צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 63

שם ואכלת וגומר זו ברכת הזן את ה' וגומר זו ברכת הזימון הקדים ברכת הזן לברכת הזימון לפי שברכת הזן נוהגת גם ביחיד משא"כ ברכת הזימון והקדים ברכת הזימון לברכת הארץ וירושלים לפי שברכת הזימון אם היא מן התורה נהגה גם במדבר תכף כשנהג ברכת הזן וברכת הארץ וירושלים לא נהגו במדבר אבל בירושלמי ראיתי הגרסא וברכת זו ברכת הזימון את ה' זו ברכת הזן את הכל על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכן נראה שצריך להיות גם בתלמודא דידן הברכות על סדרן וכן הוא לעיל דף מ"ו ע"א בתוס' בד"ה עד היכן ומ"ש מהרש"א בח"א שלא ידע משמעה נלע"ד לפי שבשאר ברכות שבברכת המזון שהם רק חותמין בברוך לא נזכר רק שה הוי' אבל ברכת הזן שפותחת בברוך נזכרה אלקינו:

שם כי הוא יברך הזבח וכו' ברכה זו אינה ברכת הנהנין דעסיק בה בשמעתין אבל היא ברכת המצות וכמו שפירש רש"י כאן וכבר הרגישו בזה הנאון מוהררנ"ך והגאון בעל פ"י וכבר קדמם המהרש"א בחידושי אגדות דאיך יליף מכאן ברכת הנהנין ולענ"ד נראה מדדייקו ואמרו כי הוא יברך הזבח מכלל דאיכא ברכה אחרית שאינה ברכת הזבח דאל"כ הי' די באמרם כי הוא יברך ואח"כ יאכלו ואף שנשים דברניות היינו שדברו מה שאינו נוגע לשאלת שאול אבל לא דברו דבר בכל לגמרי ומדאמרו כי הוא יברך הזבח מכלל דאיכא ברכה אחרית והא דבאמת בירך שמואל רק ברכת הזבח ולא בירך ג"כ ברכת המוציא על הלחם נראה לפי המבואר שם בכתוב האי זבח לאו זבחו של שמואל הי' אבל בני העיר הי' להם אז זבח בבמה וזימנו את שמואל שיבוא להעיר להיות עמהם באכילת הזבח דכן כתיב כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם בבמה וגומר וברכת המוציא בעל הבית בוצע כדלעיל דף מ"ו ע"א ומי שהי' אז עקר בהזבח הי' נחשב בעל הבית ובירך המוציא ושמואל בירך ברכת הזבח:

רש"י ד"ה כשהוא שבע וכו' ולהודות על שבעו לעיל דף ל"ה ע"א ג"כ אמרו הך ק"ו ולא פירש רש"י כלום נראה דכוונת רש"י כאן לתרץ קושיית מהרש"א בח"א שהקשה כיון דהוא ק"ו נבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו ולזה כיון רש"י שעבר הק"ו הוא על הברכה שעקרה על האכילה והשובע והיינו ברכת הזן אבל ברכת הארץ וברכת ירושלים אין עקר ההודאה על האכילה רק על הארץ שהנחילנו ועל ירושלים ומקדש שנקרא שמו עליו לא שייך בזה ק"ו מן השבע על הרעב וזהו כאן שיליף כל שלש ברכות מן התורה אבל לעיל בריש כיצד מברכין לא הזכיר שם שלש ברכות לא הוצרך רש"י לזה:

ד"ה כי הוא יברך וגו' והיכן ציונו והבשר תאכל לכאורה יפלא למה שביק רש"י קרא דפ' צו ביום קרבנו יאכל דכתיב בתודה או קרא דבתרי' ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת דכתיב בשלמים ואחז קרא דמשנה תורה דכתיב ודם זבחך ישפך והבשר תאכל רציתי לומר דקרא דפ' צו לא בא למצות עשה לאכול הבשר אבל לקבוע לו זמן לאסור האכילה אחר הזמן בלאו הבא מכלל עשה ושיעבור האוכל אחר זמנו גם בלאו הבא מכלל עשה והדרנא בי דהרי גם קרא דמשנה תורה ג"כ בא לאיסור עשה לאוכל קודם זריקה וכמפורש ברש"י במס' מכות דף י"ז ע"א בד"ה לפני זריקה וכו' שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד ודם זבחך ישפך וה ר והבשר תאכל והנלע"ד דלכך לא אחז רש"י הכי קראי דפ' צו שלא נאמרו בלשון צווי על האדם כי אם על הבשר יאכל $$ציור בספר$$ שאם הי' בלשון מדבר עם האדם לנוכח הי' כתיב תאכל ואף אם הי' מדבר בלשון נסתר הי' נקוד יאכל בחולם היוד אבל מדקרינן יאכל$$ציור בספר$$ אינו מדבר רק על הבשר שהוא מותר באכילה אבל בקרא דמשנה תורה כתב והבשר תאכל מדבר לנוכח עם האדם שתאכל הבשר ובחידושינו במס' ביצה דן י"ט הארכתי אם יש מצוה עשה באכילת קדשים קלים וביארתי דעת הרמב"ם בזה דרשהו משם:

ד"ה תורה ניתנה בשלש בריתות וכו' בסיני באהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב וכו' דקדק רש"י בלשונו בסיני באהל מועד וחדא הוא סיני היינו אוהל מועד ונקט רש"י כאן דברי ר' ישמעאל שם בסוטה דף ל"ז ע"ב ועיין שם ברש"י בד"ה ונשתלשו בערבות מואב וכו' ת"ק סבירא לי' כר"י הלכך הר סיני ואהל מועד חדא הוא עיין שם וביינם נד כד מהרש"א כאן בדברי רש"י ואמנם מה שהקדים רש"י הר גריזים לערבות מואב צ"ע:

תוס' סוף ד"ה עד שיאכל וכו' וכזית דגן אינו צריך אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו והקשה מהרש"א א"כ למה לי כזית דגן והלא גם אם אכל עלה של ירק ג"כ יכול לומר שאכלנו ואני אומר ע"פי שהקדמתי בדברי הגמרא שעל מצות שהם רק מדרבנן ליכא ערבות שלא נכנסנו בברית הערבות בהר גריזים אלא על תרי"ג מצות האמורות בתורה א"כ אם הוא לא אכל רק ירק הרי הוא אינו מחויב בדבר כלל אפילו מדרבנן ותינח שיכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה והרי הוא ערב עבורו אבל אם לא אכלו האחרים רק כל א' כזית ולא נתחייבו רק מדרבנן והוא אינו מחויב כלל אפילו מדרבנן וגם מצד הערבות אינו מחויב ואיך יהי' יכול להוציאם אבל כשאכל היא כזית דגן ונתחייב עכ"פ מדרבנן שוב יכול להוציא את כלם ממ"נ אם אכלו כדי שביעה הרי הוא מחויב מצד הערבות ואם אכלו רק כזית הרי הוא מחויב מדרבנן כוותייהו ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן אלא דלפי זה לא היו התוס' צריכים לומר דכזית שיאכל הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו דהרי בלאו הכי צריך שיאכל כזית כדי להוציא את מי שלא אכל כדי שביעה:

והרא"ש כתב עד שיאכל כזית דגן אבל שתי' ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילת דבר שראוי לומר עליו שלש ברכות או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט דגן ולא נקט פת וטעמא כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי עכ"ל הרא"ש ואני תמה שהרי בתחלת הסוגיא ג"כ אמרו תשעה אכלו דגן וכו' והרי שם ודאי היינו שאכלו פת דאל"כ ליכא זימון ואולי ס"ל להרא"ש כדעת ראב"י בשם רבינו החי שהביא הב"ח ריש סימן קצ"ב דעל כל שבעת המינין מזמנין ואמנם הא קשיא לי דאכתי אמאי נקט דגן ולא נקט שאר שבעת המינין דאם יש ברכה מן התורה מעין שלש א"כ בכל שבעת המינין היא מן התורה והטור כתב בפירוש דלהרא"ש לא מהני כי אם מחמשת המינין:

דף מ"ט ע"א איתיבי לוי וכו' על הארץ ועל הפירות וכו' הנה שביק לוי לברכת חמשת המינין דמברך וחותם על הארץ ועל המחי' ולא אותיב מינה ובשלמא מה דלא אותיב מחתימת ברכה שאחר היין על הארץ ועל פרי הגפן יש לומר כמו"ש התוס' שבם אחר היין אינו חותם רק על הארץ ועל הפירות וא"כ הכל חדא ועיין בדף מ"ד ע"א בתוס' בד"ה על העץ אבל מה דלא מותיב מעל הארץ ועל המחי' צריך טעם ואי משום כיון שכבר השיב ארץ דמפקא פירות א"כ ממילא נשמע שגם על הארץ ועל המחי' היינו ארץ דמפקא מחי' א"כ גם על הארץ ועל הפירות לא הי' לו להיות מותיב כיון שכבר השיב לו ארץ דמפקא מזון ונראה דבאמת כיון שהשיב על הארץ דמפקא מזון ידע שיש לתרץ כן בכולהו אבל אעפ"כ אותיב מעל הארץ ועל הפרות שזהו בפרי העץ והי' סבור דתינח דאיכא למימר ארץ דמפקא פרות אלא לר' יהודה דסבר עקר אילן ארעא הוא לעיל דף מ' ע"א אבל לרבנן דסברי דלאו עקר אילן ארעא הוא א"כ ליכא למימר גם פרי העץ שהארץ מפקא לפירי ואפ"ה מברכינן על הארץ ועל הפירות א"כ הוה חתימה בשתים ועל זה השיב לו דגם לרבנן אמרינן דארץ מפקא לפירות ע"פי כמה דרכים שכתבתי לעיל בחידושינו דף מ' ע"א ליישב דברי הרמב"ם שפסק גבי ביכורים כרבנן ובברכות פסק שבירך על פרי האילן בפה"א יצא דרשהו משם ותמצא נחת:

שם ישראל דקדשינהו לזמנים מקדש ישראל ור"ח וכו' אף דכבר השיב לו ישראל דקדשינהו לזמנים אותיב מראשי חדשים דאיכא תנאי דסברי בקצת חדשים שאין מקדשין אותן במס' ר"ה דף כ"ד ע"א ראב"נ אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין ופלימו אומר שבזמנו אין מקדשין וראב"ש אומר שאין מקדשין שום חודש והי' סבור דבאלו החדשים שאין צריכין לקדש אינו תלוי בב"ד והי' סבור שברגלים שפיר שייך שתלוים בב"ד שהרי בידם לעבר השנה והיו נדחים כל המועדות חודש אחד מזמנן אבל בחדשים הי' סבור שאינו תלוי בב"ד וכן לאחרים שסובר אין בין שנה לשנה וכו' ואין ביד ב"ד לעבר או לחסר רק הכל ע"פי חשבון הי' סבור דלא שייך למימר דישראל קדשינהו לראשי חדשים והשיב לו דאעפ"כ ישראל מקדשי להו וכמו"ש הרמב"ם בספר המצות שלו מצוה קנ"ג שאף אנחנו שעושים ע"פי חשבון המסור בידינו אם ח"ו יקרה שהי' ח"ו נעדרים מארץ ישראל ולא הי' נמצא שם יהודי הי' כל המועדים בטלים ועקר הכל במה שיש יהודים שנוהגים יום זה לר"ח בארץ ישראל ושפיר שייך ישראל דמקדשי לר"ח:

שם כדרב חננאל וכו' לכאורה קשה והרי אף ר"ח לא אמר אלא דבדיעבד יצא ואיך איהו לכתחלה לא אמר ונראה ע"פי מ"ש רש"י בערכין דף ג' ע"א דלהכי שתי נשים או שני עבדים אין מצטרפין עם אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים על נחלתינו עיין שם וכאן בשלחן של הריש גלותא הי' מסובים גם נשים ועבדים על שלחנו והי' סבור רב חסדא כיון דאפי' אנשים לחוד עכ"פ יוצאים בדיעבד עכשיו שהוא מוציא גם הנשים ועבדים יש לו לסמוך גם לכתחלה שלא להזכיר מה שאינו בנשים ועבדים ואמנם לפי מ"ש הר"ן בפ"ב דמגילה במשנה הכל כשרין לקרות וכו' דהא דבברכת המזון אין הנשים מצטרפות לשלשה או לעשרה ובמגילה מצטרפות ואמאי לא חיישינן לפריצותא במגילה כמו בברכת המזון היינו משום דבברכת המזון צירופם כיכר שבלי צירופא אין נוסח הברכה כמו בצירופם אבל בקריאת המגילה הקריאה והברכה שוה ביחיד כמו בעשרה ואין צירופם נרגש לכן לית כאן חשש פריצותא ולהכי גם בברכת המזון אם יש שלשה בלא הנשים מצטרפים אף הנשים עמהם דהשתא אין צירופם כיכר עמהם עכ"ל הר"ן שם ולפי זה אם הי' סבר רב חסדא דע"י צירוף הנשים ישתנה נוסח הברכה א"כ הרי צירופם ניכר ולא הי' לו לצרף אותם כלל ויש לחלק:

שם מאי קמ"ל כל ברכה וכו' ואין לומר דקמ"ל דברכת הטוב היא מדרבנן ולא הוה סמוכה לחברתה דא"כ למה לו למימר שצריכא מלכות הוה לי' למימר בהדיא הטוב לאו דאורייתא והרשב"א גרס כן בהדיא בגמרא והקשה הרשב"א דהרי לעיל פליגי בה אבא יוסי ורבנן חד אמר צריכא מלכות וחד אמר וכו' ומוקמינן פלוגתייהו אי היא דאורייתא או דרבנן ולענ"ד נראה דלעיל ליכא לאקשויי דנפליגי בהדיא אם היא דאוריית' דאיכא לשנויי דהא ג"כ קמ"ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אבל על ר' יוחנן שפיר הקשה דהא אמרה חדא זימנא אבל לעיל בפלוגתא דאבא יוסי ורבנן ליכא למימר דעקר פלוגתייהו הוא אם כל ברכה שאין בה מלכות היא ברכה או לא דא"כ עקר פלוגתייהו היא בכל הברכות לא הוה להו לאחוז בפלוגתייהו ברכת הטוב והמטיב אלא הוה להו לאפלוגי בכל הברכות כדרך דפליגי רב ור' יוחנן לעיל דף מ' ע"ב ואף דשמעינן מפלוגתייהו ג"כ ממ"ד צריכא מלכות דהטוב לאו דאורייתא לא הוה לי למשבק עקר פלוגתייהו בכל הברכות בשביל הך חידושא דשמעינן מההיא דאמר צריכא מלכות:

שם אומר ברוך שנתן שבתות וכו' זהו פשוט דכל זה איירי בברכת המזון וכדאמרינן עלה לא שנו אלא שלא פתח בהטוב ומטיב וכו' אבל בשכח בתפלה לא נזכר תיקון זה. והנה בשבת ויו"ט לא משכחת לה כלל דממ"נ אם לא פתח אתה חונן אכתי לא טעה כלל ואם פתח אתה חונן הרי גם בברכת המזון אם התחיל הטוב חוור לראש וכן בכל תפלת המוספין לא משכחת לה ואמנם בחוה"מ ובר"ח שחרית ומנחה שאם לא הזכיר יעלה ויבוא בעבודה אם התחיל מודים בחמת חוזר לראש כמו בבהמ"ז אם התחיל הטוב והמטיב ואם לא התחיל מודים שאז אומרה שם בלי ברכה כמבואר במרדכי במס' תענית הביאו הבית יוסף בסי' קי"ד והט"ז שם ס"ק י"ב ומה שלא תיקנו שם ברכה כמו בבהמ"ז היינו משום דשמונה עשרה תיקנו תשעה עשרה לא תיקנו עיין בט"ז שם והב"י כתב וז"ל מ"כ ולמה לא תיקנו ברכה בפ"ע במקום שנזכר כמו בבהמ"ז שאם שכח קובע ברכה אחת של שבת אומר הר"ם מפני שהי' הפסק אם יברך ולא דמי לבהמ"ז דהתם כבר סיים הברכה דהטוב ביבנה תקנוה עכ"ל והדברים דחוקים דלפי זה אף שחומר יעלה ויבוא בלי ברכה ג"כ יהי' הפסק וצריך לומר דאם אמרה בלא ברכה היא טפילה לברכת רצה והשתא דאתית להכי אין לנו צורך לומר הטעם משום הפסק אלא טעמא אחרינא דבבהמ"ז כיון שתיקנו שיאמר אמן אחר בונה ירושלים שוב לא שייך לומר שום דבר שיהי' טפילה לברכת בונה ירושלם ולכן צריך לומר ברכה בפ"ע משא"כ בתפלה שאינו אומר אמן שייך יעלה ויבוא לברכת רצה:

שם ברוך שנתן וכו' דעת רוב הפוסקים שאומר ברכה בשם ומלכות ודלא כהראב"ד והיינו בכל הברכות כלם ואמנם זהו פשוט דכל הברכות הפותחות ומסיימות בברוך המלכות שבהם היא רק בהפתיחה אבל החתימה בשום ברכה לית בהו מלכות וכן כאן בא"י אמ"ה שנתן שבתות וכו' ומסיים בא"י מקדש השבת ומעולם לא מצינו ברכה שפותחת וחותמת בברוך שיסיים בה מלך העולם ור' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה היינו בפתיחתה ופוק חזי כל נוסחי ברכות ומה עמא דבר ואף שאין דברי ר' יוחנן דומין לדברי רב בפלוגתייהו דף מ' ע"ב דרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת שם אינה ברכה כולל בדבריו בין הפתיחה ובין החתימה ור"י שאמר כל ברכה שאין בה מלכות קאי רק על הפתיחה אין זה מן התימא וגם בלא"ה אינם שום דהא ודאי הזכרת השם שהצריך רב צריך להיות סמוך לברוך אתה ואם אינו מזכיר השם שם סמוך לברוך אתה אפילו אם שוב יזכיר השם בברכתו כמה פעמים אינו מועיל ומלכות מועיל אפילו אינו סמוך לברוך אתה ה' ופוק חזי מ"ש התוס' שם בד"ה אמר אביי וכו' לענין ברכה מעין שבע דהאל הקדוש שאין כמוהו היינו כמו מלכות והרי זה אינו סמוך לבא"י רק באמצע הברכה ומה לי להאריך בדבר הפשוט יותר מביעתא בכותחא ומה שנזכר כאן בסוגיא זו בתלמידי רבינו יונה שיאמר בא"י אמ"ה מקדש השבת פשוט בעיני שהוא טעות המעתיק לפי שרבינו יונה בא לומר שזה מחשב ארוכה וצריך לחתום בברוך וגם בא לאפוקי מדעת הראב"ד הביאו הרשב"א בחידושיו שסובר שאין בברכה זו לא שם ולא מלכות כלל ובא רבינו יונה לומר שצריכא שם ומלכות טעה המעתיק ולפי דעתי הנוסח האמיתי ברבינו יונה הוא הוה לי' מטבע ארוך ולפיכך חותם בה ומברך בשם ומלכות ותרתי מילי קאמר חדא שצריכה חתימה ואינו דומה לברכת הפירות ועוד קאמר שצריכה שם ומלכות לאפוקי מהראב"ד והמעתיק טעה וערבינהו וסיים בא"י אמ"ה מקדש השבת והב"י בסימן תפ"ח העתיק דברי רבינו יונה כמו שהם וג"כ כוונתו כן אבל מעולם לא עלה על דעת הב"י לחתום בה מלכות ודבריו בשלחן ערוך יוכיח שהעתיק ברכה זו כולה מראשה עד סופה שלש פעמים דהיינו בשבת לחוד וביו"ט לחוד ובשבת ויו"ט יחד ובשום פעם לא סיים רק בא"י מקדש וכו' אבל בפתיחה פתח בכל אחת בא"י אמ"ה ובכ"מ פ"ב מברכות הלכה י"ב שכתב ונראה מדברי רבינו שבאינך חותם בשם ומלכות ודאי ט"ס הוא וצ"ל חותם בהם בשם ודבריו בש"ע יוכיחו ואין לומר שחזר בו בכ"מ דא"כ איך הכחידה תחת לשונו ולא ביאר שום טעם מהיכן משמע כן והרב בעל א"ר כתב שלהרמב"ם אינו מזכיר מלכות בפתיחה ולכך חותם במלכות ואף שהם דברים של טעם מ"מ נוסח הרמב"ם אינו מסכים לזה וגם אלמלא כן לא הי' הש"ע פוסק להיפך והמע"מ הביא דברי תר"י וכתב שהם דברי תימא ואצלי אינם דברי תימא רק טעות המעתיק ולא הייתי צריך להאריך בזה כלל אבל לפי שהובא לידי בעת עסקי בסוגיא זו חיבור על מס' ברכות בקרא בשם עטרת ראש ועטרת תפארת לאחד מחכמי דורינו וראיתי שקבע מסמורית בדבר זה דכל הברכות צריכין מלכות בפתיחתן ובחתימתן וקשר נימא בנימא בברכת של תפלת שמונה עשרה שחין בשום אחת מהן מלכות בחתימתן והרבה בדברים שאין מתקבלים כלל וסוף דבר לו יהיבנא להמחבר הזה כל סברותיו בזה לא ידעתי מה יענה בברכה אחת מעין שלש שעל שבעת המינין שחותמן בברוך ואין מלכות בחתימתה וכיוצא בזה כמה ברכות וקידוש בשבת ויו"ט דרך כלל אף שאני רואה בהסכמת מגאוני הזמן ובהקדמת המחבר וניכר שהוא גבר בגוברין גבר דשולא בי' ובספרו לא עיינתי רק בסוגיא זו לפי שבעת עסקי בה בא הספר לידי אך רואה אני שנקל בעיני הגאון הזה לעקור הלכות קבועות ולחלק על הקדמונים ואוהב לחדש דברים חדשים ויהי לו אשר לו ובמקום הזה דבריו בטלים. וגם תמה אני על המחבר הזה דלדבריו דלר' יוחנן צריך חתימה בשם ומלכות א"כ בחתימת ברכה ראשונה של ק"ש צריך לחתום בא"י אמ"ה יוצר המאורות או לומר שסומך על ברכות שמונה עשרה שלדבריו המברך את עמו ישראל בשלום נחשב מלכות וקאי על כל הברכות למפרע ועכ"פ לדבריו הללו בא"י יוצר המאורות יש בו מלכות או בפירוש או מכללות הברכות שאחריו א"כ קשיין דברי הסוגיא בפ"ק דף י"ב ע"א דקאמר הניחא לרב וכו' אלא לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות וכו' והלא לדברי המחבר הזה יש מלכות ביוצר המאורות ולכן כל הדברים הללו אצלי דברים בדויים הם ואני תמה איך הי' המחבר הוה סבור שדברי תר"י הם בדקדוק למה לא הזכיר רבינו יונה זה בפרקים הקודמים ובפרק כיצד מברכים שנזכרו ברכות מעין שלש כל נוסחי הברכה בשלש אופנים על המחי' ועל העץ ועל הגפן והועתקו כסדרן בדברי הרי"ף עם חתימתן ולמה לא הזכיר רבינו יונה שיסיים בא"י אמ"ה ולמה שתק עד כאן ואנחנו רואים דכל עקר כוונת רבינו יונה כאן הוא לומר שזה נחשב ברכה ארוכה וצריך לסיים בברוך ועל גוף דבר זה לא פקח המחבר הזה עיניו ותמה על שמתחלת וחותמת בברוך דרך כלל במקומי אני עומד שאין שום פוסק מהקדמונים שיסבור לחתום במלכות ובשיורי כנה"ג בסימן קפ"ח ראיתי דברים מסובכי' ומבולבלים ואני הנלע"ד כתבתי: