צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 42

שם שכן יש בהם צד מזבח ואתי נמי זית וכו' גם מכאן יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם הנ"ל דלדעת הראב"ד קשה כיון דגם בפרכא דצד מזבח לא אימעט זית א"ב למה לי' למפרך מצד מזבח הוה לי' למפרך שכן חייבים בתרומה ומעשר בשלמא לדעת הרמב"ם לא מצי למפרך מתרומה ומעשר דא"כ איתרבו כל פירות האילן דג"כ ישנם בחיוב תרומה ומעשר לכך פריך מצד מזבח ואימעטי כל האילנות חוץ מזית ונראה דגם לדעת הראב"ד ניחא דכיון דהילולים כתיב בכרם רבעי לא ניחא לי' למפרך מתרומה ומעשרות שהרי בכרם רבעי עצמו אין בו חיוב תרומה ומעשרות כמו"ש לעיל וניחא לי' למפרך מצד מזבח דשייך אפילו ברבעי עצמו ואף דודאי אי אפשר להביא נסכים למזבח מיין של כרם רבעי שהרי לא ניתן רק לאכילה ושתי' וסיכה מ"מ שייך בו צד מזבח לאחר שחיללו יכול להביא נסכים מיין הזה משא"כ חיוב מעשרות כיון שכבר הי' פטור שוב אין בו חיוב מעשרות אפילו לאחר פדיונו ונראה סוגיא זה יותר רהיטא לדעת הראב"ד דהרי יש לדקדק דאמר ואתי נמי זית דאית בי' צד מזבח למה לא אמר ג"כ דאתי בשר בהמה ובשר תורין ובני יונה ומים ומלח שכל אלו יש בהם צד מזבח ואמנם לדעת הרמב"ם ניחא דבאמת סמך עצמו על פרכא דחיוב תרומה ומעשר ולא אמר פרכא דצד מזבח אלא למעוטי שאר אילנות אבל לדעת הראב"ד קשה ממ"נ אי סמך עצמו על פרכת תרומות ומעשרות א"כ ממילא אימעט הכל ולמה הוצרך לומר כלל צד מזבח. עוד יש לנו לדקדק באמרו שיש בהם צד מזבח ולמה לא אמר שקרבים על גבי המזבח וגם היא גופה קשיא איך יש בהצד השוה שבהם צד מזבח והרי בכלל קמה יש גם כוסמין ושיפון וש"ש ואלו אין בהם צד מזבח כלל דאין לך שום מנחה אלא מחטים ושעורים ובשטה מקובצת במס ב"מ הרגיש בזה ועיין לקמן בדברינו בפרכת שכן חייבין בביכורים ועכ"פ בכלל צד מזבח ליתנוהי רק חטים ושעורים ונראה דגם בכוסמין וכו' יש צד מזבח אף שאין קרבים ע"ג המזבח והוא ע"פי שאמרו במס' מכות דף י"ט ע"א דמעשר שני ילפינן דמעשר שני אינו נאכל בירושלים בזה"ז דילפינן מבכור ובכור גופי' אמרינן דאיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח וכו' עיין שם נמצא יש במעשר שני צד מזבח דהיינו שאינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח וכיון דכוסמין וכו' עכ"פ דגן הם וחייבים במעשרות יש בהם צד מזבח ולפי זה קשה לדעת הרמב"ם למה דוקא זית אתי בצד מזבח וגם לדעת הראב"ד קשה דהרי שם במס' מכות בתחלת הסוגיא כדבעי למיליף מעשר מבכור וביכורים במה הצד פריך מה להצד השוה שכן יש בהם צד מזבח עיין שם ואף דהא דמשמע דמעשר אין בו צד מזבח הוא רק בתקנת הסוגיא דעדיין לא זכינו להקישא דמעשר ובכור ועדיין לא קים לן דמעשר אינו נאכל בזמן שאין בית והיא גופא בעי למילף במה הצד שפיר דחי דמה להצד שיש בהם צד מזבח ממש דהיינו בכור למתן דמים וביכורים להנחה אבל למסקנא דיליף מעשר בהקישא שאינו באכל אלא בזמן שיש מזבח גם מעשר נקרא יש בו צד אזבח אבל עכ"פ ביכורים בודאי יש בו צד מזבח וא"כ למה דוקא זית אתי במה הצד והלא גם תאנה ורמון ותמרים כיון שהם משבעת המינין יש בהם צד מזבח בביכורים ונראה דבשלמא סולת ושמן גם בזמן הזה יש בהם צד מזבח וכמו שאמרו בחגיגה חבריא מזבון בגלילא ומהרה יבנה המקרש ויכולים להקריב זה למזבח וכן מעשר שני אף בזה"ז נקרא יש בו צד מזבח שהרי עבור זה צריך לחללו ואי אפשר להעלותו בירושלים לאכלו בלי חילול מצד חסרון המזבח אבל שבעת המינין בזה"ז שאין ביכורים נוהג אין בהם צד מזבח ולכן לא פירוט שום אחד משבעת המינין דאתי מצד מזבח רק זית וניחא שפיר שטת הראב"ד ואמנם לתרץ שטת הרמב"ם עיין מה שיבואר בדברי התוס':

שם וזית מצד מזבח אתי והא בהדיא כתיב בי' כרם וכו' ויש לדקדק לפי סברה זו דזית מקרי כרם א"כ מאן דתני כרם רבעי אפילו אית לי' גז"ש דרבי אכתי מגז"ש זו לא אימעט זית ואיצטרך הילולים דבר הטעון שירה טעון חילול למעוטי זית מח לול וא"כ מעיקרא דדינא פירכא דאיך קאמר ולמאן דתני כרם הניחא אי יליף גז"ש וכו' והרי אפילו יליף גז"ש אכתי לא ניחא דאיצטרך הילולים למעוטי זית שלא יהי' טעון חילול ונראה דהא ודאי מאן דיליף גז"ש זו קיבלה מרבו ונתקבלה למשה מסיני וא"כ על כרחך הילולים לא אתי למדרש דבר הטעון שירה דא"כ גז"ש למה נתקבלה והרי הכל אימעט מהילולים אלא על כרחך הילולים לברכה אתי:

שם מה לשבעת המינין שכן חייבים בבכורים ועוד התינח לאחריו וכו' יש לדקדק הרבה בזה חדא דקאמר ועוד התינח לאחריו והיא גופא קשיא במה הוכח לו אחריו כיון דפריך שכן חייבים בביכורים והכי הוה לי' למימר ועוד שבעת המינין גופייהו תינח לאחריו וכו' ועוד פליאה רבה איך הקשה תינח לאחריו וכו' הלא קושי' זו עצמה כבר הקשה לעיל למאן דיליף גז"ש אשכחן לאחריו וכו' ושני לי' שהוא ק"ו ואיך חזר להקשות בזה ועוד גוף הך פירכא דמה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים צריכא עיונא דהא ודאי דכל חמשת מיני דגן לחם איקרו למצוה ולחלה ולכל דבר וגם הא ודאי דואכלת ושבעת וברכת קאי על לחם שכן כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואם קאי גם אלפני פניו ארץ חטה ושעורה וגו' איכא פלוגתא לקמן דף מ"ה ע"א אם ארץ הפסק הענין עיין שם ועיין בפסחים דף ל"ו ע"ב בתוס' בד"ה אוציא חטין וכו' ובפני יהושע שם וגם בחידושינו שם ותראה שזה אינו ברור שביכורים יהי' נוהגין בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל וא"כ איך פריך כאן בפה מלא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים שהרי איכא למימר לחם הבא מכוסמין יוכיח שאינו חייב בביכורים ואעפי"כ חייב בברכת המזון וראיתי שגם הפני יהושע בכאן הרגיש בזה ולבאר כל חמירא שהזכרתי נלע"ד דלעיל דלעיל בתחלת הסוגיא קאי בשטת רבנן דפליגי על רבן גמליאל לקמן דף מ"ד ע"א וסברי דארץ הפסיק הענין ולא קאי ואכלת ושבעת וברכת על כל הנזכר בתחלת הפסוק רק על לחם שכתוב באחרונה ולכן קאמר קמה תוכיח ולא קאמר שבעת המינין יוכיחו ולפום שיטה זו ודאי דאיצטרך הילולים בכרם גופי' לברכה שלאחרי' משום דכרם מקמה לא אתי' דמה לקמה שכן חייב בחלה ולא גילתה התורה בשום מין חיוב ברכה ראשונה שפיר אמרינן דלא צריך קרא דמק"ו אתיא כשהוא שבע מברך וכו' משא"כ עתה דקאי בשטת ר"נ דכל שבעת המינין כתיב בהו וברכת (או אף בשטת רבנן לשטת הרשב"א לקמן דף מ"ד דרבנן מודו לענין ברכה מעין שלש.) וא"כ אייתר הילולים דכתיב בכרם רבעי לברכה דהא כרם גופי' בכלל שבעת המינין הוא ולדעת הראב"ד דמעשר פירות האילן הוא רק מדרבנן ליכא למפרך מה לגפן שבשבעת המינין שחייב במעשרות משא"כ רבעי דפטור מן המעשרות דתאנה ורמון ותמרים יוכיחו רק דאיכא למפרך שכן חייבים בביכורים והיינו לשטת מהרש"א שם בפסחים דף ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה אוציא חטין דכל חמשת מיני דגן איתנוהו בחיוב ביכורים אבל לדעת בעל פני יושע בהבנת דברי התוס' שם וכן לדעתינו בחידושינו שם דדוקא חטין ושעורים חייבים בביכורים ולא כוסמין ושיפון וש"ש ליכא פרכא מביכורים דלחם כוסמין יוכיח שאינו חייב בביכורים וחייב לברך אחריו ואף דאכתי איכא למפרך שכן יש בהם צד מזבח לפי מה שכתבתי לעיל דגם בכוסמין ושיפון וש"ש שייך צד מזבח נלע"ד דצד מזבח מחשב רק פרכא כל דהו ובחדא מתרתי פרכינן כל דהו אבל כאן דרצה למילף משבעת המינין לחודייהו לא פרכינן כל דהו והיה צריך להאריך למפרך בשבעת המינין שכן חייב בביכורים ובכוסמין שכן חייב בחלה ואח"כ בהצד השוה שכן ישנו מזבח ועוד שעכ"פ גם כרם רבעי ישנו בצד מזבח וא"כ אייתר הילולים דכרם רבעי ועל כרחך לברכה שלפני' אתי וקשה קרא למה לי הלא ק"ו היא וצריך לומר דקרא אתי לסתור הק"ו דאי מק"ו הוה ילפינן בכל שבעת המינין ברכה לפני' מק"ו ולכך כתבה התורה בכרם רבעי קרא מיותר לברכה לפני' לבלות שלא נלמוד ק"ו הזה וקשה תינח לאחריו וכו' ויהי' הסגנון של דברי הגמרא כך דפריך מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים והיינו לפי ההנחה דגם כוסמין ודכוותי' הם בכלל חטה ושעורה גם לביכורים ושוב קאמר ועוד רצה לומר ועוד אפילו אם נרצה לומר דכוסמין ודכוותי' ליתון בביכורים וא"כ סרה פירכא זו שכן חייבם בביכורים דפת כוסמין יוכיח ולפי זה ממילא גם כרם רבעי ידעינן לברכה שלאחריו משבעת המינין ואייתר הילולים לברכה שלפני' וא"כ על כרחך האי ק"ו ליתי' דאל"כ למה לי הילולים ועכשיו שזכינו לדין דלית' לק"ו א"כ התינח לאחריו לפניו מנין והנך תרי קושיות דהיינו שכן חייבים בביכורים והתינח לאחריו הם דרך ממ"נ יוקשה אחת מהנה. והתרצן השיב לו הא לא קשיא דאתי בק"ו נלע"ד שהמקשן והתרצן היו חלוקים בסברה אם זית אקרי כרם שנחלקו בו המקשה הראשון עם רב פפא והוא כאשר באמר סברה אחת דעכשיו שזכינו לדין דכל שבעת המינין כתיב בהו ואכלת ושבעת וברכת נולד לנו דבר חדש דאפי' מאן דיליף גז"ש דרבי אפ"ה בעינן גם דרשה דהילולים למדרש דבר הטעון הילול טעון חילול למעוטי זית דמגז"ש דרבי לא אימעט זית דגם זית אקרי כרם ולעיל כתבתי דעל כרחך הילולים לא אתי לדרוש דבר הטעון הילול דאל"כ קשה להיפך למה לי גז"ש הרי מהילולים ממעטינן כל דבר שאינו טעון הילול שהרי אין אומרים שירה אלא על היין לחוד אמנם זה הי' ניחא כל זמן דקיימינן דוברכת דכתיב בקרא קאי רק על לחם אבל עכשיו דקיימינן על כל שבעת המינין וא"כ תאנה ורמון וזית טעונין ברכה כולד לנו ספק במה דדרשינן דבר הטעון הלול טעון חילול אם הכוונה על הלל של שירה וממילא אימעוטי כל המינין חוץ מן היין או אם הכוונה על הילול של הברכה וממילא גם תאנה ורמון וזית ותמר הוא בכלל וישנם בכלל חילול ולא אימעטי מחילול רק שאר אילנות שאינם בכלל שבעת המינין ואיצטריך גז"ש ואיצטרך הילולים דמגז"ש על כל פנים אימעטי תאנ' ורמון ותמר דודאי לא אקרו כרם וממילא למדנו מגז"ש דשוב מה דדרשינן מהילולים דבר הטעון הילול אין הכוונה דבר הטעון הילול של ברכה טעין חילול דהרי תאנה ורמון ותמר טעונין הילול של ברכה ואעפ"כ אין טעונין חילול אלא ודאי דדבר הטעון הילול היינו הילול של שירה וממילא אימעט זית שאין אומרם שירה רק על היין וכיון דאיצטרך גם הילולים לדרוש הטעון הילול טעון חילול א"כ אפילו למאן דדריש גז"ש דרבי אעפ"כ לא אייתר הילולים לברכה ואין לנו שום קרא על ברכה שלפני' ושפיר נוכל לומר דאמרינן ק"ו כשהיא שבע מברך כו' ומעתה המקשין הזה והתרצן חלוקים דהמקשה סבר כסברת רב פפא דזית לא איקרי כרם סתם וא"כ מגז"ש לחוד אימעט הכל חוץ מיין ואייתר הילולים לברכה שלפני' ונסתר הק"ו והקשה תינח לאחריהם וכו' והתרצן סובר דגם זית איקרי כרם ואיצטרך הילולים למעוטי זית מחילול ונשאר הק"ו על בריו ועיין בדברינו לקמן בתוס' דיה דבר שאין גידולו מן הארץ שם ג"כ נבאר עוד שני אופנים מה שיש לומר שנחלקו המקשה והמתרץ:

שם אר"י א"ש כל הנהנה וכו' כאלו נהנה מקדשי שמים יש לדקדק מה חידש לנו שמואל יותר מהברייתא דתני הנהנה בלא ברכה מעל וא"כ הרי הוא קדשי שמים ונראה משום דקיי"ל בנדרים דף ל"ה יש מעילה בקונמות וא"כ מצינו מעילה אף בדבר שאינו קדשי שמים ממש וקמ"ל שמואל שבזה הוא כנהנה מקדשי שמים ממש ודע דבמסקנא דשמעתין שברכה לפניה סברה היא וכן מה ששנינו בברייתא שמעל כל זה הוא רק מדרבנן דאין לומר שהוא מן התור' ומקרה הוא מן התור' דא"כ אפי' כל שהו הוא מן התור' שהרי אפילו כל שהוא הנאה הוא וגם לענין מעילה אף שלענין קרבן מעילה בשוגג או לענין מלקות בזדון בעינן שוה פרוטה מ"מ לענין איסורא להיות אסור ליהנות מקדשי שמים הרי קיי"ל כר' יוחנן דחצי שעור אסור מן התורה וא כ קשה ממתניתין דפרק מ"ש דבעל קרי מברך על המזון לאחריו ולא לפניו דכיון דגם ברכה לפני' הוא מן התורה א"ם מ"ש לאחריו ומ"ש לפניו ובזה לא שייך מה שכתבתי בריש הסוגיא לתרץ סברת ההוה אמינא שהקשה מנה"מ וכתבתי שעל המזון לפניו אפשר שיאכל פחות פחות מכשיעור שהרי עכשיו שהוא מצד הסברה ומצד דין מועיל בהקדש אפי' פחות מכשיעור חייב מן התורה לברך ועוד דאפילו לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה מ"מ במעילה אכתי אי אפשר שיאכל פחות פחות מכשיעור דאפילו ישהה הרבה יותר מכא"פ בין אכילה לאכילה הרי מעילה מצטרפת אפילו לזמן מרובה כמבואר במעילה דף י"ח ע"ב וברמב"ם פ"ה מהל' מעילה הל' ד' אלא ודאי דברכה שלפני' הוא רק מדרבנן וכיון שכן שוב לא קשיא לן ממתניתין דבעל קרי ושוב לא דחקינן לפרש שבעל קרי מברך על המזון לאחריו היינו שכבר אכול כשעור ושוב ראה קרי אלא אפילו הוא בעל קרי רשאי הוא לאכול לשובע נפשו דבשעת אכילה הוא אוכל בהיתר ולא מטרחוהו רבנן לחלק סעודתו לפחות פחות מכשעור והוא אוכל כל צרכו וכיון שממילא נתחייב בבה"מז שוב מברך לאחריו:

תוס' ד"ה אחלי וכו' וי"ל וכו' דאדרבא נילף קודש קודש משביעית וכו' ויש לדקדק כיון דכתיב הילולים ודרשינן אחלי וכו' וממילא ידעינן דלא ילפינן משביעית ושוב למה לי קרא דדבר השעון שיר וכו' נילף קודש קודש ממעשר דלא שייך בשאר אילנות לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל שמעשר פירות הוא מדרבנן וצריך לומר דאי ממעשר הוה גם זית טעון חילול ואיצטרך למדרש דבר הטעון שיר למעוטי זית ואמנם לפי דבעי בגמרא וזית מצד מזבח וכו' והא בהדיא כתיב בי' כרם קשה דאי גם זית אתי מגז"ש דרבי א"כ ל"ל ג"ש דרבי כלל ונילף קודש קודש ממעשר ועיין מה שכתבנו בדברי הגמרא:

ד"ה ולמאן דתני וכו' דכל המיקל בארץ וכו' משמע מדבריהם דבארץ גופא רבעי נוהג בכל האילנות כמאן דתני נטע רבעי והרמב"ם פסק בפרק יו"ד ממ"א הל' ט"ז וי"ז שלא חולק כלל וסתם וכתב כיצד פודין פירות נטע רבעי וכן בסוף הל' ט"ו דחה דברי הגאונים המחלקים בין כרם לשאר נטע וכן בפרק יו"ד מהל' מעשר שני ונטע רבעי הל' א' כללא כייל דכל שחייב בערלה יש לו רבעי יעו"ש והדבר תמוה אצלי כיון דזה פלוגתא דר' חי"א ור"ש ברבי וחד מינייהו סובר נטע רבעי ורבי עצמו בפירוש קאמר גז"ש מה להלן כרם אף כאן כרם וא"כ גם רבי סובר כרם רבעי והוה לי האי דתני נטע רבעי יחיד ואין הלכה כיחיד במקום שנים ועוד כיון דרבי קאמר כרם רבעי הרי קיי"ל הלכה כרבי מחבירו וק"ו נגד תלמידו ואין הלכה בתלמיד במקום הרב והרי בין ר' חייא ובין ר"ש ברבי תלמידיו של רבי הם וגם בדברי הגמרא יש לתמוה דקאמר ולמאן דתני כרם רבעי הניחא אי יליף גז"ש דרבי וכו' מהי תיתי להסתפק כלל כיון דאשכחן דרבי יליף גז"ש וס"ל כרם רבעי למה לן לאפושי במחלוקת בהאי דיעה דכרם רבעי למעבד פלוגתא בינייהו בטעם הדבר והנלע"ד בזה דמדברי רבי אין הכרע כלל אי ס"ל כמאן דתני כרם אי כמאן דתני נטע דבאמת כיון דכתיב קרא ברבעי יהי' כל פריו קודש וגו' הרי הכתוב קידשו לשמים והי' ראוי' להיות אסור בהנאה להדיוט וגלי רחמנא הילולים למדרש אחלי' שמועיל בו חילול דהיינו פדיון ואכתי הוה אמינא שדינו כהקדש בדק הבית שנפדה שיש בו חילוק שעכ"פ מה שראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח כמו המקדיש תמימים לברק הבית שיש להם פדיון ואעפ"כ אינן נפדין אלא על מנת להקריבן על גבי המזבח כדתניא במס' תמורה דף ל"ג ע"ב המתפיס תמימין לב"ה כשהם נפדין אינן נפדין אלא ע"ג המזבח שכל הראוי למזבח אינו מוציא מדי מזבח לעולם וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מערכין וחרמין הלכה ה' ולכך קמ"ל גז"ש דרבי מה להלן כרם אף כאן כרם וגם כרם הוא בכלל דאמר רחמנא הילולים למדרש אחלי וכו' והרי השוהו לשאר אילנות שנאכלים ע"י פדיון ה"נ כרם ומעתה בין ר"ש ברבי ובין ר' חייא אית להו גז"ש דרבי ומאן דתני כרם הוא מפרש דברי רבי כפשטן דדוקא כרם נוהג בו דין רבעי ולא שאר אילנות ומאן דתני נטע רבעי ס"ל דגז"ש אתי דאפילו כרם שהוא דבר הראוי לנסכים אפ"ה הרי הוא כשאר אילנות ונאכל ע"י חילול ומעתה מסתפק הגמרא במאן דתני כרם אי נפקא לי' מגז"ש דרבי לחוד או דלמא מגז"ש לחוד לא הוה יליף למימר דוקא כרם דאיכא למימר דאתי להתיר גם כרם ע"י חילול ולכך איצטרך גם דרשה דדבר הטעון הילול וכו' למעוטי שאר נטע שאין צריך חילול כלל וע"פי מ"ש דגז"ש דרבי אתיא שפיר גם למאן דתני נטע רבעי ניחא מה שלכאורה יש לדקדק שהתוס' השוו דבריהם ולמאן דתני וכו' שכן הוא התחלת הדביר והי' להם לרשום לעיל חד תני כרם רבעי ועתה קיי"ל וכו' ולפי מ"ש ניחא דבל"ז הי' הפשוט דגז"ש דרבי ודאי מורה דרק בכרם נוהג רבעי וא"כ פשיטא שאין מקום לפלפל הלכה כמי דודאי הלכה כרבים וא"כ בין בארץ ובין בח"ל רבעי אינו נוהג אלא בכרם אבל כיון דחזינן דהתלמוד קאמר ולמאן דתני וכו' הניחא שמסתפק בזה וקשה כנ"ל דמהי תיתי לעשות שלש מחלוקת בדבר וצ"ל כמו שכתבנו דגז"ש דרבי אתיא נמי למאן דתני נטע רבעי הוצרכו התוס' לחלק בין ארץ לחוץ לארץ מטעם כל המיקל בארץ כנ"ל:

ד"ה ואתי נמי זית וכו' וא"ת איכא למפרך מה להצד השוה שבהם שכן חייבים בלקט. ובשטה מקובצת במס' ב"מ דף פ"ז ע"ב כתב בשם הרא"ש דכיון דיש בזית צד השוה של צד מזבח אהני שוב מה דאקרי כרם זית אף דלא אקרי כרם סתמא מ"מ מועיל לדחות הפרכא דלקט ופרט ולפי זה יש לתרץ מה שהקשיתי דלדברי הרמב"ם דמעשר פירות הם מן התורה ממילא יש בכל פרט צד מזבח וא"כ למה דוקא זית אתי בצד השוה של צד מזבח וכן מה שהקשיתי אפילו לשטת הראב"ד הרי עכ"פ בכל פירות של שבעת המינין יש צד מזבח בביכורים ולמה פירט ואתי נמי זית דוקא יתר מכל שאר שבעת המינין ולפי דברי הרא"ש הכל ניחא דנגד כל שאר אילנות יש פירכא דמה להצד השוה שכן חייבים בלקט ופרט: