צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 37

תוס' ד"ה אין הלכה כר"י וכו' ולהכי מייתי דר"א ור"א וכו'. והא דאיצטרכו להביא מר' אמי ולא סגי להו מדברי ר' יוחנן שאמר אני ראיתי את ר"י וכו' ואי משום דשמואל אמר הלכה כר"י משמי' דראב"ע שהרי אמר שמואל דלא צלי מוסף בנהרדעא וכן רב לקמן דאתמר ר"י ב"א משמי' דרבינא וכו' מ"מ הרי הלכה כר' יוחנן נגד רב ונגד שמואל ואפילו ר"י לחוד נגד תרוייהו עיין בנודע ביהודה שלי חי"ד סי' ך"ו והוא שם דף מ"א ע"ג ד"ה אמנם ע"ש. ורציתי לומר דמדברי ר"י ליכא הוכחה רק לסתור דברי ת"ק משמי' דראב"ע אבל לא דברי ר' יהודה דאולי הך עובדא הוה שלא בחבר עיר. אך כבר ביארתי לעיל בדברי הגמרא דעכ"פ מדברי ר' ינאי עצמו בצירוף סהדותי' דר' יוחנן שפיר מוכח דהלכה כחכמים דמתניתין ונראה דיותר ניחא להתוס' להביא מסתם גמרא דלהכי סידרו מסדרי הש"ס הך דר' אמי ור' אסי כאן להכריע כחכמים:

ד"ה והתני' טעה וכו' ל"ג לי' וכו'. הנה אם ל"ג לי' צריכין אנו לחקור הך עובדא דר' חייא ב"א באיזה תפלה הוה עובדא אי בשל שחרית ובריש ירחא ודאי הוה כדאמר לי' ר"ז דלא אדכר ריש ירחא וכו' וא"כ היא גופה מנ"ל לר"ז שהתפלל שנית משום טעות ודלמא מה דהתפלל שבית הוא תפלת מוסף. ודוחק לומר שראהו מתפלל שלש תפלות דהרי לא קאמר אלא דצלי והדר צלי גם דוחק לומר שאם הי' מוסף כי' לו לומר הלל בין שחרית למוסף דהרי עובדא ביחיד הוה דהרי השיב לר"ז בציבור שנו והרי הלל בר"ח להרבה פוסקים אין היחיד קורא אותו כלל. ועוד אטו זה חיוב שיאמרו תכף אחר תפלת שחרית. ואם הי' עובדא דרחב"א בתפלת המנחה קשה מאי השיב ר"ז מהך ברייתא שלא נזכר בה תפלת מנחה. ואפי' לדינא כתבתי לעיל בדברי הגמ' שבמנחה אין לסמוך על מה שאמר בערבית ועל כרחינו צריכין אנו לומר שעובדא דרחב"א הי' בתפלת ערבית. ולפי דברי התוס' דלא גרסי' בברייתא ערבית א"כ הדק"ל מה השיבו ר"ז מהך ברייתא שלא נזכר בה ערבית. ואם מדברי רב הוקשה לו שאמר שבערבית אין מחזירין משום שאין מקדשים החודש בלילה הי' לו לר"ז להביא מימרא דרב ולא הך ברייתא. ורציתי לומר דאף דלא גרסי התוס' ערבית בברייתא היינו משום דערבית בלאו האי טעמא דברייתא אין מחזירין אותו מטעמי' דרב אבל מ"מ ממילא שמעת מיני' מברייתא דבערבית אין מחזירין. דאם בשחרית שהתפלה הוא חובה ממש ואנשי כנה"ג שויוה חובה אין מחזירין מטעם שיכול לאמרו במנחה. ערבית שהיא רשות מצד עצמה אף שאנן שוינן עלן חובה במקום שאין מצוה אחרת כנגדה מ"מ קיל הוא משחרית אינו דין דא"מ אותו מטעם שיכול לאומרה בשחרית. ואמנם תינח לתרץ כן שטת התוספת. אבל שטת הרא"ש שבמוסף מחזירין אותו ולא סמכינן על תפלת מנחה לפי שאין התפלות סמוכים יחדיו זה אח"ז וא"כ ק"ו שבערבית אין לסמוך על שחרית אלא שבלא"ה בערבית אין מחזירין מטעמי' דרב אבל עכ"פ על ר"ז קשה מה הקשה מהך ברייתא. ולכן אבי אומר דגם עובדא דרחב"א הי' בצלותא דשחרית ומה שהקשיתי מנא ידע ר"ז דהא דהדר צלי הי' שצלי שחרית פעם שני דשמא ה' תפלת המוספין נראה דכיון דעובדא הי' בר"ח שהי' באמצע השבוע ויש בתפלת שחרית תפלת שמנה עשרה ובתפלת מוסף אין בה רק שבע ברכות שיער ר"ז בזמן השהות שהי' בתפלה שני' שודאי הוא תפלת ש"ע ברכות ולא שבע ברכות: סליק פרק רביעי. ונתחיל בעזה"י פרק חמישי: פרק חמישי שם אין עומדין וכו' כדי שיכוונו לבם למקום. כן הוא הנוסחא במשנה שבמשניות. וכן ברי"ף וברא"ש ועיין ברבינו יונה ובתוי"ט. ולענ"ד ליתן טעם על שכינו שם הבורא בכאן מקום הוא מוסר גדול להמתפלל שידע לפני מי הוא עומד והנה הק"בה נקרא מקום לפי שהוא מקומו של עולם וממילא מלא כל העולם כבודו ובכל מקום שהאדם עומד הרי הוא עומד לפניו יתברך ממש וכשהוא מדבר בתפלתו ברוך אתה וכו' וכיוצא בזה כל בקשות בברכות אמצעית הכל בלשון נוכח אתה חונן וכדומה הוא מדבר עם המלך פנים אל פנים כביכול לנוכח ובזה תבוא מורא גדול בלב אדם וכמו"ש רמ"א בריש א"ח שויתי ה' וגו' הוא כלל גדול וכו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הק"בה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה וכו' ע"ש ברמ"א לזה כיונו כאן במשנה שיכונו לבם למקום:

ובדרך רמז נלע"ד כי למקום עולה במספר רי"ו והוא גימטרי' גבורה. והכונה בזה כי באמת מה שנתן רשות לאדם הנברא מטפה סרוחה מלא אשמה שיבוא לבקש צרכיו מהק"בה מלך גדול ונורא ומה אנוש כי תזכרנו ולא עוד אלא שיעיז אנוש פניו לאמר בבקשה ממך תן לי חיים תן לי מזונות ן לי חכמה וכיוצא בזה זהו העזה גדולה מן האדם וחוצפא אי לאו שהק"בה בעצמו נתן לנו רשות ופתח לנו שער לבוא לפניו בבקשה ולא עוד אלא שהבטיחנו בתורתו לעשות בקשתינו כמו שנאמר ובקשתם משם וגומר ומצאת וכל ספרי הנביאים מליאים מזה וזהו ענוה גדולה מהק"בה והנה ע"י ההרגל הזה יש לחוש שהאדם ישכח שפלות עצמו ורוממות בוראו ומתוך ההרגל שרגיל עם המלך חברותא נמי איכא אבל באמת גבורתו של הק"בה וענותנותו קשורים זה בזה וכמו שאמרו בשלה מס' מגילה אר"י בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הק"בה (כך הוא הנוסחא בגמרא) שם אתה מוצא ענוותנותו והק"בה מתחיל בגבורתו אלא שמא מתוך כך תתיירא לבוא לבקש רחמים ממנו לכן סיים בענוה וכתיב כה אמר רם ונשא וגומר וכתיב בתרי' ואת דכא ושפל רוח וכאן מצדינו שאנחנו עומדים בתפלה וחשו חסידים הראשונים פן ע"י התפלה ששם רואים ענוותנותו של הק"בה פן ח"ו יחשוב האדם חברותא כלפי שמיא לכן היו שוהים שעה שיכונו לבם למקום דהיינו גבורתו של הק"בה שהיא קשורה בענותנותו. ואנשי כנה"ג שתקנו לנו התפלה פתחו ברכה ראשונה שהיא ברכת אבות והיא מלאה מענוותנותו של הק"בה שאנו אומרים או"א אלקי אברהם וכו' אין לך ענוה יתירה מזו שמיחד שמו על בשר ודם להיות נקרא אלקי פלוני כביכול כאלו זהו כבודו שהוא אלקינו כמדת מלך ב"ו שמייחס עצמו שהוא מלך על מדינה פלונית וכל ברכה זו היא מלאה מענוותנותו ומחסדו ובפרט בסיומה ומביא גואל וכו' למען שמו וכו' כאלו קדושת שמו תלוי בגאולתינו ובעבורינו כביכול אין שמו שלם היש לך ענוה גדולה וחסד גדול מזה וחששו אנשי כבה"ג שעי"ז ח"ו ישכחו רוממתו לכן סמכו לזה ברכה שני' שהיא גבורתו אתה גבור וכו' וכן בסופה מי כמוך בעל גבורות והכל ע פי דרשת ר' יוחנן שבמקום גבורתו שם ענוותנותו. גם יש לומר שיכוונו לבם שהוא גי' חסד למקום שהוא גי' גבורה לכלול השמאל בימין כמו שפירש"י בפ' בשלח בפסוק ימינך ה' נאדרי וגומר. וגבוה מעל גבוה יש לומר כי לבם הוא רומז לל"ב נתיבות החכמה שבתחלת ספר יצירה כי גם חכמה גי' חסד עם הכולל אך שהוא חסד עליון ויכוונו לב הוה למקום רומז למה דכתיב ואיזה מקום בינה. ולזה אתי שפיר הנוסח שבגמרא שיכוונו לבם לאביהם שבשמים דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ומשם בא הגבורה כדכתיב אני בינה לי גבורה ואין להאריך בזה כי כבוד אלקים הסתר דבר:

ודרך מוסר נלע"ד לקיים שני הנוסחאות הנוסחא שבמשניות שיכוונו לבם למקום עם הנוסחא שבגמ' שיכוונו לבם לאביהם שבשמים והמקום הזה שכיוונו כאן הוא המקום דכתיב ביעקב ויפגע במקום הוא המקום שהתפללו אבותיו על המקום הזה אמר יעקב וזה שער השמים. ועל המקום הזה אמר שלמה ותתפללו אל המקום הזה ושום תפלה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך שער הזה שהוא שער השמים וכל התפלות שמתפללים בכל העולם במקום שנתפזרו ישראל צריכין לילך עד הגיעם למקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים ולפי רוב מרחק הדרך יש להתפלות אחרות הדרך והדרכים בחזקת סכנה סכנת שודדים שהם הקליפות שנבראו בעונות ולפי רוב ריחוק הדרך צריך שמירה בדרך ולכן היו החסידים שוהים שעה שיכוונו לבם למקום ושם פתוח נגד שער השמים שיעלו לרצון לפני אבינו שבשמים ושהות שעה הוא לעורר עצמו בתשובה שלימה והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אח"כ בתפלתו לקיים וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' והתפלה מתוך מחשבה זו מתקבלת ברצון:

שם א"ל בכל עצב וגו'. הנה לעיל בעובדא דאביי קמי' דרבה הביא קרא וגילו ברעדה וכאן מביא קרא בכל עצב. ועיינתי בהלכות הרי"ף ולא גרים לעיל בעובדא דאביי ורבה שהשיב תפילין קמנחנא רק כאן בעובדא דר' ירמי' הביא שהשיב תפילין קמנחנא ורבינו יונה בפירוש הרי"ף הרגיש בזה. ועיינתי עוד ברי"ף ולעיל בעובדא דאביי גריס א"ל וגילו וכו' וכאן בעובדא דר"י גריס א"ל לא סבר מר וכו'. ונראה דלעיל אביי הוה בדח ורבה שהוא רבו גער בו דרך גערה לנוכח ולכן אמר לו וגילו ברעדה שהוא לשון ציווי לנוכח כשמדבר לרבים כי אחז לשון הכתיב ובחר בקרא זה שהוא לשון ציווי ולנוכח כרב המצוה את תלמידו ואביי לא השיב תפילין קמנחנא דרש"י פירש תפילין וכו' והם עדות שממשלת קוני עלי והיינו כיון שאינו מסר התפילין אנו רואים שמורא שמים עדיין עליו אפילו בשעת בדיחתו ובתלמיד היושב לפני רבו אין זה אות שמורא שמים עליו שגם אם רק מורא רבו עליו ג"כ אי אפשר לו לחלוץ התפילין שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו אבל בעובדא דר' ירמי' דהיה יתיב קמי דר"ז ור"ז הוה קבדח ואמר לו ר"י לא סבר מר דתלמיד המדבר לרבו ולכן לא אמר קרא וגילו ברעדה שהוא לשון צווי לנוכח רק הביא קרא בכל עצב שאינו לשון צווי ולא כמדבר לנוכח והשיב לו ר"ז אנא תפילין קמנחנא:

דף ל"א ע"א אייתי כסא דמוקרא. כתב מהרש"א בח"א שרמז להם בזה כי הוא תחלת עשייתו מן העפר ושבירתו היא מיתתו כן האדם יצירתו מן העפר ועומד למיתה וכו' עיין במהרש"א. והנה במ"ש דשבירתו היא מיתתו אני תמה דמה ארי' כלי זכוכית הלא כל הכלים שבירתן היא מיתתן כדקיי"ל לענין בור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ובאדם יש חילוק בין מת להוזק אבל בכלים נשתברו פטור דשבירתן היא מיתתן. ואם כוונת המהרש"א דכל הכלים כי נשתברו יש להם תקנה א"כ אדרבה גם כלי זכוכית דומים בזה לכל הכלים כמפורש בפ"ק דשבת דף ט"ז ע"א דגזרו טומאה בכלי זכוכית וכיון דכי נשתברו יש להם תקנה בכלי מתכת לכן שוינהו בכלי מתכת להיות מיטמאין מגבן ובכלי חרס הוא דאמר דנשתברו אין להם תקנה. והנלע"ד שהאדם דומה בכל דבר לכלי זכוכית שיצירתו מן העפר כמוהו וכי נשתברו יש להם תקנה גם האדם גם כי נשתבר ע"י פשעיו יש לו תקנה בתשובה וגם אין להם שום טהרה אם נטמאו רק בשבירה ששבירתן היא היא טהרתן שאין להם טהרה במקוה. עיין ברמב"ם פ"א מהל' כלים הלכה י"ג כך האדם אין לו טהרה אם נטמא בעוונותיו אין לו שום טהרה רק שבירת רוחו כמו"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה:

שם לישרי לן מר וכו וי לן וכו' כפל דבריו כי באמת סוף אדם למות והכל למיתה עומדים ולא שייך ע"ז וי לן אבל עקר מה דצוח וי הוא שלא נמות ח"ו מיתה כפולה בעוה"ז ובעוה"ב וע"ז שפיר השיבו לו הי תורה וכו' ואתי נמי שפיר מה שפירש"י הי תורה וכו' שיגינו עליו מדינה של גיהנם דלכאורה קשה גיהנם מאן דכר שמי' הלא הוא לא הזכיר רק אימת המיתה. ולפי מ"ש אתי שפיר:

שם כי הא דר' אושעיא וכו' מכאן מוכח שאין שום חולק על הא דר"א שהרי חשיב לה הלכה פסוקה. ובמס' ב"מ דף פ"ח ע"ב דקאמר ואב"א כי קאמר ר' ינאי וכו' אבל בחטין ושעורין וכו' וכ' רש"י שם בד"ה אבל חטין ושעורין וכו והא דאמר בעלמא גבי חבר שמת וכו' כר"א ואמר אדם מערים וכו' לית לי' האי תירוצא וכו' הנה פקח עיניך איך רש"י דייק בלשונו שלא פירש דר"א גופי' לית לי' האי תירוצא דר"א עצמו שפיר מצי סבר כהאי תירוצא דבמנחות דף ס"ז ע"ב שהובא שם הך דר"א ופירש"י שם בד"ה במוץ שלה כעין מאכל בהמה ואוכל בהמה פטור מן המעשר לישנא אחרינא במוץ שלה שלא יראה פני הבית וההפרש בין שני הלשונות הוא דלפירוש הראשון הכונה שיכניסה במוץ שלה וישאירנה במוץ שלה שלא ימרחנה לעולם ומחשב תמיד מאכל בהמה ופטור מן המעשר אלא שאעפי"כ אין האדם רשאי לאכול ממנה קבע מגזירת חכמים שאסרו קבע אפי' בעודה במוץ שמא יבוא לאכול לאחר מירוח ולהאי לישנא שפיר אתי הך דר"א אפי' להאי תירוצא דר' ינאי לא בעי פני הבית בחיטין ושעורין דהרי טעמי' דר"א לאו משום חסרון ראיית פה"ב הוא אלא מטעם שאכתי מאכל בהמה הוא. ולישנא אחרינא הוא מטעם שאינו רואה פה"ב. ולכן שם במנחות פירש"י שני פירושים. אבל בפסחים ובחולין ובנדה שהובא מימרא דר"א לענין חבר שמת והניח מגירה וכו' ששם מיירי שעתה כבר נתמרח וא"כ לא שייך מטעם מאכל בהמה וע"כ הטעם משום שלא ראה פה"ב ולכן בזה ודאי לא ס"ל כהאי תירוצא דאב"א בב"מ שם. ולכן כתב רש"י שם במס' ב"מ דהא דאמר גבי חבר שמת וכו' כדר"א לית לי' האי תירוצא אבל דברי ר"א עצמו שפיר אתיין גם להאי תירוצא דעכ"פ בעוד במוץ שלה הבהמה אוכלת אפי' בבית. ודברי ר"א הם הלכה פסוקה. ומסולק תמיהת בעל פ"י:

שם יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש ע"י דניאל וכו'. הא דלא אמר כבר מפורש ע"י דוד ערב ובוקר וכו' כדמייתי לקמן. ונראה דודאי אין הכוונה באמרו יכול יתפלל כל היום שלא יפסק שום רגע דתורתו ומלאכתו אימת א"ו הכונה שנתפלל פעמים אין מספר כפי רצונו וא"כ אין מדברי דוד שים ראי' דערב ובוקר וצהרים הי' מתפלל אבל לא אמר כמה תפלות הי' מתפלל בכל פעם. ולכן הוצרך להביא מדניאל דכתיב זמנין תלתא וכיון שכבר למדנו המספר שוב שפיר הביא ראי' ששלש תפלות הללו אינם בבת אחת אלא בשלשה זמנים ערב ובוקר וצהרים:

שם יכול משבא לגולה הוחלה. ופירש"י הוחלה כמו התחלה אבל קודם לכן לא הי' רגיל בכך. ולענ"ד קשה פירוש זה דמתחלה קאמר יכול יתפלל כל היום וכו' א"כ אי לאו קרא דדניאל הי' סבור להרבות בתפלה והביא לו ראי' מדניאל שאין להרבות יותר משלשה תפלות ביום ושוב הקשה יכול משבא לגולה וכו' ולהקשות למעט בתפלות דכן משמעות לשון לא הי' רגיל בכך משמע שאפילו שלשה לא הי' רגיל. ואילולי פירש"י הייתי אומר דהאי הוחלה לשון חולי הוא שמחמת צער הגלות הוחלה ולא הי' בכחו להרבות ביום יותר משלשה זימנין אבל קודם בעוד הי' בכחו הי' מרבה תפלות יותר:

שם כמה הלכתא גברוותא וכו' מדברת על לבה מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו. ויל"ד דבריש פרקין דבעי למילף מחנה לכובד ראש דחה דדלמא שאני חנה וכו' וא"כ היכי יליף כאן לענין כונת הלב דג"כ יש לדחות דשאני חנה דהוית מרירא לבא טובא לכן כיונה לבה ביותר. ונראה דבשלמא בתחלת הסוגי' דבעי למילף רק מחנה דחה דאין למילף מחנה אבל כאן לענין כוונת הלב שכבר אמר אבא שאול לעיל בברייתא סימן לדבר תכין לבם וגו' וילפינן שצריך כוונת הלב בתפלה שוב גם חנה שכיונה לבה הוא מפני שכן הוא הלכות תפלה ועיין מהרש"א בח"א שכתב דמה דאמר רב המנונא דילפי' מקראי דחנה הוא לאו דוקא דמהני קראי הוא דילפינן דכבר שמעינן להו מקראי אחרינא עיין בח"א. ואכתי איכא למידק דלפי"ז גם גבי כובד ראש לבתר דילפי' לי' לעיל מקראי אחרינא ג"כ שוב לא אמרינן גבי חנה שאני ומפרשינן דמה דכתי' בחנה והיא מרת נפש הוא מפני שכן דין תפלה וא"כ ה"ל לרב המנונא כאן בחשבו הלכתא גברוותא להתחיל במרת נפש מכאן שהמתפלל צריך כובד ראש. ונראה דכובד ראש באמת אינו מוחלט דהרי בברייתא שנינו שהמתפלל צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה והרי רב אשי עביד כברייתא. והרי"ף והרא"ש גרסי לעיל בתר דאמר ורב אשי עביד כברייתא דתני' אין עומדין וכו' ומכל זה משמע דברייתא ומתני' פליגי אהדדי ולכן לא חשבי' רב המנונא דלברייתא דחינן באמת גבי מרת נפש דשאני חנה:

שם מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון וכו'. עיין במהרש"א בח"א וברי"ף בע"י שנתקשו מה הוא הדבר שאינו הגון שראה בה כיון שכל מעשי' בתפלה הזאת המה הלכתא גברוותא ומה עלתה על דעת עלי לחשבה לשיכורה. ומהרש"א בשם רש"י בשמואל כתב שחשבה לשיכורה לפי שהתפללה בלחש ולא הי' דרכם להתפלל בלחש. ומהרש"א הקשה ע"ז וכי הי' דרכם לעשות שלא כהוגן שהרי באמת ילפי' כאן שיש להתפלל בלחש. ומהרש"א תירץ לפי שהרבתה להתפלל לכך חשבה לשיכורה. ואני אומר אלו ואלו דא"ח רש"י בנביאים ומהרש"א בח"א לדבר אחד כיוונו דבאמת יש הפרש בין המתפלל ביחיד למתפלל עם הציבור כמבואר בש"ע סי' ק"א דביחיד יש לפעמים היתר להשמיע קולו אבל בציבור בכל גווני אסור והנה חנה עמדה אז בעזרה לפני מזוזת היכל ה' והתפללה כמפורש בפסוק ובודאי היו שם מקום תפלה ונתקבצו הרבה להתפלל ואמנם חנה הרבתה להתפלל והאריכה בתפלתה זמן גדול וביני לביני סיימו כל האחרים את תפלתן ונשארה היא לבדה עומדת בתפלה ודרכם הי' כשמתפללים עם הציבור היו מתפללים בלחש אבל כשמתפללים ביחיד לא הי' דרכם להתפלל כ"כ בלחש עד שקולו לא ישמע כלל ועלי כיון שראה שהרבתה להתפלל וכבר סיימו כל העומדים שם את תפלתן ואעפי"כ קולה לא ישמע לכן חשבה לשיכורה:

רש"י ד"ה לשרי וכו' שירה. כוונת רש"י לפי שלקמן דף מ"ו ע"א אמרו לר' זירא האי לישנא ממש לישרי לן מר והתם פירושו על ברכת המוציא שיבצע הפת ויברך המוציא וכאן אין שייך לפרש כן דלא שייך ע"ז מה דאמר להו וי לן וכו' לכן פירש"י דכאן פירושו של לשרי הוא שירה:

ד"ה אסור בהכאה וכו' כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה. כונת רש"י בזה שלא תאמר דהך ומועלין בו היינו מדרבנן ועיין בתר"י לכן כתב רש"י כלומר שמביא קרבן מעילה לומר שמועלין מן התורה. ואמנם כפל הלשון אסור בהנאה ומועלין בו שאם מועלין בו פשיטא שאסור בהנאה. ועלה בדעתי דזה מתרץ באמרו כלומר ורצונו דאי הוה קאמר רק מועלין בו הייתי א מר דהיינו מדרבנן אבל כיון שאמר כבר אסור בהנאה אם כן ע"כ מה שקאמר שוב מועלין בו היינו קרבן מעילה. ועוד נלע"ד דהאי דינא דהמקיז דם בבהמת קדשים כולל כל הקדשים בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים ובקדשים קלים ליכא מעילה גם בדם הקזה דלא חמיר דם היוצא מחיים מגוף הבהמ' שאין מעילה בקדשים קלים רק לאחר זריקה באימורין. ואמנם אף דליכא מעילה בדם הקזה של קדשי' איסורא דאורייתא איכא כ"כ הכ"מ בפ"ב ממעילה הל' י"א בשם הרא"ש וא"כ מילי מילי קתני המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה היינו בקדשים קלים ומועלין בו היינו בקד"ק. ועיין מה שנפרש בדברי התוס':