צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 66

שם מה טעם קאמר מ"ט וכו' הא ודאי דגר בלא"ה אפילו אינה במסיבה אין מברכין עלו מפני שלא שבת אבל הנ"מ במסיבה אפילו אם הי' דלוק מע"ש ושבת ממלאכת עבירה אפ"ה אין מברכין משום שסתם מסיבה הוא לע"ז וברישא דתנן אין מברכין לא על הנר וכו' אין הנר דומיא דבשמים ממש דנר משכחת לה אפילו בלא מסיבה ומטעם שלא שבת ואולי מטעם זה הפסיק התנא בבבא דנר ובשמים של מתים בין רישא לסיפא להורות דברישא איכא בנר גם טעם שאינו משום לתא דע"ז חלא משום שלא שבת:

תוס'ד"ה בברא וכו' וי"ל דלשון דקרא עדיף והקשה מהרש"א דהרי אכתי לא אסיק אדעתא מלישנא דקרא דא"כ תקשי לב"ש כדפריך רב יוסף וא"כ קשה קושיית התוס' ולענ"ד דלפי ההוה אמינא דב"ש וב"ה פליגי בבורא אם משמע לשעבר א"כ בלא"ה ניחא דאמרינן בורא מטעם שכתב הרא"ש בפ"ק דפסחים גבי על ביעור חמץ דלכך אמרינן המוציא לחם אף דמוציא כ"ע לא פליגי משום דיש להשמיע חידוש בברכותיו וא"כ גם כאן לפי ההוה אמינא דיש פלוגתא בבורא א"כ לכך אמרינן בורא שהוא חידוש אבל עקר קושיות התוס' למסקנא דגם בבורא ליכא פלוגתא כלל שפיר הקשו למה בחרו בבורא יותר מברא ובזה שפיר תירצו דלשון דקרא עדיף:

תוס' ד"ה תכף וכו' משום דשני' במשנה וכו' הנה דבר זה לא נזכר במשנה אבל הוא בתוספתא בפ' וצ"ל להגי' גם בתוס' דשנוי בתוספתא וכו' אבל אכתי תימה דהרי הך דתכף לסמיכה שחיטה שנוי הוא במשנה בפרק י' ממנחות וחשבי' בין שלש תכיפות ואולי כוונת התוס' דתכף לנט"י סעודה שנוי הוא במכילתין בתוספתא משא"כ תכף לסמיכה הוא בסדר קדשים:

דף נ"ג ע"א אי הכי כותי מכותי נמי. ודאי דעל כותי קמא נמי הוה מצי למפרך דיברך על תוספתא דהתירא אלא דזה אסיק אדעתא דגזרינן אטו עמוד ראשון אבל כותי מכותי הי' סבר דחשיב גזירה לגזירה עיין בתוס' ד"ה גזירה וכו' והתרצן השיב לו דחדא גזירה היא דאי לא' הא לא קיימא הא כמו"ש התוס' ודע שכתב הרב המגיד בפ' כ"ט מהל' שבת דהא דישראל שהדליק מכותי מברכין עליו היינו שלא הדליק ממסיבת כותים דאל"כ כבר נתבאר שסתם מסבת כותים לע"ז כן עלה על דעת הט"ז לפרש דברי המ"מ והאריך להקשות מדוע לא יברך על תוספת דהתירא שהוא ודאי רוב ואין לומר דשל ע"ז אינו בטל דהרי כתב הרמב"ם בפ"ע מברכות נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכין אחר הרוב ולעיל מיני' זכר אותן שאין מברכין דהיינו בשמים של ע"ז הרי שלא אזלינן בתר האיסור וכו' עיין בט"ז ולדעתי יש לדחות קושייתו דבע"ז כל שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוה ואפילו בחליפי חליפין איכא פלוגתא ועיין בי"ד סוף סימן קמ"ה וכיון שהודלק הנר ממסיבת ע"ז שוב כל השלהבת הניתוסף קרינן בי' שאתה מה' ממנו משא"כ בנתערב ריח האסור בריח המותר אין ריח ההיתר נתהוה מהאיסור אבל הוא ריח הנתהוה מבשמים המותרים אלא שנתערב בריח האסור שפיר אזלינן בתר רובה ואמנם לדינא יפה כיון בעל תוספת שבת שהט"ז לא עיין שפיר בדברי הה"מ שהרב המגיד לא כתב דינו על ישראל שהדליק מכותי רק על כותי שהדליק מישראל כתב שלא זה הכותי ממסיבת כותים אבל ישראל שהדליק מכותי אפי' עבר והדליק מכר של ע"ז ממש שרי ואפילו למ"ד אפילו חליפי חליפין אסור שלהבת שאני שאין בו ממש ועיין במג"א סי' רצ"ח ס"ק ח' וברא"ש שלהי ביצה:

שם בדין הוא דאפילו מחצה וכו' הרי"ף והרמב"ם לא הביאו הא דמחצה נמי שרי וכבר הרגיש בזה בעה"מ והרמב"ן כתב מפני שהוא דבר שאינו מצוי וכן כתב הה"מ בפ' כ"ט מהל' שבת הל' כ"ו ואמנם זהו פשוט שדין הבשמים כדין האור שאם באור מחצה על מחצה מברך הה"ד בבשמים ולפ"ז קשה לי על הטור והש"ע שבסימן רי"ז בבשמים לא הביאו דמחצה על מחצה נמי מברך ובסימן רצ"ח גבי אור הביאו דהה"ד מחצה ונלע"ד דבאמת הא דמחצה נמי מברך טעמא בעי הא ספק ברכות קיי"ל להקל ובפרט לדעת הרמב"ם שיש חשש לא תשא וצריך לומר דאטו כל הגוים אין מברכין על אור שלהם ואולי היא דלוק מערב שבת (עיין בדברינו בסמוך בדברי רש"י) או שמא הדליקו מישראל אלא דברוב גוים נשאר עכ"פ מחצה לכן אינו מברך אבל במחצה סמוך מיעוט נכרים שראוי לברך על אור שלהם למחצה ישראל והוה לי' רובה הראוי לברכה ולכן מברך אבל בבשמים עיין במג"א סוף סימן רי"ז דכיון דמריח כל כך למרחוק מחוץ לעיר מסתמא הוא ממסיבה עיין שם וא"כ הריח הוא ודאי ממסיבה אלא שהספק הוא אם המסיבה ההוא היא מסיבת ישראל או מסיבת גוים אמרינן במחצה על מחצה לחומרה שהיא מסבת גוים ובמסיבת גוים ליכא שום צד להתיר ולכן אינו מברך אלא ברוב ישראל אלא דלפי זה קשיא ברייתא דלקמן הי' מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב גוים וכו' מאי אריא רוב אפילו מחצה כמי אסור וכאן ליכא לשנויי הה"ד מחצה ואיידי דתני סיפא רוב ישראל וכו' דסיפא שיך לומר דתצי איידי רישא אבל לומר דתני רישא איידי סיפא הוא דוחק ונראה דהיא גופא קמ"ל דהרי בהריח חוץ לעיר הוא ודאי של מסיבה וברוב גוים הוא מסיבת ע"ז ואסור בהנאה וקמ"ל דאפ"ה ברוכי אינו מברך אבל אינו מחויב להתרחק למרחוק שלא יריח דדבר שאינו מתכוין הוא ועיין בי"ד סימן קמ"ב בש"ך ס"ק ל"ד אבל כאן בברייתא דאור אין כאן הוכחה שהוא של מסיבה ואפילו היא של גוים אין כאן איסור הנאה אלא שאין מברכין מפני שלא שבת:

רש"י ד"ה שהיתה דולקת והולכת מע"ש ובבית ישראל מדברי רש"י הללו משמע דעששית של גוי אפילו דולקת מע"ש אין מברכין עלי' ואולי כשם שגזרו גוי שהדליק מגוי גזירה משום גוי ראשון ה"נ גזרו בהדליקה גוי מע"ש אטו הדליקה בשבת והא דהוצרכו למיהב טעמא במסיבת גוים משום דסתם מסיבתם לע"ז היינו אפילו הדליקה הגוי במוצאי שבת מישראל אם הגוי הוה יושב במסיבה אין מברכין משום ע"ז וכמו"ש הרב המגיד שהבאתי בדברי הגמרא:

ע"ב אין מחזרין על האור וכו' וכתב הרשב"א בשם הראב"ד דה"מ במו"ש אבל על אור ששבת ביוה"כ איכא למימר דמהדר לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום אנו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרים עכ"ל הרשב"א והדבר יפלא ואטו במו"ש מי לא שייך הך טעמא גופא ואטו משום שיש בו עוד טעם נוסף שהוא הודאה על אור שנברא במו"ש הוא גרע שלא יצטרך להדר עליו וראיתי שהרגיש בזה הפרישה בסימן רצ"ח יעויין שם והנלע"ד בזה דלכאורה קשה אם איתא דשייך לברך על מה שהבדיל יום זה משאר ימים א"כ על כל המלאכות האסורות בשבת וביוה"כ כשיעשה אותם במוצאי שבת ויוה"כ יברך עליהם וראיתי במג"א ריש סימן רצח שכתב בס"ק ב' דמוצאי יוה"כ י"א שמחזר עליו להורות שיום זה קדוש משאר יום טוב שאסור להבעיר אור עכ"ל המג"א וכוונתו לאפוקי שאר מלאכות האסורות בכל יום טוב וגם לדבריו אכתי קשה גם במו"ש יחזור עליו מטעם זה ולכן נראה שבשבת כתיב איסור הבערה בהדיא לא הוצרכו חכמים לתקן בשביל זה לחזור אחר אור להורות דבר זה אבל ביוה"כ הי' מקום לטעות ולומר שלא נאסרה בו הבערה אי למ"ד הבערה ללאו יצאה וא"כ אינה בכלל מלאכה כמו"ש התוס' בפסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק בשם ריב"א ואי משום דכתיב לא תבערו אש וגו' ביום השבת ואתי לאפוקי יום טוב כמו"ש המגיד משנה בפ"א מהל' יו"ט הלכה ד' ונימא ג"כ דאתי לאפוקי יוה"כ ובאמת זה אינו דביוה"כ לכ"ע אסורה הבערה כמו בשבת אי מטעם דיוה"כ גופי' שבת איקרי אי מטעם ג"ש שבת שבתון משבת בראשית לרב אחא בר יעקב ולרב פפא לכל מר כדאית לי' ביומא דף פ"א ורפרם דאמר עירוב והוצאה לשבת ולא ליוה"כ הרי באמת אמרו דהא דרפרם בדותא היא כמבואר בכריתות דף י"ד ואפילו לרפרם שאני הוצאה דגלי קרא מדאיצטרך עתי אפילו בשבת מכלל דביוה"כ ליכא איסור הוצאה כמבואר שם בכריתות וביומא דף ס"ו אבל הבערה אסורה ביוה"כ כמו בשבת ולאפוקי שלא יטעו בזה תקנו לברך על הנר ביוה"כ למצוה ולחזור עליו משא"כ בשבת שהוא רק הודאה על אור הראשון שבשבת בראשית אינה מצוה לחזור עלי' ולולא דמסתפינא הייתי אומר שמה שאמר רבא בפסחים אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר לא על הבדלה דמוצאי שבת אמר זה דהרי איני מצוה לחזור על הנר לגמרי רק אי מיקלע ולמה יהי' מצוה לחזור על אבוקה אבל על מוצאי יוה"כ חמר כן ובזה הי' ניחא בפסחים דף ק"ג ע"ב בשמעי' דרבא דאדליק אבוקה משרגא דאמר רבא שם דשמעי' מדעתי' דנפשי' עביד ושאלו ר' יעקב אי לא שמיע לי' מיני' דמר וכו' והשיב רבא לא סבר מר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר וכבר תלו זיינייהו כל שלטי הגיבורים בזה דלמה אמר לו רבא תחלה דשמעי' מנפשי' קעביד ועיין בט"ז סימן רצ"ח ס"ק א' ובמג"א ס"ק ד' ולפי מ"ש ניחא דשמעי' דרבא שמע מרבא במוצאי יוה"כ שאבוקה הוא מצוה מן המובחר והי' סבור שכוונת רבא בכל הבדלות אפילו במוצאי שבת וההוא עובדא שם בפסחים הי' במוצאי שבת ולכן השיב רבא דמדעתי' קעביד והי' סבור ר' יעקב שכוונת רבא שבשום פעם אין בזה מצוה מן המובחר ולכן שאל לו אי לאו דשמיע לי' מיני' דמר וכו' והשיבו רבא לא סבר מר וכו' מצוה מן המובחר והיינו במוצאי יוה"כ ואמנם מסתפינא לחדש דבר שבמוצאי שבת אין כאן מצוה מן המובחר ומחוורתא כמו שכתבתי בחידושיי שם בפסחים עיין עליו:

שם מ"ד ה"ה אפילו במזיד וכו' להודיעך כחן דב"ש קמ"ל מכאן ראי' למה שפסק רב עמרם הביאו הרא"ש דהלכה כב"ש בזה דאל"כ איך שייך למטעי דתנא במשנתינו להודיעך כחן דב"ש איך שביק כותייהו דב"ה ולקולא ואשמעינן כותייהו דב"ש ולחומרה אלא ודאי דהלכה כב"ש ואשמעינן רבותא אליבייהו ואמנם אין מזה ראי' כל כך כיון דעכ"פ גם ב"ה מודו דיותר טוב לעשות כב"ש כמו"ש הרא"ש גופי' ולכן הוה חמינא אפילו במזיד ונקט שכח להודיעך כחן דב"ש ונ"מ גם לב"ה דעכ"פ אפילו בשכח טוב לחזור למקומו: בעזה"י סליק פרק אלו דברים דברי

האלה מכבוד מחותני הרב הגדול המופלג בתורה מו"ה ליב נר"ו בן חותני זקני הגאון המאור הגדול המפורסם מוהר"ר מאיר פישל בומסלא זצלה"ה רצון אדוני אבי הרב הגאון המחבר נר"ו להדפיסם בשם אמרם כי ערבים הם יען בעת התחלו' הדפוס היו בעוננו ידיו אסורות לחפשם בגנזי הכתבים מחמת חלישת כח (וברוך המקום אשר עזרנו עד כה) לכן הוכרחתי להדפיסם כאן שלא במקומו ודברי פי חכם חן:

ברכות דף ט' ע"ב. ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללוי' עד שראה מפלתן של רשעים. כתב מהרש"א בח"א מכאן ק' למה שכתבו בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הק"בה מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה והרי הכא אמרו בהיפך עכ"ל ובמס' פסחים דך קי"ז ע"א או' הכל מודים וכו' תאות רשעים תאבד הללוי' דבתרי' ריש פרקא. כ' מהרש"א בח"א טעם בזה ע"פי מדרש הנ"ל שעל כן אין אומרים הלל באחרון של פסח לפי שנטבעו בו המצרים וה"נ אין לומר הללוי' על אבידת הרשעים עכ"ל. מוכח מדבריו דכולי אמוראי סבירא להו להך מדרש הנ"ל. וא"כ סתר לדברי עצמו וצ"ע:

והקו' שהקשה מהרש"א במס' ברכות מצאתי בזוהר פ' נח דף ס"א ע"ב דפוס אד"ד. וז"ל אבל בזמנא אחריתא לית' חדוא קמי' קב"ה כזמנא דאתעבידו חייבו עלמא וכו' הה"ד ובאבוד רשעים רנה והנ"מ כד מטי ההוא זמנא דאוריך לון ולא תאבין לגבי' מחובייהו אבל אי איתעבידו עד דלא מטא זמנייהו. כדין לית חדוא קמי' על דאתעבידו. ואי טעמא איהו עד לא מטא זמנייהו. אמאי עביד בהו דינא אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבשא לון. ובג"כ עביד בהו דינא. ואוביד לון מעלמא בלא זמנא. ודא הוא דאבאיש קמי'. ובג"כ איטבי מצראי בימא. ע"כ הצורך לענינינו. ותוכן כוונתו דהמצריים בקשו להרע לישראל בשביל כך נטבעו בים. הגם שעדיין לא נתמלא סאתם. ולכן לא חדי קב"ה באבודם ואין אומרים הלל וא"כ מתורץ קו' מהרש"א הנ"ל הא דקאמר דוד המלך הללוי' במפלתן של רשעים היינו היכא דנתמלא סאתם יש חדוותא כלפי שמיא. אבל במצריים דלא נתמלא סאתם אלא בשביל שבאו להרע לישראל ובשביל כך נטבעו. ואין לומר הלל. וע"פי הזוהר שהבאתי יש לפרש פי' הפסוק בפ' בשלח ה' ילחם לכם. פירש"י לכם בשבילכם. כלומר שעדיין לא נתמלא סאתם ולא הגיע זמן לאבדם. רק בשביל ישראל דהי' מציקים להם. וזו ה' ילחם לכם בשבילכם ואתם תחרישון מלומר הלל וק"ל: (עד כאן דברי כבוד הרב הגדול מוהר"ר ליב פישלס הנ"ל) ועתה נתחיל בעזה"י פרק הרואה