צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 38

תוס' ד"ה המקיז דם וכו' וקשה דאמר בפ' כל הצלמים וכו' אלו ואלו נמכרים לגננים לזבל אלמא דאין מועלין בהם. דע דשם בפ' כה"צ לא הובא דבר זה אלא אגב גררא שנחל קדרון מעלה צמחים אבל עקר דבר זה הוא משנה במס' יומא דף נ"ח ע"ב אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננים וכו'. וא"כ תימה על התוס' ששבקו משנה מפורשת. ובחפזי רציתי להגי' המראה מקום שהי' כתוב בפ' כ"ה וכוונתן בשלהי פ' כל הבשר ששם שנינו במשנה חומר חלב מבדם שהחלב מועלין משא"כ בדם והמדפיס טעה וסבר שהוא ר"ת כל הצלמים. וחזרתי בי שהרי התוס' הזכירו שנמכרים לגננים וזה אינו בפ' כל הבשר וא"כ בודאי שהיינו כל הצלמים והדק"ל שהרי זה הוא משנה מפורשת במס' יומא והקשו ממס' ע"ז שהוא בסדר נזיקין וגם רק הובא אגב שיטפא. ורש"י באמת הביא ממס' יומא ומשחיטת חולין שהם משניות מפורשות ואי בעי רש"י הי' מביא ג"כ ממס' מעילה דף י"א שג"כ שנוי' במשנה שהדם בתחלתו אין מועלין בו אלא דאטו כי רוכלא לחשוב כל המקומות. אבל על התוס' אני תמה כנ"ל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שכל המראה מקום זה אינו מדברי התוס'. והתוס' הקשו רק בזה הלשון. ותימא דאמר גבי דמים חיצוניים וכו' שנמכרים לגננים ואח"כ הרשים מי שהרשים המראה מקום בפרק כל הצלמים ונעלם ממנו שהוא משנה ערוכה במס' יומא:

בא"ד וי"ל דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכו'. לכאורה הקשו התוס' קושית רש"י ותירצו כמו שתירץ רש"י אבל באמת אינו כן דרש"י לא פירש דהתם הוא לאחר זריקת דמים רק תירץ דהתם כשנשחטו בעזרה ואין חילוק בין קודם זריקה לאחר זריקה. והדין עם רש"י' שכן מפורש בגמ' ביומא דף נ"ט ובכל הבשר דף קי"ז ובמעילה דף י"א דגם קודם זריקה אין מעילה בדם. וכן הוא ברמב"ם פ"ב ממעילה הל' י"א. ודברי התוס' לכאורה תמוהים ובודאי לא העלימו רבותינו בעלי התוס' עין מכמה סוגיות בגמרא. ואמנם הנלע"ד שהתוס' ס"ל דלא אימעט דם אלא ממעילה אבל איסורא איכא גם לאחר שחיטה ואפילו בקדשים קלים והרי הדם קודם זריקה כמו בחיי הבהמה שגם קדשים קלים אף דלית בהו מעילה איכא בהו איסורא דאורייתא כמפורש בתוס' במס' נדרים דף י' ע"א בד"ה מביא כבשתו לעזרה וברש"י בפסחים דף ך"ז ע"ב גבי עצי שלמים ע"ש ומעילה היא דליכא בהו משום דלא איקרי קדשי ה' כן הדם קדשי ה' הוא דלא איקרי ולכך אין מועלין בו אבל איסורא דאורייתא איכא קודם זריקה דזריקה הוא דמתיר לגמרי ולא קודם לכן ואף דילפינן מיעוטא דדם ממעילה מדכתיב ואני נתתיו לכם שלכם יהי' ע"ש ביומא ובחולין ובמעילה כבר פירש"י שם בחולין שלכם יה' אלמא לאו קדשי גבוה הוא ע"ש ברש"י ולמה לא פירש רש"י שלכם יהי' אלמא שמותר בהנאה א"ו דהאי לכם אלכפר קאי שלענין כפרה יהי' שלכם וילפי' דלא איקרי קדשי השם לענין מעילה. ותדע שהרי בפסחים דף ך"ב מקשה הגמ' על ר' אבוה והרי דם ואי ס"ד דבדם כתיב לכם להתיר בהנאה נסתר קושי' הגמרא. ומ"ש הגאון בעל פ"י שם בפסחים בתוס' בד"ה מועלין וכו' דהך דסוגיא בפסחים לא אתי' אליבא דמאן דמפרש טעמא דאין מועלין מדכתיב לכם אלא אליבא דאינך אמוראי וכו'. במחילה מכבודו שהי' סבור דעולא דיליף מלכם ותנא דבי ר"י דיליף מלכפר ור' יוחנן דיליף מדכתיב הוא פליגי ומר לית לי' דרסה דהאי. ולא עיין שם במקומו ביומא ובחולין דמסיק והני תלתא קראי בדם למה לי חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי מנותר הרי דדרשינן כולהו קראי לכ"ע וע"ש ביומא בתוס' בד"ה חד למעוטי בסוף הדבור דכל הני תלתא מיעוטי לא אתייהבו אלא למעוטי ממעילה אלא דבאם אינו ענין מוקמינן חד לנותר וחד לטומאה ע"ש. ועכ"פ מבואר דכולהו דרשי לכם וא"כ קשיא סוגיא דפסחים. א"ו הוא הדבר אשר דברתי דלכם אלכפר קאי שנתתיו שיהי' שלכם לענין שלא יהי' נחשב קדשי השם רק הוא שלכם ואין בו מעילה וכן מה דדריש מלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ג"כ מבואר בפירש"י שם בחולין בד"ה לכפרה נתתיו ולא שיהי' קרוי שלי למעול בו שאינה עומדת אלא לכפר בשבילכם ע"ש ברש"י שכל זה מורה שלא מעטי' אלא ממעילה שאינו נקרא קדשי השם והרי גם קדשים קלים אינם בכלל קדשי השם לענין מעילה ואפ"ה אסירי בהנאה מן התורה ואפי' ר יוחנן דדריש הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה וכו' ג"כ דוקא לענין מעילה דרשינן כן וכך הוא הכונה הוא בהוייתו יהא לענין קדושתו כשם שלאחר כפרה שוב אינו נקרא קדשי השם כך לפני כפרה אינו נקרא קדשי השם אבל לענין איסור לא הוקש והרי הוא אסור בהנאה עד אחר זריקה. וא"כ צדקו דברי התוס' כאן לתרץ סוגי' דיומא דשם מותר לגמרי שהרי נמכרים לגננים ואי משום שהגננין נותנין דמים להקדש הרי קדושת הגוף אין לו פדיון ובמה הותר לגננין והוצרכו לתרץ דהתם לאחר זריקה ודע דבחולין וביומא תירצו התוס' באמת לחלק בין דם שיצא מחיים ליצא אחר שחיטה ולא הזכירו זריקה אדרבה בחולין כתבו בפרוש אף לפני כפרה. ונראה דשם לא הזכירו כלל הך דנמכרים לגננים ואפי' שם ביומא לא רשמו התוס' דבריהם על האי דנמכרין לגננין אבל רשמו על דברי ר"י הוא לפני כפרה כלאחר כפרה ועקר קושייתם על שאין בו מעילה לכן תירצו לחלק בין מחיים לאחר שחיטה. אבל כאן בברכות שהביאו התוס' האי דנמכרים שהוא היתר הנאה הוכרחו לומר שהוא לאחר זריקה. ודע שעקר דבר זה שחידשתי שבדם יהי' איסור הכאה מן התורה קודם זריקה מצאתי לכאורה סתירה ע"ז מדברי התוס' בתמורה דף ג' ע"א בד"ה לא נהנין מדרבנן שהקשו התוספת דלמה לנו למימר שהוא מדרבנן ודלמא מדאורייתא כיון דמרבינן שהגוים נודרים כישראל א"כ אף דאימעט ממעילה נימא שיהיו כשלמים דלא נהנין מדאורייתא אע"ג דאין בהן מעילה וצ"ל כיון דאין בהן קדושה לענין פיגול נותר וטמא אין בו קדושה לענין הנאה דאורייתא עכ"ל. ולפי"ז הרי גם דם אימעט מפיגול נותר וטמא ג"כ ראוי שלא יהי' בו קדושה לענין הנאה דאורייתא. ונראה דשאני קדשי נכרים שאמרינן דלא נחית קדושה לענין זה כלל. אבל דם הרי בחיי בהמה יש קדושה בדמה אפילו לענין מעילה וק"ו לענין איסורא דאורייתא. וא"כ בשחיטתה אף דמעטי' ממעילה נשאר איסור תורה:

ע"ב לא אדוני אמר עולא וכו' אמרה לי' לא אדון אתה בדבר זה ולא רה"ק שורה עלך שאתה חושדני. הנה מה שאמרה לא אדון אתה אינו ענין לתשובתה. בשלמא מה שאמרה לא רה"ק שורה ניחא שאם הי' רה"ק עליו בדבר זה לא הי' חושדה. אבל מה שאמרה לא אדון אתה אינו דרך מוסר לומר כן לשופט וכה"ג כעלי. ונראה שברה"ק אמרה זה ורמזה לו אמתלא על מה שהתפללה בלחש שזה גרם לעלי לחשדה לשיכורה וכמוש"ל בשם רש"י אבל מה שכיונה בזה שלא ישמע עלי כלל את בקשתה כי עלי הי' שופט ושמואל הי' שופט אחריו ואין מלכות נוגעת בחבירתה ורגלוהי דשמואל דחקוה לעלי שימות. וזה שרמזה לא אדון אתה בדבר זה כלומר בדבר זה שהתפללתי הוא דבר שגורם להסיר אדונתך. ולאיכא דאמרי שאמרה בלשון בתמי' ג"כ נלע"ד שרמזה תירץ על שהתפללה בלחש לפי שהיא אמרה בתפלתה אם ראה תראה וכו' ומסיק כאן שאמרה אלך ואסתתר וכו' והנה בזה הי' סופה שתצטרך אל הכהן ועלי הוא הי' כהן הראש ואם עלי הי' יודע מזה לא הי' משקה אותה וזה רמזה וכי לא אדון אתה בדבר זה והלא אתה אדון של כל הכהנים ואיך לא אעלים תפלתי בזה ממך:

שם א"ל ר' עקיבא א"כ כל העקרות וכו'. וסוגיא זו איתא גם בסוטה דף ך"ו ע"א ושם הקשו התוס' נמרי' לנפשי' דכל יולדות בצער יספרו ע"ש. והי' נלע"ד לתרץ דלכאורה קשה איך תסמוך האשה להסתתר הלא הברירה ביה בעלה לגרשה וליתן לה כתובתה ולא ישקנה מי סוטה כלל ואמנם בעקרה שפיר יש מקום לזה ככלות עשר שנים שבלא"ה צריכה להתגרש ואז תסתתר אולי ישקנה מי סוטה ותלד בנים ולפי"ז אין מקום לקושייתו התוס' ואומר אני בזה אנו עומדים על כוונת רבותינו בעלי התוס' שכאן בברכות לא הקשו קושיא זו ובסוטה הקשו קושי' זו והלא ברכות היא המסכתא הראשונה. והנה יש הפרש בן הנוסחא בגמרא כאן בברכות ובין הנוסחא שם בסוטה שכאן הנוסחא וזו שלא קלקלה נפקדת והיינו שעכ"פ נסתרה והשקוה מי סוטה והיא לא קלקלה ונקתה ונזרעה זרע אבל עקרה שלא נסתרה כלל אינה נפקדת כי הפקידה היא תחת בושת שהי' לה בעת ההשקאה ובזה שייך התירץ שלי שעכ"פ כל זמן שלא שהתה עשר שנים מתיירא היא להסתתר פך יגרשנה הבעל ופשיטא שאינה עקרה כלל. אלא שיולדת בצער או נקיבות או שחורים שזו לא תסתתר כלל מפחד הגירושין ולכן לא הקשו התוס' כאן כלל. אבל בסוטה הנוסחא היא א"כ כל העקרות וכו' וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה ופירש"י וזו כל אשה צנועה עקרה משום דלא נסתרה הפסידה עכ"ל רש"י וא"נ כל העקרות ופקדו שעכ"פ אם היתה מחתתרת והיתה מכנסת עצמה בספק גרושין עכ"פ אם ה' בעלה משקה אותה היתה נפקדת ולמה תפסיד הצנועה שלא נסתרה. ובזה שפיר שייך קושיא זו גם על היולדת שחורים או נקיבות שלמה יפסידו הצנועות שהרי עכ"פ אם היתה פרוצה ומסתתרת היתה מרוחת להוליד זכרים לבנים ובלי צער וזו שלא נסתרה תפסיד. ולכן הקשו התוס' קושייתם שם בסוטה ודוק בדברי התוס' שם בסוטה שסיימו לשון קושייתם הואיל ולא נסתרה הפסידה שלכאורה סיום זה הוא אריכות לשון ודי במה שאמרו יסתרו כל יולדות בצער וילדו בריוח א"ו כוונתם למה שכתבתי:

שם אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט וכו'. כאן מצאה התמי' מקום איך דבר השכיח ונוהג תמיד מימות משה ועד עתה לא פסקו הקרבנות ואיך נשכח מכל הכהנים דבר זה שזר כשר לשחיטה עד שעלי הכהן טעה בזה. ואף שאחר שבאו לגלגל הי' ארבעה עשר שנים שהותרו הבמות קודם שבאו לשילה ואין כיהון בבמה ואולי אז נשכח דין זה. ואמנם הא ליתא דהא דאין כיהון בבמה היינו בבמה קטנה אבל בבמה גדולה לא הי' זר רשאי להקריב ולשחיטה הי' מותר. וא"כ אימת נתעלם דין זה מהכהנים. ונלע"ד דבאמת גם עלי ידע דשחיטה כשרה בזר אלא שבפר זה הי' סבור שצריך כהן ושמואל חידש לו טעמו של דבר למה שחיטה בזר כשרה וגם בפר זה כשרה בזר. ובזבחים ר"פ כל הפוסלין דף ל"ב ע"א ושחט שחיטה בזר כשירה שהשחיטה וכו' אפילו בקדשי קדשים או אינו אלא בכהנים אמרת וכי מאין באת מכלל שנאמר אתה ובניך וכו' יכול אף בשחיטה ת"ל ושחט וגומר והקריבו וגומר מקבלה ואילך מצות כהונה וכתבו התוס' בד"ה ת"ל והקריבו וכו' וא"ת תיפוק לי' מהקישא דסמיכה ושחיטה מה סמיכה בזרים וכו' כדדריש ר"ש בהקומץ רבה דף י"ט וי"ל דאי לאו דרשה דהכא הוה ממעטי' שחיטה מדכתיב תשמרו את כהונתכם דמשמע אפילו שחיטה עכ"ל התוס'. ולתירוצם קשה לר"ש דאיהו לא מצי למילף מוהקריבו דהרי איהו סבר וי"ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרי' שם בהקומץ ולא נפקא לי' להכשיר שחיטה בזר רק מהקישא דוסמך ושחט ומדוע לא אמרינן לדידי' דתשמרו את כהונתכם אתי להצריך גם לשחיטה כהן. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הצאן קדשים. ואני אומר אלמלא דברי התוס' הייתי אומר דר"ש לשיטתו ואיהו שפיר מצי למילף מהקישא אבל רבנן לא מצי למילף משם דהנה אי ילפינן מהקישא א"כ איכא למימר תינח קרבנות שיש בהם סמיכה אבל קרבנות שאין בהם סמיכה לא שייך למילף בהקישא ונימא דאהני קרא דתשמרו את כהונתכם ואהני קרא דושחט וסמך דמקשינן מה סמיכה בזרים. אמנם לר"ש דאיהו סובר נשים סומכות רשות ולדידי' מסתמא גם בקרבנות צבור שג"כ אין בהם סמיכה ב"כ היינו שאינו חובה אבל אם רצונם לסמוך הרשות בידם וא"כ שפיר שייך הקישא דושחט וסמך בכל הקרבנות. ורבנן לשטתייהו דס"ל דמי שאינו מחויב לסמוך אינו רשאי לכך איצטרך להו למילף מוהקריבו מקבלה ואילך וכו'. ויותר נראה דר"ש ורבנן בסברה פליגי וסובר ר"ש כיון דילפינן מהקישא בקצת קרבנות דשחיטה כשירה בזרים אגלי מלתא דשחיטה לאו עבודה וממילא אמרינן בכל הקרבנות שכשרה בזרים. ורבנן סברי דמה דגלי ר' מנא בהקישא גלי אבל שאר קרבנות דלא איתקשי פסול בזרים לכך איצטרך למילף מוהקריבו. והנה הפר הזה של שמואל קרבן נשים הי' שכן כתיב ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה וגו' ושחטו את הפר וכו'. ומעתה עלי הי' סבור מה ששחיטה כשרה בזר הוא מטעם וסמך ושחט והי' סבור דבקרבן נשים דלא שייך הך הקישא צריך כהן ושמואל חידש לו דילפינן מוהקריבו דזה שייך בכל הקרבנות:

ואמנם יען מה דקאמר לו עלי מימר שפיר קאמרת מיהא מורה הלכה לפני רבך את וכו'. יש לדקדק לדעת מהרא"י בפסקים סימן רל"ח הובא בהגהת רמ"א בסימן רמ"ב ס"ג דתלמוד יכול לחלוק על רבו אם יש לו ראי' ע"ש. והרי כאן שמואל הי' חולק על עלי בגוף הדין ושמואל ה' לו ראי' מוכרחת למה אמר לו עלי שהוא מורה הלכה בפני רבו. ולכן נלע"ד דרך מרווח וגם עלי לא טעה בדין זה כלל דהא באמת יל"ד דמה בכך ששחיטה כשירה בזר ואטו בשביל זה אינם יכולים להדורי בתר כהן והרי שליחות השעיר ביוה"כ כתיב בהדיא איש להכשיר תת הזר ואפ"ה עשו כהנים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו כמפורש במשנה ביומא דף ס"ו ע"א וגם שחיטת הקדשים גופי' שנינו שלש עשרה כהנים זכו בו והרי אחד מי"ג הללו הי' השוחט כמו ששנינו בפ"ב דיומא הרי שאף שכשר בזר הקפידו הכהנים ושחטוהו הם. ואמנם מצינו בפ' תמיד נשחט ששנינו שחט ישראל וקיבל הכהן וכו' הרי שישראל שחט ומזה הי' מקום להוכיח שש חילוק בין דברים של ציבור ובין של יחיד. דשחיטת התמיד וכן שליחת השעיר לעזאזל המה דברים של ציבור בזה הי' יכולת ביד הכהנים לעשות קבע שיעשנו דוקא אחד מהכהנים. משא"כ בקרבנות יחיד לא הי' כח ביד הכהנים לעשות קבע. ולכן בפסחים שהמה קרבנות של יחיד שנינו שחט ישראל. ואמנם אין זה הכרח ושפיר יש מקום לומר שגם בקרבן יחיד עשו קבע ופסח שאני שהפסחים היו רבים מאד והיו הכהנים טרודים מאד בעבודתו שאי אפשר כי אם בכהנים ולכן הניחו השחיטה לזרים. ואמנם אף שעשו הכהנים קבע היינו שאין כאן שיהוי מצוה שיש כאן לפנינו מוכן כהנים וישראלים הכהנים קודמים לישראל ולכן בשחיטת התמיד שהיו תמיד בכל אשמורת הבוקר מוכנים כל אנשי בית אב לפייסות והיו שם כהנים רבים לכן גם השחיטה שכשירה בזרים לא היו הכהנים מניחים את הזר ושחט כהן וכן שילוח השעיר ביוה"כ היו מכינים מאתמול את מי שישלחו בידו כדכתיב איש עתי לכן היו מכינים אחד מהכהנים. וכאן בשחיטת הפר דסוגיא זו אמר עלי קראו כהן ליתי ולשחוט כד לא כ"ע המה מומחים ומוחזקים לשחוט והי' צריך לקרוא את מי שהוא בקי לשחוט והי' עלי מצוה לקרוא לכהן כי הי' סבור מסתמא שכיחו כהנים הבקיאים כמו דשכיחי ישראל ואז עדיף הכהן מישראל. אבל שמואל ראה שהיו מהדרי בתר כהן שלא הי' כהן מזומן לפניהם והיו מהדרי' אחר כהן דוקא והי' בזה שיהוי מצוה ואז אמר להם למה להדורי בתר כהן למשחט שחיטה בזר כשרה. ודוק בדברי שמואל שלא אמר להם בקיצור למה לכם כהן למשחט כשרה בזר. אבל האריך לומר למה לכם לאהדורי דוקא אם הי' הכהן מזומן לפניכם יפה וטוב הוא ליתן לכהן לשחוט אבל לאהדורי לחפש אחריו אין צורך וגם עלי סובר כן. ומה ששאל עלי לשמואל מנא לך הא. לא בשביל שעלי לא ידע דרוש זה רק רצה להבחין חכמתו של שמואל כי לפי רוב חכמתו ראוי להענישו אף שקטן אינו בר עונשין זה שחכים טובא בר עונשין הוא לפי חכמתו:

שם חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר והתפלל על ה'. כל המפרשים נדחקו מה הכוונה בזה. עיין עליהם. ולי נראה באמרה על ה' רצונה בזה כי בני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ואם אין הפירוש שאין ח"ו יכולת ביד ה' לשדד המזל. רק הפירוש כי לזה צריך זכות גדול כמו אברהם אבינו שאמר לו הק"בה צא מאצטגינית שלך וכיוצא בזה ע"י זכות גדול. וחנה אמרה שאם ח"ו לא תענני בתפלתי יאמרו ח"ו מבלי יכולת וכאלו מסרת דבר זה לחלוטין ביד המזל וכאלו ח"ו דבר זה הוא למעלה מיכולתך וזה שהטיחה דברים כלפי מעלה. ואמנם כל דברי רז"ל המה בחידות וברמזים וחנה בשמה דייקא ושם רמז ומספר. ורמוז בפסוק ובמה יודע כי מצאתי חן וגומר ונפלינו וגו' ושם תראה כי מציאת החן הוא במופלא וע"ש בפירוש הרמב"ן. והתפללה על ה' ואם תזכה ותבין דברי הרמב"ן בפירוש התורה בפסוק היפלא מה' דבר. וסיום דבריו שם שרש"י הרכיב בו שני ענינים אז תבין יותר מה שאמרו שהטיחה דברים כלפי מעלה. גם דברי ר' אליעזר משום ר"י בן זמרא כאן בפסוק מדברת על לבה שאמרה דדים שנתת על לבי לא להניק בן שגם זה רמז היא שהתפללה להיות יונק משדי אמו ודי בזה והמשכיל יבין אמרי בינה. וידע גם טעם השנים שקיצבה לו שישב שם עד עולם שכ"ז רמוז במה שאמרו שהטיחה דברים כלפי מעלה:

דף ל"ב ע"א משה הטיח דברים וכו' שנאמר ויתפלל וגו' אל תקרי וגו'. עיין מהרש"א בח"א ובשאר מפרשים שכלם נתקשו מה הטחת דברים מצינו למשה במתאוננים ומה הכריחו לר"א לומר אל תקרי וכו'. ונלע"ד דבהאי קרא לא נזכר כלל מה היתה התפלה ועיין בפ"י מיש בזה. ולי נראה דקאי על מה שלמעלה ממנו דכתיב ויצעק העם אל משה שהם כאשר בערה בהם האש צעקו אל משה שיעזרם ואותן הדברים שהמה צעקו אל משה הטיח משה הדברים כלפי מעלה כלומר אין צרכיהם תלוי בי רק עליך שאתה אביהם והרי זו כמו בפרשה שאחרי' שם שאמר משה האנכי הריתי לעם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כן כאן השליך דברי בקשתם על ה'. ולכן פירש רש"י כאן הטיח לשון זריקה. ולעיל גבי חנה ואלי' שהטיחו דברים וכו' לא פירש כלום כי שם אפשר לפרש שדברו קשות. אבל כאן לא דבר משה מאומה רק דבריהם של ישראל וצרכיהם השליך מעליו המשא וזרקו כלפי מעלה וכן גבי לוי שהטיח דברים כלפי מעלה פירש"י במס' סוכה דף נ"ג ע"א יטיח יזרוק וכו' לפי שגם לוי אמר עלית וישבת לך במרום ואי אתה משגיח על בניך ג"כ השליך צרכי ישראל על אביהם שבשמים: