צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 65

ע"ב ת"ר יין וכו' אין מברכין עליו בפה"ג אלא בפה"ע וכו' הנה בכאן הלשון מדוקדק אבל במשנתינו שנינו אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים הלשון תמוה דהרי לענין שטעון ברכה לפניו אין חילוק בין קודם שנתן לתוכו מים ובין אחר שנתן לתוכו מים והחילוק הוא רק בנוסח הברכה איזה ברכה שיברך עליו ואיך שייך למתני אין מברכין עליו ואטו ברכת בפה"ע לאו ברכה היא ומתוך כך הי' נכון לפרש משנתינו דעל ברכת המזון קאי ובזה הוה ניחא לן מה שקבע פלוגתא דר"א ורבנן כאן בפרק שלשה שאכלו שכל הפרק הזה אינו עוסק בדין ברכת הנהנין והי' ראוי' לקבוע פלוגתא זו בפרק כיצד מברכין ששם מבואר דין ברכת היין שהוא בפה"ג אבל פרק שלשה שאכלו כל המשניות בדיני ברכת המזון מיירי ולכן נכון לפרש משנתינו דקאי על ברכת המזון שאין מברכין בהמ"ז על כוס יין עד שיתן לתוכו מים אבל קודם שנתן לתוכו מים אינו נחשב יין רק מי פירות ואין מברכין בהמ"ז על שאר משקים ור"א לשטתו דקודם שנתן לתוכו מים ברכתו בפה"ע כדאמר בברייתא ולכן אינו נחשב יין וחכ"א מברכין דאזלי לשטתייהו דגם קודם שנתן לתוכו מים ברכתו בפה"ג וחמרא הוא ומברכין עליו ברכת המזון כך הי' נראה לפרש משנתינו אבל מצינו בגמרא להיפך שהרי אמר ריב"ח מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה וא"כ על כרחך פלוגתייהו דר"א וחכמים במשנתינו לאו בכוס של ברכה הוא וא"כ הדק"ל איך שייך לומר אין מברכין עליו ומתוך כך עמדתי על כוונת הרשב"ם במס' ב"ב דף צ"ז ע"ב ששם הובא האי דריב"ח דמודים חכמים וכו' וכתב רשב"ם בד"ה מודים וכו' דפליגי בניסוך וכו' כן נראה בעיני ולא ידענא פלוגתייהו היכא ולכאורה יפלא וכי נעלם מעיני הבדולח כיון של הרשב"ם משנתינו והתוס' שם באמת כתבו דקאי אהא דתנן בפרק שלשה שאכלו עיין שם ולפי מ"ש ניחא דרשב"ם ראה שודאי לא על חכמים דמשנתינו לריב"ח דחכמים דמשנתינו ודאי גם בכוס של ברכה פליגי וריב"ח ודאי על חכמים אחרים דפליגי עם ר"א בניסוך קאמר ריב"ח דחכמים ההמה מודו בכוס של ברכה וא"כ שפיר כתב הרשב"ם דלא ידע פלוגתייהו היכא. ואמנם לתרץ דברי משנתינו גם לדעת התוס' שם בבבא בתרא דמודים חכמים היינו חכמים דמשנתינו וכן פירש הרמב"ן בחידושיו שם נלע"ד דמשנתינו על היין שתוך הסעודה קאי שאין פת פוטרתו כמבואר בדף מ"א ע"ב דפת פוטר כל הבא בסעודה חוץ מן היין וקאמר ר"א דאין מברכין על היין בתוך הסעודה אלא כשנתן לתוכו מים שאז ברכתו בפה"ג וגורם ברכה לעצמו ולכן אין הפת פוטרת אבל קודם שנתן לתוכו מים כיון שברכתו בפה"ע הרי הוא בכלל שאר משקין ואין מברכין עליו כי הפת פוטרתו וע"ש בתוס' בד"ה אי הכי יין וכו' וחכ"א מברכין דאינהו לשטתייהו דברכתו בורא פה"ג והרי הוא יין שאין הפת פוטרתו ועל זה קאמר ריב"ח דמודים חכמים שאין מברכין עליו ברכת המזון דבעינן מצוה מן המובחר ופירושן אתי שפיר לשטת רשב"א שם בתוס' בד"ה א"ה וכו' שפירש שגורם ברכה לעצמו היינו שברכתו בפה"ג אבל לפירוש רש"י ותוס' שם דגורם ברכה לעצמו היינו בקידוש ובברכת אירוסין א"כ כיון דלחכמים עכ"פ מודו דאין מברכין עליו בכוס של ברכה א"כ אינו קובע ברכה לעצמו ולמה יברך עליו בתוך הסעודה כראה דאעפ"כ ניחא דעכ"פ לברכת אירוסין חזי וגם לא גרע מיין מגולה ועיין במה שכתבתי בפרק קמא דף י"ב ע"א בסוגיא היכי דנקט כסא דחמרא וכו' בחידושינו שם:

שם כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו' כר"א. הנה ללישנא קמא דרש"י שאם הוא יין הוא פסול לנט"י א"כ אין לנו ראי' דרבנן סברי אסור לעשות צרכיו באוכלים והא דאסרו לנט"י היינו משום דנטילת ידים צריך מים דוקא ולא יין וצריך לומר ללשון הזה דהא דאמר כר"א היינו דמדברי ר"א שמעינן ההיתר מפורש אבל מדברי חכמים אף שלא שמענו איסור מ"מ גם היתר לא שמענו:

רש"י ד"ה לשון אחר ה"ג וכו' לשון זה הא דגרע קודם שנתן לתוכו מים היינו משום מים דמי פירות קרוים מים ולכן בתורת מים קפדינן אחזותא והרי אין לו מראה מים ופסול לנט"י אבל משנתן לתוכו מים יין מקרי ונוטלין ממנו בתורת יין והרי יש לו מראה יין:

ד"ה אבל לא גלוסקאות וכו' נמאסין לא הי' רש"י צריך לזה דפת אפילו לא ממאיס אין זורקין כדמוכח מהאי דתניא אע"פי שאין זורקין הפת אבל זורקין את האוכלין ומוקי לה במידי דלא ממאיס וא"כ פת אפילו לא ממאיס אין זורקין אותו:

דף נ"א ע"א בעי מיני דר"ח וכו' אמר רבינא וכו' נלע"ד שהגרסא הפוכה ומתחלה גרסינן אמר רבינא הלכך ואדלעיל קאי דאמרינן מסלקן והיינו שמברך בעודן בפיו ואמר רבינא הלכך וכו' ואח"כ גרסינן בעו מיני' מר"ח ובלתי ספק אצלי שזו היתה גרסת רש"י ומסולק תמיהת המהרש"א. ועוד נלע"ד לקיים הגירסא שלפנינו ונדקדק במה דבעו מיני' דר"ח וכו' מהו שיחזור ויברך זה הלשון אינו מדוקדק כיון שלא בירך עדיין כלל איך שייך לומר שיחזור ויברך וכך הוה להו למבעי מהו שיברך ולכן נלע"ד שהכוונה הוא שברכה ראשונה ודאי צריך לברך ומיירי שנזכר באמצע האכילה והשתי' וכגון שלא הי' יכול לסלקינהו לצד אחד ועיין ברא"ש שפוסק שמה שאמרו במשקין בלען היינו שמברך אחר שבלען שכיון שנזכר קודם שבלען מקרי קצת עובר לעשייתן עיין שם ומיכה דהה"ד באוכלין היכי שאי אפשר לסלקינהו ובעו מר"ח אם יחזור ויברך גם ברכה אחרונה וזהו עצמו הספק שנסתפקו המג"א בסימן קע"ב ס"ק ב' ועל זה השיב רב חסדא מי שאכל שום וכו' שלא יברך ברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה יברך כיון שנזכר בעודן בפיו ועל זה שייך שפיר הלכך של רבינא:

שם אמר רבי חנן ובחי אמר רב ששת ובברכת הארץ עיין מהרש"א שכתב שהלשון דחוק ולענ"ד על דאמר שם דרב חסדא מעטר לי' בנטלי קאמר רבי חנן שבאותן הכוסות יהי' יין חי ורב ששת אומר שבבה"א אז יעטרהו בנטלי או בתלמידי' לרב יהוד': בעזה"י סליק פרק שלשה שאכלו ונתחיל פרק אלו דברים פרק שמיני

דף נ"א ע"ב שהיין גורם לקדושה שתאמר וכו' הא ודאי שקידוש היום הוא דבר תורה אמנם מה שאין קידוש אלא על היין נסתפקו התוס' בפסחים דף ק"ו ע"א בד"ה זכרהו וכו' אם הוא דבר תורה ושטת רוב הפוסקים שאינו דבר תורה וא"כ מי שהוא במדבר ואין לו שום כוס וצא פת הא ודאי שעכ"פ מוטל עליו חובת הקידוש של תורה ומחויב לקדש בלי כוס וא"כ איך קאמרי ב"ה שהיין גורם לקדושה שתאמר והרי אפילו אם ליכא יין צריכא הקדושה שתאמר. וגם על טעם השני דקאמרי ב"ה שהיין תדיר והרי בזבחים ריש פרק התדיר מבעיא להו בתדיר ומקודש איזה עדיף ולפום רהיטא מה שהוא דאורייתא מקרי מקודש נגד מה שהוא מדרבנן וא"כ אם היין יש לו מעלת תדיר נגד זה יש לקידוש מעלת מקודש. אמנם ידי חובת קידוש דאורייתא כבר יצאו בתפלה של ערבית וא"כ שפיר קאמרי ב"ה בתרי טעמי דידהו ולפי זה יצא לנו דבר חדש שנשים שאין דרכם להתפלל ערבית ובקדוש היום הם חייבות דבר תורה כדלעיל דף כ' ע"ב אם האשה מקדשת לעצמה גם ב"ה מודו שתברך על היום ואח"כ תברך על היין כדברי ב"ש ועיין בדברינו לקמן בתוס' בד"ה ור"י היא:

שםמאי דבר אחר וכו' ואע"ג דב"ש נמי תרי טעמי קאמרי שהיום גורם וכו' וכבר קידש היום וכו' ולמה לא קשיא לי' על ב"ש למה לי' תרי טעמי נראה דב"ש אמר תרי טעמי דתרווייהו צריכי דטעם שהיום גורם שייך רק במקדש על היין אבל במקדש על הפת ואטו חובת קידוש גורם לפת והלא חיוב פת הוא בשלש סעודות וכולהו כתיבי בתלתא היום שבפ' המן ולכן הוצרך למיהב טעמא שכבר קידש היום וכו' וטעם שכבר קידש היום לחוד שייך במקדש בלילה אבל המקדים לקדש מבעוד יום לא שייך טעם זה וכאשר באמת הקשה הרשב"א בחידושיו ולכן הוצרך ליתן טעם שהיום גורם וכו' ואולי במקדש אריפתא ומבעוד יום מודו ב"ש דמברך על הפת תחלה ואח"כ על היום ולכן לא קשיא לי' על ב"ש רק על ב"ה שפיר הקשה מאי דבר אחר דהרי סגי לי' בטעם שהיין גורם ואין לומר דג"כ לפעמים לא שייך שהיין גורם והיינו בלא התפלל ערבית שאז עכ"פ חובת הקידוש הוא מן התורה אף בלא יין וכנ"ל דא"כ גם טעם תדיר לא מהני בזה שהרי אז הקידוש שהוא מן התורה נקרא מקודש וכנ"ל ומשני דשפיר הוצרך לתרי טעמי דכי תימא התם תרתי דהרי לפעמים שייכו שני הטעמים של ב"ש דהיינו במקדש בלילה ועל היין ואפ"ה גם בזה סברי ב"ה דמברך על היין תחלה משום דהכי נמי תרתי נינהו ואולי זה טעמו של הברטנורא שבדברי ב"ש הזכיר שני הטעמים היינו משום דשייך זה ולא שייך זה ובדברי ב"ה הזכר טעם הראשון משום דלא משכחת שלא יהי' שייך טעם הראשון והי' שייך טעם השני וכנ"ל:

רש"י ד"ה נר ומזון מי שאין לו אלא כוס אחד וכו' נראה פשוט דכוונת רש"י בזה דאל"כ לא משכחת לב"ה מזון והבדלה על כוס אחד אבל לב"ש אין בהמ"ז טעונה כוס ועיין מהרש"א ואמנם דברי רש"י הם תמוהים אצלי ואטו אם יש לו כוסות הרבה מחויב ליקח כוס מיוחד לבהמ"ז וכוס מיוחד להבדלה דהא דאמרינן לקמן בברייתא הנכנס לביתו במו"ש וכו' ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון וכו' התם בנכנס לביתו במו"ש ועדיין לא אכל דאסור לו לאכול קודם הבדלה אלא א"כ אין לו אלא כוס אחד התירו לו האכילה קודם ועיין שם בתוס' בד"ה ומניחו עד לאחר וכו' אבל משנתינו איכא לאוקמי בכבר אכל מבעוד יום והגיע זמן הבדלה וכבר גמר אכילתו שאז יכול לעשות שתיהן על כוס אחד:

דף נ"ב ע"א מברך על היין ושותהו וכו' וטעמא דב"ש בהא דלכאורה אף דסברי שאין ברכת המזון טעונה כוס מ"מ מפני מה ישתה הכוס ויברך עליו קודם ברכת המזון ומה הפסד יש אם יניחנו עד אחר ברכת המזון ויברך עליו וישתה ובפרט לפי מ"ש הרשב"א דאפילו למאן דסבר אינה טעונה כוס מ"מ יפה לברך על הכוס והנלע"ד דב"ש סברי ואכלת ושבעת דכתיב בתורה ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כדדריש ר"מ לעיל דף מ"ט ע"ב אלא דר"מ דריש לי' רק לאסמכתא עיין לעיל בתוס' בד"ה ר"מ סבר וכו' וב"ש דריש לי' לדרשה גמורה וכיון שאין שם אלא אותו הכוס מוטב לו לשתותו קודם ברכת המזון כדי שיתחייב מן התורה בברכת המזון ויקיים מצות עשה של תורה ואעפ"כ הוכרח לומר תרי תנאי ואליבא דב"ש משום דגם דברייתא דלעיל דהנכנס לביתו במו"ש ג"כ מיירי באין לו אלא אותו הכוס ואעפ"כ סברי ב"ש דברכת המזון טעונה כוס ומברך ברכת המזון אע"פי שלא שתה באמצע האכילה כלל. ונראה עוד להמתיק הדבר דהך ברייתא ר' יהודה אליבא דב"ש היא ור"י לשטתו דאיהו פליג לעיל על ר"מ ודריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ושתי' לא נזכר בקרא ולכך ברכת המזון טעונה כוס:

שם ויחזרו ויטמאו את הכוס מסוגיא זו הביא הראב"ד לסתור דברי הרמב"ם בפ"ז מאה"ט הל' ב' וז"ל רבינו שם אין לך ולד הטומאה שיטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד וכו' והוא שיהיו אותן המשקים טמאים מחמת אב מאבות הטומאה וכו' וכתב על זה הראב"ד בהשגות א"א ריבה דברים וכו' וסוף דבר אפילו במשקים הבאים מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים משמעתא דאלו דברים עכ"ל הראב"ד וכוונתו דהרי קאמר שמא יטמאו משקין מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו הכוס הרי מפורש שמשקין שנטמאו מחמת ידים מטמאין הכום ואני אומר לא די שאין כאן סתירה לדעת הרמב"ם אלא אדרבה מסוגיא זו מוכח דעת הרמב"ם ומתחלה צריך אני לפרש כוונת הרמב"ם באמרו שיהי' המשקים טמאי' מחמת אב וכו' שאין כוונתו למעט משקים שנטמאו בראשון או בשני כגון אוכל שנטמא בכלי שנטמא בשרץ שהמשקין שנטמאו בכלי ההוא שהוא ראשון או באוכל ההוא שהוא שני שלא יטמאו משקין הללו את הכלים לא כן היא ובזה מודה הרמב"ם שמשקין הללו מטמאין כלים כיון שתחלת הטומאה בא מאב הטומאה אף שמשקין הללו לא נטמאו מהאב עצמו כיון שנטמאו מתולדותיו הרי עקר טומאתן הגיע מהאב זהו כוונתו שיהיו המשקין טמאי' מחמת אב וכן הוא מפורש בדבריו בהקדמתו לפירוש משניות של סדר טהרות וכבר מבואר זה בחידושינו במס' פסחים בשטת רחסה"כ סימן מ"ג יעויין שם בדברינו ולא בא רבינו הגדול למעט בזה רק משקין שנטמאו מחמת ידים שידים הללו אף שהם שניות מ"מ אין הטומאה שלהם צומח משום אב רק חכמים גזרו על הידים שיהיו שניות לטומאה ועיין שם בחידושינו בפסחים שם ועוד צריך אני להקדים הקדמה אחת והוא שזה שידים שניות הם וזו היא גזירת חכמים שגזרו על ידים שיהיו שניות גזירה כפולה יש בה חדא שיהיו סתם ידים שניות אפילו לא נגעו בשום טומאה אלא כיון שהסיח דעתו נעשו שניים ויש בגזירה זו עוד גזירה שאפילו לא הסיח דעתו מהם כלל אחר שבטל ידיו שמרם כראוי מכל מקום אם נגע בידיו בראשון לטומאה אף שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שידים הללו שנגעו בראשון יהיו שניות ויטמאו משקין להיות תחלה וכל זה מבואר במס' פסחים דף י"ט ע"א בתוס' בד"ה שאין טומאת ידים במקדש ועיין שם בחידושינו סימן קל"ה והנה יש הפרש בין סתם ידים ובין ידים שנגעו בראשון שאף שטומאתן שוה שנעשו שניים מ"מ סתם ידים השניות שלהם אינו צומח מאב הטומאה אלא כך נעשו שניים מתחלתן מגזירת חכמים אבל ידים שנגעו בראשון אף שגם הם אינם רק שניים מגזירת חכמים מ"מ שניות שלהם בא להם מראשון והראשון בא מאב נמצא צמיחת שניות של ידים הללו הוא מאב הטומאה. ולדעת הרמב"ם יש חילוק ביניהם לדינא שסתם ידים אף שמטמאין משקין להיות תחלה מ"מ אין משקין הללו מטמאין את הכלים אבל ידים שנעשו שני מחמת שנגעו בראשון מטמאין משקין שיטמאו שוב משקים הללו את הכלי' והנה בסוגיא שלפנינו דקאמר שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס הכה זה שיטמאו המשקין מחמת ידיו וכן מה שיטמאו המשקין את הכוס אין כאן ספק כלל דודאי ידים מטמאין משקין וכן משקין טמאים ודאי מטמאין את הכוס ובפרט לדעת הראב"ד וא"כ לשון שמא דקאמר הוא תמוה שבכל זה אין כלל ספק והספק שים כאן הוא אם יהיו משקין אחורי הכום כי שמא לא יפלו ניצוצות מן הכוס לאחורי הכוס וא"כ הוה לי' למימר שמא יהיו משקין אחורי הכוס ויטמאו המשקין מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו הכוס. ועוד נדקדק בשינוי הלשון שבטעמי' דב"ש אמר שמא יטמאו וכו' מחמת ידיו הרי שלא אמר מחמת ידים אבל דקדק לומר ידיו וכאשר הקשה וליטמו ידים לכוס לא דקדק לומר ידיו אבל אמר ידים וכן בטעמייהו דב"ה לא הזכיר ידיו רק אמר ידים וכל זה לא במקרה ה וגם דע שוה שחילק רבינו הגדול בטומאת משקים לטמא כלים שדוקא אם אותן משקים נטמאו מטומאה שמגעת עד אב הטומאה היינו לפי האמת שאין כלי מקבל טומאה מן התורה כלל מאוכל ומשקה כי אין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה ומשקים שמטמאים הכלים הוא רק גזירות חכמים והם לא גזרו רק בטומאה הצומח מאב הטומאה אבל אם הי' זה דין תורה שדבר שהוא שני יטמא הכלי אז גם שני דרבנן אפילו אם עקרו הוא שני ולא בא מאב הטומאה הי' ג"כ מטמא כלי מדרבנן שכיון ששני דאורייתא מטמא כלי מן התורה ממילא מה שהוא שני דרבנן מטמא מדרבנן יהי' מה שיהי' שחכמים לא הוצרכו לגזור לענין כלים אלא שגזרו שדבר זה יהי' שני ושוב ממילא הוא מטמא כל מה ששני מטמא ובזה כבוא לבאר הסוגיא דמפרש טעמייהו דב"ש גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי כוס מחמת ידיו ורצונו דבשלמא אם היו מתטמאים רק מחמת סתם ידים לא הי' איכפת לן בזה שהרי בזה שוב לא יטמאו את הכוס ובדעת הרמב"ם שמשקין שנטמאו מחמת ידים אינן מטמאין את הכלי אבל החשש כאן הוא שמא יקרה שזה נגע בראשון ונטמאו ידיו מראשון ועכשיו יטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ונקט ידיו בדיוק ידיו של זה שנגעו בראשון ומשקין הללו שפיר יטמאו הכוס אף לדעת הרמב"ם ולכן נקט לשון שמא כי אין זה ודאי שהמשקין יתטמאו מחמת ידיו דוקא דאטו תמיד נוגעות בראשון והלא יש ג"כ סתם ידים שבזה אינן מטמאין הכלים וכל זה ניחא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד שכל משקה ידים מטמא כלי לא שייך לשון שמא:

והנה המקשה שהקשה ולטמאו ידים לכוס איהו הי' סובר שגם כל שני מטמא כלי ואולי הי' טועה אליבא דר"ה עקיבא דדריש יטמא יטמא שגם כלי יטמא וכקושיית המשקין בפסחים דף י"ח ע"ב או אינו אלא לטמא את הכלי ולפי דעתו הי' באמת כל שני דרבנן ג"כ מטמא הכלי ולכן קאמר ולטמא ידים לכוס דהיינו אפילו סתם ידים שלא נגעו בראשון ג"כ יטמאו הכוס ולכן לא דקדק לומר ולטמאו ידיו לכוס ואמר סתם ולטמאו ידים וכן בטעמייהו דב"ה לא קאמר ידיו דשם אין חילוק בין ידים לידים כלל ובזה אתי' כל הסוגיא על נכון לדעת רבינו הרמב"ם. והנה תרצתי עוד דעת הרמב"ם באריכות ובאורחא חריפתא ואמנם להיות כל כוונתי כאן בחיבור הזה לעשות תועלת להתלמידים לכן אני בור בחיבורי הזה מן האריכות ועל פי מה שחילקתי לדעת הרמב"ם בידים גופייהו בין נטמאו בהיסח הדעת ובין נטמאו בראשון ניחא ג"כ סוגיא דבפסחים דף י"ו ע"ב דמוקי רבינא הא דאמר ר"י בכלי שנטמא תוכו לא נטמא גבו בנטמא במשקין הבאים מחמת ידים עיין שם ולפי מ"ש היינו מחמת ידים שנטמאו בראשון ומלבד זה ג"כ ניחא לפי מ"ש דעד כאן לא חילק הרמב"ם חילוק זה אלא לפי האמת שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל רבינא קאי שם אליבא דר' יהודה דמשקין מטמא כלים מדאורייתא עיין שם:

תוס' ד"ה ור"י היא וכו' וא"ת מ"ש דבקידוש והבדלה וכו' ואין לתרץ דשאני בהמ"ז שהוא דאורייתא נראה דקושיית התוס' מהיכא דאכל כזית או כביצה שג"כ אינו חיוב מדאורייתא ואי משום דלא פלוג בבהמ"ז א"כ גם קידוש לפעמים הוא מן התורה היכי שלא התפלל ערבית וג"כ נימא לא פלוג ועיין בדברינו בתחלת הסוגיא:

ע"ב ואמר ר' יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר"י כתבו התוס' בפרק ע"פ דף ק"ג ע"א והשתא חולק ר' יוחנן אסתם משנה וכו' ולענ"ד נראה דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה היינו היכי דהי' הברירה למתני במשנה כאיזה תנא שירצה אמרינן מדבחר לשנות משנתו כהאי מכלל שדבריו נראים לו יותר אבל אם דברי אידך לא שייכי במשנה אין כאן הכרעה שהלכה כסתם וכאן במשנתינו התחלת המשכה אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה ופלוגתא זו דכר ובשמים לר"מ שייכא לדברים שבסעודה דבמזון ובשמים פליגי איזה מהם קדים קבל לר"י אין שייכות לפלוגתייהו דב"ש וב"ה בזה לסעודה כלל דהרי בנר ובשמים פליגי ולכך הוכרח רבי לאחוז במשנתינו דברי ר"מ אבל לא מטעם שהלכה כמותו: