צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 52

שם אבל פרוסה וכו' דברי הכל מברך על הפרוסה וכו' גם כאן יש לדקדק דהוה לי' למימר הכל מודים שפרוסה של חטים מצוה מן המובחר כמו שאמר ר"י גבי שלימה ופרוסה וצריך לומר דגם כאן מה שאמר ד"ה מברך על הפרוסה היינו אם ירצה ולקמן יבואר עוד:

שםכתנאי וכו' לפי מה שפרשתי בסמוך בפרוסה של חטין וכו' היינו שאם ירצה יברך על הפרוסה א"כ קשה הך כתנאי הרי הוא דלא כמאן דהרי הנך תנאי בדוקא קאמר כל חד למלתי' למר דוקא חצי גדול ולא קטן שלם ולמר איפכא ועכ"פ לשום תכא אין הדבר תלוי ברצון התורם וצריך לומר דכיון דפרוסה של חטים ושלימה של שעורים כשהן שוים בגידול אז תליא ברצונו א"כ ממילא אם הפרוסה גדולה והיא של חטים צריך הוא להקדימה כמו שפירש רש"י בפתיתן ושלמין לרב הונא ומעתה עמדנו על כוונת רש"י בד"ה אבל לא חצי בצל גדול שיש בו יותר מן השלם וגם רש"י מודה שחצי בצל גדול הוא טוב לאכילה יותר מבצל קטן ופלוגתייהו דהני תנאי הוא דר"י סבר דפרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על איזה מהם שירצה והיינו כדאמרינן דדברי הכל מברך על הפרוסה וכמו שפירשנו בסמוך וא"כ גם בחצי בצל גדול אף בלי מעלת היתר שיש בו יותר הי' מצד חשיבותו שוה לבצל קטן שלם ועתה בצירוף מעלת הגדול שיש בו יותר לכן הוא אפילו עדיף מבצל קטן שלם ות"ק סובר ששלם עדיף אפילו מחשיבות עם הגידול ומכ"ש דלא ס"ל הא דאמרינן לעיל מברך על הפרוסה ובזה סרה מעל רש"י תלונות התוס' בד"ה כתנאי וכו' שכתבו ועוד דא"כ לא הוה דומיא דחשוב גבי פרוסה של חטין וכו' ולפי מ"ש ניחא:

שםר' זירא הוה בצע אכולה שירותא עיין ברשב"א שפירש אכולה שירותא היינו על שני הלחמים ולענ"ד צ"ע דא"כ איך אמר אח"כ דכיון דכל יומא לא עביד הכי וכו' לא מתחזי כרעבתנותא ולפי' הרשב"א אטו בכל יום מביאין לפניו לחם משנה וא"כ אכתי בשבת דבצע אתרתי מתחזי כרעבתנותא ויאמרו אלו הי' מביאין לפניו בחול לחם משנה הי' ג"כ רעבתן ובוצע אתרוייהו משא"כ לפירוש רש"י ניחא:

תוס' ד"ה והלכתא כרבא וכו' מדתני ר"ח בירושלמי וכו' ונראה לענ"ד דאף שאין אנו נוהגין כהירושלמי היינו משום היסח הדעת כמו שכתבו התוס' בתחלת הדבור מ"מ בשבת שעל כרחנו אין אנו יכולים לחוש להסיח הדעת שהרי צריכין להם משנה וכמו שכתבו התוס' א"כ בשבת ודאי יש לחוש לדברי הירושלמי ואין נכון לרשום בסכין המקום ששם יבצע דא"כ הוא מגלה דעתו שעל המקום שעד הרושם הוא מברך ואם יפול אחר שיחתוך אכתי יצטרך לברך שנית ולכן טוב שלא רחום כלל ואז מברך על כל הפת והעולם נהגו ע"פי רש"ל הביאו הב"ח בסי' קס"ז והמג"א בסי' רע"ד בס"ק א' לרשום ואני אומר אם קבלה היא נקבל אבל לדין יש תשובה כנ"ל:

בא"ד אבל אם לא הי' צריך לברך עיין מהרש"א ולענ"ד הגירסא הנכונה אם הי' צריך וכו' דוק ותשכח והמהרש"א לפי גרסתו נדחק בדבריהם והנלע"ד כתבתי:

ד"ה מברך על הפתיתן וכו' ור"י אומר וכו' אפי' אם הפתיתים גדולים טפי וכו' לא ידעתי מנ"ל להתוס' הא דלרש"י ר' יוחנן פליג אפי' בגדולים ודלמא ר"י דוקא בקטנים פליג ומ"ש לעיל דלרש"י פתיתן כולל כל מיני פתיתין ניחא דמסתמא ר"י פליג ג"כ על כל מיני פתיתין אלא דהיא גופא מנ"ל ואולי לרש"י פתיתן היינו דוקא קטנים. גם מה שהקשו שוב התוס' ועוד תימא אמאי שינה בסמוך לשונו דנקט לשון פרוסה וכו' ג"כ קשה לי דדלמא לרבותא קאמר לקמן פרוסה דאפילו באינו גדולה אפ"ה כיון שהוא של חטים מברך עלי' וכאן נקט פתיתן לרבותא דר' יוחנן דאפילו בגדולים פליג ולכן נלע"ד דהני תרי תמיהי שתמהו התוס' חדא נינהו ובדרך ממ"נ תמהו על רש"י שאם פתיתן כולל ג"כ גדולים ואפילו בגדולים פליג ר' יוחנן א"כ הם סברות הפוכות ואם בגדולים לא פליג ר' יוחנן ופתיתין דנקט כאן הם קטנים כמו בפרוסה של חטים א"כ קשה למה שינה לשונו:

בא"ד ותימא א"כ סברה הפוכה וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה זו תימא וכל הש"ס מלא מזה דמ"ס הא עדיף ומ"ס הא עדיף והנראה דכוונתם דלפירוש רש"י ר"ה סובר אפי' בשוים בגידול הפתיתם עם השלמים אפ"ה הברירה בידו לברך על הפתיתים ולפטור השלמים וא"כ לר"ה אין השלימות שום מעלה כלל אפילו נגד השוה כמוהו בגידול ולר' יוחנן סובר דהשלימות לא מבעיא שהוא מעלה להחשיבו נגד פתיתים שוים כמוהו אלא אפילו הוא קדים לפתיתם הגדולים ממנו:

ד"ה אבל פרוסה וכו' אפילו יהיו הפתיתם מפת נקי' וכו' כדאיתא בתוספתא וכו' הא דהוצרכו להביא ראי' מהתוספתא ולא הביא מסוגיא דכאן מדקאמר אבל פרוסה של חטין ולא אמר רבותא יותר דאפילו הם ממין א' ופרוסה נקי' ושלימה קיבר אלא ע"כ דנקי' איכו מעלה יש לומר דאי מסוגיא דכאן סגי דנדייק דנקי' אינו מעלה ליותר מהשלימות אבל אכתי איכא למימר דשוים הם ופרוסה נקי ושלם קיבר שוים הם ולכך הביאו מהתוספתא דשלם עדיף. ודע דלר"ת פתיתן משמע דוקא גדולים אבל פרוסה לר"ת משמע כל עניני פרוסה הן גדול הן קטן ותדע שהרי התוס' נקטו כאן הפתיתן מפת בקי והביאו ראי' מהתוספתא והרי בתוספתא קתני פרוסה דגלוסקאות והאיך הביאו ראי' מפרוסה על פתיתן אלא ודאי דבכלל פרוסה גם גדולה משמע:

ד"ה מניח פרוסה וכו' ולפירוש רש"י ה"פ י"ש יוצא ידי שניהן כדר"ה ור"י בפתיתן ושלימין וכו' וצריך לומר דלרש"י פרוסה גם גדולה משמע דאל"כ א"כ מאי ידי שניהן איכא והלא אם יברך על השלימה לבד ג"כ יוצא ידי שניהן דהרי לרש"י לר"ה הברירה בידו. ומ"ש התוס' דלר"ת צריך לפרש שניהם שני הלחמים לפי מה שכתבתי לעיל לדייק מדקאמר מברך על הפרוסה ולא קאמר מצוה בפרוסה של חטין מכלל דמברך היינו אם רוצה א"כ קשה הא כל היכי דעביד שפיר עביד וא"כ מהו יוצא ידי שניהן ונראה דבשלמא אם קאי שניהם על האמוראים שפיר יש לדקדק כיון דמודה ר"ה איך שייך ידי שניהן אבל אם קאי על הלחמים שפיר שייך ידי שניהן דאף שהברירה בידו על פי דין לברך על איזה שירצה מ"מ הלחם שאינו מברך עליו יש לו גרעון:

דף מ' ע"א ורב ששת אמר אפי' גבול לתורא וכו' דאמר רב יהודה אמר רב אסור וכו' יש לשום על לב הלכה כדברי מי והרי"ף הביא כסדרן כל הדיעות ולא הזכיר שום הכרעה והרא"ש מסיים אחר דברי ר"ש הלכך מילי דסעודה הוא ולא חשיב הפסק עיין ברא"ש ומזה נראה שהכריע כר"ש אבל אין כאן הוכחה גמורה דאולי כתב כן לפרש דברי ר"ש אבל הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות הלכה ח' כתב ואם הפסיק וכו' כגון שברך על הפת וכו' תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו א"צ לברך שנית וכן הוא בטור ובש"ע סי' קס"ז ואני תמה איך יכריע רב ששת את רב ור' יוחנן וראיתי בכ"מ שם שכתב שפסק כרב ששת דבתרא הוא ואני תמה שהלכה כבתראי הוא רק מאביי ורבא ואילך אבל באמוראי קדמאי לא אתייהיב כללא הדין ואדרבה אין הלכה כתלמוד במקום הרב והנלע"ד בזה דרב דאמר טול ברוך וכו' אבל הביאו מלח הביאו לפתן צריך לברך דוקא במלח ולפתן אמר כן אבל בגבול לתורא מודה דא"צ לברך ומה דאמר טול ברוך לרבותא קאמר לא מבעיא גבול לתורא שהוא לצורך אכילתו עצמו שהרי אינו רשאי לאכול עד שיאכל לבהמתו ובפרט לפי הנוסחא שלפנינו אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם לאכול עד שיתן לבהמתו וא"כ רב עצמו אמר זה וכיון שאסור לו לאכול עבור זה פשיטא דלא הוה הפסק אלא אפילו טול ברוך שהוא לצורך אכילת חבירו ג"כ אינו הפסק ור' יוחנן דאמר גבול לתורא הוה הפסק אפשר דלא ס"ל כלל שאסור לאכול קודם שיאכול לבהמתו ולכן ס"ל דהוה הפסק וכיון שכן קיימי רב ורב ששת בחד שיטה והוה ר' יוחנן חד לגבי תרי ואפי' לנוסחת הרי"ף דגרס אמר רב יהודה אמר שמואל מ"מ אין בדברי רב שום הכרע דאולי גם רב ס"ל הך דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמה ועכ"פ הוי להו שמואל ורב ששת תרי לגבי ר' יוחנן ועיין בנודע ביהודה חי"ד סי' כ"ו:

שם מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא וכו' הרמב"ם בפ"ח מברכות ובפ"ד מביכורים זיכה שטרי לבי תרי דבברכות פסק כמשנתינו ובביכורים פסק כת"ק דר"י דמביא ואינו קורא והפני יושע כתב דהרמב"ם ספוקי מספקא לי' אם משנתינו נחשבת סתם ואח"כ מחלוקת או לא דבתרי מסכתא אין סדר למשנה ולכך בברכות פסק ספק ברכו' להקל ובביכורים פסק מביא ואינו קורא דקריאה לא מעכבא ותמה אני על הגאון הזה שנעלם ממנו דברי הרמב"ם שם בפ"ד מביכורים הלכה ד' שכתב שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו וצריך לשלוח הביכורים ע"י שליח וא"כ הי' לו להרמב"ם לפרש בהלכה י"ב ביבש המעין ונקצץ האילן שישלח ביכורי' הללו ע"י שליח כמו שהתנ' בהלכה ד'. והכ"מ בפ"ח מברכות הל' יו"ד כתב דאע"ג דאמרינן מתני' ר"י הוא אינו מוכרח דהא בירושלמי איכא מ"ד הכי ואיכא מיד דמתני' ד"ה היא ומאחר דאיכא מ"ד הכי נקטינן כסתם מתני' הכא וכת"ק דביכורים ובפני יושע השיג עליו דכיון דתלמודא דידן אמר דמתני' ר"י היא לא שבקינן תלמודא דידן מפני המחלוקת שבירושלמי. ואני אומר מדאמרינן לקמן בדף מ"א ע"א מיתבי הי' לפניו צונן וזית מברך על הצונן ופוטר את הזית וזה הוא ת"ק דר' יהודה דהרי ר"י פליג וסבר מברך על הזית שהוא ממין שבעה והנה בתחלת הסוגיא לא מיירי בצונן עקר שהרי התרצן הוא שהמציא לו בצונן עקר וא"כ שמתחלה הי' סובר שהצונן פוטר משום בפה"א פוטר פרי העץ היא גופא קשיא לת"ק דר"י איך פוטר והלא ת"ק דר"י סובר בביכורים דלאו עיקר אילן ארעא ואם בבירך על פרי העץ עצמו בפה"א לא יצא אפי' דיעבד ק"ו שאין מין אחר שהוא פה"א פוטר פה"ע ודוחק לומר דהאי תיק דביכורים הוא תנא אחר ולא היינו ת"ק דצונן אלא ודאי דהך סוגיא אתי' כהך מ"ד בירושלמי דמתני' דברי הכל היא וגם לת"ק דר"י בירך על פה"ע פה"א יצא ולכן פסק הרמב"ם כהך מ"ד:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ונדקדק ג"כ למה השמיט הרמב"ם החילוק שבפירי אילן עצמו בין היכא דשקיל לפירי אית' לגוזא והדר מפיק או לא גם הרי"ף והרא"ש לא הזכירו חילוק זה ונראה דבוודאי אף אי נימא דרבנן דפליגי על ר"י בביכורים וסברי שאינו קורא סבירא להו דארעא לאו עקר אילן הוא מ"מ אי אפשר לרבנן לחלוק ולומר דלא שייך למקרי לפירות האילן פה"א ומקרא מלא בפ' ביכורים מראשית פרי האדמה והרי ביכורים הוא משבעת המינין וחמשה מינייהו פה"ע נינהו וקרינהו רחמנא פה"א וא"כ וודאי שבזה ליכא פלוגתא דשייך ברכת פה"א על פירות האילן ואמנם ר"י ורבנן פליגי בהא דרבנן סברי שאף שאין עקר האילן ארעא מ"מ עכ"פ יונק גם מארעא ולכן שייך לקרותו פה"א שגם האילן כקרא על שם האדמה כיון שהאילן יונק מן האדמה אבל אחר שיבש שוב לא שייך קריאה שיאמר פה"א אשר נתתי לי שאין עקר האדמה קיים שהאילן הוא העקר והרי יבש ור"י סובר דלא שייך למקרי פה"א כ"א כשעקרו הוא האדמה וכיון דכתיב פה"א מכלל שעיקר האילן ארעא וא"כ אף שיבש ונקצץ שייך פה"א ואמנם מה שלחצתו לרנב"י למימר שמשנתינו ר"י היא כיון שהוכחתי שגם רבנן מודו לענין ברכה נראה דמתניתין קושיתי' דמשנתינו ודאי סבירא דלא מהני מקצת יניקה אלא אחר העקר אזלינן שהרי שנינו בסיפא בירך על פה"א בפה"ע לא יצא וקשה פשיטא וצריך לומר דקאי על חטה וכדר' יהודה וכו' וכל היכא דאיתא לגווזא וכו' וסובר רנב"י דאפילו היכא דכי שקלת לפרי ליתא לגווזא אפ"ה אי אפשר שאין מקצת גידול הפירי מן הגווזא וא"כ למה לא יהי' שייך בו פרי העץ אלא ודאי דלא מהני לתנא דידן מקצת יניקה וא"כ למה ברישא דבירך פה"א יצא אלא ודאי דתנא דידן ס"ל עיקר אילן ארעא וכ"ז לר"י אבל ת"ק דר"י דחזינן דס"ל שאינו קורא א"כ לא ס"ל עקר אילן ארעא ואפ"ה לענין ברכה מודה שהרי מצינו שהתורה קראתו פה"א מכלל דס"ל דאף מקצת מהני לברכה ופסק הרמב"ם כחכמים דביכורים ואפ"ה פסק לענין ברכה שיצא ולא סתרי אהדדי והא דלא פסק כר"י לגמרי משום דלא שייך למימר דסתם תנא כוותי' שהרי גם לרבנן אתי' רישא שפיר וסיפא ג"כ אתי שפיר שעכ"פ הדין דין אמת דבירך על פירות הארץ בפה"ע לא יצא ורבנן ס"ל דחטה לאו אילן הוא ועץ הדעת לא הי' חטה אלא דמשנתינו מוקמינן כר"י דא"כ קשה פשיטא ובשביל זה לא מקרי סתם תנאי כוותי' כיון שעכ"פ גם לחכמים הדין כן ומעתה שהוכחנו דלרבנן אזלינן גם בתר מקצת יניקה ולכן השמיטה החילוק שבין שקלת לגווזא הדר נפיק שכל זה הוכרחנו לר"י דאזיל בתר עקר אבל לרבנן מוכח דלא בעינן עקר ליכא לפלוגי בהכי ובכל ענין מברך בפה"ע:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם דלא סתרו פסקיו אהדדי ונתרץ מתחלה דברי התוס' בד"ה ר"י היא וכו' שכתבו נראה דהלכה כר"י דסתם תנא כוותי' ואם בירך על פירות האילן בפה"א יצא ובאמת לכאורה דבריהם תמוהים שהרי הוא סתם ואח"כ מחלוקת וכמו שהקשה הפני יושע ונראה דהתוס' עצמם הרגישו בזה ולכן באו בדבור שאח"ז לתרץ דבריהם וז"ל בד"ה יבש המעיין יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח וכו' ולפ"ז נוכל לומר דגם רבנן ס"ל עקר אילן ארעא ואעפ"כ אינו קורא שנראה כקובל ותדע שהרי המעיין ודאי אינו עקר ובודאי האדמה עקר יותר מן המעיין ואפ"ה אינו ק רא אלא שאף שנוכל לפרש דברי רבנן כך אבל עכ"פ אין לנו הוכחה מדבריהם דעקר אילן ארעא שהרי עכ"פ אינו קורא לדידהו ולכן אמר רנב"י דר"י היא דר"י ודאי ס"ל דעקר אילן ארעא אבל באמת אפשר שגם רבנן ס"ל כן ושפיר פסקו התוס' כר"י דעכ"פ לענין ברכה סתם תנא כוותי' ולא מקרי סתם ואח"כ מחלוקת שמחלוקת זה אינו מוכרח ולא שבקינן סתם המפורש מפני מחלוקת שאינו מפורש אח"כ וא"כ הרמב"ם ס"ל כיון שחזינן דרבי סתם כאן דיצא ושנה במס' ביכורים לשון ת"ק שג"כ הוא כסתם שאינו קורא מכלל שגם רבנן מודה שעקר אילן ארעא:

עוד נלע"ד לתרץ פסקי הרמב"ם והנה באמת לא מרשים בגמרא בירך על פירות האילן וכו' מאן תנא דעקר האילן וכו' אלא סתמא קאמר על כללות המשנה מאן תנא וגו' ונראה דלא מזה דיוצא בברכת בפה"א דייק אלא מדתנא בתר הכי על כלם אם אמר שהנ"ב יצא והנה אם נימא דשייך על פירות האילן בפה"א וכדתנן ברישא א"כ שהכל נגד בפה"ע כבר ירד שתי מדרגות ולקמן ע"ב נחלקו רב הונא ור' יוחנן דר"ה אמר חוץ מפת ויין ור"י אמר אפי פת ויין והנה רש"י פירש טעמא דר"ה משום שגורם ברכות לעצמו ואני אומר טעמא דר"ה משום שיין ופת אם מברך עליו שהנ"ב כבר ירד יותר ממדרגה אחת שהרי ירד מהמוציא שיש אחריו בפה"א או במ"מ לשהכל וכן מיין לשהכל כבר ירד מבפה"ג לפה"ע ומפרי העץ לפה"א ושוב לשהכל לכך לא יצא ואף שגם חמשת המינין יורדים שני מדרגות לשהכל מבורא מ"מ לפה"א ושוב לשהכל אפשר דבאמת לא יצא דכל שיורד יותר ממדרגה א' לא יצא והא דלא נקט ר"ה חמשת המינין היינו שר"ה קאי על המשנה והמשנה סובבת על המשניות הקודמים ולא נזכר שם במ"מ כלל רק נזכר פירות האילן ופירות הארץ ויין ופת וקאמר ר"ה חוץ מפת ויין ור"י פליג וסובר שאפילו יורד כמה מדרגות יוצא בשהכל וא"כ קשה לר"ה למה בבירך על פירות האילן שהכל יצא הרי ג"כ יורד ב' מדרגות מברכת בפה"ע לברכת בפה"א ומשם לשהכל לכן סובר רנב"י דמתני' אתי' כר"י דסובר עיקר אילן ארעא וסובר דבפה"א שייך גם לכתחלה אפירות אילן אלא דיכול לברך גם בפה"ע משא"כ פירות הארץ שאינו יכול לברך רק בפה"א ומשנתינו דנקט לשון דיעבד בירך על פירות האילן וכו' משום סיפא דעל פירות הארץ בפה"ע אפי' דיעבד לא יצא וכיון דמשנתינו כר"י לא מקרי בפה"א ירידת מדרגה לפירות האילן ולכן יוצא בשהנ"ב ובזה נבין מה דאמר בפלוגתא דר"ה ור"י דר"ה אמר כר' יוסי והדבר תמוה שהרי ר' יוסי גם בתאנה סובר דלא יצא והתוס' בד"ה ונימא וכו' הרגישו בזה ודבריהם דחוקים ולפמ"ש ניחא דר' יוסי אפשר דסובר כת"ק דביכורים ועקר אילן לאו ארעא ודוקא דיעבד אם בירך בפה"א יצא וא"כ שהנ"ב הוה ירידת ב' מדרגות ורב הונא כר' יוסי היינו לענין זה שמחלק בין ירידת מדרגה אחת לירידת שתי מדרגות ולפי מה שרצה לומר כתנאי הי' סביר דמה שהזכר פת ותאנה לא מחשב זכרון כיון שאמר זה קודם שאמר ברוך והיה כאלו לא הזכיר שום פרי כלל ור' יוחנן כר"מ דלא מחלק ומעתה לפמ"ש דלענין דיעבד אם בירך על פירות האילן גם ת"ק דר' יהודה מודה שפיר פסק הרמב"ם בביכורים כת"ק ואעפ"כ משנתינו לא זזה ממקומה וגם סיפא על כלם אם אמר שהנ"ב אתי' שפיר שהרי הלכה כר' י חנן ונדחו דברי רנב"י דאיהו בשטת ר"ה קאי:

תוס' ד"ה יבש המעיין וכו' יש מפרשים וכו' נלע"ד דגם להי"מ על כרחך לרבנן אין האדמה עקר דאל"כ הרי האדמה קיימת והיא ראיי לפירות והא דהוצרכו הי"מ לטעם שלהם הוא על יבש המעיין דבזה קשה אף דלרבנן עקר אילן הוא האילן עצמו הרי גם האילן קיים ולמה אינו קורא לזה הוצרכו הני י"מ לפרש שכיון ששוב האילן אינו ראוי לעשות פרי שוב אינו נראה כמשבח רק כקובל ועיין מה שכתבתי לעל בדברי הרמב"ם בכוונת דברי התוס' בזה ועיין מהרש"א שנדחק בכוונתן:

ד"ה איתא לגווזא וכו' הרב ר' מכתם וכו' דמברכין על מיני אטד בפה"א וכו' ונראה דגם הרב ר"מ מודה שאם בירך על האטד בפה"ע יצא שהרי בודאי עץ הוא אלא שאינו חשוב שיוקבע לו ברכה חשובה וא"צ לברך עליו בפה ע אבל אם בירך ודאי יצא דאל"כ קשה כדמקשה בגמרא פשיטא ומוקי למשנתינו דנצרכה רק לר"י ונוקי כדברי הכל ועל פירות האטד קאמר שאם בירך בפה"ע לא יצא אלא ודאי דבדיעבד יצא:

ע"ב ברוך המקום שבראה וכו' בסמוך פליגי רב ור' יוחנן בברכה שאין בה שם ומלכות ולרב איכא למימר דכיון דאמר ברוך המקום הוה כמו שהזכיר שם של הק"בה כי לפעמים מכנין שמו של הק"בה וקורין אותו מקום על שם שהוא מקומו של עולם וכמו לקמן בעובדא דבנימין רעיא דמשני שאמר בריך רחמנא שהרי שרחמנא הוא כמו שהזכיר שם אבל לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה א"כ איך אמר ר"מ יצא ואפילו ר' יוסי לא נחלק אלא משני מטבע שטבעו חכמים ואמר ברכה דלא תקינו רבנן כדמסיק אליבא דר' יוחנן וצריך לומר דר' יוחנן משני תני שאמר ברוך המקום מלך העולם שבראה כדמשני לקמן תני שמך ומלכותך ואמנם אביי שאמר כוותי' דרב מסתברא והביא מהא דלא עברתי ולא הביא מהך דהכא יבואר בסמוך בדברי אביי: