צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 40

שם אמר רבה ומותבינן אשמעתין. ויש לדקדק הלא רבה ורב יוסף תרוייהו אמרו שמעתא זו ומדוע רבה לחוד איתיב אשמעתי' ור"י לא הוה קשיא. ונראה דבפסחים דף ק"ו ע"ב פליגי רבה ור"י דר"י אמר טעם אינו מבדיל ורבה אמר טעם מבדיל. ולפי"ז לר"י מתפרשה הך ברייתא כהוגן דתני הבדלה בח"ה אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס ולדיוקא קאמר דדוקא היכי שיכול לאמרה על הכוס הוא דאין מחזירין אותו אבל אם אינו יכול לאמרה על הכוס דהיינו שכבר טעם מחזירין אותו. אבל רבה דס"ל טעם מבדיל לא שייך דיוק הוה דהרי תמיד יכול לאמרה על הכום וגם חיוב לאמרה על הכוס ושפיר אותיב דה ל למיתני מפני שאומרה על הכוס. ואף דאפילו לדידן דקיימ"ל טעם מבדיל ואפ"ה מסקינן לקמן דטעה בזו ובזו חוזר לראש ועיין ברבינו יונה וברבינו אשר דהאי טעה בזה ובזה היינו שטעם מ"מ אי אפשר להעמיס זה בלשון הברייתא למימר לדיוקא דדוקא היכי שיכול שהרי תמיד יכול הוא עכ"פ להבדיל על הכוס:

ע"ב האומר על קן צפור וכו'. לשון הרמב"ם בפירוש המשנה ענין מה שאמרו על ק"צ וכו' שיאמר כמו שחמלת על קן צפור וכו' כן רחם עלינו. וכן פירש הברטנורה וכבר ראיתי מי שתמה הלא סיום דבר זה לא נזכר במשנה אבל טעות הוא בידם שהתנא קמ"ל שאין מניחין אותו לסיים דבריו ומשתקין אותו תיכף בתחלת דבריו:

והרמב"ם בפ"ט מהל' תפלה הל' ז' כתב מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן צפור וכו'. או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום א' ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזירות הכתוב הן וכו' הנה הוסיף הרמב"ם מצות אותו וא"ב שאינו שכוי במשנה ואמנם הוא בירושלמי כאן. אך אף שאין להקשות על תנא דמשנתינו שלא הביא גם מצות אותו וא"ב דאטו כי רוכלא לחשוב. אבל הא קשיא למה נקיט התנא קן צפור שהוא במשנה תורה ולא נקיט אותו וא"ב שהוא בפ' אמור. ונראה משום דבמצות ק"צ כתיב למען ייטב לך והארכת ימים והי' הוה אמינא לפרש שהכתוב אומר שכשם שאתה מרחם על ק"צ כך ירחם הק"בה עליך וא"כ פתח לנו הכתוב פתח לעורר רחמים בעליונים ע"י קיום מצוה זו ששרשה הוא הרחמנות. לכך אשמעינן התנא שלא כן הוא וגם מצוה זו גזירת המלך היא והשכר למען ייטב וגומר הוא על קיום גזירת המלך מלכו של עולם:

שם ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי. הדבר יפלא מה חידוד שייך בדבר המפורש במשנה. ובילדותי שמעתי מהרב המאה"ג החסיד המפורסם מוהר"ר מרדכי זצ"ל חתן ר' הירשל דנצקר מבראד לפי שבמשנה לא נזכר הסיום כן תרחם עלינו ואיכא למימר דדוקא קאמרה המשנה שבדרך זה הוא דבר שאינו נכון אבל אם מסיים דרך בקשה לעורר רחמים עלינו שרי. וזה כיון רבה כמה ידע האי לרצויי למרי' שמעורר הרצון עלינו. והקשה לו אביי והרי משתקין אותו תנן א"כ עדיין לא שמענו מה רצונו לסיים. ואעפי"כ משתקין אותו מכלל שבכל ענין אסור. ועיין מ"ש על דברי הרמב"ם בפה"מ וזהו החידוד של אביי ודברי פי חכם חן: ואמנם אכתי דבריו חסרים תבלין דלמה הי' ה"א לומר דדוקא שלא דרך בקשה אסיר אבל דרך תפל' ובקש' יהי' נכון ואנן ראינו שבאמת נהפוך הוא וכמו"ש התיו"ט במשנתינו דדוקא דרך תפלה ובקשה משתקין אותו. והרב החסיד הנ"ל הטעים דבריו ע"פי תיקוני הזוהר. ואנו אין לנו עסק בנסתרות. ואמרתי להטעים דבריו ע"פי מה שראיתי בסוגיא זו בירושלמי על משנתינו וז"ל הירושלמי על משנתינו ר' יצחק בשם ר' סימון כקורא תגר על מדותיו של הק"בה על קן צפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך עיין בירושלמי. ונמצא משנתינו יש לפרש בסיים דרך בתמי' שעל צפור רחמת ועלי לא רחמת וזה ודאי ראוי לגעור בו אבל באומר דרך בקשה כמו האי דנחית קמי' דרבה שסיים חוס ורחם עלינו שפיר דמי. וזהו שכיון רבה שאמר כמה ידע וכו' ואביי הקשה אותו שהרי משתקין אותו תנן וכדברי הרב החסיד הנ"ל:

שם ואמר ר"ח הכל בידי שמים וכו' שנאמר וכו' שואל מעמך וגו'. אפשר ליתן בזה טעם על לשון הכתוב דנקט לשון שואל והי' יכול לכתוב מבקש מעמך דכבר ארז"ל בפסוק מי הקדמני ואשלם שאין שום אדם עושה דבר שיקדים הוא טובה להק"בה אבל נהפוך היא שהק"בה הקדים לו הטוב כי כלים אדם מקיים מצות מילה אם לא נתן לו הק"בה בן כלום עושה ציצית אם לא נתן לו הק"בה בגד. וכן צדקות ומעשרות ורוב המצות בכלם הקדים הק"בה טובה להאדם ואין האדם עושה דבר טוב בשלו כי אם בשל הק"בה. וכמו ששנינו בפ"ג מאבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו. באופן שאין לשום אדם שום חוב אצל הק"בה עבור מעשיו הטובים כי כבר הקדים לו הק"בה אך הק"בה ברוב חסדו משלם שכר להאדם כאלו האדם עשה משלו. ואמנם ביראת שמים זה מסר הק"בה ביד האדם ולא הקדים לו הק"בה שום דבר לזה והברירה חפשית לגמרי ביד האדם אם האדם מקיים מצות יראת שמים כראוי הק"בה כביכול חייב לשלם לו שכרו ובזה האדם הקדים כביכול להלוות להשם יתברך וזהו שרמז הכתוב מה ה' אלקיך שואל מעמך שהק"בה יהי' השואל ואתה תהי' המשאיל זה אינו בשום מצוה כי אם ליראה בזה שפיר הק"בה השואל מעמך ואתה המשאיל. ואמנם אמרו לשון שאלה ולא לשון הלואה כי שאלה הוא דבר החוזר בעין כמות שהוא והלואה הוא הניתן להוצאה ומשלם תמורתו כמו אם כסף תלוה שלהוצאה ניתנו ופורע מעות אחרים. ובאמת שכר מצוה היא המצוה בעצמה כמות שקיימה כי העוה"ב אין בו אכילה ושתי' רק ליהנות מזיו השכינה ולזכות להשיב השגה נפלאה וזהו עצמו קיום המצית בעוה"ז בכל מצית מתדבק בשכינה אלא שבעוה"ז עיני בשר לנו ואין אנו יכולים להשיב הדביקות הזה ולעתיד לבוא נזכה לחזות למפרע הדביקות שעשינו בעת קיום המצוה וזהו כוונת רז"ל ששכר מצוה מצוה. נמצא שייך בזה לשון שאלה שהוא חוזר בעין:

שםא"ל ר"פ לאביי ודלמא מעיקרא לא כיון לבו וכו'. הא דלא הקשה כן על משנתינו דלמה משתקין אותו באמרו מודים מודים ודלמא מעיקרא לא כיון לבו. ואולי דמודים אם לא כיון לבו א"צ לחזור לאמרו משא"כ בפסוק שמע כמבואר דף י"ג ע"ב וכן הוא בש"ע סימן ס' סעיף ה'. ועוד נלע"ד לתרץ דלא על המשנה ולא על ר' זירא דאמר האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי הי' יכול להקשות לפי שהמשנה וכן ר"ז שאמרו משתקין אותו מיירי באומר פסוקא פסוקא ותני לי' וכפירש"י ואי ס"ד מה שאומר שנית הוא משום דלא כיון לבו א"כ תכף כשאמר הדיבור הראשון בלי כוונה תיכף הי' לו לחזור ולומר הדבור שנית תיכף בכוונה ולמה המתין עד כלותו כל הפסוק וזה דוחק לומר שלא נזכר ליתן לב שלא כיון פד גמרו כל הפסוק א"ו שיש עם לבבו דבר בליעל שיש שני רשויות לכך משתקין אותו ועקר קושייתו על דמוקי מה שתניא שהוא מגונה באומר מלתא מלתא ע"ז הקשה למה הוא מגונה ודלמא מעיקרא לא כיון. ובזה ניחא דמשני חברותא כלפי שמיא אם לא כיון מחינן לי' במרזפתא וכו' ואם קושייתו הי' על מה דמשתקין אותו א"כ לא משני מידי ואטו בשביל שעשה שלא כהוגן ולא כיון בראשונה וראוי להכותו במרזפתא דנפחא בשביל זה לא יתקן מה שעיות ולומר שנית בכונה. אבל לפמ"ש שהקושיא היא רק על הברייתא שאמרה שהוא מגונה הקשה דלמה הוא מגונה ודלמא מעיקרא לא כיון לבו משני שפיר דבשביל זה עצמו שלא כיון הוא מגונה דחברותא כלפי שמיא וממילא מוכח דהא דחשבינן למגונה היינו באומר מלתא מלתא. וזהו כונת התוס' בד"ה פסוקא וכו' שכתבו על פירושו של בה"ג שאין לשון הגמרא משמע כפירושו. והמהרש"א תמה על דבר הם מהיכן משמע להו לשון הגמ' דלא כפירושו של בה"ג ולפמ"ש ניחא:

ואמנם דעת בה"ג נלע"ד דס"ל הסבר להיפך דבאומר פסוק' ופסוקא שגמר הפסוק שמע וחזר ואמרו שנית שייך למימר ודלמא מעיקרא לא כיון ולא נזכר כלל עד גמרו הפסוק אז נזכר ואמרו שנית בכוונה. אבל באמרו מלתא ומלתא ליכא למימר דמעיקרא לא כיון שכיון שאמר שמע שמע אם הי' מחמת חסרון הכוונה בראשונה הרי חזינן שנזכר בכוונתו ואמרו שנית ואיך תיכף אמר ישראל ישראל שני פעמים מחמת חסרון כונה איך כהרף עין נזכר וכהרף עין תכף חזר ושכח וכיון שהוכחנו שעקר הקושי' ודלמא מעקרא לא כיון וכו' הוא על מה שאמר שהוא מגונה כמו שהוכחתי מדמשני חברותא כלפי שמיא א"כ ממילא דפסוקא ופסוקא הוא מגונה ומלתא מלתא משתקינן לי':

דף ל"ד ע"א במשנה מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה וכו'. לפי פירש"י דהאי שטעה היינו שדילג ברכה אחת ואמר אחרת וכו' ה"ל לתנא למתני מהיכן הוא מתחיל מהברכה שטעה זה ולמה הלכתא תני מתחלת הברכה דמהי תיתי יתחיל באמצעה כיון שזה לא אמר עדיין כלום מאותה ברכה וכי ס"ד שיהי' סגי בחצי ברכה ולכן יותר מוכחת כוונת המשנה שטעה באמצע הברכה ונבהל ואינו יודע מהיכן יתחיל ויעמוד אחר תחתיו ובזה הי' מקום לומר שהשני יתחיל באמצע הברכה מאותו מקום שטעה הראשון ויצטרף אמירת הראשון חצי הראשון של הברכה שאמר כהוגן עם אמירת השני חצי השני' קמ"ל מתניתין דצרופי אמירת שני בני אדם בברכה אחת לא מצרפינן וצריך להתחיל מתחלתה ועיין בתר"י. ועוד יל"ד על פירש"י מה ענין דין זה בעמד אחר תחתיו הלא גם בנזכר הוא עצמו ג"כ הדין כן שצריך להתחיל מהברכה שדילג בשלמא אם מיירי בטעה באמצע הברכה ועדיין הוא עומד ושותק באותה הברכה שאינו יודע לגמור אז בודאי שאם הוא נתיישב בדעתו שא"צ להתחיל מראש הברכה שלא מצינו שתהי' שתיקה הפסק באמצע הברכה ובפרט אם לא שהה כדי לגמור כלה ופשיטא ששהי' זה אינה מחמת אונס ולא גברא דחוי. וצ"ל לפירש"י קמ"ל מתני' דאפי' בעמד אחר תחתיו א"צ להתחיל בראש התפלה שלא תאמר שאין לצרף שני אנשים בתפלה אחת קמ"ל מתני' דמצטרפין. אלא דלפי"ז קשה מה שסיים רש"י בפירושו במשנתינו בסוף ד"ה מתחלת הברכה וכו' יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדילג זה ואומר משם ולהלן עכ"ל רש"י. וקשה מנ"ל לרש"י זה ממשנתינו ודלמא סגי באומר הברכה ואח"כ גומר התפלה במקום שסיים הראשון דלפי פשטן של דברים הי' נראה שרש"י הוכיח זה ממשנתינו דלפי פירושו שהראשון דלג ברכה שלימה א"כ מאי קמ"ל פשיטא דהשני צריך לומר אותה דלא לחנם העמידו אותו כי אם להשלים מה שדלג הראשון א"ו היא גופה קמ"ל שמאותה ברכה והלאה צריך לגמור כסדר. אבל לפמ"ש דהיא גופה צריך התנא להשמיענו שתפלת שני אנשים מצטרפת שלא תימא שאחד צריך לומר כל ח"י ברכות א"כ הדק"ל מנ"ל לרש"י שצריך שיאמר משם ולהלן וצריך לומר שרש"י לא כתב זה מחמת שהמשנה מוכחת כן אלא רש"י כתב כן לעצמו שהדין הוא כן. ובדברינו בהגמרא יבואר יותר:

שם אמר רב הונא וכו' חוזר לאתה חונן. במסקנא מסיק טעמי' דר"ה משום דסבר אמצעיות כולהו חדא ברכתא נינהו. ואמנם ר"ש דאותיב תיובתא לר"ה ולא אסיק אדעתי' טעם זה א"כ ודאי שצריך להבין מאי טעמי' דר"ה והי' צריך לומר טעמו משום דבמגילה דף י"ז ע"ב יהיב טעמי' על כל סידור שמונה עשרה כל אחת על מקומה ואם הפסיק ביניהם דרך משל שהי' לו לומר ברכת השיבנו וטעה ודלגה ואמר ברכת סלח לנו אף שיחזור ויתחיל השיבנו ויאמר משם והלאה על הסדר מ"מ כבר הפסיק בין חונן הדעת להשיבנו בברכת סלח שאמר בראשונה ואף שיחזור ויאמר ברכת סלח עוד הפעם אחר השיבנו מ"מ השיבנו איננה סמוכה בתפלתו לח"ה לכן צריך להתחיל אתה חונן ומשם על הסדר. ואף דלפי"ז הרי יהיב שם טעם לסמיכת אתה חונן לקדושה וא"כ מה בכך שיתחיל א"ח הרי הפסיק בברכות שאמר בטעות בין קדושה לא"ח שאמר מחדש. צריך לומר דשלש ראשונות הואיל והם ענין לגמרי בפני עצמם שהם שבח ואמצעיות הם בקשות לכן לא חייש נן לסמיכתן כל כך. ועדיין הי' צריך טעם בגאולה ורפואה וברכת השנים דקבע להם שם מקום ע"פי המספר שביעית ושמינית ותשיעית וא"כ מה בכך שיתחיל אתה חונן כבר ירבה המספר. צ"ל דמ"מ דכיון דמא"ח מתחיל ענין חדש דהיינו בקשות חשבינן א"ח להתחלת של אמצעיות ומונין אותה רביעית. או יהי' איזה טעם אחר לר"ה עכ"פ צריך שיהי' הטעם שמן אתה חונן ומעלה צריכים להיות סמוכים על הסדר. ודע שיש הפרש לדינא אליבא דר"ה גופי' אם נימא טעמו כפי הס"ד של ר"ש אליבא דר"ה א"כ לא אמר ר"ה גופי' שצריך לחזור לא"ח אלא בדולג והקדים המאוחר שבזה הפסיק הסדר אבל אם לא דילג אלא שטעה כגון בעי"ת ואמר במקום המלך המשפט האל המשפט שמחזירין אותו אם עדיין לא אמר ברכת המינין חוזר רק להשיבה שהרי אין כאן שינוי הסדר רק שכופל ברכת השיבה וכן אם העובר לפני התיבה נבהל באמצע ברכה אחת מהאמצעית ונשאר עומד ותוהה או נשתתק זה שעומד תחתיו מתחיל רק מתחלת הברכה שטעה בה זה. וכ"ז לפי הה"א. אבל למסקנא דטעמי' דר"ה דכולהו אמצעיות חדא ברכתא נינהו בכל ענין לרב הינא חוזר לא"ח. וזה שרצינו לבאר כאן להקדמה למה שנבאר בסמוך:

שםמתיב רב ששת מהיכן הוא חוזר וכו'. לפי הנראה ברייתא היא דמותיב ר"ש ממנה דבמשנתינו אין הלשון מהיכן הוא חוזר רק מהיכן הוא מתחיל וא"כ כיון שזה הוא ברייתא היא גופה קשיא למה שביק ר"ש משנתינו לאתובי ממשנתינו. ונראה לתרץ ע"פי שהקדמנו דלפי דעתי' דר"ש בדברי ר"ה דלא אסיק אדעתא דכולהו חדא ברכתא נינהו א"כ ר"ה גופי' לא אמר שחוזר לאתה חונן אלא בדילג ברכה אחת והתחיל בשל אחרות. ולפי"ז אין מקום להקשות מן משנתינו דהרי משנתינו איכא לפרש דלא דילג כלל אלא שטעה ונשתבש באמצע אחת מהברכות ולא ידע לאדכורי נפשי' לגמרה וצריך לעמוד אחר תחתיו ועקר הרבותא שקמ"ל משנתינו היא כמו"ש תר"י דלא תימא שיתחיל באמצע הברכה במקום שטעה הראשון קמ"ל משנתינו שצריך להתחיל מתחלת הברכה. אבל בברייתא דתני מהיכן הוא חוזר א"כ על כרחך כבר ידע שצריך לחזור שנית מה שכבר אמר שבן הוא הפירוש של חוזר ונמצא לא הי' שאלתו אם צריך לחזור מה שכבר אמר הראשון שהרי זה כבר החליט שצריך לחזור רק ששואל מהיכן חוזר וע"ז קתני מתחלת הברכה שטעה בה ועקר הרבותא דקמ"ל הוא דסגי מתחלת הברכה וא"כ ע"כ מיירי בדילג דאל"כ פשיטא דסגי בהכי לפי הס"ד דר"ש דלא אסיק אדעתא למימר דכולהו חדא ברכתא נינהו ותיובתא דרב הונא. אך לפ"מ שביארתי במשנתינו לתרץ דברי רש"י דהיא גופה רבותא היא דתפלה אחת מצטרפת משני אנשים וקמ"ל שא"צ לחזור לראש התפלה א"כ גם מברייתא לא מותיב דגם ברייתא איכא לאוקמי בלא דילג וקמ"ל שאין השני צריך להתחיל מראש התפלה. ונראה דמברייתא שפיר מותיב דכיון דתני לשון חוזר כבר שמענו שצריך עכ"פ לומר שנית איזה דברים שכבר אמר הראשון וכנ"ל וא"כ למה הוצרך שוב לומר מתחלת ברכה וכו' ה"ל למיתני מברכה שטעה וכו' אי להשמיענו שצריך להתחיל תחלת הברכה ולא די שיתחיל במקום שטפה וכמו"ש תר"י במשנתינו הלא זה כבר שמענו מלשון חוזר. א"ו שברייתא מיירי בדילג כגון שבאמצע ברכת השיבנו אבינו וכו' כשאמר וקרבנו מלכנו לעבודתיך טעה והתחיל כי מוחל וסולח אתה וסיים ברכת הסליחה ואי הוה תני מברכה שטעה ה"א שדיו שיתחיל והחזירנו בתשובה וכו' ומשם והלאה יאמר כסדר ושייך שפיר לשון חוזר שהרי סיום ברכת סלח כבר אמר הראשון קמ"ל מתחלת הברכה שטעה שצריך להתחיל השיבנו אבינו וכו' ועכ"פ מוכח שמיירי בדילג ושפיר מותיב לרב הונא:

רש"י ד"ה אין להם סדר ואם דילג וכו' אומרה אף שלא במקומה ועיין מ"ש התוס' בד"ה אין להם סדר. והנה לפי פרושו של רש"י נחלקו רב הונא ור' אסי מחלוקת גדולה של רב הונא צריך להתחיל אתה חונן ולר"א א"צ לחזור מה שכבר אמר כלל ואינו אומר רק מה שדילג ואף שלא במקומו ולפי"ז רש"י שפירש במשנה בד"ה מתחלת הברכה ואומר משם ולהלן פירוש זה הוא דלא כמאן לא כר"ה ולא כר"א. ונראה משום דתמוה עוד רש"י כאן בגמרא בדבור שאח"ז שהוא ד"ה מתחלת הברכה וכו' אלמא על סדר צריך לחזור ולאומרה הוא תמוה מאד דא"כ למה קאמר תיובתא דרב הונא והלא גם לר"א הוא תיובתא. ולא עוד אלא דלר"א אלימא התיובתא יותר דליכא לשנויי מידי. וכבר תמהו על דברי רש"י הללו כל אנשי חיל לא מצאו ידיהם. ואפריון נמטי להגאון בעל קרבן נתנאל בסוף ספרו הביא לן מרגניתא טבא נוסחא בש"ס ישן נושן כתוב על קלף וכך היא הנוסחא מתיב רב ששת וכו' תיובתא דר"א לימא תהוי תיובתא דר"ה אמר לך ר"ה וכו' ובלי ספק שזו היא נוסחת רש"י. ואמנם אמינא דלא בשביל זה שרב אסי קם בתיובתא ורב הונא שני שינוייא תהי' הלכה כר"ה דבאמת שינוייא דר"ה שינוייא דחיקא היא וכמו"ש התוס' בשם בה"ג דדחה דברי ר"ה מהלכה בשביל זה אלא דבה"ג לפי נוסחתו פסק כרב אסי דלפי פירושו בדברי ר"א ליכא על ר"א שום תיובתא אבל רש"י לפי פירושו ר"ש מותיב לתרוייהו בין לר"ה ובין לר"א וסובר רב ששת דמשם ואילך עכ"פ צריך לומר שוב על הסדר וכיון דר"א איתותב לגמרי ור"ה נדחק באוקימתא של הברייתא הכריע רש"י להלכה כר"ש. ולכך פירש"י במשנה כדברי רב ששת. ואין שום סתירה בדברי רש"י כלל:

תוס' ד"ה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות וכו' פר"ת ורבינו האי דוקא ליחיד וכו'. ולכך אנו אומרים זכרינו וקרוב"ץ וכו'. והרא"ש חיזק דבריהם והביא ראי' מר"א הקליר שתיקן קרוב"ץ בשלש ראשונות. והביא הרא"ש ראי' שיש לסמוך ביותר על הקליר שהרי קדמון הי' בימי התנאים וזה לשון הרא"ש וכן ר"א הקליר שהי' מא"י מקרית ספר ובימיו הי' מקדשין ע"פי הראי' שהרי לא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני וכו'. ודברי הרא"ש הללו לקוחים מדברי התוספת בחגיגה דף י"ג ע"א בד"ה ורגלי החיות וכו' שכתבו על הקליר שהי' תנא ובימיו מקדשי' ע"פי הראי' שמעולם לא יסד רק קרוב"ץ מיום אחד עכ"ל התוס'. וזה איזה שנים נשאלתי מכבוד הגאון המובהק מוהר"ר ישעי' ברלין מברעסלא בעל החבור שאילת שלום דאיך הביאו ראי' שבימיו מקדשים ע"פי הראי' ממה שלא תיקן קרוב"ץ רק ליום אחד והרי הרא"ש עצמו כתב שהי' מא"י וכן הוא חתום בפיוטיו מקרית ספר וא"כ אף אם הי' אחרון וקרוב לזמנינו הרי גם בזמנינו אינם עושים בא"י רק יום אחד ואם הכוונה שאם הי' אחרון אז אף אם היא בא"י אכתי הוה לי' לתקן קרוב"ץ ליושבי ח"ל א"כ גם אם הי' בזמן שמקדשים ע"פי הראי' הי' לו לתקן לאיים הרחוקים וליושבי בבל שאין השלוחים מגיעים שם והשבתי אז להגאון הנ"ל שהתוס' והרא"ש דייקו בלשונם הרא"ש כתב שלא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני והתוס' כתבו שמעולם לא יסד רק קרוב"ץ ליום אחד וכוונתם שאפי' לראש השנה לא תיקן קרוב"ץ ליום שני והרי בר"ה אפי' בירושלים עושי' עתה שני ימים דקיי"ל כדעת הרי"ף ולא כבעה"מ כמבואר בא"ח סימן תר"א וא"כ למה לא תיקן קרוב"ץ ביו"ט שני של ר"ה. אלא ודאי שהי' בזמן שמקדשים ע"פי הראי' והי' מקומו קרית ספר רחוק רק מהלך לילה אחת או איזה שעות מועטים יותר באופן שתיכף שנתקדש תשרי ביום שלשים של אלול תיכף בלילה שאחריו יצאו השלוחים והגיעו לקרית ספר בהשכמה או שעה ושתים אחר עלות השחר ולא עשו י"ט שני כלל אפילו בר"ה. ואף שלפעמים אפילו בזמן המחדש היו עושים שני ימים אפילו בב"ד הגדול כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה מ"מ לא הי' שכיח ומימות עזרא לא מצינו אלול מעובר רק באותו הפעם שנתקלקלו הלוים וגם אז לא עשו רק ביום הראשון ואח"כ לא נזדמן כך והיו מקדשים תמיד ביום שלשים ובפרט אחר תקנת ריב"ז ולכך לא היו בימי הקליר במקומו ר"ה שני ימים כלל לכך לא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני. ואמנם מה שאנו מוצאים בי"ט שני של פסח פיוט אז כל חיתו יער נשאת שור שחתום בו הקליר וכן בי"ט שני של סוכות פיוט אלים כהשעין אב וחתום בו הקליר. והתוס' והרא"ש העידו שלא יסד שום קרוב"ץ לי"ט שני שורש הדבר כך. פיוט אז כל חיתו יער פייט הקליר בימיו ליום ראשון והוא מיוסד על פרשת שור או כשב שבימיו היו קורין פרשה זו ביו"ט ראשין של פסח כמבואר במשנה שלהי מגילה בפסח קורין במועדות של תורת כהנים. ואצלינו שאנו עושים שני ימים וקורין פרשה ביום שני של פסח כדאמר אביי שם דהאידנא נהג עלמא משך תורא וכו'. לכך הנהיגו מייסדי המנהגי' לומר פיוט זה ביום שני מעין הפרשה. ובסוכות גם הקליר יסד הך פיוט אלים כהשעין אב ליום ראשון של סוכות ואף שביום ראשון של סוכות יש פיוט אקחה פרי עץ הדר שג"כ חתום בו הקליר. אומר אני שניהם יסד ליום ראשון לפי שפיוט אקחה כל יסודו על ארבע מינין שבלולב ופיוט אלים כהשעין עקרו למצות סוכה ולכן יסד שני פיוטים שאם חל ראשון בימי בג"ה ויש מצות ארבע מינין בו ביום יאמרו פיוט אקחה פ"ע הדר ואם חל יום ראשון בשבת יסד פיוט אלים כהשעין אב שהוא מיוסד על מצות סוכה. ואנו שעושים שני י"ט קבעו מייסדי המנהגים שניהם אחד ליום ראשון ואחד ליום שני. ואגב אני מזכיר מה שתמיד אני מתמי' על מהר"א טירנא ושאר מייסדי המנהגי' ועל הלבוש שלא תיקנו בשני ימים של סוכות שאם חל יום ראשון שבת להפך הסדר ולומר קדושת של יום שני בראשון שהוא מיוסד על הסוכה וקדושת יום ראשון בשני שהוא מיוסד על ארבע מינין: