צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 51

שם ואני אומר במחלוקת שנוי' וכו' וצריך לומר שאין שום סברה לחלק בין פת שנתבשלו ובין ירקות שנתבשלו דאם הי' סברה לחלק א"כ איך קאמר במחלוקת שנוי' וכיון שע"כ מוכח שהם שוים קשה לי על הרי"ף שגבי חביצא באין בהם כזית התנה שיהי בו תוריתא דנהמא ובירקות פסק דבכל ירקות אפילו בתומי וכרתי מברך בשלקות בפה"א וצריך לומר דבירקות תמיד תוריתא דירקות קיים והא דלא קאמר אליבא דר' יוסי דע"כ לא קאמר ר"י אלא במצה מבושלת וכגון שאין תוריתא דמצה קיימת משא"כ בירקות דתמיד תוריתא דידהו קיים נראה כיון דר' יוסי מחלק בין שרוי ובין מבושל ולא חילק במבושל עצמו בין איכא ת"ד ובין ליכא ת"ד א"כ על כרחך דבמבושל סובר ר' יוסי דבכל ענין אינו יוצא ידי מצה:

שם קבעו עולא לשבשתי' וכו' כבר כתבתי דלפירוש רש"י לעיל דרב חסדא בא לפרש דברי רב ור' יוחנן דלא פליגי קשה כאן למה שבשי' רנב"י לר' בנימן ודלמא רחב"א ור' בנימן תרוייהו קושטא קאמרי משמי' דר' יוחנן רחב"א ששמע מר' יוחנן שלקות בפה"א היינו באשתני למעליותא ור' בנימן דשמע מר' יוחנן שהכל היינו באשתני לגריעותא והנלע"ד בזה דעל כרחך רחב א דאמר משמי' דר' יו וכן שלקות בפה"א היינו אפילו באשתני לגריעותא דאל"כ אלא דוקא בנשתני לעלויי קשה תרתי דר' יוחנן למה דהא אמר ר"י הלכה כסתם משנה והרי שנינו במשנתינו ירקות דומיא דפת שנשתנו ע"י האור ותנן בפה"א אלא ע"כ לא נצרכה מימרא דרחב"א משמי' דר' יוחנן אלא בירקות שלא נשתנו לעלויי וזה לא שמענו ממשנתינו דהרי פת אשתני לעלויי' ועיין בתוס' בד"ה מדקתני ואפ"ה אמר רחב"א משמי' דר"י בפה"א ולכן על כרחך דר' בנימין שבשתא היא ובזה יש ליישב דעת רבינו הרי"ף דפסק בירק"ת בפה"א בכל מיני ירקות אפילו בתומי וכרתי ונדחקו כל המפרשים בזה דמנא לי' הרי"ף לפסק נגד דברי רב חסדא במקום שלא מצינו מהאמוראים בפירוש מחלוקת עליו בזה ולפי מ"ש הדבר מוכח כן מדברי רחב"א משמי' דר' יוחנן ובזה דברי רש"י נכונים דלעיל בתחלת הסוגיא דקיימינן בדברי עולא דאמר משמי' דר' יוחנן שהכל כר' בנימן בר יפת ומשמי' דרב בפה"א שפיר פירש רש"י בדברי רב חסדא שפירש דברי ר' יוחנן בתומי וכרתי ודברי רב ושמואל באשתני לעלויי דרב ושמואל ודאי אפילו באשתני לעלויי הוצרכו להורות בפה"א דהם לא אמרו כלל זה דהלכה כסתם משנה אבל רחב"א שאמר משמי' דר' יוחנן בפה"א ודאי אפילו לא נשתנו לעלויי וכנ"ל ולדעתי סובר רש"י דליכא בירקות דרך ממוצע שיהי' ממש שוה בטעם חי ומבושל דודאי אי אפשר שלא ישתנה הטעם כלל ע"י הבישול לא לעלויי ולא לגריעותא או דסובר רש"י שאין סברה לחלק בין נשתנה לעלויי ובין נשאר ממש בטעם הראשון כיון שעכ"פ לא נשתנו לגריעותא דאי הוה סבר רש"י שיש שלש חלוקות בדבר אכתי לא הי' צריך רנב"י לשבש לר' בנימין ועיין בדברינו בסמוך בדברי רש"י עוד ליישב שטת רש"י:

שם אני ראיתי את ר"י שאכל זית מליח וכו' מכאן פליאה רבה על הט"ז בסי' ר"ה ס"ק ג' שרצה לומר דדוקא בירקות שעקר ברכתן בפה"א היא שנגרע ברכתן ע"י שליקה אבל דבר שברכתו בפה"ע לא שייך בו דין שלקות ואינו יורד מברכתו העקרית שהיא בפה"ע אלא שנד מסברה זו מחמת דברי התוס' בד"ה משכחת לה וכו' שפלפלו בערמונין וחבושין וכו' ע"ש בטורי זהב ואני תמה למה לו להביא הסתירה מדברי התוס' הלא מדברי הגמרא נסתרה סברתו שהרי הקשה כאן מזית מליח וגם על מסקנת הטו"ז שם שעכ"פ מחלק בין פרי העץ לפה"א לענין אם נתקן על ידי דבר אחר יעו"ש דחם יש שום סברה לחלק בין פה"ע לפה"א א"כ מנ"ל להתלמוד להקשות מזית על ירקות וכבר סתרתי דברי הט"ז הללו לעיל דף ל"ו ע"א:

שם אלא לבסוף מאי מברך וכו' נלע"ד דמה דאמר לקמן דף מ"ד ע"ב על הביעא ועל מיני קופרא וכו' ולבסוף בנ"ר אבל ירקא לא עיין שם עכ"פ בשבעת המינין מברך לאחריו והוא מפורש שם במשנה אכל ענבים תאנים ורמונים וכו' וחכ"א ברכה אחת מעין שלש ור"י בר אבדימי רק על ברכת בנ"ר קאמר שאינו מברך רק על ביעא ומיני קופרא והמקשה כאן הי' סובר כר"י בר אבדימי ולכן הקשה דאי שלקות לאו במלתייהו קיימי ואין שם ברכה מעין שלש א"כ לבסוף מאי מברך והשיב המתרץ דלמא בנ"ר והיינו כשאר אמוראים התם דאפילו על ירקא ומיא נמי מברך לבסוף בכ"ר וכו' ובזה מתורץ מה שקשה לכאורה אם לפניו היינו שהכל ולאחריו היינו בנ"ר א"כ מאי חידוש יש בזה שהוצרך רחב"א לומר שראה זה מר' יוחנן ולפי מ"ש ניחא שהחידוש הי' שבירך לאחריו ולאפוקי מר"י בר אבדימי:

שם מתיב ר"י בר שמואל וכו' הא דלא מותיב לעיל על רב ושמואל דג"כ אמרו שלקות מברך בפה"א ונראה משום דלכאורה קשה מאי האי דמותיב והרי לר"מ ודאי שלקות מברך עלייהו בפה"א וכדאמר לעיל ואני אומר שבמחלוקת שנוי' ועד כאן לא דחי לעיל דברי ר"נ וקאמר ולא היא וכו' אלא במה שרצה לומר דלר' יוסי מברך שהכל קאמר ולא היא דע"כ לא קאמר ר' יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה אבל לר"מ ודאי דמברך בפה"א וא"כ איך שייך מותיב והא יכול ר' יוחנן למימר הא מני ר' יוסי ואנא כר"מ ס"ל ונראה דודאי איכא למימר הא מני ר' יוסי היא ולכך לא אותיב לרב ושמואל אבל על ר' יוחנן שפיר אותיב דמה בכך שהיא ר' יוסי והרי הוא סתם משנה ור' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה. ואמנם על זה יש להשיב הא איכא ג"כ סתמא כר"מ דהיינו משנתינו דירקות דומיא דפת ולכן אומר אני דהאי מותיב אדלעיל קמהדר דשבשי' רנב"י לר' בנימן ודקדקתי לעיל ודלמא רחב"א ור' בנימן תרוייהו קושטא קאמרי ומר מיירי באשתנו לעלויי ומר באשתנו לגריעותא וכתבתי דעל כרחך רחב"א אפילו באשתנו לגריעותא אמר דאל"כ כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא הלכה כסתם משנה ועל זה מותיב ר"י בר שמואל דלעולם איתי לדר' בנימן וגם אית' לדרחב"א ורחב"א בנשתנו לעלויי ומה דאמרת א"כ כבר אמרה ר"י חדא זימנא וכו' וכנ"ל והרי איכא סתמא אחרינא ירקות שאדם יוצא בהן וכו' ואי אמרת שלקות במלתייהו קיימי כבושין אמאי לא וכיון דאיכא תרתי סתמי דסתרי אהדדי הוצרך ר' יוחנן להכריע ולעולם דרחב"א מיירי בנשתנו לעלויי:

שם ר' יוחנן היכי מברך על זית מליח וכו' הא דקדק בלשונו לומר על זית מליח והרי גם אם לא הי' מליח ג"כ הוה קשה כיון שעקר הקושיא משום דבצר לי' שעורו ונראה ע"פי מ"ש התוס' בד"ה בצר לי' וכו' בשם הירושלמי דמשני על הא דבירך ר' יוחנן על זית דשקל גרעיני' הוא משום ברי' דאפילו פחות מכשיעור מברכין על ברי' וכתבו התוס' דתלמודא דידן לא ס"ל להך דירושלמי ולענ"ד נראה שאין התלמוד חולק על הירושלמי ור' ירמי' הקשה כיון שהזית הי' מלוח והוא כרותח ואם שלקות לאו במלתייהו קיימי לענין בפה"ע ק"ו לענין ברי' דשוב לא מחשב ברי' וא"כ היכי מברך כיון דשקלי' לגרעיני' בצר לי' שיעורא ואף דלר' זירא הקשה כן והרי ר"ז באמת הכריע כרחב"א דשלקות במלתייהו קיימי נראה דאדלעיל קמהדר שר' זירא הוכיח לעיל דשלקות במלתייהו קיימי מדבריך תחלה וסוף ועל זה דחה הגמרא ודלמא בנ"ר ועל זה קאמר ר"י לר' זירא דעדיפא מזה הי' לך להוכיח דבמלתי' קאי דאל"כ א"כ שוב לא מחשב ברי' וא"כ היכי בירך ר' יוחנן והרי בציר לי' שיעורא:

רש"י ד"ה בר מן דין וכו' דלא אמר ר' יוחנן מימיו שלקות שהכל כוונת רש"י באמרו שלא אמר ר"י מימיו הוא משום שהי' לנו לתרץ דברי רחב"א ודברי בנימן וכמו שהקשיתי לעיל על פירוש רש"י בדברי רב חסדא שמר אמר חדא וכו' ה"נ הי' לנו לתרץ כאן דמר שמע מר' יוחנן בורא פה"א וגם מר שמע פעם אחר ממנו שהכל וכאן באשתנו לעלוי וכו' אלא משום שתי ראיות הראשונות דר' בנימן לא דייק ולא מהדר תלמודו אין אנו אחראין לתרץ דבריו ושוב אמר ובר מן דין וכו' שאפילו הי' בר סמכא והי' לכו לתרץ דבריו יש לנו ראי' שלא אמר ר' יוחנן מימיו בשום שלקות שהכל דההוא תורמסא וכו' והם ידעו שהתורמס' אינו משתני לעלויי ואפ"ה בירך עליו בפה"א:

תוס' ד"ה מדקתני וכו' ויש ירקות שאינן משתנין לעלויי וכו' כוונת התוס' הוא לפי מ"ש בדבור הסמוך המתחיל משכחת לה שכל דבר הטוב מבושל כמו חי ג"כ מברכין עליו בפה"א ודוקא דבר המתקלקל ע"י בשולו כגון תומי וכרתי מברכין עליו שהכל ולכן כתבו כאן ויש ירקות שאינן משתנין לעלויי אבל גם לגריעותא אינן משתנין ומ"מ לא הוו דומיא דפת דהרי פת אשתני לעילויי ובזה אין אנו אחראין לדברי המהרש"א ז"ל. ויותר מזה נלע"ד כוונת התוס' שאין הכוונה באשתני לעלויי על הירקות עצמן שנשתנה טעמם לטוב רק על הברכה שפת נשתנה ברכתו לעלויי מבפה"א להמוציא אבל ירקות אותן שטובים בם חיין לא נשתנה ברכתן לעלויי שהרי גם כשהם חיין ג"כ מברכין עליהם בפה"א:

ד"ה משכחת לה וכו' ורב אלפס פסק וכו' כרב נחמן וכו' לכאורה דבריהם תמוהים דהיכן מצאו שום רמז בדברי ר"נ שהוא סובר בפה"א ואדרבה דהרי ר"נ אמר שנחלקו בו שמואל ור' יוחנן וגם אמר שהוא מחלוקת ר"מ ור' יוסי וא"כ בין בכללי דאמוראי ובין בכללי דתנאי לפי דברי ר' נחמן מברכינן שהכל דהרי הלכה כר' יוחנן נגד שמואל וכן הלכה כר' יוסי לגבי ר"מ ואיך כתבו התוס' שרב אלפס פסק כרב נחמן והנלע"ד שהתוס' גרסי כגרסת רבינו האי שהביא הרשב"א בחידושיו וז"ל הרשב"א כתב רבינו האי איכא מאן דגריס ולא היא בויו ומאן דגריס הכי רב נחמן גופי' קאמר הכי כלומר דאף דאיכא למימר שבמחלוקת שנוי' אבל האמת אינו כן אלא דכ"ע בפה"א וכיון דרב נחמן מוקי כל התנאים כמ"ד בפה"א א"כ הכי סבירא לי'. אי נמי יש לומר דכוונת התוס' במ"ש כרב נחמן היינו דלא מפליג בין נשתנו לשבח או לא מדקאמר במחלוקת שנוי' ולאפוקי מרב חסדא וכיון שר"נ הכריע דבכל שלקות פליגי ס"ל להרי"ף כיון דרב ושמואל בחד שיטה קיימי הוה לי' ר' יוחנן יחיד לגבייהו ועיין בתר"י ובח"ר ועיין בחיבורי כ"ב חי"ד סי' כ"ו והוא שם בדף מ"א ע"ג בד"ה והרי"ף:

בא"ד ובכל שלקות וכו' מדפליג לה גמרא אהדדי וכו' כוונתם בזה הוא מדפליג להו בפלוגתא ש"מ דשמעו מרחב"א דמיירי אפילו בנשתני לגריעותא אלא דיש לדקדק דלמא איפכא דמר' בנימן שמעו בפירוש דמיירי אפילו בנשתנו לעלויי ונראה דהתוס' מפרשים דברי ר' חסדא דאמר ואני אומר כל שתחלתו וכו' כפירש רש"י דמפרש דבריהם דלא פליגי והרי עולא היינו ר' בנימן כדאמר רנב"י קבע עולא וכו' ואם איתא דר' בנימן אמר בפירוש בכל מיני שלקות א"כ גם עולא אמר כן ואיך אמר ר"ח דלא פליגי אלא ודאי דר' בנימן סתם אמר ולא פירש באיזה שלקות ורחב"א אמר בפירוש בכל מיני שלקות בפה"א:

דף ל"ט ע"א קפץ ובירך וכו' האי דקפץ הוא להראות טעמו שמברך עליו לפי שהוא חביב עליו יותר וכמו שאמר עליו ב"ק שדומה למי שלא טעם טעם בשר מעולם אבל אי לאו שחביב עליו והיו שניהם שוים אצלו בחביבות אף שהוא סובר דשלקות ג"כ ברכתן שהכל אכתי היו לו להקדים שלקות שהוא עכ"פ הי' פרי והי' חשוב קודם ששלקוהו:

שם דכ"ע שלקות ופרגיות שהכל וכו' האי כ"ע אהני תרי תנאי דמייתי כאן קאי אבל לא על כל התנאים דהרי ר"מ דסובר דיוצא במצה מבושלת ודאי דסובר שלקות במלתייהו קיימי וההוא תלמיד שבירך על הפרגיות ודאי סובר שלקות שהכל:

שם ופליגי דרב חייא וכו' לפי מ"ש התוס' בד"ה פת צנומה דר' חייא בר אשי מיירי שהצנומה חביבה עליו קשה מאי שייכא דרב חייא לכאן דר' חייא מיירי במברך על הפת שלא יבצע קודם שיברך ושם לא שייך חביב כלל אבל כאן שזו כבר היא צנומה והיא חביבה עליו יותר מן השלימה אולי גם רב חייא מודה דחביב עדיף ונראה דזה פשוט בעיני הגמרא דמעלת השלימות עדיף מהחביבות אלא דרב חייא בר אשי סבר שאפילו אם יבצע על השלימה צריך הוא לחתכה קודם הברכה דאל"כ יהי' החיתוך הפסק בין הברכה לאכילה וא"כ שצריך לחתוך קודם שיברך שוב אין מעלה במה שהיא שלימה שסוף סוף בשעת הברכה כבר תהי' חתוכה ולכן הצנומה החביבה עדיפא ובזה שוב שפיר קאמר ופליגא דרב חייא דלרב חייא שמברך בשעת בציעה יש מעלה בשלימה ועיין בדברינו בדברי התוס' יבואר עוד בזה:

רש"י ד"ה זקנה אין כאן וכו' על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין וכו רש"י פירש כן לפי המסקנא דכ"ע שלקות שהכל וא"כ ברכותיהן שוות וברכה אחת פוטרת כלם אבל לפי ההוה אמינא דמלגלג סובר שלקות בפה"א אין בפה"א פוטרת שהכל ואולי אף לפי ההוה אמינא מ"מ המברך סובר דשלקות שהכל וכעס ב"ק עליו שאפילו דעתו שברכותיהן שוות אכתי הי' לו לשאול לרבו על איזה מהן יברך לפטור שאר המינין:

בא"ד ודברים הללו אינן ללפת הפת וכו' לכאורה דברי רש"י תמוהין בזה ומי הכריח אותו לפרש דמיירי בתוך הסעודה כלל ונראה דדעת רש"י כדעת הראב"ד שמביא רמ"א בהג"ה בסי' רי"ג סעיף א' דלכל שאר דברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וא"כ איך נתן ב"ק רשות לאחד מהן לברך אלא על כרחך שהי' בתוך הסעודה ואז מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לאלו הדברים כדלקמן דף מ"ג ע"א לענין יין ועיין במג"א שם ס"ק ה' וכיון שהי' בתוך הסעודה הוצרך רש"י לפרש דדברים הללו אינן ללפת הפת:

ד"ה פרמי זוטא וכו' וכשאכלו חי קאי מזה נראה דרש"י חולק על דברי רבינו האי שהביא הטור בסוף סי' ר"ה שפסק דעל גרגלידי דלפתא כשהן חיין מברך שהכל ואמנם מה שאני תמה על מה שהביא הטור שם ויש מן הגאונים שכתבו בהיפך והיינו דדוקא חי מברך בפה"א אבל מבושל מברך שהנ"ב והרי רב פפא אמר פשיטא לי וכו' מיא דלפתא כלפתא וגם רב אשי אמר תבשילא דסילקא וכו' דלפתא דמפשי בה קמחא וכו' והדר אמר אידי ואידי בפה"א והנה שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הזכירו כלל הא דגרגלידי שאפילו פרימי זוטא מברך בפה"א ונראה דכיון דמסקינן דאפילו מיא דלפתא כליפתא וחזינן דלא בטל חשיבות הפרי אפילו אין שם ממשות כלל רק טעמא ק"ו פרימי זוטא וכיון שהזכירו דין המים לא הוצרכו להזכיר דין פרימי:

תוס' ד"ה בציר לי' שיעורא וכו' אבל בברכה של אחריו בעינן שעור מלא לוגמיו ודבריהם צ"ע דמה ענין מלא לוגמיו לשעור ברכה אחרונה ובמס' עירובין נסתפקו התוס' בשעור ברכה אחרונה אם הוא בכזית כמו אכילה או כביצה דושבעת זו שתי' או ברביעית והביא כל זה הרא"ש בפ' שלשה שאכלו סי' כ"ד והטור בסי' ק"ץ אבל שעור מלא לוגמיו לענין ברכה אחרונה לא שמענו וכן סוף דברי התוס' שכתבו על כן יש לזהר מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו ג' ברכות וכו' ג"כ דבריהם תמוהים דלמה זהירות הזה ישתה פחות מכשעור ולא יתחייב בברכה אחרונה ואם צריך לשתות מלא לוגמיו משום כבוד כוס של ברכה א"כ אין זה ענין לברכה אחרונה שאפילו אם הי' הדין שברכה אחרונה א"צ שעור אכתי הי' צריך לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו:

בא"ד ייאמר בשכמל"ו וכו' וכתב הרא"ש שזהו דוקא לאחר שאמר אלקינו מ"ה אבל אם לא אמר אלא ברוך א"י בלבד יסיים ויאמר למדני חקיך כדי שיהא כקורא פסוק וכו' ואני מוסיף על דברי רבינו הרא"ש שאפילו כבר התחיל לומר ג"כ אלקינו ואם לא גמר כל המלה ואמר רק אלקי ולא סיים נו יאמר ישראל אבינו מעולם ועד עולם שהוא פסוק בסוף ד"ה א' ויברך דוד וגו' ויאמר דוד בא"י אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם ונראה דאעפ"כ יאמר ג"כ אח"ז בשכמל"ו כי אולי אין זה דומה לברוך אתה ה' למדני חקיך שהוא פסוק שלם אבל בא"י אלקי ישראל וגו' אין זה התחלת הפסוק כי הוא מתחיל ויברך דוד:

ד"ה פת צנומה וכו' וי"ל כגון דאיכא שלימה לפניו וכו' ולענ"ד קשה שאם עקר החידוש דר"ח בר אשי שאין צריך לברך על השלימה שלפניו אם הצנומה חביב עליו למה נקט צנומה הוה למנקט פרוסה מברכין עלי' המוציא ובפרט שלפי דברי התוס' לקמן בד"ה מברך על הפתיתין וכו' גם פרוסה היינו שהיא קטנה מן השלימה ואלמלא פירוש רש"י ותוס' הי' נלע"ד לפרש ע"פ מ"ש התוס' בסמוך בד"ה והלכתא כרבא בשם הירושלמי שאם פורס קודם הברכה אז אם תפול החתיכה מידו צריך לברך פעם אחרת ויש חשש ברכה לבטלה ומזה הביאו התוס' ראי' שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע ואומר אני שמזה הטעם הי' צריך לסיים כל הברכה קודם שיתחיל לבצע שאם יתחיל קודם שיסיים הברכה א"כ סיום הברכה לא היתה רק על פרוסה זו שמתחיל לחתוך וממילא אם תפול יהי' צריך לברכה אחרת שמה בכך שתחלת הברכה היתה על הפת כיון שסופה לא היתה על כל הפת ואומר אני שזה הי' טעמו של רחב"א לברך על צנומה שבצנומה ודאי דעתו על כל החתיכות שהרי בודאי לא ישביע עצמו מפירור קטן וכיון שדעתו על יותר בשום אופן לא יבוא לידי ברכה לבטלה משא"כ בשלימה יש חשש שמא יהי' דעתו על חתיכה ממכה ועל זה שפיר מסיים ופליגא דרב חייא אמר שתכלה ברכה עם הפת א"כ מתחיל לחתוך קודם גמר הברכה הרי שאינו חושש לנפילה ועיין מהרש"א שכתב באמת שתלמוד שלנו חולק על הירושלמי:

ע"ב אתמר הביאו לפניהם וכו' נקט לפניהם לשון רבים ונלע"ד להורות דאפילו רבים המסובים אין לעשות פשרה שיבצע אחד על הפתיתין ואחד על השלימין ועיין במג"א סי' קס"ח ס"ק ב' מ"ש בשם מהרש"ל ונלע"ד דאף רש"ל לא אמרו אלא בפרוסה של חטין ושלימה של שעורים דבזה כיון דמסקינן שיניח פרוסה תוך שלימה א"כ חזינן שדינא הוא לחלוק כבוד לשניהן ולכן היכי דשנים מסובים סובר רש"ל לעשות פשרה יותר עדיפא שיברך כל א' זה על השלימה וזה על חטין אבל בפתיתן ושלמין גם רש"ל מודה שהיכי שהם ממין א' אין חילוק בין הוא אחד לבדו על השלחן או אם רבים מסובים:

שם אמר ר"ה מברך על הפתיתין וכו' הא דלא נקט פתיתן מצוה מן המובחר וכמו שאומר ר"י שלימה מצוה מן המובחר היינו דלר"ה באמת אין כאן שייכות מצוה מן המובחר דלרב הונא שניהם שוים ועל איזה מהן שירצה מברך ומזה למדו רש"י ורבינו תם בתוס' בד"ה מברך דרב הונא לאו בדוקא קאמר שיברך על הפתיתן אלא אם ירצה קאמר אלא שבזה נחלקו רש"י ור"ת דרש"י סובר דפתיתין כולל בפירושו בין גדולים ובין בינונים וא"כ על כרחך אפילו בבינונים הם שוים כמו שלימין על כרחך בגדולים הם עדיפי משלימים ורב הונא שפיר אמר על שניהם מברך על הפתיתים שזה עכ"פ אמת בכל מיני פתיתים אלא שבקטנים מברך אם ירצה ובגדולים מברך עליהם בדוקא ור"ת סובר דפתיתן פירושו גדולים ולכן הוא סובר דגדולים הם שוים עם השלימה דעל כרחך לרב הונא מוכרחין אנו לפרש בדבריו צד השוה מדלא קאמר מצוה בפתיתן: