צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 64

רש"י ד"ה ויתיב רב גידל וקאמר וכו' אמר לי' רב הונא לר"ג וכו' אני תמה מי הכריחו לרש"י לפרש דהאי ויתיב וקאמר היינו ר"ג ולענ"ד קאי על רב הונא דרב הונא היא בעל המימרא ור"ג הוא השואל ששאל ממאן אמרה וכן משמע לקמן בעובדא דרב נחמן דהדר לרישא דמקשה והא אמר רב הונא אמר רב טעה אומר ברוך שנתן ולפירוש רש"י הוה לי' למימר והאמר רב גידל אמר רב אמנם ברא"ש ראיתי הגרסא יתיב רב גידל וקאמר קמי' דרב הונא ונראה שזו היתה גרסת רש"י:

תוס' ד"ה מאן דאמר וכו' וי"ל דאין ה"נ ולמ"ד שהיא דאורייתא הי' חותם ולא פותח וכו' ואין לדקדק א"כ אדפליגי אם צריכא מלכות נפליגי בעקר הברכה והוה להו לפלוגי חד אמר הטוב פותחת בברוך ואינו חותמת וחד אמר חותמת ואינו פותחת ונראה משום דרצה להשמיענו נמי דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וכר' יוחנן ועיין מה שכתבנו בדברי הגמרא לקמן שהקשה על ר' יוחנן מאי קמ"ל:

ד"ה ברוך שנתן וכו' ובברכת של ח"י ברכות כולם סמוכות לברכת אל חי וקים והקשה מהרש"א דבמנחה ובמוסף מאי איכא למימר שאינן סמוכות לברכת חי וקים עיין מהרש"א ונראה דלא רצו לשכות בנוסח תפלת י"ח אחת מחבירתה ואזלו בתר ריב תפלות ושחרית וערבית הם תרי זימני בכל יום ומנחה הוא פעם א' ומוסף אינה תדירה בכל יום ולכן שחרית וערבית הה הרוב וכיון דלא תיקנו בהם מלכות וסמכו על ברכת אל חי וקים לכן גם במוסף ומנחה לא תיקנו מלכות ועיין בח"ר בפ"ק דף י"א ע"א במשנה מקום שאמרו להאריך וכו' שכתב דברכת אהבה רבה אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה ליוצר אור ואף שאנשי משמר לא היו סומכין אותה ליוצר אור מ"מ כיון שרוב פעמים היא סמיכה לכך אפילו אנשי משמר לא היו פותחין בברוך ואף שהרשב"א בעצמו שם דחה טעם זה וכתב דאי מטעם זה איפכא מסתברא כיון שלפעמים אינה סמוכה הי' ראוי לתקנה תמיד לפתוח בברוך מ"מ אולי התוס' לא ס"ל כרשב"א בזה וס"ל דאזלינן בתר רובה אלא דכל זה אתי שפיר לר' יוחנן דאמר בפ"ק דף ד' ע"ב דגם בתפלה של ערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה אבל לריב"ל דאמר שם תפלות באמצע תיקנום א"כ אדרבה רוב התפלות אינן סמוכות רק שחרית לחוד א"כ קשה למה אין מלכות בברכות של שמונה עשרה ובזה יש לומר דר' יוחנן לשטתו דאיהו ס"ל מצוה גם בערבית לסמוך גאולה לתפלה ולכך סובר דכל ברכה שאין בה מלכות איכה ברכה ותפלות ש"ע שאני שהם סמוכות ורב ס"ל כריב"ל וא"כ דוב תפלות אינן סמוכות ואפ"ה לית בהו מלכות לכך ס"ל דכל ברכה שאין הזכרת שם אינה ברכה אבל על מלכות לא קפיד ולפ"ז ריב"ל ודאי ס"ל כרב והוה לן למפסק כרב דאף דרב ור' יוחנן הלכה כר"י נגד ריב"ל לא קיי"ל כר' יוחנן ואמנם בהך בפלוגתא דגאולה לתפלה בלא"ה קי"ל כר' יוחנן דמתניתא מסייע לי' כמו"ש התוס' דף ד' ע"ב:

בא"ד לברכת אל חי וקים וכתב מהרש"א שכוונתן על ברכת גאל ישראל וקרו לי' ברכת אל חי וקים שאמר בה למלך אל חי וקים וכו' ולדבריו הוה להו למימר שסמוכות לגאל ישראל ונראה שכוונת התוס' שלמלך אל חי וקים חשוב מלכות ויש מלכות בגאל ישראל וס"ל להתוס' שברכות ראשונות של ק"ש אינם שייכות לק"ש ולכן לא מקרי ברכה שאחר ק"ש סמוכה לחבירתה והא דאינה פותחת בברוך היינו שמתחלה נתקנה כך להיות חותמת ולא פותחת וכמו שהאריך בזה הרשב"א בפ"ק במשנה מקום שאמרו להאריך יעו"ש אלא שא להתוס' כיון שאינה סמוכה א"כ בעי מלכות וחשבינן למלך אל חי וקים למלכות והא שכתב לאל חי וקים ולא כתבו שסמוכות לה' ימלוך לעולם ועד היינו שזה אינו בחשב מלכות שהוא לשון עתיד שעתיד למלוך ולכן כתבו למלך אל חי וקים ואף שזהו אינו סמוך להברכה נראה דמחשב מלכותא אריכתא ובערבית סמכינן על מלכותך ראו בניך ואולי מזה הטעם המנהג כשאומרים מערבית לסיים הברכה מלך צור ישראל וגואלו לפי שאז מוסיפין הרבה מה שלא תיקנו אנשי ככה"ג ולא שייך מלכותא אריכתא לכן מסיימים הברכה עצמה עם מלכות דהיינו מלך צור ישראל וגואלו. אלא דלפי מ"ש התוס' בפ' כ"מ דף מ' ע"ב בד"ה אמר אביי דמלך לבד אינו נחשב מלכות אם לא אמר מלך העולם א"כ איך אפשר לומר דלמלך אל חי וקים חשיב מלכות ואולי לכך באמת לא כתבו התוס' שם רק תירוץ השני דכאן דאלקי אברהם נחשב מלכות והמהרש"א הרגיש בזה ששם דלגו התירוץ הראשון ולפי מ"ש זהו טעמם אלא דגוף דבר זה שיהי' כוונתן שזה נחשוב מלכות הוא דוחק וגם זה דוחק שכאן לא ס"ל דמלך לחוד אינו חשיב מלכות וסותרים דבריהם שבפ' כיצד מברכין ולכן מחוורתא כפי הבנת מהרש"א שכוונתן שסמוכות לברכת גאל ישראל וגם ברכת גאל ישראל אין בה מלכות אלא שגם היא סמוכה לברכת אהבה ואהבה סמוכה ליוצר אור שפותחת בברוך בשם ומלכות והא דלא כתבו התוס' סתם שסמוכות לברכת ק"ש נלע"ד דמה שכ' לברכת אל חי אין כוונתן לעזרת שאומר בו למלך אל חי וקים וכהבנת מהרש"א אלא כוונתן לאל חי וקים תמיד ימלוך עלינו שבברכת אשר בדברו מעריב ערבים שהיא ברכה ראשונה של ק"ש דערבית ועקר כוונתן שרוב התפלות סמוכות לברכת ק"ש וברכת ק"ש של שחרית הוא דבר פשוט לדברי הכל שצריך בשחרית לסמוך גאולה לתפלה אלא אפי' בק"ש של ערבית ג"כ היא סמוכה דקי"ל כר' יוחנן דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה:

ע"ב אלא מעתה שבתות וכו' והאמר רב הונא וכו' ואין לחלק דשאני בהמ"ז דאפשר לתקן ע"י ברוך אשר נתן משא"כ בתפלה שלא תיקנו אשר נתן משום הפסק כמו"ש הב"י בשם מהר"ם כמו שהבאתי לעיל דזה ניחא לפי החמת דאם כבר פתח הטוב גם בבהמ"ז לא תיקנו אשר נתן משא"כ לפי דעת המקשה שלא ידע עדיין מזה וא"כ גם אם פתח הטוב אומר אשר נתן אחר שגומר ברכת הטוב והמטיב א"כ גם בתפלה הי' אפשר שיאמר אשר נתן אחר שיגמור כל התפלה דשוב לא שייך הפסק ובזה הבנתי על שהוצרך מהר"ם לומר שהטעם משום הפסק ולא ניחא לי' בהטעם אשר כתבתי לעיל דשמונה עשר תיקנו תשעה עשר לא תיקנו וכן בשבת ויו"ט שבעה תיקנו שמונה לא תיקנו דא"כ לא הי' שייך ברכת אשר נתן בתפלה כלל אפילו בגמר תפלה והי' נסתר קושיית הגמרא כאן והא דבאמת לא אמרינן כאן שמונה עשר תיקנו וכו' כדלעיל דף ל"ג בהבדלה היינו משום דזה לא שייך כלל לענין שכחה דזה לא תיקנו חכמים כי אם הדבר נעשה במקרה והגע בעצמך ששכח יעלה ויבוא שחוזר לרצה אם עדיין לא עקר רגליו הרי הוא אומר ברכות כפילות וא"כ יש יותר משמונה עשרה אלא ודאי דדבר הנעשה במקרה על ידי שכחה ליכא טעם זה ויש לחלק דכאן אין כאן הוספת ברכה חדשה רק כופל ברכות שכבר אמר:

תוס' ד"ה איבעי וכו' ומיהו אומר רבינו יהודה וכו' והא דלא כתבו התוס' דמשום יו"ט סגי כשאוכל כזית ולענין סוכה מחשב זה אכילת עראי ופטור מן הסוכה נראה דדעת התוס' כיון דכזית זה חובה הוא משום יו"ט לא מחשב עראי דחובתו עשאתו קבע וחייב לאכול בסוכה ובטור סימן תרל"ט לא משמע כן דהטור כתב שם דליל הראשון כיון שהוא חובה טפי וכו' עיין שם משמע דשאר סעודת יו"ט אף שהוא חובה יכול לאכול חוץ לסוכה אם אינו אוכל רק כזית:

בא"ד צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים וכו' מדבריהם משמע דבשעת ירידת גשמים אפי' בליל ראשון לא שייך חובת סוכה וכן הוא דעת הרשב"א בתשובה הביאו הב"י בסימן תרל"ט והביא שם דעת פוסקים אחרים דבלילה הראשון אפילו גשמים יורדים חייב בסוכה ולענ"ד בלילה הראשון אם בשמים יורדין ימתין שעה ושתים אולי יפסקו וכשרואה שאינן פוסקים יאכל בסוכה כי אולי לא יפסקו כלל אבל לא יברך ברכת הסוכה ואם אחר אכילתו פסקו הגשמים חייב לאכול בסוכה ויאכל כביצה ויברך לישב בסוכה ויוצא לכל הדיעות וכמו כן אם פסקו הגשמים באמצע האכילה הראשונה יברך באמצע הסעודה לישב בסוכה:

במשנה בשלשה וכו' בעשרה והוא אומר ברכו והנה בבהכ"נ אומר ברכו אף שאין שם רק עשרה בצמצום עם הש"ץ נראה דהוא מטעם שכתבו התוס' בד"ה לעולם אל יוציא וכו' בשם הירושלמי דכיון שאומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל לכך גם הוא מצטרף לומר ברכו ואמנם לדברי ר"ע שגם בבהכ"נ אינו אומר המבורך הדק"ל איך אומר בעשרה בצמצום ברכו ובשלמא למה דאמר שמואל אל יוציא עצמו מן הכלל ליכא קושיא מדברי ר"ע דאיכא למימר דבהא גופי' פליגי ר"י ור"ע דר' ישמעאל אית לי' הך סברה דלא יוציא עצמו מן הכלל ור"ע לית לי' הך סברה ופסק שמואל כר' ישמעאל כדמסקינן באמת לקמן דנהוג עלמא כר"י והא דהקשה על שמואל מרישא דמשנתינו דאתיא כר"ע כדלקמן היינו שהמקשה הי' סובר הפירוש במשנתינו דבשלשה והוא אומר ברכו היינו דוקא ברכו ואינו רשאי לומר נברך וא"כ לא שייך זה לפלוגתא דר"י ור"ע וכדמשני אף ברכו שפיר מצינן למימר דתליא בפלוגתא אם נברך עדיף או ברכו עדיף וממילא ניחא מלתא דשמואל אבל מ"מ קשה היכא אמרינן לר"ע בעשרה בצמצום עם הש"ץ ברכו ולכן נלע"ד דמכאן ראי' לסתור דעת הב"ח בסימן קצ"ב שפסק דבשלשה אם אמר ברכו לא יצא י"ח והמג"א בס"ק א' השיג עליו וכיון שאנו רואים שעכ"פ בבהכ"נ יכול לומר בעשרה אף עם הש"ץ פוסק ר"ע דאומר ברכו אף שאינו מסיים המברך א"כ בבהמ"ז עכ"פ בדיעבד יוצא בברכו הן בעשרה והן בשלשה והא דבבהמ"ז עכ"פ לכתחלה אינו יכול לומר ברכו ובבהכ"נ אפילו לר"ע אומר לכתחלה ברכו היינו משום דע"פי רוב יש בבהכ"נ יותר מעשרה והש"ץ אינו יכול להשגיח על זה שהרי אלו נכנסים ואלו יוצאין כמו"ש התוס' בד"ה אמר ר"ע מה מצינו וכו' לכך תיקנו שיאמר תמיד ברכו דעדיף טפי לר"ע ואן להקשות כיון דר"ע אית לי' סברת התוס' דבבהכ"נ אלו נכנסים ואלו יוצאים א"כ מאי השיב לריה"ג מבהכ"נ דיש לומר דר"ע אית לי' דמחמת זה תיקנו ברכו שהוא עדיף אבל לח בשביל זה ימעטו בשבחו של מקום אם בבהמ"ז מברכין לפי רוב הקהל גם בבהכ"נ אין למעט השבח ויהי' מוטל על הש"ץ להשגיח על זה ומדלא תיקנו בבה"כ כן ש"מ שאין שום חילוק בין עשרה למאה ולרבוא כלל:

דף נ' ע"א אימא אף ברכו ומ"מ נברך עדיף רש"י ותוס' נדחקו בזה דאם נברך עדיף למה קאמר התנא ברכו ורש"י לא גריס עדיף והתוס' כתבו דעדיף לאו דוקא ועיין מהרש"א ואמנם לפי מה שכתבתי דבאמת מלתא דשמואל הוא אליבא דר"י אבל לר"ע לית הך סברה דאל יוציא עצמו מן הכלל ולדידי' ודאי ברכו עדיף א"כ ניחא דרישא דמתני' אתיא כר"ע ושמואל הכריע כר"י:

שם והכתיב ומברכתך יבורך וגו' כוונת המקשה בזה להוכיח דגם כשאומר מטובו ג"כ אין משמעו דבר מועט שהרי דוד ביקש ומביתך וגו' ומהי תיתי נימא שדוד מיעט בתגמוליו של הק"בה וביקש רק דבר מועט אלא ודאי שגם מביתך משמעו דבר גדול ומשני בשאלה שאני וכן דוד שאל באמת רק דבר מועט ועל זה הקשה לו והכתיב הר"ב פיך וגו' והכל להוכיח דגם מטובו משמעו גם לדבר גדול כמו ומברכתך ולכן קראי לא הוו קשיין לי אהדדי כלל אי לאו דברי רבי דאמר מטובו הרי זה בור:

שם אמר ר' יוחנן ברוך וכו' על המזון שאכלנו הרי זה בור רש"י ותוס' חלוקים בפירושן של דברים הללו רש"י מפרש על שלא אמר משלי כמבואר בדברי רש"י בד"ה כדתנן וכו' ולא קתני משלו והתוס' מפרשים שעקר הקפידא על שאמר על המזון כמבואר בתוס' בד"ה על המזון ולפירוש רש"י צריך הבנה מה חסרון יש כשאינו אומר משלו וראיתי ברי"ף וברא"ש שכתבו שהרי זה בור הוא מטעם דמתחזי כמאן דמברך לי' למזונא ונראה שזהו הוא דעת של רש"י וכשאמר משלו ליכא למטעי בכך שוב ראיתי במע"מ שהביא בשם הבית יוסף שרש"י מפרש כפירוש הרי"ף:

שם מאי קמ"ל תנינא וכו' ואין לומר דקמ"ל דאפילו אין בשלשתן חד מופלג מחבירו אפ"ה לא אמרינן חילוק ברכות עדיף ואינן רשאים לחלק דזה מחשב להגמרא מלתא דפשיטא ואף שטעו בו לעיל דף מ"ה ע"ב יהודה בר מרימר וחביריו מ"מ הגמרא פשיטא לי' דבר זה. אי נמי דאי משום הא לא הי' צריך לומר שאכלו כאחת רק הי' לו לומר שלשה אינן רשאים לחלק והי' קאי ממילא על הני שלשה דמיירי בתחלת הפרק ומדשנה עוד הפעם שאכלו כאחת מכלל שבא לרבות איזה דבר באופן אכילתן כאחת ובזה מיושב נמי דלעיל בריש פרקין הביאו התוס' בשם הירושלמי דרמי מירמי הני תרי משניות אהדדי עיין שם בד"ה שלשה שאכלו וכאן הוא מקשה מאי קמ"ל תנינא ולפי מ"ש ניחא דלעיל בירושלמי קאי על חייבים לזמן דשם עם אינן רשאים ליחלק דבמשנתינו וכאן קושיית הגמרא מאי קמ"ל קאי על אמרו שאכלו כאחת:

שם לישנא אחרינא וכו' אע"פי שכל אחד אוכל מככרו ולכאורה קשה אכתי מאי קמ"ל תנינא אכל טבל אין מזמנין עליו וכיון דאיהו אוכל טבל א"כ הם לא אכלו מככרו ואפ"ה אי לאו דטבל הוא דבר האסור הי' מצטרף ודוחק לומר דלעיל איכא למימר שאכלו כלם טבל וא"כ אכלו מככר אחד ואפ"ה אין מצטרפין דאכילת דבר האסור לא מקרי קביעו' דלשון אכל טבל משמע שאחד אכל טבל ואלמלא דברי התוס' לעיל בריש פרקין בד"ה אכל טבל שכתבו בסוף הדבור ששלשה המודרים הנאה זה מזה אין מצטרפין הייתי מפרש כאן מה דקאמר אע"פי שכל א' אוכל מככרו היינו שכל א' אוכל מככר שאין חבירו יכול לאכול מככרו דהיינו שהם מודרי הנאה זה מזה ואפ"ה מצטרפין וחייבים בזימון כיון שעכ"פ כל א' אוכל בהיתר אכל כיון שהתוס' לא פסקו כן צריך לתרץ כאן דלעיל שנינו אכל טבל אין מזמנין עליו והיינו שאין רשאין לזמן עליו ומינה היה דייקינן שאם אכל דבר ההיתר אע"פי שאוכל מככרו המיוחד לו רשאים לזמן עליו אכתי לא הוה ידעינן שהוא חובה ואינן רשאים לחלק וקמ"ל כאן שאין רשאים לחלק וחייבים לזמן כאחד:

רש"י ד"ה הלכה כר"ע בבהמ"ז וכו' אפשר לפרש כוונת רש"י דלא תימא דרבא דאמר הלכה כר"ע כוונתו על פלוגתתא עם ר' ישמעאל אם אמרינן המבורך ובזה באמת הלכה כר"י לכן פירש רש"י בברכת המזון דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלא דאכתי דברי רש"י הם דבר ם שאינם צריכים דאיך יהי' ס"ד דרבא יתכוין באמרו הלכה כר"ע על מחלוקתו עם ר' ישמעאל והרי רבא גופי' אמר לקמן דנהוג עלמא כר' ישמעאל ועוד דהא קאמר עלה רבינא ורב חמא איקלעו לבי ר"ג וכו' מהדר אבי מאה וכו' הכי אמר רבא הלכה כר"ע ונלע"ד דכוונת רש"י שלא תאמר מה דאמר ר"ע מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים וכו' איהו הוא דקאמר הכי אבל ריה"ג פליג גם בבה"כ ועל זה קאמר רבא הלכה כר"ע דבבהכ"נ אין חילוק אבל בברכת המזון לח הכריע רבא וגם הך עובדא דבי ר"ג דמהדר רב חמא אבי מאה ג"כ נפרש לענין לתפלה הוה שהר"ג הי' לו בי כנישתא בביתו ולזה פירוש רש"י כי לא כן הוא ורבא על ברכת המזון קאמר הלכה כר"ע אבל בבהכ"נ גם ריה"ג מודה וכמו"ש התוס' במשנתינו בד"ה אמר ר' עקיבא. וע"פי זה נ"ל לפרש דברי התוס' בד"ה אמר רבא הלכה כר"ע פר"ח דהכי קיי"ל הלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלקינו על המזון וכו' ולכאורה דבריהם תמוהים שהביאו ראי' מדברי ר"ח על דברי רבא דאמר הלכה כר"ע ומהי תיתי דלא יהי' קיי"ל כרבא ורבינא ג"כ הורה כן ולפי מ"ש הביאו דברי ר"ח כדי שנדע דרבא על בהמ"ז פסק כר"ע וכל לשון זה של התוס' הוא לשונו של ר"ח וחזינן דמפרש דברי רבא על בהמ"ז:

תוס' ד"ה על המזון וכו דמשמע דמברך לבעל הבית וכו' ועל דברי ר' יוחנן הראשונים למי שאכלנו וכו' פי' רש"י דמברך לבעה"ב ואמנם לענ"ד דלעיל החשש שיאמרו שתי רשויות יש זה זן את זה וזה זן את זה וכאן באמרו על המזון הוא החשש שיאמרו שמברך לבעה"ב כפירוש התוס' ובהכי ניחא מה שראיתי דבר תימה בשינוי הלשון בין מאמר הראשון של ר' יוחנן ובין מאמר השני דבמאמר הראשון אמר ר' יוחנן נברך שאכלנו וכו' הרי שעל המברך כיון ר' יוחנן שאיהו אומר נברך ובמאמר השני אמר ר' יוחנן ברוך שאכלנו משלו וכו' הרי על העונים כיון ר' יוחנן והדבר יפלא למה שביק המברך והרי הוא הפותח תחלה ונראה ע"פי מה שהביא הב"ח בסימן קצ"ב בשם רש"ל וגם הט"ז בס"ק ב' הביאו שגם המברך יאמר ובטובו חיינו שיאמר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ונתן רש"ל טעם שבזה אנו רואים שאינו מכוין על בעל הבית שהרי בטובו חיינו משמע מי שבידו להמית ולהחיות והב"ח והט"ז השיגו עליו שלא מצינו בגמרא ובפוסקים לשון זה כי אם אצל העונים שהם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עיין בדבריהם וגם רש"ל מודה שמדינא דגמרא לא ה' המברך אומר רק נברך שאכלנו משלו ולא יותר שהרי כתב שהאידנא נהגו כן. והנה סברת רש"ל שעל ידי אמירת ובטובו חיינו יצאנו מחשש שלא נימא שמברך לבעה"ב אמנם אין זה מועיל מחשש שתי רשויות ומעתה מאמר הראשון של ר' יוחנן שלא יאמר למי שאכלנו שזה הוא מחשש שתי רשויות חשש זה שייך בשוה אצל העונים כמו אצל המברך ולכן אמר ר' יוחנן דבריו על המברך שהרי הוא פותח תחלה וממילא הה"ד העונים אבל במאמר השני שזה לית בי' חשש שתי רשויות רק חשש שמברך לבעה"ב ובזה יש מקום לומר דתינח שיש חשש זה אצל המברך שאינו אומר ובטובו חיינו אבל אצל העונים כיון דהם אומרים ובטובו חיינו שוב ליכא חשש שהרי הבעה"ב ודאי אין בידו להמית ולהחיות כסברת רש"ל וא"כ יהיו יכולים לומר על המזון קמ"ל ר' יוחנן דאפילו העונים ג"כ לא יאמרו על המזון ודלא כרש"ל שגם בזה עדיין יש לטעות על בעה"ב שבטובו שהטיב עמנו להאכילנו משלו יש חיוני לשעה שעל הלחם יחי' האדם:

ד"ה אמר רבא וכו' ואומר ובטובו חיינו דברים הללו אין להם קישור לדברים הקודמים ועיין בט"ז סימן קצ"ב סוף ס"ק ב' ובא"ר סוף ס"ק א' תמה על הט"ז שחילק בין שלשה לעשרה דממ"נ אם אין המברך אומר בשלשה גם בעשרה אינו אומר כן והנה באמת לא מצאתי במשנה ובשתי התלמודים אמירת ובטובו חיינו אי' מקומו ומי יאמרו והובא בגמ' בברייתא דרך מקרה לחלק בין האומר ובטובו להאומר ומטובו שזה בור וזה ת"ח וברמב"ם בפי' המשנ' ראיתי דבג' לא הזכיר ובטובו חיינו כלל לא באמירת המברך ולא בעניית העונים אבל בעשרה הזכירו בעניית העונים אבל לא באמירת המברך וא"כ הי' מקום לפרש כוונת התוס' כפי שפירש הט"ז דעל עשרה סיימו כן אבל לא כדברי הט"ז ממש שאיהו רצה לפרש דבריהם על המברך ואני אומר ע"פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה יש לפרש דבריהם על על העונים ואמנם רבינו הגדול עצמו בחבורו בספר היד פ"ה מהל' ברכות הל' ב' זה לשונו היו האוכלים משלשה ועד יו"ד מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר וכו' ובהלכה ד' היו האוכלים מעשרה ולמעלה מזמנין בשם כיצד המברך אומר נברך לאלקינו שאכלנו משלו והן עונין ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר וכו'. הרי שכאן בחיבורו השוה שלשה לעשרה לענין עניות העונין ובטובו חיינו וכן הוא בטור בסימן קצ"ב וגם בתוס' לעיל דף מ"ו ע"ב בד"ה להיכן הוא חוזר וכו' כתבו דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עיין שם בדבריהם ועל שלשה קאי שהרי לא הזכיר רק נברך שאכלנו ולא הזכיר השם. והנלע"ד בכוונת דבריהם כאן דקיימו על מה שכתבו שם דבשלשה לא יזכיר על המזון וגם בעשרה הרשות בידו שלא להזכיר על המזון ועל זה סיימו דאפילו היכי שאינו מזכיר על המזון דהיינו בשלשה או בעשרה כשאינה רוצה להזכיר אעפ"כ יאמר ובטובו חיינו שלא תאמר שבטובו חיינו אתי רק להודיע שאין כוונתו באמרו על המזון שרומז לבעה"ב לכן כתבו כי לא זה הטעם רק כך תיקנו חכמים הנוסח ועל העונה קאי ולא על המברך ואמנם לשון ואומר שהוא לשון יחיד מורה קצת שקאי על המברך והדבר צריך תלמוד: