צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 36

דף ל' ע"א לעולם לשתף אנשי בהדי ציבורא וכו'. נראה הא דנקט מתחלה בגמרא הך צלותא בלשון יחיד ומ"ש מתפלה קצרה של מהלך במקום סכנה או במקום גדודי חי' ולסטים במשנתינו ובברייתא דכולם נתקנו בלשון רבים. וצ"ל דהני משום דהם במקום סכנה שהשטן מקטרג בשעת הסכנה צריך יותר רחמים לכך נתקנו בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת בזכות הרבים משא"כ כאן תפלת הדרך שמיירי שהולך בדרך שלא במקום סכנה עלה מתחלה על דעת הש"ס שאומר בלשון יחיד וקאמר אביי לעולם וכו' ומדויק אמרו לעולם ורצונו בזה דבין מהלך במקום סכנה ובין שלא במרום סכנה לישתף בהדי ציבורא ויאמר בלשון רבים ואביי על כל תפלות קצרות קאי. ובזה הונח לן לשון רש"י בד"ה לישתף וכו' אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד וכו' ולכאורה תפלה קצרה מאן דכר שמה וברש"י שבאלפסי באמת הגירסא אל יתפלל תפלה זו. ולפמ"ש גירסת רש"י כאן נכונה ואביי על כל תפלה קצרה קאי ומאותן תפלות קצרות שבמשנתינו ובברייתא דת"ר הי' מהלך במקום גדודי וכו' יליף להך דהכא:

שם והלכתא הביננו מעומד וכו'. לשון והלכתא אינו מדויק כיון שלא נזכר מתחלה שום פלוגתא בזה וסתם ה"ל למימר מה איכא בין הביננו וכו' הביננו בעי לצלויי ג' קמייתא וכו' ומעומד וכי מטא לביתי' וכו' ותפלה קצרה לא בעי ג' קמייתא וג' בתרייתא ומיושב וכו' והרי"ף והרא"ש באמת לא גרסי והלכתא ואולי קיצרו בלשונם. ואלמלא דברי התוס' בד"ה והכי מצלי לה שכתבו אתפלת הדרך קאי וכו' הייתי אומר דעל כל תפלות קצרות קאי ובאשר פירשתי דברי אביי דקאי על כל תפלות קצרות כן פלוגתייהו דרב ששת ורב חסדא על כל תפלות קצרות שבמשנה וברייתא ועל תפלת הדרך קאי ובכולהו ס"ל לר"ח מעומד ור"ש ס"ל מהלך ושייך שפיר והלכתא שהכריע סתמא דתלמודא כר"ש דתפלה קצרה בין מעומד ובין מהלך אבל מה אעשה והתוס' לא כתבו כן וגם הרי"ף והרא"ש הכריעו בתפלת הדרך כר"ח ובתפלה קצרה כהך והלכתא דאפילו מהלך. ואמנם מדברי הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' תפלה שכתב הי' מהלך במקום סכנה כגון במקום גדודי וכו' מתפלל ברכה אחת או"א צרכי עמך וכו' ומתפלל אותה כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכו'. ולכאורה קשה הא בגמרא סתם קאמר דתפלה קצרה בין מהלך ובין עומד ולמה כתב הרמב"ם שאם יכול לעמוד וכו' ואין דרכו של רבינו לחדש דבר מדעתו אלא ודאי שהרמב"ם ס"ל כמו"ש דפלוגתא דר"ח ור"ש על כל תפלה קצרה קאי והכריע הגמרא כרב ששת וכיון דר"ש עצמו אמר מהיות טוב וכו' דאם יכול לעמוד עומד א"כ גם על צרכי עמך אמר כן ולכך מסיק הרמב"ם שאם יכול לעמוד עומד ועיין בכ"מ שם. ודע כי תמה אני על רבינו הגדול הרמב"ם שלא מצאתי שהביא כלל בחבורו לא בהל' תפלה ולא בהלכות ברכות גוף תפלת הדרך לא הברכה בכלל ופשיטא פרטי' דהיינו אימת ועד כמה והיכי מצלי לה רק ראה זה הביא בפ' יו"ד מהל' ברכות הלכה כ"ה הנכנס לדרך וכו' ואם יצא בשלום אומר מודה אני וכו' שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום וכו' ותצילני מכף אויב ואורב בדרך. וזו היא התפלה הנזכרת בברייתא בפ' הרואה דף ס' ע"א ביצא מן הכרך. והנה בדברי רבינו הגדול ודאי אין לפרש שכוונתו בתפלה זו גם על תפלת הדרך המוזכר כאן שהרי לא סיים בה שום ברכה ועיין ב"ח ופרישה סי' ר"ל שפירשו באמת דהך תפלת הדרך הנזכר כאן בפרקין והך דפרק הרואה תרי ענינים נינהו ואפילו לדברי הב"י בסי' ר"ל שפירש דחדא נינהו וכ"כ בש"ע בסי' ר"ל ס"א שכתב יצא בשלום אומר מודה אני וכו' שהוצאתני וכו' וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום עד ברוך וכו' שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנכתבו היא וכל דיני' בסי' ק"י עכ"ל הש"ע. נראה דיש מקום לפרש כן דברי הטור וקיצר הטור וכתב רק התחלת תפלת הדרך וסמך עצמו על מה שכבר כתב בס' ק"י וכן יש יכולת לפרש דברי הברייתא בפרק הרואה ואף שאין לומר שהברייתא סמכה עצמה על ת"ה המוזכר כאן שהרי זה המוזכר כאן אינו ברייתא. אכתי איכא למימר שבהברייתא באמת הי' שנוי כל ת"ה עם סיום הברכה רק הגמרא קיצרה בהעתקת הברייתא ומסדרי הש"ס סמכו עצמם על נוסח ת"ה הנזכר כאן. אבל רבינו הגדול שלא מצאנו לו בכל חבורו שהזכיר כלל סדר ת"ה ובסוף פרק י' מהל' ברכות העתיק רק דברי הברייתא ודאי אין כוונתו על ת"ה בסיום הברכה והשמיט כל ת"ה עם פרטי' לגמרי והוא דבר תימה. ותמהני על כל נושאי כליו שלא הרגישו בזה. עוד נראה לדקדק על מה באמת הך ברייתא בפרק הרואה נוסחת התפלה בלשון יחיד תוליכני לשלום ותצעידני וכו' הלא עדיף לישתף נפשו בהדי ציבורא ואפילו אם נימא שאביי הוא שחידש זה אבל הברייתא לא הקפידה בזה כשם שלא הקפיד כאן בסוגיא זו עד שאמרה אביי מ"מ קשה על הש"ע בסי' ר"ל שהעתיק תפלה זו כלשונה שבברייתא ומסיים וזו היא ת"ה וכו' והרי הש"ע בסי' ק"י דקדק לכתוב בלשון רבים כדברי אביי ומדוע כאן כתב לשון יחיד. ונלע"ד דכאן דמיירי ביוצא מן הכרך וכולל תפלת הדרך עם ההודאה שנותן לשעבר על יציאתו מן הכרך והודאה זו ודאי צריך לומר בלשון יחיד שצריך לומר שהוצאתני מן הכרך וכו' דכאן לא שייך לשון רבים וכיון שמתחיל בלשון יחיד מסיים שוב כל התפלה בלשון יחיד. וזהו טעמה של הברייתא בפ' הרואה אבל כאן בסוגיא זו וכן הש"ע בסי' א מיירי ביוצא לדרך מביתו ומעירו שלא מן הכרך שאין שם הודאה לשעבר כלל רק תפלה לעתיד אמר אביי לעולם לישתף בהדי ציבורא:

שם השכים לצאת וכו' מביאין לו שופר וכו' מגילה וכו' ולכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון וכו' מתפלל ולכשיגיע זמן ק"ש וכו'. הנה ברישא לא נקט בהשכמתו ומתפלל ולפי"ז משמע שממתין בתפלתו עד אחר ק"ש ולפי"ז הי' לו לסיים וכשיגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל. ועוד היא גופה קשיא למה לא ישכים גם תפלתו כיון דלתק"מ תפלה מעומד עדיף. ונראה דהכל נכון דהתוס' בד"ה מסמך גאולה וכו' הקשו דכאן משמע דתפלת י"ח כשמתפלל בדרך מותר להתפלל במהלך ומ"ש מהביננו דמסקינן לעיל דמעומד דוקא וי"ל דשאני הביננו שהיא קצרה ואין בה ביטול דרך. והקשה הרשב"א בחידושיו דהרי כאן משמע אפילו ביום טוב דהרי קתני שופר ותוקע והרי ביו"ט אין כאן אלא ברכה אחת באמצע וא"כ מה בינה להביננו ונשאר בקושיא. ואני אומר דלכך דקדק התנא ברישא דמיירי בשופר דהיינו יום טוב ומיירי במגילה דהיינו חול ולכך לא הזכיר תפלה בהשכמתו דביו"ט ודאי מניח תפלה עד אחר ק"ש לסמוך גאולה לתפלה שהרי יקיים סמיכות גאולה לתפלה וגם תפלה מעומד דתפלת יו"ט שהיא רק ברכה אחת באמצע הרי היא כהביננו שגם בדרך צריך לעמוד וגם לא סיים לכשיגיע וכו' קורא ומתפלל שהרי בפורים שמתפלל שמנה עשר ברכות אינו יכול להתפלל בדרך מעומד ותפלה מעומד עדיף בביתו בהשכמה ולכך לא הזכיר תפלה כלל ובסיפא דהשכים לישב בקרון וכו' דודאי מיירי בחול פסיק ותני שמתפלל בביתו והא דלא כלל מגילה וקורא עם קרון וספינה היינו משום דרצה לשנות יחד שופר ולולב ומגילה. ורשב"א פליג בסיפא והה"ד ברישא גבי מגילה וקורא דלרשב"א ממתין בתפלה עד אחר שיקרא ק"ש:

שם ר"א מצלי בהדי ציבורא וכו'. לפי שטחיות הסוגיא הך דר"א היינו ג"כ בשבתא דריגלא כמו עובדא דמרימר ומ"ז. ולדעת הגהת אשרי בפ"ק הביאו רמ"א בריש סי' קי"א בהג"ה שבשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה. צ"ל דהא דאמר ד"א טריחא לי מלתא היינו לאחר הדרשה אפילו רק כדי להתפלל לחוד ומה שאמרו לו שוב ולעבד מר כאבוה דשמואל ולוי אף שכבר אמר להם דטריחא לי' מלתא לאחר הדרשה אפילו רק כדי תפלה היינו שיתפלל אחר הנץ החמה אבל אבוה דשמואל ולוי הקדימו להתפלל תיכף בעלות השחר ובודאי כל כך לא היו מקדימין הדרשה ומה שהשיב להם לא חזינא לרבנן קשישי דעבדי הכי אין הטעם משום סמיכות גאולה לתפלה רק הטעם שלא רצו להתפלל קודם הנה"ח דכתיב יראוך עם שמש. ומה שהתפלל מיושב תוך הדרשה ולא המתין עד שיבוא לביתו ג"כ אין הטעם משום סמיכות גאולה רק שהי' מתיירא שיומשך הדרוש עד שיעבור זמן תפלה. ודע דעכ"פ צריך לומר ששני מתורגמן היו לרב אשי בשעת הדרשה דאל"כ מתורגמן עצמו אימת קרי ק"ש ואימת התפלל:

שםר"י היינו ת"ק. ויל"ד דת"ק דקאמר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר היינו שאנשי כנה"ג לא תיקנו תפלה זו רק בחבר עיר וא"כ אם היחיד רוצה להתפלל תפלה זו אינו רשאי והוה ברכה לבטלה ובפרט תפלת מוסף דלא שייך בה נדבה. אבל דקאמר היחיד פטור היינו משום דש"צ מוציאו אבל עכ"פ הברירה בידו אם אינו רוצה לצאת בתפלת הש"צ ודאי שאין הש"צ מוציאו על כרחו ויכול להתפלל לעצמו וכן מורה לשון פטור וא"כ איך קאמר ר"י היינו ת"ק. ונראה דודאי לפ"מ דמסיק דאיכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר דלר"י היחיד חייב א"כ חזינן דטעמי' דר"י דבחבר עיר פטור היינו משום שכיון שיש באותו עיר חבר עיר הש"ץ מוציאו אפי' אינו עמו בבה"כ ואינו שומע אעפי"כ הוא מוציאו ולכך בעיר שאין שם חבר עיר בלל ואין שם ש"צ שיוציאו חייב היחיד ומינה דאפילו במקום שיש חבר עיר כיון שעבר הטעם משום שהש"צ מוציאו א"כ אם היחיד אומר אינני רוצה לצאת בתפלת הש"ץ ודאי שאינו מוציאו בע"כ ויכול הוא להתפלל לעצמו ולכך אמר ר"י לשון פטור ובדיוק אמר זה לשון פטור חיובא הוא דליכא וכנ"ל. אבל המקשה שהקשה ר"י היינו ת"ק א"כ הרי חזינן שהי' סבור דגם ביחיד שלא בחבר עיר ג"כ סובר ר"י דיחיד פטור ולפי"ז ודאי שאין לפרש טעמי' דר"י משום שש"ץ פוטרו שהרי אפי' במקום דליכא ש"ץ כלל ג"כ פוטר את היחיד וא"כ גם לר"י הטעם שאנשי כה"ג לא תיקנו על היחיד ואז ע"כ צריכין אנו לומר דלשון פטור דקאמר ר"י לאו דוקא הוא ואיסורא נמי איכא וא"כ לפי סברתו שפיר קאמר ר"י היינו ת"ק. ולמסקנא דמסיק א"ב יחיד שלא בחבר עיר באמת איכא עוד כ"מ דלרבנן אין היחיד רשאי להתפלל מוסף ולר"י הברירה בידו אם רוצה שלא לצאת בתפלת הש"ץ רשאי להתפלל לעצמו ולכך קאמר לשון פטור. ואין להקשות א"כ לקמן ע"ב דמייתי ראי' דאין הלכה כר"י וכמו"ש התוס' שם בד"ה אין הלכה וכו' דלהכי מייתי דר' אמי ור"א וכו'. ולפמ"ש קשה ודלמא ר"א ור"א לא היו רוצים לצאת בתפלת הש"ץ. ונראה דר' אמי ור"א בודאי תורתן אומנתן היו ואע"ג דמבטלין מתורה בין לתפלה ובין לק"ש כל שאינו כמו רשב"י וחבריו מ"מ אם היו יכולים לצאת בשל ש"ץ אפילו אינם עמו בבי כנישתא לא היו גורמים לעצמם ביטול תורה להתפלל בפני עצמם ומדלא יצאו בשל ש"ץ מכלל שאין הש"ץ מוציאם כיון שאינם שומעים תפלתו:

ע"ב אני ראיתי את ר"י דצלי והדר וצלי נראה דזה הי' בשבת ולכך ליכא למימר דהא והדר וצלי הוא משום שלא הזכיר של שבת שטעה והתפלל תפלת חול שהרי ראה שצלי והדר צלי א"כ ראה שגמר תפלתו ופסע לאחוריו בסיום התפלה ובזה אם הי' ר' ינאי טועה בראשונה והתפלל של חול הי' ר' יוחנן מרגיש בשיעור אורך התפלה דשל חול היא תשעה עשר ברכות ושל שבת שבע ברכות משא"כ לקמן בעובדא דרחב"א שהי' בר"ח שפיר קאמר ר' זירא דאי משום דלא אידכר דר"ח דבשביל חסרון יעלה ויבוא בתפלת י"ח אין ההרגש ניכר בשיעור הזמן:

שם ודלמא מעיקרא לא כוין דעתי'. הקשה מהרש"א הרי לקמן קאמר אי משום דלא כיין והא אמר ר"א לעולם ימוד עצמו אם יכול לכוין ואם לאו לא יתפלל. ועלה במחשבתי לומר דעד כאן לא החליט ר"א לומר ואם לאו אל יתפלל אלא בת"ע שהיא רשות ודומה קצת לתפלת נדבה דעל זה נאמר למה לי רוב זבחיכם אבל בשחרית ומנחה שהם חוב ע"ז לא החליט ר"א לומר ואם לאו אל יתפלל ועובדא דר' ינאי בשחרית הוה שהרי התפלל באמת אחרי' מוסף ולכך שפיר קאמר דלמא מעיקרא לא כוין דעתי' משא"כ עובדא דרחב"א אולי הי' בערבית ולכן קאמר ל' מדר"א דאם לא יוכל לכוין אל יתפלל ואמנם לקמן יבואר בדברינו דגם עובדא דרחב"א על כרחך דלא הוה בערבית וא"כ הדק"ל. ונראה דדוקא בתפלת ש"ע שעקרה על בקשת צרכי האדם ואם לבו בל עמו הלא ע"ז נאמר ויפתוהו בפיהם וגו' בזה אמר ר"א אל יתפלל דאיך יעיז פנים לבקש צרכיו ולבו רחק מבוראו אבל בתפלת שבת שאינה לבקש צרכיו רק להזכיר קדושת היום אפשר שבזה לא אמרינן ואם לאו אל יתפלל. ולעיל הוכחתי דעובדא דר"י הי' בשבת ולכן שפיר קאמר ודלמא מעיקרא לא כוין דעתי':

שם פוק חזי מאן גברא רבה וכו'. ואין להקשות למה הוצרך ר"י לאסהודי משמי' דר' ינאי מחמת שראה שצלי והדל צלי הלא בפירוש אמר ר"י פוק קרא קראוך לברא דאין הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע. דאי מהא אכתי לא שמעינן דהלכה כחכמים דדלמא כוונתו שאין הלכה כר"י אלא כת"ק אליבא דראב"ע ויחיד אפילו שלא בחבר עיר פטור. לכך הוצרך ר"י לאסהודי שראה דצלי והדר צלי. ואמנם עכ"פ מדברי ר' ינאי עצמו בצירוף אסהדותי' דר"י משמי' שמענו שאין הלכה לא כת"ק אליבא דראב"ע ולא כר"י אליבא דראב"ע רק כחכמים וחייב היחיד בכל גווני בתפלת המוספין. ועיין בדברינו בדברי התוס' בד"ה אין הלכה:

שם והתניא טעה ולא הזכיר וכו'. הנה אם טעה במנחה ולא הזכיר של ר"ח לא נזכר בברייתא זו אף לפי נוסחא שלפנינו דגרס טעה בערבית וכו' וכן טעה במוסף וכו' אבל טעה במנחה לא נזכר. ונראה משום דאינו יכול לומר מפני שיכול לאמרו בערבית שהרי בלילה שוב אינו ר"ח ואפילו אם ר"ח שני ימים מ"מ ממ"נ חדא מינייהו חול. ואפי' לפמ"ש לעיל בחידושינו דף ך"ו ע"ב בתוס' ד"ה טעה וכו' לסלק השגת הספר בנין אריאל מעל מג"א בס"ס ק"ח וכתבתי דכשם שנתנו לראש השנה קדושת יומא אריכתא משום שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה כן הוא בכל החדשים. היינו לענין דיעבד שכבר עבר היום ראשין של ר"ח שיתפלל ערבית שתים. אבל שיסמוך לכתחלה ולא יחזור להתפלל מכחה בעוד יום שיזכיר בערב ודאי אינו ראוי כי שמא בלילה אינו ר"ח. ועוד שלעיל כתבתי לדידן שכבר קבעו לנו החדשים כתבתי שלכל חדשים שתיקנו להם שני ימים נתנו להם דין יומא אריכתא. אבל הברייתא נישנית בימי התנאים ואז עדיין היו מקדשים ע"פי ראי' כי הקביעות שלנו לא נתקן עד הלל בנו של ר' יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש וכשהיו מקדשי' ע"פי הראי' ודאי מספק היו עושים שני ימים ולכן לא נזכר בברייתא זו טעה ולא הזכיר במנחה כי בזה ודאי מחזירין אותו:

שם במוספין אין מחזירין וכו'. וברא"ש וברי"ף לא גרסי בבא זו. והרא"ש כתב להדיא להיפך שאם טעה במוספין מחזירין אותו וכתב טעמו דדוקא בשחרית סמכינן על מוסף משום שרגילים להתפלל כאחד הוא דסמכי' מתפלה לתפלה אבל לא ממוסף למנחה עיין ברא"ש. ולענ"ד בלא"ה אין שום סברה במוסף לומר שיסמוך על מה שיזכיר במנחה דבשלמא הני ג' תפלות דהיינו שמ"ע הזכרת היום שוה בהו זה כזה מזכירין קדושת היום בעבודה אבל מוסף שעקרה נתקן להזכיר קרבן מוסף ואם טעה ולא הזכיר הקרבנות מה יועיל לזה הזכרת המנחה שאין שום זכרון להקרבן. ואמנם כיון שרבינו הרא"ש נתן טעם אחר בזה מכלל שס"ל לרבינו הרא"ש שגם ידי תפלת מוסף יוצא בדיעבד אם הזכיר רק קדושת היום אפילו לא הזכיר מן הקרבנות דבר ומדברי התוס' מוכח דגרסי כאן גם טעה במוספי' שהתוס' בד"ה והתני' וכו' כתבו דל"ג טעה וכו' בערבית וכו' דהא אמרי' בסמוך וכו' לפי שאין מקדשין וכו' א"נ אי איתא אגב אחריני נקיט לי' עכ"ל התוספת ואי ס"ד דהתוס' לא גרסי הכא דטעה במוספין א"כ לא נזכר בברייתא זו רק טעה בערבית וכו' טעה בשחרית ואיך שייך לשון אחריני לשון רבים שהרי חוץ ערבית ליכא כאן רק טעה בשחרית א"ו שהתוס' גרסי גם טעה במוספין וגם במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה במנחה וא"כ מוכח שגם התוס' סברי שאם לא הזכיר בתפלת מוסף שום זכר מהקרבנות והזכיר רק קדושת היום יוצא. ועפי"ז תמה אני על המג"א בסי' רס"ח שהמחבר בסעיף ו' כתב הטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו אינו חוזר וי"א שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר וכתב המג"א בס"ק ט' שלא מצא מחלוקת בזה ונ"ל שהרב"י ס"ל וכו' ומ"מ נ"ל דלא דמי דהתם עכ"פ הזכיר קרבן מוסף וכו' ע"ש במג"א. ולפמ"ש הרי התו' והרא"ש שניהם חולקים על י"א הללו וס"ל דגם ידי מוסף יוצא בשל מנחה וגם רש"י ב"כ גרס כאן טעה במוספין שהרי רש"י פירש עלה שהתפלל אתה חונן:

רש"י ד"ה דצלי והדר צלי וכו' ש"מ לית לי' דראב"ע. כונת רש"י דודאי דר"י משמי' דראב"ע אמר ר' ינאי בהדיא שאין הלכה כר"י והך אסהדותי' דצלי וכו' הוא להוכיח דלית דראב"ע דהיינו ת"ק משמי' דראב"ע וכמו שביארנו בגמרא:

ד"ה בציבור שנו וכו' ובה"ג מפרש לה בש"צ משום טרחא דציבורא וכו'. וד"ה טעה ולא הזכיר במוספין שהתפלל אתה חונן. הנה שינה רש"י הסדר ורשם תחלה דבור בציבור שכו המאוחר בגמרא ואח"כ דבור במוספין המוקדם. וגם מה בעי רש"י בזה שפירש שהתפלל אתה חונן ופשיטא שהוא כן שאין שם טעות אחר במוסף שאם התחיל ראשי חדשי' שוב סרכי' נקט ואתי. ונראה דהטור בסי' קכ"ו מביא פלוגתא בין סמ"ג וסמ"ק אם הך דינא הה"ד בשבת ויו"ט או דוקא בשל ר"ח. וכתב הטור דמסתברא דהה"ד בשבת ויו"ט דמ"ש. והב"י הכריע דדוקא בר"ח.. ומה שהקשה טור דמ"ש ר"ח משבת ויו"ט תירץ הב"י דבר"ח איכא ביטול מלאכה לעם ואיכא טרחא דציבורא לבטלם ממלאכה אבל בשבת ויו"ט ליכא ביטול מלאכה לעם. ואומר אני דלפי"ז אם חל ר"ח בשבת ושכח של ר"ח אפי' הזכיר של שבת מחזירין אותו שהרי בו ביום ליכא ביטול מלאכה. והנה בלשון הברייתא טעה ולא הזכיר וכו' בשחרית וכו' במוספין וכו' הנה בשחרית אתי שפיר שהרי התפלל שחרית אלא שטעה ולא הזכיר של ר"ח אבל במוספין אינו מדוייק שהרי לא התפלל תפלת מוסף כלל ואיך שייך שטעה במוספין. ואעפי"כ ע"כ מוכרחים אנו לפרש כן וברייתא דחקה ומוקמה נפשה. והנה הי' לנו מקום לפרשה בריוח ומיירי בר"ח שחל בשבת והתפלל מוסף של שבת אלא שטעה ולא הזכיר בה של ר"ח ושייך שפיר לשון במוספין. ואמנם כ"ז קודם דאתמר עלה בציבור שנו אבל כיון דאתמר עלה בציבור שנו ולפי זה מה שפרשה בה"ג משום טרחא דציבור והטרחא הוא הביטול מלאכה א"כ ע"כ דברייתא בחול איירי ולא בשבת וע"כ אנו מפרשים אותה שהתחיל אתה חונן. אבל אלמלא פירושו של בה"ג היינו מפרשים טעה במוספין שהתחיל תכנת שבת. ובזה תבין טעמו של רש"י שאיחר לרשום דבור במוספין עד אחר שהביא פירושו של בה"ג: