צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 53

שם מאי קמ"ל. ואין לומר דקמ"ל דאף דלא אמר מלכא דעלמא יצא דהא כבר אמרה חדא זימנא בגוף הפלוגתא שבין רב לר' יוחנן בסמוך אלא דהא קשיא דטובא קמ"ל לאפוקי מדר' יוסי דלעיל דודאי לא עדיף האי דמארי' דהאי פיתא מהך דכמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה דמקרי לר' יוסי ברכה שלא תקנו רבנן ואפשר שבאמת היינו דקמשני סד"א וכו' כי היכי דתקינו רבנן בלה"ק אלא על המקשה עכ"פ קשה לי דקארי לה מה הארי וכי לא ראה דר' יוסי פליג ואולי כיון דרב הונא תלמידו של רב מסתמא גם רב סובר דמה ששנינו על כלם אם אמר שהנ"ב יצא היינו חוץ מפת ויין וא"כ טעמי' דר' יוסי כמו שכתבתי לעיל דאיהו סבר דזכרון פת ותאנה אינו מועיל כיון שהזכיר זה קודם שאמר ברוך וא"כ לכך לא יצא שהרי לא הזכיר שום דבר והוה ירידה שתי מדרגות:

שם כוותי' דרב מסתברא דתניא וכו' וכתב הפני יושע שצריך להיות דתנן כי הוא משנה בשלהי מס' מעשר שני וכן התוי"ט שם בפ"ה משנה י"א כתב שמשנה זו הובאה כאן אפלוגתא דרב ור' יוחנן והשיג שם על רבו הגאון מוהרר"ל בגור ארי' ועל המזרחי בפ' כי תבוא שנעלם מהם זאת הסוגיא עיין שם והנה אם היינו מסכימים לדברי התוי"ט ופי' שהנוסחא היא דתנן ומביא אביי המשנה ההיא אז אנחית לן מה שדקדקתי לעיל דלמה לא הביא אביי ברייתא דלעיל ראה פת ואמר ברוך המקום שבראה דג"כ לא הזכיר מלכות ולגרסתם ניחא דעל ברייתא דלעיל הי' מקום לומר דבאמת בהא פליגי ר"מ ור"י וטעמו דר"י הוא דלא יצא הוא משום שלא הזכיר מלכות אבל הביא ממשנה דמעשר שני והיא סתם משנה והלכה כסתם משנה אבל לפי הגירסא שלפנינו דגרסינן דתניא והיא ברייתא הדק"ל הי' לו להביא ברייתא דלעיל ואי משום דאיכא למימר דר' יוסי פליג א"כ גם ברייתא זו אינה ראי' דהא מני ר"מ היא ור' יוחנן אמר כר' יוסי ואמנם בגוף הדבר אני תמה על הני תרי אריוותא התוי"ט והפני יושע ששגו מאד בזה והגרסא שלפנינו דגרסינן דתניא היא גרסא נכונה ועקר שהרי כך שנינו שם במשנה ולא שכחתי לא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו. אבל מלא עברתי ממצותיך דרש שם במשנה שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מתלוש על המחובר וכו' וכאן בסוגיא דידן הנוסחא שהביא אביי היא לא עברתי ולא שכחתי לא עברתי מלברך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו א"כ חזינן שזו היא אינה המשנה דשלהי מס' מעשר שני אבל היא ברייתא. ומעתה שקיימנו הנוסחא דתניא תסוב הקושיא על הגמרא למה שביק משנה ערוכה והביא ברייתא ואשר אמרה נפשי בזה הוא בשום לב לדברי המזרחי בפ' תבוא שרש"י בחומש שם בפסוק לא עברתי מביא כל דרשות המשנה על סדרן וכתב ולא שכחתי מלברכך על הפרשת המעשרות וכתב המזרחי פי' מלשבחך ומלברכך בעת הפרשות המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת המעשרות שהוא נוסח הברכה שתיקנו אנשי כנה"ג וכו' דבשלהי מס' מעשר שני שנו ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו וזה מסכים עם מה שפירשנו על דברי רש"י עכ"ל המזרחי והתוי"ט שם במשנה השיג עליו וכתב דרש"י על נוסח הברכה כיון ואף שהברכות מדרבנן אסמכתא הוא עיין שם בתוי"ט ואני אומר שהדין עם המזרחי שהרי במשנה שם דריש כל הך קרא כסדר ככל מצותיך הא אם הקדים מעשר שני לראשון וכו' לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו וכו' וכל הני דרשות גמורות הם ודינים הם ומסיים ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ומעתה איך נפרש זה לאסמכתא על מצות ברכה שתיקנו אנשי כנה"ג הרי מסתמא הוא דוגמת הבבות הקודמות שם באותה משנה שכלם דיני תורה הם ודרשות ממש לא אסמכתא בעלמא ועוד דא"כ ולא שכחתי מה דרשת בי' והרי כל הך קרא לדרשה כתיב אלא ודאי שהפירש במשנה הוא כדברי המזרחי שעל שבח והודאה למקום שחייב כל אדם להודות לבוראו שזיכהו לקיים מצות הללו וכל זה במשנה אבל בברייתא שלפנינו בסוגיא דידן הוא לא עברתי מלברכך עליו ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. הא ודאי דמה דדריש לא עברתי מלברכך הוא רק אסמכתא דהרי גוף קרא דלא עברתי היינו שלא שינה דין המעשרות בענין חדש וישן ומין ושאינו מינו וכדומה כדדריש במשנה שם אלא ודאי דהברייתא דדרשה לה ברכה הוא לאסמכתא וכיון דעל כרחך אסמכתא הוא ממילא דרשינן לי' על נוסח הברכה שתיקנו אנשי כנה"ג וגם דרש לא שכחתי מלהזכיר שמך עליו קאי על זה באסמכתא אף דגוף הקרא קאי על שבח והודאה כדדריש במשנה מ"מ אסמכתא דרשה הברייתא שהברכה שתיקנו אנשי ככה"ג על הפרשות המעשרות צריך להיות בה הזכרת השם ולכן מייתי הש"ס כאן מהברייתא ולא מהמשנה ויפה כיוונו המזרחי והגור ארי' ולא כהתוי"ט שהשיג עליהם בחנם ואדרבה הקטיגור נהפוך לסניגור כי מסוגיא זו הוא ראי' להמזרחי מדלא הביא המשנה ש"מ שהמשנה לא איירי בהברכה שתקנו אנשי כנה"ג:

עוד נלע"ד ליתן טעם שהביא אביי הברייתא ולא הביא המשנה דבמשנה דרשו לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ודריש מחד קרא תרוייהו ולא זו הדרך לדרוש תרי מילי מחד קרא לכן יש לפרש דחדא קתני ופרושו כמפרש דמה דאמרינן מלברכך לא תימא דהיינו שבח והודאה כפירוש המזרחי אלא פירושו מלהזכיר שמך דהיינו ברכה ממש ומעתה שוב איכא למימר דבנוסח הברכה לא מיירי המשנה דכיון ששנינו שצריך ברכה ממילא נוסח הברכה היא בשם ומלכות ואין מכאן ראי' לסתור דברי ר' יוחנן ולכך לא הביא ג"כ מברייתא דלעיל ברוך המקום שבראה דג"כ איכא למימר דר"מ קמ"ל שאף שאמר הברכה שלא בלשון שתיקנו חכמים יצא אבל מ"מ גוף הברכה צריך להיות שם ומלכות דהיינו ברוך המקום מלך העולם שבראה וסמך עצמו על נוסח כל הברכות ולכך הביא ברייתא זו דדריש משני פסוקי דהיינו לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך וקשה תרתי למה והרי כבר למדנו מלא עברתי שצריך לברך אלא ודאי שלא שכחתי אתי להורות נוסח הברכה שצריך שיזכיר שמו של הק"בה שכל ברכה שאין בה שם אינה ברכה וכיון שבא להשמיענו פרטי הברכה הי' לו להשמיענו גם מלכות אלא שהדין עם רב שאין צריך להזכיר מלכות ועל זה משני ר' יוחנן תני באמת בברייתא מלהזכיר שמך ומלכותך עליו:

דף מ"א ע"א אי הכי וכו'. לשון אי הכי אינו מדוקדק דבלא זה ג"כ ה' יכול להקשות תכף מדברי ר"י ועיין מהרש"א ולענ"ד דמפשטן של דברי ר"י ליכא קושיא על עולא דאיכא למימר דמה דאמר ר"י מברך על הזית אין כוונתו שיברך עליו תחלה אלא כוונתו שאינו נפטר בברכת הצנון אף שבפה"א פוטר בפה"ע מ"מ מין שבעה הוא חשוב ואינו נפטר בברכה שעל מין שאינו מין שבעה והא דהקשה ולית לי' לר' יהודה כל שהוא עקר וכו' שפיר הקשה דהרי שם שנינו אפילו פת אם הוא טפל למליח המליח פוטרו והרי פת הוא משבעת המינין ועיין מג"א סי' רי"ב ס"ק ג':

שם ושני מינין דעלמא וכו' רי"א מברך על הזית וכו' ויש לדקדק כיון דבשני מינין דעלמא קאי ולא מהדר אדלעיל בצנון וזית א"כ למה אחז ר"י בלשונו זית הוה לי' למימר מברך על מין שהיא ממין שבעה ונראה דר"י כללא כייל דזית תמיד קדים לכל שאר בפה"ע אפילו הם ג"כ משבעת המינין דזית הוא ראשון לארץ ומה דלא נקט חטה ולומר שקודם לכל שאר פרי האדמה אפי' לשעורה שהוא ב"כ משבעת המינן אפ"ה חטה קדים שהוא ראשון לארץ שתי תשובת בדבר שאם קרא מיירי בכוסס חטה ושעורה א"כ מאי ארי' חטה מטעם שהוא ראשון לארץ הלא בלא"ה חטה ברכתו בורא פה"א ושעורה ברכתו שהכל כמבואר בסי' ר"ח סעיף ד' בהג"ה ואפילו אם קרא מיירי בעשאו תבשיל וא"כ ברכותיהן של חטה ושעורה שוות שמברך במ"מ והוה לי' לאשמועינן דחטה קדים שהוא מוקדם בפסוק ג"כ יש לומר שזהו פשיטא אבל זית קמ"ל שקדים אפי' לגפן תאנה ורמון שמוקדמים בפסוק מ"מ זית קדים שהוא ראשון לארץ בתרא וכדהשיב רב המנונא לרב חסדא לקמן:

שם דאמר רב יוסף וכו' ויש לדקדק היא גופא מנ"ל דרב יוסף מיירי באין ברכותיהן שוות ודלמא בברכותיהן שוות מיירי ומוקדם לברכה היינו שהוא מוקדם לברך עליו ולפטור את המאוחר ואם נימא הברכה אחרונה של שבעת המינין הוא מן התורה ורב יוסף דין תורה קאמר לענין ברכה אחרונה אתי שפיר דבברכותיהן שוות לא שייך שום מעלה בברכה אחרונה שעל כל מה שאכל הוא מברך ברכה אחת אלא ודאי דמיירי לענין הקדמה שיש שלש מינין על העץ ופרי העץ ועל המחיה וכו' ועל הגפן ואם אכל דייסא ואכל תמרי ושתה יין שצריך להזכיר כלם בברכה יקדים להזכיר המוקדם בפסוק וא"כ על כרחך לענין להקדים קאמר אבל להנך פוסקים דכל הברכות חוץ מברכת המזון הם דרבנן ורב יוסף אינו מפרש הפסוק לענין ברכה רק יליף מהפסוק איזה משובח יותר ולכך ממילא קאמר שהוא חשוב לברכה הדק"ל וצריך לומר דלשון מוקדם לברכה משמע הקדמה ולא לפטור לגמרי:

שם שנאמר ארץ וגו' מדקאמר שנאמר משמע שהוא מביא ראי' לדבריו ומהיכן יש לו ראי' והכי הוה לי' למימר כל המוקדם בפסוק זה ארץ חטה ושעורה וכו' מוקדם לברכה ונראה דאף דמוכח מהך קרא שהני דכתיבי משובחים יותר משאר פירות מדלא חשיב בשבח ארץ ישראל רק הני אבל מאן יימר דבהני שבעה מינין יש באחד יותר שבח מבאחריני והרי הכתוב לא הי' יכול לכוללן בדבור א' ועל כרחך הוצרך לחשבם זה אחר זה ואולי כולם שוים בשבחים ולהביא הוכחה שגם אלו מסודרים לפי מעלתן קאמר שנאמר ארץ חטה וגו' ארץ זית וגו' ואי לא בא הכתוב אלא להורות חשיבתן נגד שאר מינין שלא הוזכרו כלל הי' די בפעם א' ארץ ולחשבם שבעתנה לזה אחר זה ומדכתיב פעם שני ארץ ש"מ שבא ליתן גם במינין הללו חשיבות מי שהוא ראשון לארץ ולכן הוכרח להכפיל שני פעמים ארץ:

שם כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר הנה דייק למימר כל הפסוק כולו והי' די באמרו פסוק זה לשיעורין נאמר ונראה ע"פי שכתבתי לעיל דר' יצחק דייק שהפסוק נאמר להקדים מדכפל שני פעמים ארץ ועל זה אמר רב חנן כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר וגם הכפל של ארץ הוא לזה דלכאורה יש לדקדק דאם לשיעורין נאמר א"כ חטה הוא לענין בית המנוגע שאינו נוהג אלא בארץ ישראל דכתיב בבית ארץ אחוזתכם וגם שם אינו שכיח כלל ע"פי רוב הפרטים שצריך להיות בבית שיטמא בנגעים עד שקצת מהחכמים אמרו שבית המנוגע לא הי' ולא עתיד להיות ולא נכתב אלא משום דרוש וקבל שכר עיין במס' סנהדרין דף ע"א ע"א ולמה הקדימו הכתוב לשאר שיעורי תורה הנוהגים בכל מקום. עוד יש לדקדק אם לענין שיעורין למה נכתב שוב ארץ זית שמן וכו' למה לי הכפל של ארץ. בם אמרו ארץ זית שמן וכו' ארץ שכל שיעורי' כזיתים איך שייך שהארץ שיעורי' כזיתים ואטו שיעורי זיתים הם בדברים שהם חובת קרקע והלא שיעורי זיתים באיסורי מאכלות הם וחובת הגוף נוהג בין בארץ ובין בח"ל ולתרץ זה צריך אני להקדים הקדמה אחת וזהו דקיי"ל כר' יוחנן בריש פרק יוה"כ דחצי שיעור אסור מן התורה ואמנם אם הוא שייך בכל שיעורי תורה או רק במאכלות מצינו לענין בל יראה פלוגתא בזה ועיין בא"ח סימן תמ"ב במג"א ס"ק יו"ד פלוגתא בזה ובגליון המג"א שלי הבאתי ראי' מדברי התוס' במס' שבועות דף ט"ז ע"ב בד"ה מנה"מ שכתבו מהא דגמירי לקמן שעור שהי' לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה"א דאיסורא בעלמא היא דאיכא עיין שם מוכח דלא אמרינן במה שאינו מידי דאכילה ח"ש אסור מן התורה דאל"כ איך אפשר לפרש השעור לענין אסורא בעלמא והלא איסורא איכא אף בפחות משעור שהי' ודוחק לומר דהתוספת מפרשי קושיית הגמרא מנה"מ רק אליבא דר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ואמנם בגליון המג"א שם ביררתי דזהו דין תורה דמן התורה אין ח"ש אסור רק במאכלות אסורים אבל עכ"פ מדרבנן אסור ח"ש בכל עניני שיעורין וא"כ בעסקי מאכלות אין חילוק בין שעור לפחות מכשיעור רק לענין מלקות במזיד או לענין קרבן בשוגג והקרבנות שייכים רק בארץ ישראל כי שם הוא מקום הקרבנות ואפילו בשעת היתר הבמות מ"מ הבמה גדולה ששם מקריבים קרבנות חובה היתה בארץ בגלגל או בנוב וגבעון. ומלקות אינה אלא בסמוכין בארץ ישראל ואף שמלקות נוהגות אף בזמן הזה ובכל מקום מן התורה כמבואר ברמב"ם פט"ז מסנהדרין הל' ב' מ"מ צריך להיות ע"פי דיינים סמוכים שבארץ ישראל וכן כתב שם הרמב"ם הל' ג' וכל מלקות שמלקין דייני ח"ל בכל מקום אינה אלא מכות מרדות. ומעתה כפרש דברי רב חנן דמפרש קרא לשיעורין לכך סמך חטה לארץ שזה אינו נוהג אלא בארץ שאין בית המנוגע בח"ל ואח"כ חשיב שאר שיעורו תורה שהם נוהגין בכל מקום וגפן שהוא כדי רביעית יין לנזיר עקר הלימוד שהיין עב אינו מוציא כל כך כמו מים ויש בזה נ"מ לנודר למי שנדר שלא ישתה היום מים כשעור ביצה והשליך ביצה לכלי מלא יין ומילא מן היין שיצאו כלי אין כלי זה מחזיק רביעית מים לפי שעל ידי השלכת ביצה להיין לא יצא יין כדי ביצה שנשאר ממנו בגודש ומותר לשתות מים מלא כלי זה וכגרוגרות להוצאות שבת שייך ג"כ בכל מקום דפחות מכגרוגרות מותר מן התורה להוציאו בשבת דמה שאינו ענין אכילה אין ח"ש איסור מן התורה ושבת חובת הגוף ונוהג בכל מקום ושוב כתיב ארץ זית שמן ודבש ארץ שכל שיעורים כזיתים דזה עקרו באיסורי מאכלות וא"כ לענין איסור אין שם שעור דגם ח"ש אסור מן התירה והנ"מ רק לקרבן ולמלקות ולכן אמר שכל שיעורים שהוא שייך רק בארץ וכן כותבת ביוה"כ הוא ג"כ רק למלקות וקרבן ולכן כתב פעם שני ארץ בשביל זית ודבש:

רש"י ד"ה בשברכותיהן שוות כגון זיתים ותפוחים. שביק רש"י חטה המוקדם בפסוק והוה לי' לפרש כגון חטה וקטנית דתרווייהו בפה"א משום דבאין ברכותיהן שוות נקט רש"י צנון וזית ושם טעמו משום דגם בברייתא דמייתי על זה קתני צנון וזית מש"ה פירש רש"י ג"כ בברכותיהן שוות זית והא דלא נקט רש"י כגון חטה וצנון נראה דחטה נגד צנון יש לו שני מעלות חדא שהוא מין שבעה ועוד דזיין שאין מברכין בורא מ"מ אלא על חמשת המינין ונקט רש"י זיתים ותפוחים שגם בזה לר"י מין שבעה עדיף:

ד"ה חביב וכו' איזה שירצה דמתני' וכו' הנה במשנה לא פירש רש"י כלום לפי שהפשוט של פירש איזה מהן שירצה היינו על איזה מהן שירצה עתה לברך עליו אבל כאן שאמר דרבנן סברי מין חביב אין לפרש שחביב לו עתה לאכלו תחלה דבזה לא שייך מין והוה לי' למימר דרבנן סברי חביב עדיף אבל באמרו מין חביב פירושו שיש מין שחביב עליו תמיד אבל אם עתה הי' רוצה להקדים השני אין הדבר תלוי ברצונו של עכשיו ועיין בבית יוסף סי' רי"א:

תוס' ד"ה אבל וכו' וא"ת והא אמרינן לעיל גבי עובדא דב"ק וכו' הנה הרי"ף השמיט לגמרי הך עובדא דב"ק וגם כאן לא הזכיר כלל אם ברכה פרטית קודמת לכללית וגם הרמב"ם בכל הל' ברכות לא הזכיר מזה מאומה והנלע"ד שהם פירשו סוגיא זו דעולא אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות שאז לא שייך חשיבות הברכה נגד חבירתה שהרי לשניהם הברכה שוה ובזה דלא שייך חשיבות הברכה אזלינן בתר חשיבות הדברים שמברך עליהם איזה מהן עדיף שעליו יברך וסובר ר"י מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות שאז לד"ה מברך על כל אחד בפני עצמו וכיון שיש כאן שקי ברכות תו לא אזלינן כלל בתר חשיבות הדברים שמברך עליהם כי אם אחר חשיבות הברכות עצמן שהברכה הפרטית היא חשובה יותר מברכה הכללית ואותה צריך להקדים ולא שייך בזה לא חביב ולא מין שבעה כי שבקינן חשיבות בפירות ואזלינן בתר חשיבות הברכה והיינו ממש כהך סוגיא דבר קפרא לעיל ועל זה בא כאן החולק ופליג גם על סוגיא דבר קפרא וסובר דלא שייך כלל בברכות לומר זו חשובה מזו והכללית היא חשובה כמו הפרטית ולכך גם באין ברכותיהן שוות אזלינן בתר חשיבות הדברים בעצמן שמברך עליהם ושייך גם בזה פלוגתא דר"י ורבנן אם מין שבעה עדיף או חביב עדיף וכיון שפסקו הרי"ף והרמב"ם דאף באין ברכותיהן שוות מחלוקת לכך דחאו הך סוגיא דבר קפרא לגמרי:

בא"ד ומה שכתב בה"ג דבפה"ע וכו' ויש לדקדק לדעת בעה"ג למה אמר ר' יהודה מברך על הזית שהזית ממין שבעה והלא אף בלא"ה זית קדים לצנון אפילו תפוחים קדים לצנון שהרי בורא פרי העץ קדים לבורא פרי האדמה ואף דמוקי לה בחסורי מחסרא ובברכותיהן שוות היינו למ"ד דדוקא בברכותיהן שוות פליגי אבל למ"ד דפליגי אף באינן שוות אין אנו צריכין לחסורי מחסרא וצריך לומר לדעת בה"ג גם למ"ד באין ברכותיהן שוות פליגי מוקי לה בחסורי מחסרא וכך מוקי לה בד"א בשצנון עקר אבל אין הצנון עקר וכן בשני מינין שברכותיהן שוות מברך על איזה מהן שירצה ר"י אמר מברך על הזית שהוא ממין שבעה ואמנם אכתי קשה לדעת המיתיבי שלא אסיק אדעתא כלל לומר חסורי מחסרא ומוקי פלוגתייהו רק בצנון וזית א"כ למה לי' לר"י למיהב טעמא שהוא ממי שבעה ותיפוק לי' כיון דס"ל לר"י שאין הצנון פוטר הזית ממין זית שהוא בפה"ע קודם לצנון שהוא בפה"א וצריך לומר שהי' סובר דגם ר"י סובר דבפה"א פוטר את ברכת בפה"ע אפילו בשני מינין רק בזית שהוא מין שבעה אינו בדין שיפטר בברכת דבר שאינו ממין שבעה ועיין לקמן בדברינו בדברי התוס' בד"ה מתיבי ועיין בדברינו בדברי הגמרא לתרץ לשון אי הכי:

בא"ד היינו לפי המסקנא וכו' דברי התוס' בזה סתומים שאם למ"ד בברכותיהן שוות פליגי מוכח דבפה"ע לא עדיפא מבפה"א ולמ"ד דגם באין ברכותיהן שוות פליגי אין לנו הכרע בזה מהי תיתי לחדש פלוגתא חדשה בזה ועל מה סמך בה"ג לחדש דבפה"ע עדיף מבפה"א וגם מה דסיימו וקיי"ל כר' יהודה וכו' מה ענין זה לדינו של בה"ג ואטו אם הי' קיי"ל כרבנן הי' נדחה דינו של בעה"ג ונראה דעקר קושיית התוס' מתחלה שהקשו וא"ת הא אמרינן בעובדא דב"ק וכו' ומאי קושיא ודלמא הא דבפה"א חשוב טפי משהכל היינו באין שום אחד חביב מן השני אז מעלת הברכה פרטית קודמת אבל כאן דאמרינן באין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וכו' היינו החביב לו וכמו"ש התוס' בתחלת הדבור דיברך על איזה שירצה תחלה היינו החביב וצריך לומר דקושיית התוס' היא שהרי לעיל בעובדא דב"ק אמרינן דמברך סבר שלקות ופרגית שהכל הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר פרגית שהכל ושלקות בפה"א לכך פירא עדיף הרי דשם הפרגיות הי' חביב ואפ"ה אם שלקות בפה"א פירא עדיף וא"כ הוה סוגיא דלעיל דלא כמאן דהרי באין ברכותיהן שוות רבנן ור"י תרווייהו סברי דחביב קודם ולכך הוכרחו לחדש דבפה"ע נגד בפה"א לא מקרי פרטית ומיירי כאן בפרי האדמה ופה"ע אבל בעל ה"ג אזיל למסקנא דגם באין ברכותיהן שוות פליגי ור' יהודה סובר דחשיבות שבעת המינין דוחה את החביב אף לענין להקדים ורבנן סברי דחביב קודם וא"כ איכא למימר דכשם שמעלת שבעת המינין דוחה מעלת החביב אף לענין להקדים ה"נ דוחה מעלת ברכה פרטית את שאינה פרטית אף שהוא חביב ואזלא סוגיא דלעיל כר"י דהלכתא כוותי' אבל בעסק פרטית גם פה"ע נקרא פרטית נגד פה"א: