזכיר דבר זה בעיבור השנה רק בקידוש החודש וזה לשונו בפ"ב הל' יו"ד ב"ד שקידשו את החודש בין שוגגין ובין מוטעין וכו' ובפ' ד' בדיני עיבור שנה לא הזכיר מזה כלום וא"כ אין ללמוד מקרא דמציון תצא תורה רק קידוש החודש אבל לא עיבור השנה ובזה הי' אפשר לתרץ קושיית התוס' בסנהדרין דף י"א ע"ב ת"ר אין מעברין את השנה אלא ביהודה וכו' אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישה שאתה דורש לא יהי' אלא בשכנו של מקום והתוס' שם בד"ה אין מעברין וכו' כתבו וקשה קצת דבברכות נפקא לן מדכתיב כי מציון תצא תורה והכא מייתי מלשכנו תדרשו ונשארו בקושיא ולפי מ"ש ניחא דשם מיירי לענין עיבור שכה ולהכי לא מייתי מקרא כי מציון וגו' חבל מלשכנו תדרשו כראה לי דשפיר מייתי דסיפא דקרא הוא ובאת שמה והיינו עלי' לרגל דהרי מהכא דריש בר"ה דף ד' ע"ב דברגל אחד עובר אי לר"מ בלאו ואי לרבנן בעשה וא"כ הכי קאמר לשכנו תדרשו אימת הוא הזמן ובאת שמה כי לפי החסר והמלא ולפי עיבור שנה ישתנה זמן הרגל ואולי זה כוונת רש"י כאן בתחלת הסוגיא בד"ה מעבר שנים ותנן אין מעברין את השנה אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו וכו' בפ"ק דסנהדרין והדבר תמוה דמה חסר לרש"י בטעם כי מציון תצא תורה שמפורש כאן בסוגיא דכאן ורש"י הביא לימוד אחר והביא ממרחק מסוגיא דסנהדרין והמהרש"א הרגיש בזה ונשאר בקושיא ולפי מ"ש ניחא דרש"י מרשים על מעבר שנים וזה ליכא למילף מקרא דכי מציון וכאשר כתבתי ואמנם איפכא קשה למה מביא הגמרא כאן קרא דכי מציון שהוא דברי קבלה בנביאים וגם ליכא למילף מיני' רק קידוש חדשים וכי כעורה ראי' שהביא בסנהדרין מקרא דלשכנו תדרשו שהוא כתוב בתורת משה וגם איכא למילף מיני' בין קידוש חדשים ובין עיבור שנים. ואמנם ראיתי כאן בדברי מהרש"א דבר שהוא פלא בעיני דהמהרש"א כתב דמקרא דלשכנו לא ממעטינן אלא גליל אבל מקרא דכי מציון ממעטינן כל א"י ודוקא ירושלים לבדה ולפי דבריו ניחא קצת דיותר ניחא להש"ס להביא קרא דממעטינן אפילו כל ארץ ישראל אבל גוף דברי מהרש"א תמוהים בעיני ומקרא דכי מציון לא ממעטינן אלא ח"ל לבד אבל מלשכנו תדרשו ממעטינן אפילו גליל שהיא בא"י ובאמת לא מצינו שיאמרו אין מקדשין את החודש אלא בירושלים או ביהודה ולא מצינו אלא כאן שהקפידו על שעשה כן בח"ל אבל בעבור שנים שנינו בברייתא שם בסנהדרין שאין מעברין את השנה אלא ביהודה וזה לשון הרמב"ם בפ"א הלכה חי"ת אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים וכו' ואם עברי וקבע ועיבור לא עשה כלום עכ"ל הרי שמקרא דכי מציון לא מיעט אלא ח"ל אפילו דיעבד אינו מועיל וגם ממעט קביעת חדשים ועיבור שנים ובפ"ד הל' י"ב כתב ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו ואם עברוה בגליל מעוברת עכ"ל הרי שאדרבה מלשכנו ממעט יותר דבעינן לשכנו היינו מרום ששכינה שרי' ושם לא הזכיר קביעת חדשים כלל ולפי הנראה דעתו דקביעת חדשים מותר אפילו לכתחלה בכל ארץ ישראל אפילו גליל. ועוד אומר אני אלמלא דברי רבינו הגדול הרמב"ם שהביא קרא דלשכנו הייתי אומר דלהכי לא הביא כאן בברכות קרא דלשכנו אף שה ח כתיב בתורה דבמחלוקת שנוי דהרי שם בסנהדרין כך הוא הסוגיא ת"ר אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עברה בגליל מעוברת העיד חנני' איש אוני אם עברוה בגליל אינה מעוברת אר"י ברי' דרשב"פ מ"ט דחנני' אמר קרא לשכנו תדרשו וגו' וא"כ טעמא דחנני' הוא מהך קרא ולכך סובר שאפילו בדיעבד אינו מעובר כיון שהוא גזרת הכתוב אבל רבנן ס"ל דהך קרא לא קאי לענין עיבור רק קרא לענין קרבנות לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאת שמה וגו' ומה שאין מעברין אלא ביהודה הוא רק מעלה מדרבנן ולכך בדיעבד מעובר ולהכי לא מביא כאן קרא דלשכנו דרבנן לא ס"ל הך דרשה ואמנם מה אעשה ורבינו הגדול פוסק כרבנן דאם עברוה בגליל מעוברת ואעפ"כ מביא קרא דלשכנו שוב ראיתי שהמהרש"א בח"א כאן כתב טעם נכון על שלא הבא כאן קרא דלשכנו משום דלשכנו משמע שלא הקפיד אלא בזמן שהמקדש קיים והשכינה שורה שם אבל חנני' שעשה כן הי' אחר החורבן ולכן לא הביא כאן קרא דלשכנו ואמנם ילפינן מקרא דמציון תצא תורה גם עיבור שנים כיון דחזינן עכ"פ דקפיד קרא בזמן המקדש אפילו בכל ארץ ישראל וחזינן שקפדה התורה בזה יותר מבשאר התורה ילפינן שוב מקרא דמציון תצא תורה למעוטי ח"ל אפלו בזמן הזה ולכן שפיר הביא רש"י כאן קרא דלשכנו תדרשו ומזה עצמו ילפינן דקרא דכי מציון לא קפיד אלא על ח"ל דהרי חזינן דהתורה לא קיפדה רק בזמן השכינה ואיך קפיד הנביא אפילו אחר החורבן דכיון דכתיב מציון סתם ולא הוזכר כאן שריית שכינה הרי לעולם שם ציון קיים אלא ודאי דהתירה שמיעטה אפילו בא"י גופה לכן לא הקפידה רק בזמן השראת שכינה אבל הנביא כאן לא מיעט אלא ח"ל לכן שייך אפילו אחר החורבן:

רש"י ד"ה עשית חסד שהאכילם שנאמר ויבוא אהרן וכל זקני ישראל ומהרש"א השיב על רש"י ופירש דקאי על מה שאמר קראן לו ויאכל לחם וכו' ולענ"ד נראה ממה דאמר בגמרא ומה יתרו שלא קירב את משה אלא לכבוד עצמו מוכח כפירוש רש"י דאי הכונה על קראן לו ויאכל לחם לא שיך לכבוד עצמו אבל הוה לי' למימר שלא קירב את משה אלא להנאת עצמו שירעה צאנו אבל לכבוד עצמו היינו במדבר שכבר הי' משה רבינו בגדולתו והי' נחשב ליתרו כבוד גדול שמשה יבוא לסעודתו שייך שעשה לכבוד עצמו:

דף ס"ד ע"א אר"א הלוי כל הדוחק וכו' לא ידעתי קישור למאמר הזה כאן ונראה דשייך לסמוך כל דברי ר' אבן יחד וכיון שהמאמר דכל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה וכו' דמייתי קרא לאכול לחם עם חותן משה וכן מאמר שאחריו דיתרו אמר למשה לך לשלום שייכי למה דפתח ר' נחמי' לעיל דיתרו עשה חסד עם ישראל לכך מביא כאן כל הנהו מימרות דר' אבין הלוי אלא דלפי זה הוה לי' להקדים הני תרי מימרות ולמה אמרינהו לכולהו ונראה משום שרצה לסמוך להם לתלמידי חכמים אפילו בעוה"ב אין להם מנוחה להך מימרא דהנפטר מן המת וגם רצה לסיים מימרות דר' אבין הלוי בשלום ולסיים המסכתא בשלום ומה שהביא הך דר"ח בר אשי אמר רב שת"ח אין להם מנוחה הביא אחריו מאמר דר"א אר"ח שת"ח מרבים שלום שלא תפרש שאין להם מנוחה כפשטי' שח"ו יש להם טרדה וצער לכן קאמר דאדרבה זהו הנחת שלהם שבזה מרבים שלום בעולם וה' יברך את עמו בשלום:

שם אר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום והמהרש"א בח"א סוף יבמות תמה על סיום זה המאמר בארבעה מסכתות דהיינו ברכות יבמות נזיר כריתות וכתב שאף שאיכא למימר שרצה לסיים בדברי אגדה אבל לא יתכן ליתן טעם זה בברכות שהרי כבר סיים באבדה השייכא כאן והך מאמר דאמר ר"א אר"ח לא שיך כאן כלל וגם תמה שהוסיף כאן במאמר זה להביא פסוקים דלא הביא ביתר המסכתות הנזכרים ולבאר כל זה נוסיף עוד ליתן טעם על קריאת שם מסכתא זו ברכות ועיין בדברינו בפתיחה ואמנם נוסף עתה טעם לשבח וכבר הבאתי שם בהפתיחה שהרמב"ם נתן טעם על שהתחיל רבינו הקדוש חבור המשנה במס' ברכות לפי שהרופא הבקי כשירצה להעמיד הבריאות שישאר על מתכונתו דרכו לסדר תחלה הנהגות המזונות ולפי שאי אפשר לאכול עד שיברך תחלה לכן הקדים ברכת המזונות וכלל ג"כ ברכת המצות והקדים ק"ש שהיא נוהגת בכל יום ולפי שלא הי' יכול להקדים ברכת ק"ש לק"ש עצמה התחיל בק"ש עיין ברמב"ם בפירוש המשכה ונלע"ד שכוונת הרמב"ם בזה לכלול ב"כ טעם על שקרא רבינו הקדוש שם המסכתא ברכות שה' לו לקרותה מס' ק"ש ותפלה שבהם דבר בפרקים הראשונים עד כיצד מברכין ועיין בדברינו בפתיחתינו. וכעת נלע"ד לתת טעם שקרא שם המסכתא הראשונה ברכות על דרך שכתב התויו"ט בפתיחתו שבעל הלכות גדולות העתיק בתחלת ספרו ברכת התורה מלה במלה והי' כוונתו בזה לפי שאמרו במס' נדרים דף פ"א שעל מה אבדה הארץ שדבר זה פירש הק"בה בעצמו שהי' העונש הזה על שלא ברכו בתורה תחלה על כן כמזהיר כתב בעה"ב הברכות בתחלת ספרו כדי שכל הפותח ללמוד יבין לאשורו שצריך לברך ברכת התורה תחלה עיין בתויו"ט ואני אומר כוונת הבעה"ג בזה הוא לפי שעקר תכלית הלימוד הוא על מנת שיהיו הדברים על לבבו לזכרון ולא ישכחם כי השוכח מה תכלית תועלת בא לו בלמודו ולדעתי ברכת התורה היא סגולה נפלאה שלא ישכח מה שילמוד וסמוכות שלי לסגולה לזו היא מדברי הגמרא במסכת נדרים דף ל"ח ע"א אמר ר' יוחנן בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנא' ויתן אל משה וגו' הרי שאם התורה היא של הלומד במתנה אינה משכחה. ובמס' ע"ז דף י"ט ע"א אמר רבא בתחלה נקראת (התורה) על שמו של הק"בה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה ופירש רש"י בד"ה נקראת על שמו של תלמיד שטרח בה משמע מדברי רש"י דמתחלה היינו תחלת למודו ולבסוף היינו אחר שטרח בה ושנה הרבה ולמדה וגרסה וכן מפורש יותר ברש"י בקידושין דף ל"ב ע"ב. ואני אומר שיש לומר כוונה אחרת בדברי רבא מהו בתחלה ומהו בסוף ע"פי מה שאמרו בריש כיצד מברכין ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה הרי שע"י הברכה זוכה בדבר שהוא מברך עליו שיהי' שלו ועד"ז אני מפרש דברי רבא הנ"ל במס' נדרים בתחלה פירוש קודם שבירך ברכת התורה נקראת התורה תורת ה' ולבסוף היינו אחר שבירך ברכת התורה זוכה בה להיות שלו ונקראת תורתו. והנה בעוד שלא זכה האדם בתורה להיות נחשבת שלו ודאי הוא שוכח דלא עדיף ממשה רבינו ע"ה שקודם שניתנה לו התורה במתנה הי' לומד ומשכחה אבל ע"י הברכה הוא זוכה בה וקונה קנין תורה להיות נחשבת שלו אינו שוכח ומתקיים תלמודו בידו ומעתה זה הי' כוונת בעל ה"ג שכתב ברכת התורה בתחלת ספרו כדי שהלומד בו אחר שבירך יתקיים בידו להיות לזכרון תמיד ובזה נלע"ד מה שאמרו בפ"ק דף י"א ע"ב מאי מברך אר"י א"ש אקב"ו לעסוק בדברי תורה ור' יוחנן מסיים בה והערב נא וכו' ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לכו חת תורתו בא"י נותן התורה אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות ורש"י פירש טעם למה זו היא המעולה ולפי מ"ש ניחא דבברכה זו חומר בה ונתן לנו את תורתו וכן מסיים בה נותן התורה והיינו נתונה במתנה לנו וזה היא עקר פעולת הברכה שעל ידי הברכה זוכה בה להיות שלו ולכן היא המעולה ובזה כראה לי לפרש בנדרים דף פ"א ע"א ומפני מה אין ת"ח מצויין לצאת ת"ח מבניהם אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה דאר"י אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבין וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הק"בה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו אר"י אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה ויש לדקדק ולמה העונש על שלא ברכו תחילה שאין בניהם ת"ח ולא עונש אחר ועוד לשון דאמר רב יהודה אמר רב משמע שמדברי רב נשמע שבשביל זה אין בניהם ת"ח והרי זה לא נרמז בדברי רב ורב אמר שבשביל זה אבדה ארץ. וגם על דברי רב קשה שאמר שפירשו הק"בה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם חת תורתי היכן נזכר בדברי הק"בה שהעזיבה היא שלא ברכו תחילה. ועקר קרא זה בעצמו הוא תמוה שאמר מי האיש החכם ויבין את זאת על מה אבדה הארץ וגו' כאלו צריך לזה חכמה יתירה ובאמת הלא הי' בכם עב רות חמורות שעשו בגלוי ובית ראשון הי' בהם ע"ז וג"ע וש"ד כמפורסם בירמי' ובמלכים ובבית שני הי' בהם שנאת חנם שאמרו במס' יומא ששקולה כנגד שלש עבירות חמורות וא"כ מה זו שאלה ולמה לא ידעו נביאים וחכמים למצוא טעם על מה אבדה הארץ:

ונראה משום דאיתא בבראשית רבה הובא בילקוט הושע רמז תק"ך חבור עצבים אפרים הנח לו אמר רבי גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנאוי המחלוקת. והנה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם כמבואר כאן במאמר ר"א בשם ר' חנינא ובשעת חורבן בית ראשון איזה שנים קודם החורבן הי' בירושלים החרש והמסגר ובחורבן בית שני היו גדולי התנאים ריב"ז ותלמידיו ושאר גדולי התנאים וזו תמיהת הפסוק על מה אבדה הארץ ובודאי הי' נודע שהי' בהם עבירות חמורות אבל התמי' היא כיון שהיו בהם גדולי החכמים א"כ בודאי היו מרבים שלום בעולם שזה הוא דרכו של תלמידי חכמים וכיון שהיו מרבים שלום בעולם א"כ אפילו עבדו ע"ז כביכול אינו יכול לשלוט בהם להאבידם וא"כ על מה אבדה הארץ ולכן שמו נביאים וחכמים יד לפה ולא ידעו להשיב עד שפירשו הק"בה בעצמו ויאמר ה' על עזבם את תורתי ובזה רימז שלא היו החכמים ההם יכולים להרבות שלום בעולם דהא ודאי שכן הוא מדת ת"ח להרבות שלום בעולם ואמנם ה"מ כשיש שלום בין התלמידים בעצמם אבל אם ח"ו קטגוריא בין התלמידי חכמים והם בעצמם יש למחלוקת ביניהם איך יתקבלו דבריהם אצל בני דורם להרבות השלום וכתיב התקוששו וקשו. ובסוף הנחנקין דף פ"ח ע"ב תניא אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית וכו' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת ונעשה תורה כשתי תורות הרי שעל ידי שלא שמשו כל צרכן גברה על הן השכחה ושכחו איך קיבלו מרבן ורבו מחלוקת ביניהן וכשרבתה המחלוקת בין התלמידי חכמים עצמן לא היו יכולים להרבות שלום בעולם והנה אם היתה התורה ניתנה להם בלימודם במתנה אז לא הי' השכחה שולטת בהם כמו שהארכתי לעיל ואמנם על שלא ברכו בתורה תחלה נשארה התורה תורת ה' ולא תורתם ולכן שכחו מה שלמדו וגברה המחלוקת ביניהם. ואם היו מברכים תחלה אז היתה התורה נקראת שלהם ואז אף אם היו עוברים על התורה חיו אעפ"כ לא הי' שייך לומר שעברו על תורת ה' אבל הי' שייך לומר שעברו על תורתם בעצמם שכבר נקראת תורה שלהם וזהו מרומז בתשובת הק"בה על עזבם את תורתי תורתי דייקא שעדיין היתה תורתו שלא זכו להיות נקראת שלהם שלא ברכו בתורה תחלה: