צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 39

שםמאי לך רד נלע"ד דהוקשה להם דהוה ליכתוב רד לחוד ומאי לך רד ולכן דרשו לך הוא לשון לך בקמץ תחת הלמ"ד מגדולה שנתתי לך מזה רד מגדולתך אי נמי הוקשה להם דלך רד משמע שצוהו לירד תיכף והרי אחר זה שוב נאמר אמירה חדשה ויאמר ה' וגו' ראיתי את העם וגומר ועתה הניחה לי וגו' וגם משה לא ירד תיכף כי התפלל תחלה כמו שנאמר שם ויחל משה. ואם הק"בה צוהו לירד ח"ו שיעבור משה על גזירתו של הק"בה לכן דרשו רז"ל דהאי רד אינו ירידה מן ההר רק ירידה מגדולתו. עוד נראה שהוקשה להם דהאי ענינא תחלתו קשה וסופו רך שתחלת הענין וידבר ה' אל משה וידוע שדיבור הוא לשון קשה וסוף הענין ויאמר ה' וגו' ראיתי את העם וגו' ואמירה הוא לשון רכות. ואמנם כך דרכו של הק"בה שופך חמתו טרם שיגיע העונש על ישראל כי אם ח"ו ישפוך חמתו על ישראל לא יוכלו לעמוד והוא ע"ד דכתיב במגלת קינות כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון שג"כ פירושו שבזה כלה חמתו במה שהצית אש בציון אבל אם הי' שופך חמתו על ישראל לא הי' שום תקוה וכן כאן במעשה העגל השליט מדת הדין הקשה במשה שזכותו רב מאד ויכול לעמוד אף במה"ד הקשה כאשר באמת לא הי' ח"ו למשה שום כליון רק בירידתו מגדולתו לפי שעה ושוב כאשר שקטה אש של חמה קצת שוב התחיל עם ישראל במדה"ד הרפה ויאמר וגו' ראיתי את העם וגומר לשון אמירה ולא לשון דבור. ובנוסחא שלפנינו בגמרא נרשם בטעות כי התחיל ויאמר ה' אל משה לך רד מאי לך רד ובאמת כאן לא כתיב ויאמר רק וידבר וכך ראוי להיות הנוסחא וידבר ה' אל משה לך רד מאי לך רד והוקשה להם דקאמר וידבר שהוא לשין קושי ולא מצינו כאן שום דבר קשה. לכן דרשו רד מגדולתך. ומשה רבינו בתחלה לא ידע שקושי הדבור ה' לטובת ישראל אדרבה למד ק"ו אם עליו גבר הכעס ק"ו על העם לכך תשש כחו ולא ה' לו כח לדבר עד ששוב ראה שאמירה שני' היתה בלשון ויאמר ואז אמר לו הק"בה הניחה לי ואז הבין כי רצונו של הק"בה שיתפלל מיד נתחזק. והרי"ף בע"י נדחק בזה ובמ"ש ניחא דמייתי כאן קרא דפרשת עקב הרף ממני וגו' ולא דרשו זה מקרא דועתה הניחה לי דפרשת כי תשא ידרוש מיני' בסמוך דרשה אחריתא לומר שתפסו משה בבגדו והיינו משום דכאן כיון שראה שמתחלה דבר הק"בה לשון דיבור ולבסוף בלשון אמירה כבר היא גילוי דעת למשה שיתפלל עליהם ולכן דרשו כאן קרא דהניחה לי לומר שתפסו משה להק"בה כביכול וכו' משא"כ בפרשת עקב כתיב גם קום רד בלשון ויאמר ואין בין אמירה לאמירה דרשו נתינת הרשות להתפלל מן הרף ממכי. ועיין מהרש"א בח"א:

שםמלמד שתפסו משה להק"בה כאדם שתופס חבירו בבגדו ואמר איני מניחך וכו'. הנה דברים הללו הם רק לסבר את האוזן. ואעפ"כ ראה חכמת לשונם איך דקדקו אפי' בדברים שהם לשבר האוזן דברו להרחיק הגשמית בכל מה דאפשר ולא אמרו כאדם שתופס את חבירו סתם אבל שתופס חבירו בבגדו. ורצונם בזה כי הבגדים שאדם לובש מורים על מה שבלבו כי אם הוא שעת חדוה ושמחה לובש בגדי חופש ואם הוא שעת צער ואבל לובש שחורים בגדי אבל וחוגר שק. ואם הוא שעת מלחמה לובש בגדי נקם חרב וחנית. כך הק"בה בו אין שום שינוי אבל השינוי הוא כביכול במדותיו שהם משתמש בהם הכל לפי המקבלים משתנין המדות ואם הוא שעת רצון שבריותיו עושים רצונו ומעשיהם עולים לריח ניחוח לפניו לובש בגדי רצון וחסד לבושא בתלג חיור ואם ח"ו הבריות מכעיסים לפניו במעשים רעים והוא שעת הזעם לובש כביכול בגדים המורים על מדת הדין ועל הרוגז מדוע אדום ללבושיך וכ"ז לשבר האוזן ומדותיו מכונים בשם לבושיו ואין לך שעת זעם כשעת העגל ואז כביכול נשתמש במדה"ד בגדי נקם ומשה רבינו לא הניח האף והחמה שהמה שלוחי מדה"ד לצאת פן ח"ו יהי' כליון בישראל. וזה שאמרו שתפסו משה להק"בה כאדם שתופס חבירו בבגדו כך משה תפס בבגדי נקם והיינו מדה"ד הקשה ואמר איני מניחך עד שתמחול להם:

שםכסא שלרגל אחד וכו'. ואף שגם משה הוא מזרעם של אבות וא"כ יהי' לפניו כסא של ארבע רגלים ומהרש"א בח"א נדחק. ולענד"נ שמשה רבינו כך אמר שהאבות יהי' להם כעס עליו על שלא התחזק בתפלה עבור זרעם ולא ירצו שיגין זכותם על זרעו וממילא לא ישאר לזרעו רק כסא של רגל אחד. ובזה ג"כ ניחא גם סיום דברי משה שאמר ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבות ורצונו בזה ממ"נ אם יחר להאבות עליו ממילא לא ישאר רק כסא של רגל אחד ואם המה יעברו על מדותם ויתפללו על זרעו יהי' לו בושת פנים שהמה מגינין על זרעו והוא לא הגין על זרעם. ועפי"ז נלע"ד לפרש דברי ר"א במאמר הסמוך שעמד בתפלה לפני הק"בה עד שהחלהו ועיין מהרש"א שלא ידע לפרש מהו שהחלהו. ולפמ"ש הוא לשון התחלה כאלו הוא תחלה שנקרא שם ה' עליו אלקי משה כלומר שאם אתה מכלה זרעם של אברהם יצחק יעקב שוב לא יקרא שמך אלקי אברהם יצחק יעקב וישאר רק כסא של רגל אחד אלקי משה וזהו שכתיב כאן ויחל משה וגומר את פני ה' אלקיו כלומר שהוא אלקיו ואינו בקרא שוב אלקי האבות אם ח"ו לא יזכור זכותם לזרעם:

שם דברים שאמרת לי וכו' הלכתי ואמרתי להם וכו' הכוונה בזה למ"ש רבינו הגדול בהקדמתו לפירוש המשנה שמדה טובה שמבטיח הק"בה ע"י נביא לעולם אי אפשר שלא תתקיים ואין החטא גורם לבטלה ומה שאמרו וירא יעקב שנתיירא שמא גרם החטא היינו הבטחה שמבטיח הק' בה להאדם בעצמו כמו יעקב שהבטיחו הק"בה והנה אבני עמך בזה נתיירא שיגרום החטא לבטל ההבטחה אבל מה שמבטיח ע"י נביא לעולם אינה מתבטלת. וזהו הי' טענתו של משה דברים שאמרת לי לך לאמור להם הלכתי ואמרתי בשמך לכך א"א שתתבטל ע"י שום חטא:

ע"ב גדולה תפלה וכו' שנאמר אל תוסף וגו'. כבר דקדקו המפרשים מנ"ל דתפלה לחודה גדולה ודלמא צירוף שניהן גרמו שהרי משה רבינו גדול במעשים הוה. ואני נתתי לב לדקדק מה דתמי' לי שהפסיק בדרוש דר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו וכו' באמצען של מאמרו ר"א. ונראה לתרץ חדא מנו חדא דהא דיליף ר"א שתפלה אפילו לחודה היא גדולה יותר ממע"ט נראה דיליף לה מדכתיב אל תוסף וכו' בדבר הזה עלה ראש הפסגה וגו' דדריש ר"א האי בדבר הזה מקרא נדרש לאחריו בדבר הזה עלה ראש הפסגה מדקאמר הזה המשמעות בזה לחוד בלי צירף מע"ט שלך עלה ראש הפסגה ונמצא נענה בתפלה לחוד בלי צירוף מע"ט. ובמע"ט לחוד לא נענה ש"מ דגדולה תפלה יותר ממע"ט. אך שהי' לנו לדרוש האי הזה בענין אחר לכך הוצרך להקדים הך דדריש ר' שמלאי. ובמס' ע"ז דף ז' ע"ב ר"א אומר שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל רי"א יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו במאי קמ"פ כדדריש ר"ש לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל מנ"ל ממשה רבינו דכתיב ה' אלקים אתה החילות וגו' ר"י סבר ילפי' ממשה ור"א סבר שאני משה דרב גוברי' ופירש"י רב גוברי' גדולת מעשיו וחכמתו רבה נאה לו לשבח ע"ש. ולפי דבריו יש לפרש בדבר הזה שיש בכחך לסדר השבח תחלה שזה מורה היותך רב גוברך במעשים עלה ראש הפסגה וא"כ אדרבה האי קרא משמע דמעשים טובים שלו גרמו לו שיעלה ראש הפסגה ויראה את הארץ. ולכך הוצרך להקדים מה דדריש ר"ש דכל אדם יסדר תחלה שבחו של מקום ולא אמרינן שאני משה דרב גוברי' אלא אפילו מי שאינו בעל מעשים יסדר ג"כ תחלה שבחו של מקום וא"כ אין לפרש בדבר הזה כפירושי האחרון רק כפירושי הראשון ושפיר מוכח דגדולה תפלה יותר ממע"ט:

שם הא דמאריך ומעיין וכו'. ונלע"ד שזהו הוא הטעם של חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת אחר התפלה וכו' ולכאורה מה תועלת בשהייתם אחר התפלה ומה דהוה הוה. ואמנם באותו שעה היו מחשבים רוממות הבורא ושפלות האדם ושאינו כדאי שתקובל תפלתו וממילא לא היו מעיינים לבטוח שנתקבלה תפלתם ולא היו באים לידי כאב לב:

שם עולות אילים ופטרי רחמים וכו'. לא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהרגיש איזה עולות אילים כיון בכאן ובפרט שבקרא לא נזכר אילים דהרי כתיב התשכח אשה עולה ודי שדרשו לשון עולה אשה ריח ניחוח אבל למה קאמר אילים ועל איזה אילים שבמדבר כיונו כאן. וראיתי מי שרוצה לפרש על דם הברית שהקריבו נערי בני ישראל בסיני קודם מתן תורה. ואני תמה שהרי בפ"ק דחגיגה בעי רב חסדא אם הנך עולות היו כבשים או פרים אבל על אילים לא מספקא לי' כלל. ואם על שמיני למילואים כיונו הלא לא הי' אז רק איל אחד עולה בקרבנו של אהרן. ואם על עולות של מוספי רגלים ור"ח. א"כ למה דוקא שהקריבו במדבר הלא זה הי' תמיד גם במקדש ולמה דוקא אילים הלא היו בכל מוסף גם פרים וכבשים עולות. והנלע"ד שעל שבעת ימי המילואים כיוונו שהי' בכל יום איל אחד עולה וזה הי' שבעת ימים ולפי שאלו העולות הקריב משה רבינו שהוא שימש בכל ימי המילואים לכן הם יותר לזכרון משאר כל הקרבנות:

שם אמרה לפניו הואיל ואין שכחה לפניך שמא לא תשכח לי מעשה העגל. ויש לדקדק ובתחלה מאי קסבר הכנסת ישראל שהתחילה להתרעם עזבתני ושכחתני וע"פי המשל שהמשילו שאינו זוכר מעשה הראשונה למה לא דאגה שאם לא ישכח מעשי' לא ישכח גם מעשה העגל. והנראה דודאי ידעה שזה דרכו של הק"בה לזכור הטובות ולא בשביל זה יזכור גם המעשים רעים אבל כשראו שהבטיח שלא ישכח עולות אילים. ולפ"מ שביארתי דהיינו הקרבנות שהקריבו בשבעת ימי המילואים הי' קשה להם למה דוקא אלו ולא כל הקרבנות שהקריבו במדבר כל ארבעים שנה א"ו שהקרבנות שהקריבו משנבחר אהרן אינם כל כך רצוים לפניו בשביל העגל שעשה אהרן לכן דאגו עכשיו שמא לא תשכח מעשה עגל והבטיחם הק"בה מעשה העגל כבר נשכח ואעפי"כ הקרבנות שהקריב משה חביבים ביותר. וע"ז השיבה פן תשכח גם מעשה סיני כיון שבשעת העגל נשברו הלוחות ואף שמחל חטא העגל מ"מ כבר פסק מעשה סיני בשבירת הלוחות והבטיחם ואנכי לא אשכחך:

שם אלא מקצר ועולה. עין בש"ע סי' ק"ד ס"א דהיינו שיאמר תחלת כל ברכה וסופה. והנה לעיל דף ך"ט פליגי רב ושמואל מהו מעין י"ח ורב סבר מעין כל ברכה ושמואל אמר הביננו ושם פסקו כל הפוסקים כשמואל וכ"פ בש"ע סי' ק"י וצ"ל דלשון יקצר לא משמע הביננו. ואמנם הנלע"ד לדינא בזה דברייתא כאן דתני יקצר לפי שמיירי שבאמצע תפלתו ראה אנס או קרון בא כנגדו ואם כבר אמר ברכת אתה חונן כולה שוב אי אפשר לומר הביננו דשמנה לא תיקנו כדאמרינן לעיל דף ך"ט ע"א לענין הבדלה עם הביננו ולכך כיון ששוב א"א לומר הביננו לכן יקצר כל ברכה וברבה מאמצעית מאותה ברכה שבה ראה אנס או קרון והלאה אבל אם קודם שסיים אתה חונן ראה אנס או קרון נלע"ד דיאמר הביננו. וכן נלע"ד דמה דאמרי' לעיל דף ך"ט ע"א דמוצאי שבת או ימות הגשמים היינו שהביננו אינו יכול לומר אבל אכתי לר' יהושע מתפלל מעין י"ח דהיינו מעין כל ברכה וכדברי רב דגם שמואל מודה דיכול לעשות כן אלא שסובר שאינו צריך לעשות כן ויכול לכלול כלם כאחד בהביננו. ובזה מתורץ קושיית אחד מהתלמידים שהבאתי שם:

שםמעשה בחסיד וכו'. ולכאורה תמוה הוא על החסיד הזה איך סמך עצמו על הנס והכניס עצמו בסכנה. והט"ז בסי' ס"ו ס"ק א' האריך בזה. ולענד"נ כיון שראה החסיד שהשר הקדים לו שלום כבר ידע שיש בשר הזה מדת ענוה ולכך בטח בו שלא ימהר להרגו עד שישמע טענתו ובטח באמתלא זו שאמר לו אחר כך:

דף ל"ג ע"א מיתיבי נפל לגוב וכו'. הא דלא הקשה אמשנתינו ששנינו אפי' נחש כרוך וכו'. ורציתי לומר דמשנתינו איכא למימר דאפילו במקום סכנה לא יפסיק. ואל תתמה שהרי הביא לעיל ברייתא דראה אנס וכו' לא יפסיק והרי המקשה לא אסיק אדעתי' לחלק בין אפשר לקצר או לא והי' סבור דבשום ענין לא יפסיק ולכן לא הקשה על משנתינו. אבל רב ששת דאמר ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק א"כ הטעם בכחש לפי שאינו מזיק הקשה שפיר מנפל לחפירה מלאה נחשים וכו'. אלא דאכתי הי' לו להקשות לעיל על דברי רב יוסף דאמר דלמלכי אומות פוסק וג"כ מוכח דטעמי' דמתניתין בנחש משום שאינו מזיק וה"ל להקשות מברייתא דנפל לחפירה וכו'. ולכן לתרץ דבר זה שמתי לב לדברי התוס' כאן בד"ה אבל עקרב וכו' שהביאו ירושלמי דקאמר דאם הי' נחש מרתיע לבוא כנגדו פוסק ופירשו התוס' הטעם לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו. והנה לכאורה קשה דדבר זה הוה להתוס' להביא במשנתינו על גוף הדין שבמשנה שאפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. ולמה הביאו התוס' דברי הירושלמי על דברי רב ששת דאמר אבל עקרב פוסק. והנלע"ד בזה משום דזה הטעם שפירשו התוס' לפי שבא בכעס וכו' אינו מפורש בירושלמי ולשון הירושלמי הוא כך לא אמרו אלא כרוך אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתי' ויש לפרש החילוק הזה. דכל נחש דרכו מן הסתם להזיק כדכתיב ואתה תשופנו עקב. ואמנם אם הוא כבר כרוך על עקיבו ולא הזיקו שוב לא יזיק שהרי חזינן שזה אין דרכו להזיק מדלא הזיקו תיכף. וכך הם פירוש דברי הירושלמי ל"ש אלא כרוך פירוש שכבר הוא כרוך ולא הזיקו לכך שוב לא חיישי' שיזיק אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו שעדיין לא הגיע לעקיבו אלא שבא עכשיו כנגדו חיישי' שמסתמא כשיגיע אליו יזיק לכך פוסק. אבל לפי דברי רב ששת ע"כ אין הטעם כן דא"כ גם בבי עקרב נימא דאם הוא כרוך על עקיבו ולא הזיקו שוב לא יזיק כיון שאפילו במי שדרכו להזיק סמכינן אם חזינן שעתה אינו מזיק שוב לא יזיק וא"כ מה בין עקרב לנחש. אלא על כרחך דבמי שדרכו להזיק אין זה ראי' מה שכרוך עלו ולא היזק ואמרינן שאעפי"כ יזיק עוד. וע"כ דטעמי' דמתני' גבי נחש הוא משום שנחש אינו כ"כ מועד להזיק ולכן צריכין אנו לפרש טעם הירושלמי דהרתיע היינו היינו שבא בכעס. ולכן פרשו התוס' טעם זה בדברי רב ששת. ומעתה ממילא ניחא שעל המשנה לא הי' קשה לו מברייתא דנפל לחפירה דהיה מפרשינן טעם המשנה משום שכבר הוא כרוך ולא היזק. ולכן הקשה דוקא על רב ששת:

שם מזכירין ג"ג מ"ט אר"י מתוך ששקולה כתח"ה וכו'. כאן סתומים דברי המקשה ודברי המתרץ כי המקשה לא פירש קושייתו שאם קושייתו רק על קביעת המקום של גשמים מ"ט קבעוהו בברכה זו א"כ עקר חסר מן הספר שהרי לא קאמר בתח"ה מ"ט רק אמר מזכירין ג"ג מיט. גם רב יוסף לא הודיע לנו באיזה ענין שקול גשמים כתח"ה. וכבר הרגיש בסתימת דברי המקשה הגאון מוהררנ"ך בספרו ובריש מס' תענית הקשה הגמ' וליתני מאימתי מזכירין על הגשמים מאי ג"ג אר"י מתוך שיורדין בגבורה וכו' והתוס' שם בד"ה ולתני וכו' כתבו ותימה דהתם בברכות קתני כי הכא מזכירין ג"ג אמאי לא מקשה כי הכי ולתני גשמים מאי גבורות וכו'. ונדחקו בזה ע"ש ואני אומר שזו היא באמת קושיות המקשן כאן ג"ג מ"ט וכולל בקושייתו תרתי עצם קריאת השם דמ"ט קראוהו גבורות גשמים ה"ל למיתני גשמים וגם קביעת המקום. ורב יוסף תירץ לו שניהם דהא ודאי דתח"ה בגבורה של הק"בה הוא ואין לך כח וגבורה גדול מזה להחיות פגרים ואנשי כנה"ג יעידו ע"ז שקבעו נוסח הברכה אתה גבור וכו' מחיה מתים אתה מכלל שידעו שתח"ה גבורה הוא וקאמר ר"י מתוך ששקולה כתח"ה דכמו שתח"ה הוא גבורה כך גשמים יורדים בגבורתו של הק"בה לכך קבעוהו בתח"ה נמצא ר"י נתן טעם על השם עצמו למה נקראו ג"ג ועל קביעת המקום. נמצא קושי' המקשן כאן היא באמת הקושי' שבמס' תענית ודברי ר"י כאן נכלל בהם דברי ר' יוחנן בתענית. וממילא מסולק תמיהת התוספת שם:

שם אלא מעתה גדולה נקמה וכו'. לכאורה יפלא איך סברת המקשה וסברת התרצן הפוכות מקצה אל קצה. שהמקשה אותיב אלא מעתה וכו' דמשמע שבנקמ' אין שום סבר' לומר שבאמת היא גדולה. והתרצן השיב לו שודאי כן הוא. גם מה דאמר והיינו דאמר עולה לכאורה אין לו ענין לזה. ונראה דכוונת ר' אמי במה שאמר גדולה דיעה וכו' וכן כוונת ר"א במה גדול מקדש לומר שצריך זכות גדול ורחמים גדולים מהק"בה שיחנינו דיעה וכן צריכין זכות גדול ורחמי' גדולים לזכות למקום מקדש שישר' הק"בה שכינתו שם. ולזה ניתנו בין שתי אותיות ששניהם מי"ג מדות הרחמים כמ"ש ה' ה' אל רחום וגו'. וע"ז הקשה והרי נקמ' ששורשה ודאי הוא ממדה"ד ולא ממדת הרחמים ואעפי"כ ניתנה בין שתי אותיות. ומשני אין במלתא מיהא גדולה שאף שהיא מדה"ד לזה שנעשה בו הנקמה מ"מ היא ממדת הרחמים לזה שרואה נקמה בשונאיו. ודוק בהאי קרא דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע שהנקמה שהוזכרה תחלה ניתנה בין שתי אותיות. אבל השני' לא ניתנה בין שתי אותיות לפי שאחת היא לטובה גמורה נגד ישראל כי חזו נקם וגם ויתר להם ממונם ואחת היא לרעה כלפי שונאי השם שסירבו בקבלת התורה ושפר שייך דברי עולא לכאן. וגם ניחא בזה דברי ר' אמי שאמר כל מי שאין בו דיעה אסור לרחם עלין לפי שהדיעה ממדת הרחמים באה:

שם בתחלה קבעוהו בתפלה וכו'. שטחית הסוגיא דכל אלו השנוים היו בהבדלה אבל קידוש תיכף מתחלתו ניתקן על הכוס וגם בתפלה שהרי ברכה אמצעית שבתפלה היא קדוש היום. והטשפם שקבעו קידוש תיכף על הכוס אף שהיו עניים היינו משום שאף העני בישראל צריך להיות לו פת לסעודת שבת וממילא אם אין לו יין יוכל לקדש על הפת שהפת הוא במקום היין. ואפילו לדעת ר"ת בפ' ערבי פסחים דף ק"ו ע"ב שאין מקדשין על הפת אעפ"כ התקינו קידוש על היין אפילו בשעת עלייתם מן הגולה שהיו עניים. דקידוש אפילו אם אינו מן התורה על היין מ"מ אסמכתא יש לו בתורה דכתיב זכור וזכירה מצינו ביין דכתיב וזכרו כיין לבנון כמו"ש התוס' שם דף ק"ו ע"א בד"ה זכרהו ע"ש לכך קבעוהו על הכוס. ולדעת הרמב"ם שגם הבדלה היא נכללת במצות עשה של זכור את יום השבת שיזכרהו בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה כמבואר בדבריו בריש פ' ך"ט מהל' שבת ועיין במ"מ שם. מ"מ להרמב"ם ההפרש בין קידוש להבדלה בטעם הראשון שכתבתי דהרי להרמב"ם מקדשין על הפת ואין מבדילין על הפת כמבואר בפרק ההוא. ואמנם אי קשיא לי הא קשיא לי מדוע בקידוש אף שתקנוהו תיכף על הכוס אפ"ה לא הוה סגי להו בזה לחוד ותקנוהו ג"כ בתפלה. ובהבדלה כשהעשירו תיקנוהו על הכוס והי' סגי להו בכוס לחוד ועקרוהו מהתפלה עד שראו שחזרו והענו. ונראה משום דלא רצו להטריח הציבור בשבת בתפלת ש"ע והיו צריכין לתקן ברכה אחת שיהיו שבעה ברכות שהם נגד שבעה קולות כמבואר לעיל דף ך"ט ע"א התקינו הברכה מעין קדושת היום לשבת קדושת שבת ולימים טובים ולר"ה וליוה"כ כל אחד מעין קדושת היום: