צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 34

שם תנא מיני' ארבעים זימני וכו' משום דמספקא לי' בריב"ל. לכאורה קשה מאי כולי האי אם אמרה ר' יוחנן או אם אמרה ריב"ל תרוייהו ראוים לסמוך על דבריהם ועיין בחידושינו לעיל בר"פ בד"ה אבעיא להו טעה וכו' וע"פי דברינו שם דעת לנכון נקל ההפרש שיש אם בעל המימרא כאן הוא ר"י בעצמו או אם הוא ריב"ל ודוק. ואמנם שם נשענתי על דברי המג"א הנ"ל. וכעת אני אומר אפילו לפ"מ שדחיתי דברי המ"א ג"כ ניחא ע"פי דברינו לעיל במה דאר"י הלכה מתפלל של מנחה וכו' הוא מימרא שא"צ כיון דאמר ר"י הלכה בסתם משנה והרי במשנתינו סתם לן תבא דשל מוספין כל היום וממילא מנחה קדים שהוא תדיר ושניהם אין זמנם עובר ולעיל כתבתי מ"ש. ועוד נלע"ד דר"י קמ"ל דבכל ענין מתפלל מנחה תחלה אף אם הוא לעת ערב שאז ודאי מוסף זמנה עוברת. וכ"ז אם ר"י הוא בעל המימרא אבל אם ריב"ל הוא בעל המימרא אין כאן הוכחה דמיירי אף לעיתותי ערב דריב"ל ודאי אף בשעה שביעית הוצרך להשמיענו דמתפלל מנחה תחלה דמריב"ל לא שמענו שאמר הלכה כסתם משנה. לכך אתי שפיר במה דתני מיני' ארבעים זימני דר' יוחנן אמרה ואף דר"נ אמר לו שר"י אמר שאין הלכה כר"י וכו' וכתבתי שזה הלשון מורה שגם בפנות היום הוא כן וא"כ אפילו אם ריב"ל אמרה ג"כ שמעינן מיני' דגם בפנות היום הדין כן. מ"מ בשביל דקדוק הלשון אין כאן הוכחה וכמה פעמים בש"ס מצינו שאמר אין הלכה כפלוני ולא אמר ההיפוך הלכה כפלוני הא חדא. ועוד נלע"ד הפרש שאם ר"י הוא בעל המימרא או אם ריב"ל הוא ע"פי מ"ש לעיל בהני סוגיות דזבחים וע"ל בדברינו בתחלת סוגי' זו ולפי דברינו אם ריב"ל הוא בעל המימרא יש מקום לומר שהדברי' נדחים מהלכה דאיכא למימר דריב"ל סובר כראב"ע שאין תפלת המוספין אלא כחבר עיר וא"כ אם לא נזדמן חבר עיר עד שהגיע זמן מנחה חלו תחלת הזמן של שני התפלות בפעם אחד ולא מקרי קדים ושחט לשאינו תדיר וכמו כן סובר דטעה ולא התפלל מנחה אין לו תשלומין בערבית דגם לענין תפלה אמרינן עבר יומו בטל קרבנו כמו דאמרי' לענין התמיד גופי' וא"כ לפ"ז ודאי כשם שאמרינן דאהני קדושת שבת לקרבן תמיד כמו לקרבן מוסף ה"נ אהני קדושת שבת לתפלת המנחה כמו לתפלת המוסף ולפי"ז מנחה הוא תדיר ומקודש ומוסף הוא רק מקודש לכך מנחה קדים אבל לדידן דקיי"ל מנחה יש לו תשלומין בערבית ולא אמרינן בתפלה עבר יומו בטל קרבנו איכא למימר דקדושת שבת אף דאהני לתפלת מוסף לא אהני לתפלת מנחה ומקרי תפלת מוסף מקודש נגד תפלת המנחה וכמו כן קיי"ל דמוסף ישנו בין בחבר עיר ובין שלא בחבר ער וא"כ התחילו זמן המוסף קודם זמן המנחה ואיכא למימר דזה דומה לקדים ושחיט שאינו תדיר ברישא וא"כ לדידן יתפלל מוסף תחלה אי מטעם דהוא קדיש טפי אי מטעם שהתחיל זמנו קודם וכ"ז אי ריב"ל הוא בעל המימרא אבל אם ר"י הוא בעל המימרא והרי איהו עצמו סובר דמנחה יש לו תשלומין בערבית ואיהו עצמו סובר דישנו לתפלת מוסף בין בחבר פיר ובין שלא בחבר עיר ואפיה גזר אומר דהלכה מתפלל מנחה תחלה א"כ הכי קיי"ל ולכך דקדק לידע מאן אמרה:

שם מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא וכו'. לעיל כדדריש לי' ריב"ל לענין תפלת מוסף קאמר דהאי נוגי לישנא דתברא הוא היינו משום דמוסף אין לו תשלומין כלל לכך קאמר לישנא דתברא הוא אבל כאן בדרשת ר"א דדריש לי' לענין שחרית שיש לו עכ"פ תשלומין שיתפלל מנחה שתים אלא שאין לו שכר תפלה בזמנה נקט לישנא דצערא. ומכאן יש לפשוט ספיקא דידי שנסתפקתי לעיל בדף ך"ו ע"א בתוס' ד"ה אבעי' להו וכו' אם יש למוסף אחר שבע שעות תשלומין שיתפלל מנחה שתים כיון שעדיין יום הוא ומכאן מוכח דאין לו תשלומין מדקרי לי' תברא ועיין בדברי התוס' בד"ה כדמתרגם וכו' לא משמע כן:

רש"י ד"ה מתפלל של מנחה וכו' שלא יקרא פושע גם עלי' לא סגי לי' לרש"י בטעמא דתדיר המפורש בברייתא. נראה משום דכי היכי דלר"י לא משגחינן במעלת תדיר משום דמוסף זמנה עוברת הכי במי לרבנן לא הי' להשגיח במעלת התדיר משום דעל מוסף יהי' נקרא פושע דהרי מודו רבנן שהמאחר תפלת מוסף אחר שבע שעות שנקרא פושע ובודאי אם כבר הוא אחר שבע שעות ועדיין לא התפלל לא מוסף ולא מנחה דסגי מעלת תדיר להקדים מנחה למוסף דהרי לענין פושע אין לו תועלת אפי' יקדים מוסף כבר הוא פושע עלי' כיון שכבר איחרה אחר שבע שפות ולכן ודאי יקדים מנחה שהוא תדיר אבל אם עומד בסוף שעה שביעית ויכול לגמור תפלה אחת בזו הי' לו להקדים מוסף שלא יהי' נקרא פושע עלי' והרי באמת גם בזה סברי רבנן דמתפלל מנחה תחלה שהרי ר"י פליג ואמר שמתפלל מוסף תחלה שזו מצוה עוברת ואי ס"ד שכבר הוא אחר שבע איך יתפלל מוסף לר"י אלא על כרחך דמיירי שעדיין הוא בתוך שעה שביעית קצת וא"כ קשה למה סבת רבנן בזה להקדים מנחה והלא לענין מוסף הזמן עכ"פ עובר לענין שיהי' נקרא פושע והוה להו לרבנן להשגיח על הפשיעה יותר מעל מעלת התדיר ולכן פירש"י שגם על מנחה יהי' נקרא פושע. ואמנם גוף דברי רש"י קשה עלי להבינם למה יהי' פושע על מנחה אם יאחר להתפלל אותה איזה שעה אחר שבע והלא זמנה עכ"פ עד פלג המנחה ואפילו עד הערב לרבנן ואטו מי שאינו מקדים להתפלל תכף בתחלת הזמן נקרא פושע והלא שחרית זמנה עם הנץ החמה ואטו מי שאינו מקדים להתפלל עם הנה"ח הוא פושע די שאינו נקרא ותיק ואינו מן הזריזים אבל גם פושע אינו נקרא ומנחה אדרבה עקר מצותה לרבנן עם דמדומי חמה כדכתיב יראוך וגו' ולפני ירח וגו' כדאמרי' בדף ך"ט ע"ב ואף דלייטי עלה במערבא היינו מי שמאחר כ"כ עד דמדומי חמה אבל עכ"פ אינו צריך להקדים כ"כ להתפלל בשעה שביעית תכף בתחלת זמנה. ואולי גם רש"י כוונתו למ"ש התוס' בד"ה הלכה מתפלל וכו' עיין בדבריהם וא"כ אם לא יתפלל תיכף יהי' מוכרח להתאחר עד קרוב לסוף היום ואז ודאי נקרא פושע מדלייטי עלה במערבא. ודע שע"פי דברי רש"י יש לתרץ מה שדקדקתי בדברי הגמרא דלמה הוצרך ר' יוחנן לומר הלכה מתפלל מנחה וכו' כיון שכבר אמר הלכה כסתם משנה עיין בדברינו בשטת הגמרא וע"פי דברי רש"י ניחא דאכתי הוצרך לומר הלכה מתפלל מנחה וכו' שלא נימא להקדים מוסף שלא יהי' פושע: תוס'

ד"ה ושל מוספין וכו' הקשה הר"ש וכו' מוספין בשש וכו' הרי בתמורה (צ"ל ביומא עיין מג"א סי' רפ"א ס"ק ב') שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרים עמו ותירץ דהתם מיירי בשבת. דברי התוס' הם קשים להבינם ועיין מהרש"א ועיין מג"א סי' רפ"א ועיין פ"י. והנה דברי המ"א הם אצלי דחוקים מאד שמ"ש שיוה"כ ילפינן מרגלים שיהי' המוסף עם התמיד אבל שבת לא ילפי' מרגלים אני תמה כלפי לייא אם יוה"כ שיש לנו סברא דלא למילף מרגלים כדי שלא לשנות סידור האמור בתורה ביוה"כ עצמו אשר באמת זהו טעמו של ר' אליעזר שם ביומא דף ע' ע"ב דלא יליף יוה"כ מרגלים וכמו שפירש רש"י שם בד"ה ור"א האי מלבד חטאת וכו' וכתב רש"י בשלמא מלבד עולת הבוקר לאו ביוה"כ כתיב ומרגלים לא יליף דסמיך אסידרא למעבד הני דתורת כהנים ברישא וכו' ע"ש ואפ"ה ר' עקיבא יליף שלא לחלק במוספין א"כ איך נימא דשבת לא ניליף. ומ"ש הפ"י דבשבת כתיב ביום ולכך מאחרים המוספין ג"כ אין פירושו נראה דבכל המוספין כתיב יום דמשמע איחור וכמבואר ברש"י בפסחים דף כ"ח ע"א בד"ה ר"י סבר מוספין וכו' וזמן מוספין אורחייהו בשש דכתיב בהו יום וכו' דכתיב דבר יום ביומו וכו' ע"ש ברש"י והאי קרא על כל מוספי הרגלים כתיב וא"כ איך נפרש כוונת התוס' במ"ש דמוספין בשש בשבת מיירי משום דכתיב ביום והרי בכל המוספין כתיב יום. גם מ"ש המ"א לפרש קושי' הר"ש דעל כרחך מוספין בשש היינו לענין דיעבד שאין לאחר יותר משש דאי לכתחלה הרי לכתחלה מצותן עם התמיד והרי תמיד לכל המאוחר קרב בארבע וכו' ע"ס במג"א ג"כ אינו מוכרח דהא ודאי מ"ש התוס' כאן שהיו המוספין עם התמיד האי עם ודאי לאו דוקא הוא דהתמיד ודאי ראשון לכל הקרבנות והיא העולה הראשונה כמפורש בפסחים דף כ"ח ע"ב ואמנם כוונת התוס' סמוך לתמיד וכן מפורש ברש"י ביומא דף ע' ע"א בד"ה עם תמיד של שחר וכו' שנא' במוספי הרגלים מלבד עולת הבוקר אלמא מוספין עם עולת הבוקר נעשים בסמוך לה וכו' ע"ש ברש"י וא"כ שפיר אמרינן מוספין בשש ואעפי"כ הם סמוך לתמיד אם איחרו התמיד עד סוף זמנו דהיינו סוף ארבע והיינו שחיטתו שהרי מה שהעיד ריב"ב על התמיד שקרב בד' שעות הביא רבינו יונה בפרקין שזה הי' כאשר הטעתו בת פרעה לשלמה והי' ישן עד ד' שעות והמפתחות של המקדש היו בידו וא"כ לא נפתח אז שער ההיכל עד סוף ארבע והיתה שחיטתו בארבע והרי שעה אחת משתהה התמיד בעשייתו כמבואר בר"פ תמיד נשחט ונגמר מעשה הקרבתו בסוף חמש והמוספין בשש ושפיר משכחת לקיים מוספין בשש ולקיים מלבד עולת הבקר. ואמנם הנלע"ד דקושיית הר"ש היא דע"כ מוספין בשש היינו סוף זמנו לגמרי דאי לכתחלה כיון שמצותו סמוך לתמיד של שחר והרי שנינו בסדר התמיד שהיו מקדימין בהאיר המזרח ואמנם שלא תימא שזה הי' רק ביום שאין בו מוסף אבל בימים שיש בהם מוסף הי' מאחרים התמיד עד סוף זמנו כדי לסמכו סמוך למוספין שהם בשש דהרי ביוה"כ הי' בו מוסף ואעפי"כ שנינו אמר להם הממונה צאו וראו וכו' וגם ברגלים שנינו במס' סוכה דף נ"ג ע"א אריב"ח כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה וכו' שעה ראשונה תמיד של שחר הרי שאפי' ביום שיש בו מוסף היו מקדימין התמיד השכם בבוקר וכיון שמוספין סמוכים לתמיד היו ג"כ עכ"פ בשעה שני' ואיך משכחת מוספין בשש ע"כ לענין סוף הזמן הוא וא"כ האיך מצינו מוספין כל היום. וע"ז תירץ הר"ש דהתם מיירי בשבת פירוש דהך שאמרו מוספין בשש היינו בשבת ובאמת בכל יום שיש בו מוסף הי' ראוי להתאחר בשחיטת התמיד עד סוף זמנו כדי לקיים דבר יום ביומו הנאמר במוספין דהיינו מאוחר ולסמוך מוספין לתמיד ראוי להתאחר גם בתמיד אבל מחמת שביוה"כ הי' מוטל כל העבודות על כה"ג ומפני חולשה דכה"ג לא היו מספיק לגמור כל עבודת היום אם היו מתעצלים בשחיטת התמיד לכן הוצרכו להקדים התמיד מאד וממילא להקדים גם המוסף כדי לקיים מלבד עולת הבוקר דודאי יום הנאמר במוסף לא לעיכוב כתיב שאינו כשר בבוקר אלא התורה נתנה רשות כל היום כדדרשינן בתמורה דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר אלא למצוה מן המובחר היו מאחרים היכי שאפשר וביוה"כ לא אפשר כנ"ל וכן ברגלים אפי' למ"ד נו"נ אין באים ביו"ט מ"מ רבו הקרבנות מאד עולת ראי' ושלמי חגיגה וכיון שא"א להקדים שום קרבן קודם לתמיד של שחר היו מקדימין התמיד וגם המוסף וכן בראשי חדשים מפני נדרים ונדבות אבל בשבת שלא הי' שום קרבן שאין נו"כ באים בשבת היו מקיימים מצוה מן המובחר והיו מוספין קרבים בשש וגם התמיד איחרו עד סוף זמנו. וזה כוונת רמ"א בסי' רפ"א בהגה"ה ע"ש. וזהו כוונת מהרש"א כאן בדברי התוס' והביא המהרש"א ראי' מפרק תמיד נשחט וכוונתו דכשם שתמיד של בה"ע הי' חילוק בין ע"פ שחל בשבת ובין ע"פ שחל בחול ובשבת היו מקדימין אותו מפני שלא הי' אז נו"נ ובחול איחרוהו מפני נו"נ הה"ד בתמיד ש"ש שברגלים היו מקדימי' אותו מפני נו"כ ולכן הקדימו גם המוסף ובשבת סאין שם כו"נ היו מאחרין המוסף וגם התמיד. ודברי מהרש"א ברורים בטעמן ובחנם תמהו עליו המג"א והפני יהושע:

ע"ב ת"ר כשחלה ר"א וכו' למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עוה"ב וכו'. הנה בשאלת התלמידים הללו שהם תלמידי אדם גדול ושאלו לרבם להורות להם הדרך אשר ילכו בה והי' זה בעת חליו אשר דאגו אולי המות יפריד ביניהם ולא יהי' שוב צד האפשר לשאול ממנו השבת השלימות א"כ הי' להם לשאול איך ישיגו השלימות היותר טוב ומובחר ולפי הנראה הם לא כן עשו רק ביקשו דבר שאינו שלימות האמיתי כי השלימות האמיתי היותר מאושר הוא אשר יעשה האדם המעשה הטוב מצד שהוא טוב. והיותר מאושר גם מזה הוא שלא יעשה מצד המעשה רק מצד מי שצוה והזהיר ע"ז שהוא הבורא. אבל התלמידים הללו שאלו מפאת טובת עצמם והנאתם שאמרו למדנו וכו' ונזכה בהם לחיי עוה"ב כאלו עקר חפץ שלהם הוא לזכות חיי עוה"ב ואין עקר תשוקתם למצוה רק לשכרה והוא ההיפך ממה שארז"ל במס' ע"ז דף י"ט ע"א אשרי האיש וגו' במצותיו חפץ אר"א במצותיו ולא בשכר מצותיו והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס וכו' ואיך השלמים הללו ביקשו ע"מ לקבל פרס שהרי אמרו ונזכה בהם לחיי עוה"ב. וגם תשובתו של ר"א קשה כי לפי הנראה הקדים כבוד בשר ודם לכבוד המקום שהרי תחלה הזהירם הזהרו בכבוד חבריכם ובאחרונה אמר וכשאתם מתפללים וכו'. וגם סיום דבריו ובשביל כך תזכו לחיי עוה"ב קשה על דבריו כל מה שהקשיתי על שאלתם. אמנם כאשר נדקדק עוד במאמר התלמידים שאמרו למדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב. בהם מיותר ומה הי' חסר באם אמרו ונזכה לחיי עוה"ב. אבל הכוונה בזה דהא פשיטא דארחות חיים הם דרך מפולש לחיי עוה"ב ופשיטא שהעושה מצוה זוכה לעוה"ב אבל יש הפרש. יש שאינו זוכה לעוה"ב כי אם אחר מותו. אבל יש מתקיים בו עולמך תראה בחייך והוא כי עקר עוה"ב הוא ההשגה שנזכה להשיג את בוראינו ולהתדבק בו וכמאמר חז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' אלא צדיקים יושבי' ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וע"ז קאמר בברכות שבת"כ והתהלכתי בתוככם ופירש"י שאטייל עמכם בג"ע והזוכה בעוה"ז לעשיית המצוה באהבה גמורה ובחשק נפלא הנה הוא מתדבק בשכינה. וזה מדרגה יותר גבוה מעוה"ב עצמו כי בעוה"ב יש קיבול שכר הזה אבל אין שם קיום המצוה כי היום לעשותם ולא למחר. ובעוה"ז יש קיום המצוה וקיבול שכרה יחדיו מותאמים בזמן א' וזוכה זה בעוה"ז מה ששאר צדיקים זוכים לעוה"ב. ואולי זה כיון הפסוק ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. והנה צאת השמש בגבורה הוא לעוה"ב כי אז יהי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעת ימים ואמר ואוהביו זוכים בעוה"ז מה שזוכים שאר הצדיקים כצאת השמש בגבורתו דהיינו בעוה"ב. והנאני שמצאתי בתוס' במס' ב"ב דף ח' ע"ב בד"ה ומצדיקי הרבים כתבו בהדיא דהך כצאת השמש היינו שמש שלעתיד לבוא דהוא שבעתיים כאור שבעת הימים. והנה הדרך והאורח ההולך למחוז אינו המחוז עצמו כי דרך זה מהלך עד יבוא המחוז וכשיבוא להמחוז שוב אינו נקרא המקום ההוא אורח. וכך אורחת חיים היא הדרך המפולש ללכת בה לחיי עוה"ב אבל עוה"ב עצמו הוא החיים האמיתיים בעצמו ואינו נקרא אורחת חיים רק חיים נקרא וקיום התורה והמצות המה נקראים אורחת חיים אבל אכתי כיון שעשייתן בעוה"ז כי היום לעשותם ולכן אינן נקראים חיים רק ארחות חיים. וזה להמון בני אדם. אבל השרידים אשר דבר ה' קורא אליהם ועשייתם המצות באהבה גמורה אלו במיתתן שהוא בעוה"ז שהוא עולם המות כי אדם מיום שנברא עד יום מותו בכל יום הוא מת קצתו עד יום מותו אז פוסק מלמות ואלו העושים מאהבה במיתתן נקראים חיים כי הם טועמים בעוה"ז מעין חיי עוה"ב בדביקתן בבוראם שזה עקר חיי עוה"ב: וע"ז ארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. והנה תלמידי ר"א הגדול רצו לזכות למדרגה הגבוה הזאת ולכן שאלו לרבם ילמדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב בהם דייקא בארחות הללו עצמם דהיינו קודם שנגיע אל מחוז חפצנו דהיינו אחר המיתה כי בעודנו מהלכים בארחות הללו בעשייתנו המצות בעוה"ז בארחות הללו עצמם נזכה לחיי עוה"ב שנזכה לעשות באהבה ובדביקות שנזכה בעשיית המצות עצמם שזה יהי' אצלינו חיי עוה"ב ממש. והשלם האמיתי הזה ר"א הגדול השיב הזהרו בכבוד חבריכם. במס' שבת פ' ב"מ במעשה דההוא גר שאמר להלל גייריני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל א' והשיבו הלל מה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ופירש"י חברך ריעך וריע אביך אל תעזוב זהו הק"בה וכו' ע"ש. וזהו ג"כ הכוונה כאן הזהרו בכבוד חבריכם אמר כל קיום התורה והמצות שלכם לא תכונו לכבוד עצמכם לקבל פרס בעוה"ז או בעוה"ב רק עקר כוונתכם יהי' להגדיל כבוד הק"בה ולעשות נחת רוח לפני כסא כבודו שאמר ונעשה רצונו. ואמר הזהרו וכל לשון אזהרה בל"ת הוא. אמר לא מבעי' קיום העשה שזה עקר הדביקות והאהבה שבכל מצוה מתדבק בקונו ושכר מצוה מצוה היינו הדביקות שהוא עקר השכר והוא עקר קיום המצוה ע"ד שכתבתי למעלה אלא אפילו הזהירות שלא לעבור על הל"ת לא תהי' הכוונה מיראת העונש אם בודאי כי עונש הל"ת קשה מאד כל עבירה ועבירה לפי חומר הנושא ויש חייבי מלקות וחייבי מיתה בידי שמים שהוא מיתת הנפש ויש חייבי כריתות שנכרתה הנפש משרשה וכל אחת לפי חומרה כך קשה הקליפה הנעשית מעבירה ההיא וכפי חומר העבירה כך תגבורת המחבל והוא המענש לאחר מיתה והמה הבנים משחיתים הבאים אח"כ אל הנשמה להשחית ולחבל ולקלע באבני הקלע בכף הקלע רחמנא יצילנו עכ"ז אין זה עקר לברוח מן העבירה מחמת היראה של העונש אבל ראוי לברוא מהעבירה מיראה שהוא מתיירא שלא יופסק הדיבוק שבינו לבין קונו כי ע"י העבירה הוא מתרחק מבוראו וזהו העונש האחרון והנקמה גדולה שאין למעלה הימנה וכמו"ש רבינו הגדול בהל' תשובה פ"ח הל' ה' הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים וכו'. ולזה כיון ר"א הגדול באמרו הזהרו בכבוד חבריכם שכל מה שתזהרו יהי' לכבוד חבור ודבוק שיש לכם בהק"בה שישאר החבור קיים לעוה"ב ולא ינתק חבל של הקישור האמיץ הזה וזהו הדבקות הגמור לאהבה את ה' ולדבקה בו:

עוד נלע"ד למדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב. כי הנה כמה ארחות יש והמה ארחות חיים אבל יש בארחות הללו כמה מכשולי' בדרך ומי שאינו יודע להזהר בנפשו הוא נופל במכמרות ובמהמורות ונהפכים לו אורחות חיים בדרכי מות והנה דורות הראשונים וראשון לכלם אברהם אבינו תחלת הכרתו האמונה האמיתות הי' ע"י חכמתו והסתכל בנפלאות הבורא בבריאה וכמו שאמר ד"ה ע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים וגו' וכמה האריך בעל חובת הלבבות בשער הבחינה וע"י עומק בחינתם בעניני הבריאה הכירו נפלאות הבורא והוסיפו אהבה על אהבתם ויראה גדולה מגודל רוממת הבורא אבל בדורינו יש שע"י גודל עמקם בטבע הבריאה כחשו בבורא ומיחסים הכל אל הטבע והכל אצלם בחיוב ובהכרח וכופרים בכל הניסים והנפלאות. וכמו כן דורות הראשונים התנאים השיגו השגה גדולה בעולמות העליונים אשר בשמים ממעל והסתכלו במעשה מרכבה והוא אורח חיים אבל מסוכן מאד וארבע מגדולי התנאים נכנסו בפרדס ולא יצא מהם רק אחד בשלום ולכן אפילו גדולי התנאים הרחיקו עצמם מללמוד מעשה מרכבה והנה אלה הדרכים הן הדרך להסתכל בבחינות הבר אה וחכמת הבורא בזה הוא מעשה בראשית והן הדרך בשמים להסתכל במעשה מרכבה כל אלה אורחות חיים הם לההולך בדרך ישרה בהם ושומר עצמו מלנטות אנה ואנה אבל אינם בטוחים לזכות בהם לחיי עוה"ב כי יש בהם כמה סכנות וברגע אחת הוא טפל בבירא עמיקתא. ולכן שאלו התלמידים מרבם למדנו א"ח שנהי' בטוחים בהם שבודאי נזכה לחיי עוה"ב ולא נכשל בהם כלל. וע"ז השיבם רבם הזהרו בכבוד חבריכם והוא ע"ד שכתבתי שהזהיר להזהר בכבוד המקום שהוא ריעך וריע אביך והוא ע"פי שאמרו במשנה פ"ב דחגיגה המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ורבינו הגדול בפירוש המשנה משמעות לשונו דכל שלא חס על כבוד קונו אדלעיל קאי שהמסתכל בארבע דברים אינו חס על כבוד קונו. ולדעתי נרמז במשנה זו כת הפילסופים וגם כת חסידי זמנינו שאומרים על עצמם שהמה בעלי קבלה. והנה המקובלים המה מסתכלים מה למעלה ומה למטה כי הם מתפארים בעצמם שע"י מעשיהם למטה המה יודעים מה נעשה בשמים ממעל. ועוד משתגעים יותר מזה שהמה מסתכלים ממש בתפלתם מה למעלה ואף כי הם מסתכלים למטה וכיוצא בזה דוברים עתק בגאותם מרבים דברי גוזמא והבאי להגדיל עצמם בעיני ההמון וסימן דלא ידע כלום שבוחי. וכת הפילסופים המה מסתכלים מה לפנים ומה לאחור ויש מהם שהמה נדחים מדחי אל דחי ומכפירה רה לכפירה עד שכופרים בחידוש העולם וכן כופרים בחזרת העולם לתוהו כאשר יהי' רצון הבורא להחזירו לתוהו ובוהו כי המה מסתכלים מה לפנים ואם אין העולם קדמון א"כ יש שינוי רצון בעת הבריאה וכמו כן מה לאחור כ"ז נחשב להם שינוי רצון וכמו כן קצת מהם כופרים בנתינת הדת וקצת מהם שכופרים ג"כ בשכר ועונש והם אומרים עולם כמנהגו נוהג עולמי עד ובאמת בנים סכלים המה ואי אפשר להם להשיג ידיעת הבורא בדרכים הללו ואין אנו יכולים להשיב בזה מאומה וגבהו דרכיו מדרכינו ואין ידיעתו כידעתינו ולא מחשבותינו מחשבותיו ולכן התנא כאשר הזהיר לתלמידיו שילכו בארחות חיים הבטוחים ולא ילכו בדרכים המסוכנים המפולשים גם לדרכי מיתה אמר הזהרו בכבוד הבורא וכבודו הוא שלא תסתכל בארבע דברים הנזכרים ובזה הזהירם להרחיק חקירת הפלסופיא וגם למנוע עצמם מלכוין בתפלות ובמצות רק לעשות הדברים לשמן לקיים ציוי הבורא. ואמר ומנעו בניכם מן ההגיון וראיתי הכותב בעין יעקב כתב שאין לפרש הגיון היינו חכמת הגיון שהרי הוא חכמה מפוארה בם ללימוד התורה. ואני אומר ומה בכך שהוא שייך גם לחכמת התורה כיון שעקרו מתחלה הוקבע לחכמה החיצונית ראוי להתרחק ממנה על דרך עת לעשות לה'. ואני אומר ק"ו אם מפני תרעומת המינין בטלו מלומר עשרת הדברות בכל יום אף שהוא מצוה רבה לזכור מעמד הר סיני בכל יום אפ"ה בטלוהו מפני תרעומת המינין. חכמת הגיון שממשיך אחריו לימוד הפלסופיא שמזה ממשיך מדחי אל דחי לדחות כל דת התורה ק"ו שיש להתרחק מזה ומכל הקרוב לזה שימצא ושימצא דשימצא ולכן לעשות הרחקה יתירה מהפלסופיא האלהית הזהיר ר"א הגדול מנעו בניכם מן ההגיון. אך כדי לחוש ג"כ על התורה שידריכו בניהם בלימודים אמיתים ושלא לשגות בדרכי ההטעה שזה עקר פעולת ההגיון נתן להם עצה הגונה הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ומהם ישמעו אופני הלימוד בתורה וסברות הישרות ונכונות והם יורו להם הלימוד הנכון ולהרחיקם מן הפלסופים הנזכרת אמר מנעו מן ההגיון. ולהרחיקם מן כת המקובלים שלא יכוונו בתפלתם רק פירוש המלות הזהירם ואמר וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים לומר להם שלא יכוונו לשום מדה וספירה רק דעו לפני מי אתם עומדים והוא מקור שממנו מקבלים כל אחד שפעו והוא ישפיע לכל מדה נכונה בחסדו ובגבורתו וברחמיו אבל אתם לא תכוונו רק אליו לבד ולא תדעו דבר רק לפני מי אתם עומדים. ובשביל כך שתשמרו עצמיכם מדרכים המסוכנים ותלכו בדרך בטוח בודאי תזכו לחיי עוה"ב כי א כאן שום מכשול ולא תדאנו שתקבלו חלילה איזה עונש על שאין אתם מתפללים ע"פי סודות כמו שמדמים חסידי הזמן לא כן הוא ואין כאן עונש ואדרבה תקבלו שכר על הפרישה כי בשביל כך תזכו לחיי עוה"ב: