צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 35

שם למדנו וכו' ונזכה בהם לחיי עוה"ב. הנה לעיל כתבתי דרך דרוש. ואמנם בדרך קצרה נלע"ד שלא בשביל קבלת פרס הם מבקשים חיי עוה"ב רק לכבוד רבם אמרו זה להורות כי קשה בעיניהם פרידתו מהם שלא יזכו שוב לקבל פניו ואמנם זאת היא קצת נחמתם אולי יזכו לקבל פניו בעוה"ב ואמרו לו שזה ודאי הוא שהוא מזומן לחיי עוה"ב וביקשו ממנו ילמדנו א"ח שגם הם יזכו לחיי עוה"ב ויקבלו פניו שם:

שם הזהרו בכבוד חבריכם. לעיל פירשנו שחבריכם קאי על הק"בה ואמנם אין הדבר יוצא מידי פשוטו ובודאי גם על חבריכם ממש ג"כ כיון ר"א הגדול ונלע"ד על פי דאמרי' לעיל דף י"ז ע"א שהעושים שלא לשמה נוח לו שלא נברא וכתבו רש"י ותוס' דהיינו בלומד לקנטר אבל בלומד שיקראהו רבי על זה אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה וזהו כוונת התנא כאן הזהרו בכבוד חבריכם ואם אתם נזהרים בכבודם בודאי שלא תלמדו לקנטר אותם ואז בודאי תזכו לחיי עוה"ב. שאפילו אם יהי' תחלת כוונתכם שלא לשמה תבואו לעשות לשמה ותזכו לחיי עוה"ב. ובזה ניחא מה שהקדים מעשה דר"א למעשה דריב"ז והרי מעשה דריב"ז קדים שהרי ריב"ז הוא רבו דר"א. ולפמ"ש ניחא דמעשה דר"א שייך לדלעיל לתפלת רנב"ה שלא יכשלו חבירי ואשמח בהם והלומד לקנטר ודאי ששמח בכשלון חביריו:

שם והכינו כסא לחזקי' מלך יהודה. נלע"ד שבא לקראתו מלך ממלכי בית דוד לפי שהלל הי' מזרע דוד משפטי' בן אביטל ועיין בכתובת דף ס"ב ע"ב ומיום שקיבל הלל הנשיאות לא פסק מזרעו ואמנם רשב"ג נהרג בעשרה הרוגי מלכות ובנו ר"ג שהוא ר"ג דיבנה קטן הי' אז וקיבל ריב"ז הנשיאות ולהראות לו שאין לדוד המלך תרעומת עליו על שקיבל הנשיאות ולא הי' מזרעו לכן בא חזקי' שהוא ממלכי בית דוד לקראתו. גם רמז בזה שאחר מותו לא יושיבו את בנו במקומו רק יחזרו הנשיאות לזרע הלל שהוא מזרע דוד ולכן אמר הכינו כסא לחזקי' מלך יהודה והיינו כסא של הנשיאות:

שם הני י"ח כנגד מי א"ר הלל וכו' ר"י אמר וכו' אמר ר"ח וכו' ויל"ד למה באוקימתא דר"י אמר בלשון רב יוסף אומר שהוא לשון פלוגתא דפליג על טעמ' דרב הלל ובאוקימתא דר"ת אמר אמר ר"ת שמורה שאינו בא לחלוק על טעמים ראשונים ואם יש לומר דהא והא איתא דכנגד אזכרות וגם נגד חוליות תקנוהו א"כ גם באוקימתא דרב הלל ואוקימתא דר"י נמי נימא דהא והא איתא וכנגד הני והני תקנוהו. ונראה דהך דר"ה ודר"י המה סתרי אהדדי ואי הא איתא ליתא להאידך דבהבו יש י"ח שמות הוי' ממש ועם שם אל שבאל הכבוד הם תשסר ובק"ש ליכא שמות הוי' רק אחד עשר רק בצירוף שאר שמות הם י"ח וא"כ איך נוכל לקיים תרוייהו ולמחשב י"ח אזכרות בק"ש וי"ח אזכרות במזמור הבו וממ"נ או בחד מיותר או בחד חסר ולהכי על כרחך פליגי דמר חשיב רק שם המיוחד ומר חשיב גם שאר אזכרות:

רש"י ד"ה מההגיון לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא נלע"ד משום שלימוד המקרא גם האפיקורסים לומדים בשביל הלשון כמו שלומדי' שאר לשונות ואם לא תשגיח על בנך בילדותו רק על לימוד המקרא יכול להיות שתקח לו מלמד אחד משלהם כי גם הם יודעים ללמדו ומתוך כך בנך נמשך אחריהם גם בדיעות נפסדים. ובפרט בזמנינו שנתפשט התרגום אשכנזי וזה מושך לקרות בספרי הגוים כדי להיות בקי בלשונם ולכן הזהיר חדל מזה אבל חנוך לנער ע"פי דרכי התורה והושיבום בין ברכי ת"ח גם בילדותם בלמדם מקרא קח לו מלמד תלמיד חכם וירגילו תכף גם במשנה וגמרא. והרבה יש להוכיח ע"ז בדורינו שפשתה המספחת מאד ומן השמים ירחמו:

דף כ"ט ע"אחוץ מימות הגשמים וכו'. הקשה אחד מן התלמידים א"כ לעיל דף ט"ז ע"א דרמי אהדרי ברייתא דתניא מתפללים י"ח והתניא מעין י"ח למה לא משכי כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים וכולהו אליבא דר"ג ולפועלים הקילו בימות החמה אבל בימות הגשמים אפילו לפועלים לא הקילו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ונראה דלפועלים גם בימות הגשמים הי' להקל למכללי' בשומע תפלה דפועלים אפי' לכתחלה לא גריעי משאר כל אדם בטעה דמשני טעה שאני והא דלא משני דהא דתנן שמונה עשר היינו במוצאי שבת מפני הבדלה נראה דלא שייך פועלים במ"ש שאין דרך לשכור פועלים לעשות מלאכה בלילה ועיין בדברינו לקמן דף ל"ב ע"ב:

שם בציבור מ"ט וכו'. והא דלא פריך אי הכי גבורת גשמים נמי לא נחזרי' שישמע הש"צ. נראה דאיכא לאוקמי ביום ראשון של פסח דהיחיד מזכיר גבורת גשמים והש"ץ אינו מזכיר:

תוס' ד"ה ונכללי' בהבינינו וכו' וי"ל וכו'. נראה כוונתם דמה דאמרינן דבתחלת צלותא לא מטרד היינו אם הוא רגיל בנוסח זה כל מוצאי שבת והוא בתחלת צלותא לא מטרד אבל שם בנדה דמיירי רק במוצאי יוה"כ משום חולשא דתענית והיא רק פעם אחד בשנה אפי' בתחלת צלותא ג"כ מטריד:

ולפסק הלכה אם אומרים הבינינו במוצאי שבתות וי"ט. נחלקו הפוסקים הרשב"א בחידושיו דחה דברי שמואל מהלכה מחמת קושיית מר זוטרא ונכללי' מכלל הבינינו וכו' המבדיל בין קודש וכו' וכדמסיק בסוף דבתחלת צלותא לא מטריד והוכחתו מדרב ביבי דהוא בתרא קאמר כל השנה מתפלל הבינינו חוץ מימות הגשמים וכו' וכל השנה אפי' מוצאי שבתות משמע וכן פסק הרי"ץ גיאות. אבל דעת רוב הפוסקים רבינו האי והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ויתר גדולי הפוסקים דבשביל קושיות מר זוטרא לא דחינן דברי ר"נ משמי' דשמואל מהלכה כיון דלא קאמר תיובתא רק קשיא. והנה על כל אחת מהדיעות הנ"ל קשה לי. דעל דעת הרשב"א קשה דאיהו סובר דרב ביבי פליג עלה דשמואל ודייקינן מדאמר ר"ב כל השנה א"כ גם מ"ש וי"ט בכלל. ואני אומר ולטעמיך נדייק ג"כ בדברי שמואל דקאמר כל השנה חוץ ממ"ש וי"ט א"כ גם ימות הגשמים בכלל שהרי כל השנה קאמר ואיזה סברא נימא שבמ"ש לא יכלל הבדלה בהבינינו משום דאתי לאטרודי אף שהוא בתחלת צלותא ובימות הגשמים יאמר הבינינו ולא יחוש לאטרודי באמצע צלותא או בסוף צלותא כלפי לייא. ועל שטת רבינו האי ויתר כל גדולי הפוסקים שסוברים שנשארו דברי שמואל קיימים ולא משגחינן בקושיית מר זוטרא וגם בתחלת צלותא חיישינן לאטרודי א"כ איך מתקיף רב אשי ונימרה בשומע תפלה והלא לכאורה דבריו תמוהים דהרי כשאומר הבינינו אינו אומר כלל ברכת שומע תפלה בפני עצמה. וע"כ שכוונתו דבסוף קודם שסיים טרם כקרא וכו' יאמר ותן טל וכו' וקשה הרי חיישי' לאטרודי דגם אם נימא דסוף הברכה לא גרע מתחלת הברכה והרי גם בתחלת הברכה להנך גדולי הפוסקים חיישינן לאטרודי ואיזה סברה יש לנו להעדיף סוף הברכה מתחלתה. והנלע"ד לתרץ שני השטות וכל אחת תבוא על נכון והוא ע"פי מ"ש רבינו יונה ותמצית דבריו הוא שמה שאין אנו כוללים הבדלה בהבינינו הוא לא מפני שאנו חוששים גם בתחלת צלותא לאטרודי אלא מפני שאם יראו שאומרים בהבינינו מעין הבדלה יסברו שקבעו להבדלה ברכה בפ"ע כיון שאומרים בהבינינו מעין הבדלה כמו שאומרים מעין שאר ברכות עיין בר"י. ואומר אני שחשש זה שייך רק בהבדלה שהרי באמת איכא תנא דס"ל דאומרה ברכה רביעית בפני עצמו שהוא ר' עקיבא אבל בשאלה אין שום מקום לטעות שקבעו לה ברכה בפ"ע ולפי"ז אם הי' כוללים השאלה בהבינינו בשומע תפלה דקיינו בסופה ושם ליכא למיחש לאטרודי כמו שאין חשש טרדה בתחלתה לא הי' שום חשש כלל דלטעות שהיא ברכה בפ"ע ליכא שום הוה אמינא אבל נגד זה יש טעם שאין מקומה של שאלה בש"ת כי עקר מקומה בברכת השנים וטעה שאני כדמסיק בגמרא. ומעתה נבוא לבאר שטת הפוסקים והרשב"א שפיר דייק מדברי רב ביבי מדקאמר כל השנה וכו' ממילא גם מ"ש וי"ט בכלל וגם בדברי שמואל דייקינן מדקאמר כל השנה גם ימות הגשמים בכלל שהרי לא הוציא מכלל כל השנה רק מוצאי שבתות וי"ט ושמואל ור"ב בזה פליגי דשמואל סבר כיון שאמרו שאם לא הזכיר שאלה בברכת השנים אומרו בש"ת הרי היא כאלו גם שומע תפלה מקומה ממש ולא ס"ל דטעה שאני ולפי"ז יכול למכלל השאל' בהבינינו בסופה דהיינו בש"ת כאתקפתא דרב אשי ולכך גם בימות הגשמים אומר הבינינו אבל במ"ש וי"ט אינו אומר הבינינו מפני שאינו יכול למכללה בהבינינו אף דליכא למיחש לאטרודי איכא למיחש שיאמרו שתיקנו לה ברכה בפ"ע כמו"ש רבינו יונה. ורב ביבי ס"ל דלטעות שקבעו לה ברכה בפ"ע לא חיישינן ולכך במ"ש וי"ט אומר הבינינו דבתחלת צלותא ליכא חשש אטרודי אבל בימות הגשמים אינו אומר הבינינו דאיך יזכור שאלת המטר אם במקומה דהיינו באמצע כשאומר מעין ברכת השני' איכא למיחש לאטרודי ואם בסופה במקום ש"ת אין זה מקומה וטעה שאני. והכריע הרשב"א והרי"ץ גיאות כרב ביבי שהוא בתרא. ושטת רבינו האי וכל יתר הפוסקים הוא דרב ביבי לא בא לחלוק על שמואל אלא להוסיף על דבריו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודברי שמואל אינם נדחים מחמת קושיות מר זוטרא כיון דלא קאמר תיובתא ולא משום דגם בתחלת צלותא חיישינן לאטרודי דהא ודאי ליתא אבל טעמא דשמואל שלא יטעו לומר שקבעו לה ברכה בפ"ע וכדברי ר"י ולפי זה שפיר אתקיף רב אשי ונכללי' לשאלה בש"ת דאף דנשארו דברי שמואל קיימים שאין כוללים הבדלה בהבינינו מ"מ שאלה שפיר נכללי' בש"ת שהחשש שיש בהבדלה שיאמרו שהיא ברכה בפ"ע ליכא בשאלה וחשש אטרודי ליכא לא בתחלת צלותא ולא בסופה ואין כאן שום חשש ונכללי' בש"ת. ומשני טעה שאני אבל עקר מקומה אינה בש"ת לכך אי אפשר למכללי' בש"ת ונשארו דברי שמואל וגם דברי רב ביבי קיימים להלכה:

ע"ב טעה ולא הזכיר של ר"ח וכו'. ויש לדקדק למה האריך בזכרונות ובקיצור הל"ל טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה ונזכר קודם שסיים תפלתו חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש. והנה עוד נראה לדקדק דהך חוזר לעבודה הראשון דנקט במה מיירי והיכן נזכר דהרי אח"כ קאמר נזכר בהודאה וא"כ מיירי כאן שנזכר קודם שהתחיל מודים א"כ איך שייך כאן לשון חוזר ולהיכן הוא חוזר והרי מבואר בש"ע סי' קי"ד ס"ו וז"ל בד"א שמחזירין אותו וכו' כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שלאחרי' אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה יאמר במקום שנזכר ואפילו אם סיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש א"צ לחזיר אלא אומר משיב הרוח וכו' בלא חתימה. וכ"פ בסי' תכ"ב סעיף א' לענין יעלה ויבוא דהא דמחזירין אותו הוא דוקא בשהתחיל מודים אבל אם לא התחיל מודים אומרו במקום שנזכר יע"ש וא"כ קשה כאן הבבא ראשונה שאמר חוזר לעבודה כיון שמיירי קודם שהתחיל הודאה איך שייך חוזר שהרי אינו חוזר למפרע כלל הלא אומרו במקום שנזכר. ורבינו יונה הוכיח באמת מכאן שאפי' לא התחיל ברכה אחרת צריך לחזור אבל דעת הש"ע קשה. ולכן נלע"ד דהך אומרו במקום שנזכר לאו כלל מלא הוא. והנה מקיר של דין זה הוא דברי אבי העזרי שהביא הטור בסי' קי"ד והרא"ש הביאו בראש מס' תענית והראב"י מיירי בנזכר בין ברכה לברכה אבל בנזכר באמצע הברכה דעת ראב"י שחוזר למכלכל. אבל הרא"ש כתב שם וז"ל ול"נ דהא דקאמר וכו' היינו אם סיים כל הברכה ואז חוזר וכו' אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה אומר במקום שנזכר שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורת גשמים בתח"ה וכו' ע"ש ברא"ש. וא"כ הוא הדין והוא הטעם ביעלה ויבוא בעבודה שג"כ לא קבעו חכמי' מקים רק סתם אמרו במס' שבת דף ך"ד ע"א ימים שיש בהם מוסף כגון ר"ח וכו' ואומר מעין המאורע בעבודה וכו' וזהו טעמו של הש"ע שפסק כן בסי' קי"ד ובסי' תכ"ב. ואני אומר דתינח אם נזכר קודם שאמר ונאמן אתה להחיות מתים בהזכרה או קודם ותחזינה עינינו בעבודה לענין יעלה ויבוא אבל אם כבר אמר עד ברוך אתה איך יפסיק במשיב הרוח בתח"ה או ביעלה ויבוא בעבודה והרי צריך מעין החתימה סמוך לחתימה וצריך עכ"פ לחזור ולומר ונאמן אתה וכו' בתחיה ולחזור לותחזינה עינינו בעבודה וע"ז כיונו כאן בסוגיא דידן שחוזר לעבודה היינו בנזכר אחר שאמר בשובך לציון ברחמים וכיון שעכ"פ צריך לחזור ולומר שנית מה שכבר אמר צריך הוא לחזור לתחלת הברכה כי כן משמעות מה שאמרו חוזר לעבודה. ובזה אפשר לקיים דברי ראב"י שהביא הרא"ש שם בריש תענית וז"ל שם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו כתב ראב"י ז"ל דא"צ לחזר לראש הברכה אלא חוזר ואומר משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים וכו' דראב"י מיירי בשכבר אמר ונאמן אתה לה"מ כיון שע"כ חוזר לומר מה שכבר אמר יחזור למקומו המיוחד לו כמו כאן שאמרו חוזר לעבודה. ובזה כבר הונח לנו מה שדקדקנו למה האריך כאן בזכרונות ולמה לא קאמר סתם טעה ולא הזכיר של ר"ח וכו' דאז לא הוה שמעינן חידוש זה דלפעמים גם באותה ברכה דעבודה עצמה צריך לחזר לראש הברכה כנלע"ד. ראה זה דבר חדש מה שלא נזכר בהפוסקים:

שם ת"ר המהלך במקום גדודי וכו' רי"א שמע שועת וכו'. לכאורה קשה והרי ר"י במשנתינו אמר שתפלה קצרה שמתפלל ההולך במקום סכנה הוא הושע וכו' בכל פרשת העבור וכו' וא"כ קשה דר"י אדר"י כאן בברייתא. ועוד דהרי כאן בברייתא נדחו דברי ר"א ודברי ר"י ואיפסקא הלכה כאחרי' וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ גם דברי ר"י דמשנתינו נדחו,. והברטנורה במשנתינו כתב שאין הלכה כר' יהושע ודבריו לקוחים מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה. ולמאי הלכתא פירשו בגמרא מאי פרשת העבור ואיכא תרי לשונות בדברי מר עוקבא ויהי' כ"ז שלא אליבא דהלכתא. והנלע"ד בזה דיש הפרש בין מקום סכנה הנזכר במשנתינו ובין מקום גדודי חי' ולסטים שבברייתא דמקום סכנה שבמשנתינו הוא שיש קוצים וברקנים ופחתים בדרך ובדברים כאלו יש יכולת ביד אדם לשמור עצמו ואעפי"כ צריך רחמים שלא ישגה ע"י העלמת עין או שכחה וטרדה במחשבתו.. אמנם הסכנה שבברייתא הוא מחיות ולסטים שבזה צריך שמירה יתירה מן השמים ואין מועיל בזה מה שהאדם משמר עצמו כי אין הדבר בידו לא מיבעי' שמירה מהלסטים שהאדם הוא בעל הבחירה השמירה קשה מאד אלא אפי' השמירה מחיות שהם כוונתן להזיק ג"כ צריך שמירה יותר משמירת פחתים וברקנים ולכן במשנתינו שמיירי במקום סכנה מצד המקום ולא מחמת חיות ולסטים די בתפלת הושע וכו' ואין בזה פלוגתא ובברייתא שמיירי במקום גדודי חי' ולסטים צריך להעמיק בתפלה יותר ובזה נחלקו התנאים בנוסחת התפלה. וזה כוונת רש"י כאן בד"ה שועת לשון גניחה יותר מתפלה ולכאורה מה בעי רש"י בזה. ולפמ"ש ניחא דרש"י רצה לתרץ מדוע אמר כאן ר"י נוסחא אחרת ממה שאמר במשנתינו וצריך לומר לפי שכאן הסכנה היא יותר צריך תפלה יותר ולכאורה במה היא נוסחא זו יותר מהתפלה שאמר במשנתינו ולכן פירש רש"י שלשון שועת היא לשון גניחה יותר מתפלה. ולפי"ז יש חילוק בין מקום סככה למקום גדודי חי' ולסטים. ואני תמה שלא נזכר זה בשום פוסק ואדרבה הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' תפלה והטור לא זכרו רק תפלת צרכי עמך וכו'. והמע"מ הרגיש בסתירת דברי ר"י במשנתינו עם דברי ר"י בברייתא וכ' שצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"י. ולדעתי אין לומר כן מסברא רק במקום שאמרו כן חכמי התלמוד. ולכן לענ"ד מחוורתא כמו"ש אבל מה אעשה הרמב"ם לא פסק כן ואדרבה בפירוש המשנה דחה דברי ר"י מהלכה. ועיינתי בתוספתא והנה לא נזכרו דברי ר"י כלל בתוספתא ולא נשנה שם רק דברי ר"א ודברי ראב"צ ודברי אחרי' ובלי ספק שזו היא נוסחת הרמב"ם. ועיין בחידושי אגדות מהרש"א:

שם המלך בקונך וצא. לשון המלך משמע שיתייעץ אם יצא או לא דאל"כ ה"ל למימר וכשאתה יוצא לדרך התפלל לפני קונך וצא אבל לשון המלך היינו עצה ונטילת רשות. ולכאורה תמוה דאיך ידע אם נתנו לו רשות ונראה שהוא על דרך דברי רחב"ד בס"פ אין עומדין שאמר אם שגורה תפלתי בפי וכו' הכי נמי אם יראה שתפלת הדרך שגורה בפיו יצא ואם לאו אל יצא. ובזה ניחא שאלי' הוצרך להזהירו על תפלת הדרך והלא זה מוטל על כל היוצא לדרך. ולפמ"ש ניחא שאלי' הזהירו שישגיח אם התפלה אז שגורה בפיו שוב מצאתי בא"ר שכתב כן בשם השל"ה והנאני שכוונתי לדעתו. שוב עיינתי בשל"ה דף קט"ו וראיתי שהביא הך דרחב"ד ממש כדבריי וגם הוא מפי השמועה אמרו. ואמנם למען לא אהי' רק כאומר אף אני כמוהו אמרתי להוסיף מסברא. והוא כי הא ודאי לאו כל אדם זוכה למה שזכה רחב"ד שישגיחו מן השמים להודיעו תיכף אם נתקבלה תפלתו ולשאר אינשי אין שגירת התפלה ראי' לטובה ולא ההיפוך לרעה. והנה לרחב"ד וחבריו טוב הוא להם שלא לשתוף התפלה בלשון רבים כי אז אין השגירה רא' שנתקבל על אותו היחיד ולא ההיפוך ראי' לרעה על אותו האיש כי אולי הסימן הטוב או הפכו הוא על האחרים שכלל בבקשתו. ולכן רב יהודה שאמר לו אלי' המלך וכו' א"כ בישרו שהוא חשוב בשמים להודיעו עצה נכונה ע"י תפלתו כמו רחב"ד. ועל אדם כזה פירשו בגמרא מאי ת"ה ואחזו לשון יחיד אבל אביי על רובא דעלמא קאי ורובא דעלמא לאו כרחב"ד המה ולהם אדרבה טוב לשתף עם צבורא שיועיל זכות הרבים שתקובל תפלתו: תוס'

ד"ה א"ד וכו'. רב אלפס פסק כא"ד וכו'. ולכאורה כיון דמילי דרבנן היא שתפלה היא רק מדרבנן וק"ו הזכרת המאורע אפי' לדברי הרמב"ם אינו אלא מדרבנן וא"כ הי' לנו לפסוק לקולא וכמבואר בראש פרק אין מעמידין סי' ל"ה שכתב רב אלפס פסק כלישנא בתרא אע"ג דבשל סופרים הוא והוה לן למיזל לקולא אפשר דמשום חומרה דסתם יינן פסק לחומרה עכ"ל הרא"ש. הרי דבשאר תרי לישני בש"ס אזלינן בשל סופרים לקולא אפילו אם לישנא בתרא הוא לחומרה. ונראה דהיינו טעמא שפסקו כל הפוסקים כאן כאיכא דאמרי הוא משום דאם הדין נותן שיחזור לראש והוא חזר רק לעבודה לא די שתפלתו לא עלתה לו אלא אפילו הנך שלש ברכות שהחזיר המה ברכה לבטלה דאפילו לר' יוחנן דס"ל הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו היינו כל תפלת שמנה עשרה כתקנת חז"ל רשאי הוא להתפלל כן דרך נדבה אבל ודאי שאינו יכול להתפלל רק כמה ברכות מהתפלה דרך נדבה אבל איפכא היכי שחזר לראש אפילו אם הי' הדין שא"צ לחזור לראש אין כאן ברכה לבטלה שתעלה תפלתו לנדבה ולכן הכריעו הפוסקים כלישנא דאיכא דאמרי שבזה עכ"פ ניצלנו מחשש ברכה לבטלה ולפי"ז אם אירע דבר זה בשבת של ר"ח ושכח בשחרית או במנחה מלהזכיר יעלה ויבוא ונזכר כשגמר תפלתו ועדיין לא עקר רגליו אפילו אינו רגיל לומר תחנונים א"צ לחזור אלא לעבודה להנך פוסקים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת וכן פסק בש"ע סי' ק"ז כהני פוסקים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת וא"כ הי' להפוסקי' לחלק בדין זה שעקר רגליו בין שבת לחול ולא מצאתי חידוש זה בהפוסקים. ואולי גם בשבת עדיף לחזור לראש כיון שיש פוסקים שגם בשבת יכול להתפלל נדבה. ועיין בטור סימן ק"ז: