צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 41

ודע שבקרוב"ץ לתשעה באב שנוהגין באשכנז והקליר יסדו כמו"ש מהרי"ל וסיים בבונה ירושלים באות נון אנה אנחנו וכו' ולכן התחיל הקינה שאחר התפלה שבת סורו מני שמתחלת באות סמ"ך וחתום בסוף הקינה אלעזר והנה בקרוב"ץ ההוא בתחלתו בברכת מגן אברהם אאנין תשע מאות ועוד כי לא דש בן גרני יע"ש ונמצא זה הוא עכ"פ אחר שנת תשכ"ח לאלף החמישי לבריאת עולם זה הוסיף אחד מחכמי דורות האחרונים להגדיל כאב החורבן ולהוסיף יגון בזמנו שכבר עבר יותר מתשע מאות להחורבן אבל בזמן הקליר אם הוא ר"א ב"ש כמו"ש התוס' שם בחגיגה והוא הי' בזמן רבינו הקדוש ומת קודם רבינו הקדוש שהרי רבי שלח לדבר באשתו כמבואר בהשוכר את הפועלים דף פ"ד ע"ב ורבינו הקדוש חתם חיבור המשנה ערך מאתים שנה אחר החורבן. והסמ"ע בהקדמתו כתב שנשלם חבור המשנה קכ"א שנים אחר חורבן הבית אבל לפי מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לחבורו יד החזקה שר' יוחנן חבר הירושלמי בקרוב שלש מאות שנה אחר החורבן ור' יוחנן מב"ד של רבינו הקדוש הי' כמבואר שם ואיך יהי' מזמן חבור המשנה עד חבור הירושלמי קרוב לק"פ שנה לפי חשבונו של הסמ"ע ואפילו אם הקליר אינו ר"א ב"ש עכ"פ כיון שהי' בזמן שמקדשים ע"פי הראי' לא הי' אחר אבי ורבא שבימיהם פסקו מלקדש ע"פי ראי' כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' קידוש החודש והרי מהחורבן עד חתימת התלמוד בימי מר בר ר"א לא עברו אפי' ת' שנים כפי מ"ש הרמב"ם שם בהקדמתו שרב אשי חיבר תלמוד בבלי כמו מאה שנים אחר שחיבר ר' יוחנן הירושלמי ואיך אמר הקליר אאנין תשע מאות ועוד א"ו שזהו המספר הוסיף אחד מהאחרונים בזמנו:

ע"ב לדידי מפרשא וכו' כה"ג תחלת כל ברכה וכו'. הנה ריב"נ בא להוסיף חומרא על רשב"פ ובמלך הוסיף אבל בכה"ג לא הוסיף ולא גרע רק החליף בין סוף לתחלה שרשב"פ אמר כה"ג בסוף כל ברכה וריב"נ אמר בתחלת כל ברכה ומה הפרש בין זה לזה לדקדק בשביל זה ולחלק ולכן יותר נראה דגרסי' בדברי ריב"נ כה"ג בתחלת כל ברכה ובסופה והוא ממש כדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' תפלה ועיין בכ"מ שם:

שם אר"ח ב"א אר"י הנביאים וכו' אלא למשיא בתו וכו'. לפי הנראה כל הני מימרא דרחב"א אינם ענין לכאן אלא אגב הך דכל הנביאים וכו' אלא לבעלי תשובה וכו' דעל מימרא זו מביא דפליג ר' אבוה ומביא קרא דשלום לרחוק ולקרוב. ולפי"ז קשה ה"ל להקדים האי תחלה ואח"כ אגב גררא דהאי שאר דברי רחב"א אר"י. ונראה דהקדים הנך דלית פלוגתא עלייהו והך דבעלי תשובה דפליג ר' אבוה שבקי' בבתרייתא:

שם מאי עין לא ראתה אריב"ל זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. אמרו משומר בענביו משום דכל יין קודם שסחטוהו מהענבים לא פג טעמו אבל יש לו חסרון שהשמרים עם היין מעורבים ולאחר שסחטוהו אז בעמדו קצת אחר שפסק תסיסתו נופלים השמרים לשולי הכלי ונשאר היין צלל מהשמרים אבל אי אפשר שלא יפיג טעמו קצת אבל זה היין הוא בעודו בענביו הוא משומר כלומר שכבר הוא נקי משמריו בעודו בענביו. ואמנם כל דברי רבותינו באגדות המה רמזים וחידות והמשכילים ישכילו כל אחד לפי כח השגתו. ואשר ראיתי אני בעניי בזה היא הגם כי זכינו לקבל תורה מסיני היינו הנגלות לנו ולבנינו אבל סתרי' וצפוני' נרמזו לנו ברמז ובחשאי. וגם זו רק קצת מהם. אבל אנחנו מקוים כי יוסיף שנית להגלות עלינו לעיני כל ולגלות לנו עומק סתרי התורה וסודותי' כאשר כבר עשה לנו בסיני וזהו אשר אמר שלמה בשיר השירים ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין וכמו"ש רש"י שם בשר השירים ודוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים וכו' ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי' ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני וגומר עכ"ל רש"י. והכה יי"ן בגי' סו"ד ונכנס יין ויצא סוד ויין המשומר הוא סודות התורה שהם משומרים ולא נתגלו עדיין ויתגלו לעתיד אבל עתה עין לא ראתה ואלקים יעשה למחכה לו ומבקשי' ע"ז. ואמרו שיין הזה הוא משומר בענביו מששת ימי בראשית כי הוא סוד עוה"ב והוא משומר אפילו מששת ימי בראשית כי בששת ימי בראשית כבר הוא ערב ובוקר בכל יום יש ערב ובוקר כי כבר התחיל עץ הדעת טוב ורע ויש ימין ושמאל ואמצעי שהוא חסד ודין ורחמים והם כלולים זה בזה והוא יין שעדיין מעורב בשמרים ובשביעי הי' שבת ושימש האור כל היום כי השבת ההוא הי' מקבל משבת העליון שלמעלה מששת ימי' ואמוראי שנחלקו בפרק כלל גדול במהלך במדבר ואינו יודע אימית שבת אם מקדש יום אחד ומונה ששה או מונה ששה ומקדש יום א' אחד דיבר כנגד שבת העליון ואחד דיבר כנגד שבת שאחר ששת ימים ובשבת בראשית הי' מעין שניהם ושימש האור בלי חושך כלל ועל האור הזה כתיב וירא אלקים את האור כי טוב והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא והוא עצמו עוה"ב שצדיקים זוכים לשמוע דברי עתיק יומין סודות התורה וזהו יין גי' סוד המשומר בענביו כי חוה סחטה ענבים מעץ הדעת טוב ורע ונתנה לאדם הראשון תיכף כשסחטה בעוד הי' מעורב בשמריו והיין הזה משומר בענביו כמו שכתבתי שאפי' בענביו הוא מנוקה מן השמרים ולכן כתיב עין וגומר אלקים זולתיך ששם למעלה מששת ימי בראשית שם אלקי' הוא ג"כ רחמים גמורים ואנו מתפללים בראש השנה זכרנו לחיים וכו' למענך אלקים חיים ושם הוא מקום הזכירה ואנו אומרים כי אין שכחה לפני כסא כבודך כי האבות הם הכסא ומשה רבינו אמר על האבות כסא של שלש רגלים לעיל דף ל"ב ע"א ושלש רגלים הם חסד וגבורה ורחמים ולפני הכסא הזה דהיינו למעלה מהכסא אין שכחה. וגם זה כיוונו רז"ל בשבת בקידוש על היין ודרשו זה מדכתיב זכור זכרהו על היין כדי לזכות בשבת לנשמה יתירה משבת העליון: סליק פרק אין עומדין. ובעזרת השם המבורך אשר מברכות פיהו כל מבורכיו מתברכין. אתחיל כיצד מברכין: פרק ששי

כיצד מברכין על הפירות וכו' אע"ג דתנן גם דבר שאין גידולו מן הארץ לקמן במשנה דף מ' ע"ב הכל בכלל פירות כמפורש בקידושין דף ך"ח ע"ב ופירות כמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור ועיין ברש"י ד"ה ופירי וכו' לכך תנן כאן כצד מברכין על הפירות שכולל הכל ולא הי' יכול למיתני כיצד מברכין על האוכלים שהרי גם על משקין מברכין:

שםעל פירות האילן התחיל בפירות האילן לפי שברכת בפה"ע חשובה יותר מבפה"א כן כתב הרמ"ז ואמנם זהו פלוגתא דרבוותא ועיין בש"ע סימן רי"א סעיף ג' ונראה דעל פרי העץ חיובית עלינו ההודאה על תחלת הרשות שנתן לאדם הראשון לאכול ובזה נתעלה יותר מבהמה וחי' של דעת הרמב"ן בפירושו על התורה בפרשת בראשית בפסוק הנה נתתי לכם משא"כ בירק עשב וכל הגדל מעצמו בארץ הושוו הבהמות לאדם ואף שגם בפרי האדמה אשר הוא זורע זרע נתעלה אז האדם יותר מבהמה וחי' כמבואר שם ברמב"ם מ"מ בכלל פרי האדמה יש גם הגדלים מאיליהם ובהם השוו הבהמות לאדם הראשון משא"כ פרי העץ כלם ניתנו אז רק להאדם:

שם הוא אומר הנה הוא מורה על נסתר ידוע ומה הי' חסר התנא לומר על פירות האילן אומר וכן הוא האמת הנוסחא במשנה שבמשניות אמנם המשנה שבגמרא בבלית וירושלמית הוא אומר מלבד בברכה שעל גידולי מן הארץ דהיינו ברכת שהכל שנינו לקמן במשנה דף מ' ע"ב על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נ"ב ונראה ע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה כאן וז"ל והניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות רצה לומר בא"י אמ"ה עכ"ל והנה תחלת כל הברכות הם כמדבר לנוכח ברוך אתה וכו' ואחר שהגיע למלך העולם שוב הברכות משתנים מנוכח לנסתר בורא אין אומר בראת רק בורא וזהו בכל הברכות משתנה תכף אחר שאמר מלך העולם בורא המוציא אבל ברכת שהכל אין השינוי ניכר עד סיום סוף הברכה שאומר בדברו ואינו אומר בדברך וידוע בלשון הקודש מלת הוא מורה על נסתר ידוע וזהו כוונת התנא שהוא שואל כיצד מברכין ובא כאן לפרש שינוי נוסח הברכות כל אחת למינהו ושינוי אינו כל זמן שמדבר בלשון נוכח עד שמתחיל לשון היא ששימושו על הנסתר ולכן רמז התנא על פירות וכו' הוא אומר כשמגיע לשימושו של לשון הוא שהוא נסתר אז שינוי הברכות שעל זה אומר בורא פה"ע ועל זה אומר בפה"א וכן כלם אבל בברכת שהכל השינוי מתחיל קודם שמגיע ללשון נסתר שהשינוי מתחיל באמרו שהכל ולכן תני התנא על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהנ"ב:

שם מנה"מ וכו' הא ודאי שלא נעלם מסוגיא זו משנה דפרק מי שמתו ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו א"כ מוכח שברכה לפניו הוא מדרבנן אלא שהי' סבר דאף דתנא דהתם סבר שהיא מדרבנן תנא דידן על כרחך סבר שהיא מן התורה דמדתנא כיצד מברכין וקשה תנא היכי קאי ועל כרחך אקרא קאי והקשה מנה"מ והתרצין מסיק דסברה הוא וגם כן שייך למתני כיצד מברכין כמו"ש התוס' בד"ה כיצד ובזה ניחא מה דמסיק אלא סברה הוא וכו' ומי הכריחו לומר סברה הוא והי' די באמרו אלא דרבנן הוא וכמה ברכות תיקנו חכמים בלי סברה זו וברכת המצות יוכיח דאף דלאו ליהנות ניתנו תיקנו חכמים ברכה לפניהם ולפי מ"ש ניחא כיון דעיקר הקושיא מנה"מ הוא מדתני כיצד הוצרך לשנויי דכיצד קאי על הסברה:

ועוד נלע"ד דוודאי ידע דברכות המזון לפניו הוא מדרבנן ממתני' דפרק ג' הנ"ל ואמנם לא הי' עולה על דעתו שחכמים יחדשו ברכה מדעתם והי' סבור שמן התורה הוא לברך על כל מין ומין אלא שעל קצתן קבעה התורה ברכה לפניהן והי' סבור ממה דמפרש במשנה ברכה שלפניהן ולא פי' הברכה של אחריהן כאן בפירקין אלא ש"מ משום דברכה לאחריהן לאו דאורייתא ולא שייך לשאול כיצד והיינו כל המיני' חוץ מן הפת ועל הפת קבעה התורה הברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וחכמים שוב תקנו בכל דבר ברכה לאחריו משום לתא דברכת הפת וקבעו ברכה על הפת לפניו משום לתא דשאר מיני' והי' ניחא לי' משנה דעל המזון מברך לאחריו ולא לפניו ובשאר מינין הי' סבור שהוא בבעל קרי להיפך אלא דמשנה דהתם מיירי בלחם שהוא מצוי שעל הלחם יחי' האדם ולכן הקשה מנה"מ ומסיק שסברה הוא ומסברה תיקנו ברכה בכל דבר:

שם מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כולם קודם שיברך. לפי המתבאר בכל האי סוגיא יותר מוקמינן קרא על ברכה שלאחריו ממה שנוקמי על ברכה לפניו וכדמקשה באמת אשכחן לאחריו וכו' ולפי זה יש לדקדק דאף דמסקינן במסקנא דכל זה אסמכתא בעלמא וחיוב הברכות הוא מסברה מ"מ לפי מה דמסמיך לה ר"ע אקרא למה אסמכי' אברכה שלפניו הוה לי' למסמך אברכה שלאחריו וכך הוה לי' למימר מכאן אמר ר"ע כל דבר שטועם אדם חייב לברך ברכה לאחריו וכבוד המנוח מחותני הרב הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר בומסלא זצלה"ה הרגיש בזה ותירץ דמשום דקאמר אסור לטעום וטעימה היינו אפילו כל שהוא משום הכי נקט ברכה שלפניו משא"כ ברכה שלאחריו טעון שיעור ודפח"ח ואמנם אכתי יש לדקדק ואטו ברייתא זו בשיעורין מיירי הלא רק בגוף חיוב הברכה מיירי וא"כ היא גופה קשי' למה נקט טעימה ונקט ברכה שלפניו הוה לי' למימר לאכול ולמימר כל דבר שאדם אוכל חייב לברך לאחריו ואמנם גברא רבה אמר מלתא חייבים אנחנו למשכוני נפשין אדרב ולחזק דבריו דודאי ר"ע טעימה אתי לחדש דהרי בלא"ה קשה מה חידש ר' עקיבא בדבריו יותר מת"ק דברייתא דהרי גם ת"ק קאמר שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם וא"כ ר"ע לסייע בא הוה לי' למתני וכן אמר ר"ע אבל אמרו מכאן אמר ריע משמע שבא לחדש דבר חדש ועל כרחך צ"ל שהת"ק קאמר שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם הושוה ברכה לפניהם לברכה שלאחריהם וא"כ הוה אמינא שגם בשיעור הם שוים לכן בא ר"ע לחדש שברכה לפניהם אין לה שיעור ואפילו לטעום אסור קודם שיברך. ואמנם גוף הדבר דברכה ראשונה הוא גם על פחות מכשיעור ניחא לפי המסקנא דסברה הוא אסור ליהנות מעה"ז בלי ברכה וגם כל שהוא הנאה היא אבל לפי ההוה אמינא שברכות הם מן התורה היא גופה קשי' מה נשתנה ברכה שלפניה מברכה שלאחרי' ולמה זו צריכא שיעור וזו אינה צריכא שיעור ונראה דסברת ההוה אמינא שמן התורה שניהם שוים דצריכים שיעור אלא שחכמים גזרו שלא יטעום כלום עד שיברך לפני' גזירה שמא יאכל כשיעור וגזירה זו שייכא בברכה שלפני' אבל בברכה שלאחרי' אם אכל פחות מכשיעור לא שייך למגזר לכן אין חיוב ברכה אחרונה בפחות מכשיעור אפילו מדרבנן ושוב מצאתי בכ"מ פ"ג מהל' ברכות הל' י"ב שכתב ג"כ טעם זה שמברך על כל שהוא שמא ימלך לאכל יותר:

ובזה אפשר לתרץ מה שנתקשינו איך הי' הוה אמינא שברכה לפני' היא מן התורה א"כ איך שנינו בפרק מי שמתו בבעל קרי שעל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ואם אידי ואידי דאורייתא מ"ש לפניו ומ"ש לאחריו ולפי מ"ש ניחא דבעל קרי מברך על המזון לאחריו מיירי שכבר אכל כדי שביעה ונתחייב בברכת המזון מן התורה ושוב ראה קרי מברך כדת של תורה אבל לא לפניו שהרי לפניו היינו שכבר הוא בעל קרי א"כ יאכל פחות פחות מכשיעור ולא יבוא לידי חיוב דאורייתא ואף שיהי' עליו חיוב דרבנן לא יברך ולקמן יבואר עוד:

שםואי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו וכו' מקשים העולם למה למאן דתני נטע רבעי הי' ניחא לי' הי' לו ג"כ להקשות אשכחן לאחריו. והנלע"ד בזה הוא דלמאן דתני נ"ר קשה ואכלת ושבעת וברכת דכתיב בקמה למה לי נילף מנ"ר דבעי ברכה דבשלמא מאן דתני כרם רבעי ניחא דקמה מכרם ליכא למיליף דאיכא למיפרך מה לכרם רבעי שכן טעון חילול משא"כ קמה ואין להשיב דגם קמה טעון חילול דהיינו מעשר שני בשנה ראשונה ושני' ורביעית וחמישית של שמיטה דהרי חילול זה של מעשר שני ישבו גם בכרם ויש בכרם עוד חילול נוסף ברבעי שאינו בקמה וכל זה למאן דתני כרם אבל למאן דתני נטע רבעי ליכא למפרך מה לנטע שכן טעון חילול דאדרבה קמה טעון חילול יותר דאילנות אין טעונין חילול רק פעם אחת כל ימיהם דהיינו ברביעי לנטיעו וקמה טעון חילול בכל שמיטה ארבעה פעמים בשלמא לדעת הרמב"ם דכל מעשר פירות הם מן התורה א"כ חילול דמעשר שני שייך בכל אילנות משא"כ לדעת הראב"ד ורוב הפוסקים דרק דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר מן התורה ושאר כל מעשר פירות הוא רק מדרבנן א"כ קמה שפיר חצי למיליף מהלולים דגבי כ"ר לברכה והא ליכא למימר דאיכא למפרך מה לאילנות שכן חייבים בערלה דלפי מה דחזינן בכל הך סוגיא ל"פ אלא ממצוה ששייך בקום עשה ולא מאיסור הנוהג בהם וראי' לדבר דהרי לקמן יליף זית במה הצד מכרם וקמה ולא פרכינן מה לכרם וקמה שכן כלאים נוהג בהם אלא ודאי דמאיסור הנוהג בהם לא פרכינן וגם ערלה אינו אלא איסור שאסור באכילה ובהנאה כל שלש שנים אבל חילול שבשנה רביעית הוא מצות עשה שיחללנו אם רוצה לאכלו חוץ לירושלים ובמנין המצות ערלה נחשב במנין שס"ה לאוין ורבעי נמנה במנין רמ"ח מ"ע וא"כ למאן דתני כ"ר שפיר מצינן למילף קמה מיני' וא"כ קשה למה לי ואכלת ושבעת וברכת דקמה אלא ודאי דהילולים היינו ברכה לפניו ואיצטרך ואכלת וברכת דקמה לברכה לאחריו ולכך לא פריך למאן דתני נ"ר אשכחן לאחריו וכו' ואף דהוי מצי למפרך איפכא דאשכחן לפניו לאחריו מנין במה שאינו בקמה לא רצה למפרך על מה שלא נזכר במשנה דהרי לא שנינו במכילתין במשנה שום ברכה אחרונה רק ברכת המזון ובמה שכתבתי מתורץ ב"כ קושיית הגאון מוהר"ר מאיר בומסלא הנ"ל דיש לומר דר"ע סובר כמאן דתני נ"ר ולכך מוקי הילולים על ברכה לפני' אלא דכל זה ניחא לפי ההוה אמינא אבל למסקנא כל זה הוא לאסמכתא ואולי אעפי"כ נקט דבריו כאלו היא דרשה גמורה:

שם מה לכרם שכן חייב בעוללות והקשה כבוד מחותני הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר בומסלא הנ"ל והרי ב"ש וב"ה פליגי במס' פיאה פרק ז' משנה ו' בכרם רבעי דב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות ובה"א כולו לגת וא"כ כיון דקרא דהילולים מיירי ברבעי איך פריך שכן חייב בעוללות והרי הלכה כב"ה שאין לו עוללות אלו הם דברי הגאון הנ"ל ואמנם לענ"ד אכתי פירכא הוא דאף שזה הכרם באותו הפעם אין לו עוללות מ"מ פרכינן מה לכרם שכן חייבים בעוללות בשאר השנים תאמר בשאר כל המינים שאינם חייבים בעוללות בשום פעם. ואמנם למדתי מדברי הגאון סברה אחת מרגניתא טבא שאם לאו דכתיב הילולים כאן בכרם רבעי אף שהיינו לומדים חיוב ברכה בכרם מקרא אחרינא אכתי היינו אומרים דבכל כרם יש לברך אבל בכרם רבעי עצמו אין צריך לברך דכרם רבעי אין ללמוד משאר כרם דפרכינן מה לכרם שכן חייב בעוללות תאמר בכרם רבעי שאינו חייב בעוללות ובזה עלתה לנו מרפא למה שנדחקו המפורשים למאן דס"ל דקרא ואכלת ושבעת וברכת קאי על כל שבעת המינין א"כ אי תני כרם רבעי קשה למה לי קרא דהילולים שהרי כבר כתיב וברכת בגפן בשבעת המינין והרשב"א בחידושיו נדחק בזה דהוה מוקמינן חד קרא בענבים וחד קרא ביין ולפי מ"ש ניחא דודאי ידעינן בגפן ברכה מקרא דואכלת ושבעת וברכת וכו' ואמנם אכתי בכרם רבעי לא היינו יודעים ומשאר כרם ליכא למילף מכח פרכא שכן חייב בעוללות ואיצטרך הילולים לכרם רבעי עצמו שטעון ברכה לאחריו. ואמנם אכתי לא הועלנו בזה דאכתי יש למילף כרם רבעי לברכה משבעת המינין ואין לומר מה לגפן שבשבעת המינין שכן חייב בעוללות דהרי איכא למימר שאר שבעת המינין יוכיחו שאינם חייבים בעו וטעונים ברכה לאחריהן אף אני אביא כרם רבעי שטעון ברכה לאחריו אלא ודאי דהילולים הנאמר בכרם רבעי היינו ברכה שלפניו ואך קאמר בגמרא אשכחן לאחריו והי' מקום להביא מזה ראי' לדברי רבינו הגדול שהזכרתי דבכל הפירות המעשרות נוהג בהם מן התורה וא"כ ליכא למילף כרם רבעי לברכה אפי' מכל שבעת המינין דאיכא למפרך מה לשבעת המינין שכן מעשר ותרומה נוהג בהם משא"כ כרם רבעי שאין תרומה ומעשר נוהג בהם כמפורש ברמב"ם פ"ט ממעשר שני הלכה ד' והוא מן הירושלמי פ"ד דפאה אבל לשטת הראב"ד הקושי' במקומה עומדת דהרי גם בשבעת המינין אין נוהג תרומה ומעשר רק בארבעה מהם דהיינו חטה ושעורה וגפן וזית ונלע"ד דאף לדעת הראב"ד ניחא דמסתמא כשם שאין תרומה ומעשר נוהג בכרם רבעי כך ביכורים אינו נוהג ברבעי וכן משמעות דברי ב"ה שם בפ"ז דפאה דאמרו כלו לגת וא"כ גם לדעת הראב"ד איכא פרכא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים תאמר ברבעי שאין חייב בביכורים ועיין בדברינו לקמן: