צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 33

תוס' ד"ה ת"ש וכו' דה"פ וכו' ומש"ה מנחה לא עיין מהרש"א שפירש דבריהם דמה דאמר דעביד כר"י עביד היינו להתפלל ערבית מפלג המנחה ואילך עיין במהרש"א. ולענ"ד זה דחיק שהרי לא הזכירו התוס' בדבריהם ערבית כלל. ולענ"ד דלענין מנחה עצמה יש נ"מ כגון ששכח וטעה ולא התפלל מנחה עד אחר פלג המנחה ואז כזכר ושהה ברצון עד חשיכה דלר"י כיון שכל זמן המנחה הי' שוגג יש לו תשלומין בערבית ולרבנן כיון שנזכר בעוד יום ולדידהו אז עדיין זמן מנחה וכיון שהזיד ולא התפלל בזמנה אין לו תשלומין להתפלל ערבית שתים ובזה מאן דעביד כר"י עביד ועל דרך שביארתי בדברי הגמ' לענין שחרית:

ע"ב אמר רבא וכו' וקודם גזירה הוה והא דמוקי להזיע ולא מוקי בחמין שהוחמו מבע"י קודם שקיבל שבת וקודם שגזרו על החמין ועיין במסכת שבת דף מ' ע"א אפשר שהי' ידוע להם שעל החמין נגזר קודם רבי ועיין במס' שבת דף מ"ב ע"ב דקאמר והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה ועיין בבעה"מ ובחידושי רשב"א שם שמבואר שם בדבריהם שגזירת חמין קדמה לרבי וגזירת זיעה היתה אחר רבי או באמצע ימיו. ואולי לזה כיון רש"י בשמעתין בד"ה וקודם גזירה עד שלא גזרו על הזיעה ובכל דוכתא דאמרינן כדאמר רבא להזיע מהכא אמרינן דלכאורה הוא שפת יתר בדברי רש"י. ולפמ"ש ניחא דהי' קשה לרש"י דתינח כאן דרצה לתרץ עובדא דרבי ה' מוכרח לאוקמי להזיע דגזירת חמין הי' יודע שקדמה לרבי אבל במס' ביצה דף ל"ב דקאי לתרץ המשנה דאין עושין פחמין והמשנה הי' יכול לאוקמי אף קודם גזירת חמין להכי פירש"י דרבא לא אמרה רק כאן והגמ' הביאו דבריו בכל שאר מקומות בלשונו שאמר כאן. ואמנם במס' ביצה בלא"ה ניחא דאיך יכול לאוקמי לצורך חמין וקודם גזירה ואטו להחם ביו"ט עצמו מי הי' מותר לבלנין וכמו"ש רשיי שם בביצה בד"ה מי שרי וכו' וכ"ש להחם חמין לא הותר מעולם וא"כ ע"כ הוצרך לאוקמי שם להזיע ואולי לשאר דוכתא דקאמר בש"ס כדאמר רבא להזיע כיון רש"י אלא שכעת אינו עולה על זכרוני שום מקום בש"ס שיובא דברי רבא זולת כאן ובמס' ביצה ודברי רש"י כאן שכתב ובכל דוכתא משמע שיש עוד מקומות בש"ס שהובאו דברי רבא:

ואמנם הא קשיא לי מדוע לא מוקי מעשה דרבי בחמי טבריא שהוא מותר באמת וכדמוקי מעשה דרבי בשבת דף מ' ע"ב דאמר טול בכלי שני וכו' בחמי טבריא ולכן כראה דרבא רצה לתרץ תירוץ שיהי' מועיל לתרץ כאן וגם במס ביצה שם ובמס' ביצה ליכא לאוקמי בחמי טבריא דפחמין מה שייכות להו בחמי טבריא:

שם וקודם גזירה הוה. ובמס' שבת דף מ' ע"ב אמרו והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה עיין בחידושי רשב"א שם ובבעה"מ דשם היינו גזירת חמין וכאן היינו גזירת זיעה. ואמנם רש"י שפירש שם בהדי' והא מעשה דרבי אחר גזירה וכו' דהינו גזירת זיעה ע"ש ברש"י ודאי קשה. ונלע"ד דהי' ידוע לחכמי הש"ס דר' יצחק בר אבדימי לא שימש את רבי רק בסוף שנותיו והי' בודאי אחר ריב"ל וריב"ל אמר שגזר על הזיעה וכמו"ש רש"י שם דר' יהושע אמר גזירת זיעה וכוונת רש"י על ריב"ל שאמר שם בדף מ' ע"א גזירת הזיעה. ובמחילה מכבוד הגאון בעל פ"י שם שה' סבור שכונת רש"י על ריב"ח. ולכן על מעשה דר"י ב"א שפיר קאמר הש"ס שהי' אחר גזירה אבל ר' אבין אפשר שהי' לומד אצל רבי קודם גזירת הזיעה:

שם וקודם גזירה וכו'. המג"א בסי' רס"א ס"ק י"ב אחר עניית ברכו אסור לכנס למרחץ להזיע ש"ס פ"ד דברכות. והנה בודאי שכן מוכח מדברי התרצן דמוקי להזיע וקודם גזירה וא"כ מוכח דאחר גזירה גם להזיע אסור אף בעוד יום כיון שקיבל שבת בתפלה. אבל על המקשן קשה מנ"ל להקשות ודלמא רב דקאמר אין בדילנא היינו ממלאכה שהיא איסור תורה ודי אם נהג ע"י קבלתו מבע"י כדין בה"ש שלא גזרו על השבותין בה"ש ורבי שרחץ והזיע היינו דבר שאינו רק משום שבות. ונראה דעל מלאכה דאורייתא ודאי לא הי' מסתפק ר' ירמי' ב"א שזה בודאי כיון שהזכיר שבת בתפלתו אפי' לא כיון לקבל עליו ע"י כן איסור מלאכות אפ"ה ממילא חל עליו קדושת היום וכ"כ הב"י בסי' רס"ג שע"י התפלה אפי' אם אינו רוצה לקבל עליו איסור מלאכה אפ"ה ע"כ חל עליו קדושת השבת וכן פסק בשלחן ערוך שם סעיף י"א וא"כ על כרחך ר' ירמי' ששאל מי בדלת על השבות שאלו וע"ז השיבו אין בדילנא ושפיר הקשה ממעשה דרבי שנככס למרחץ. והא דהקשה אח"כ מאביי דשרי לכברויי סלי אינו רוצה לומר שהתיר להניח הגפרית על הגחלים שזה מלאכה דאורייתא אלא שכבר הי' הגפרית על הגחלים והתיר להניח הסל שיקבל עשן הגפרית ואין כאן רק משום שבות שמוליד ריח בסל ולמסקנא דטעותא שאני אפי' מלאכה גמורה מותרת:

ועקר הקושי' מרבי על רב. לכאורה קשה ודלמא רבי לשטתו שלא גזרו על השבות בה"ש והה"ד מבע"י אף שהתפלל תפלת שבת ובפרט לדיעה קמייתא בסי' שצ"ו סעיף ב' דמה שקיבל שבת אינו חמור מבה"ש ורב ס"ל כרבנן דפליגי על רבי וסברי שגזרו על השבות בה"ש כמבואר בעירובין דף ל"ג. ומזה יש להוכיח דברי הרמב"ם בפ' ך"ד מהל' שבת שאף רבי אינו מיקל אלא לצורך מצוה:

שם מאי אין לה קבע וכו' לתני תפלת הערב כל הלילה. מכאן מוכח דתפלת ערבית אינה אלא בלילה אלא לכל מר כדאית לי' לר' יהודה מתחיל מדת הלילה לענין תפלה מפלג המנחה ולרבנן מלילה ממש ולהני תנאי דריש מכילתין משעה שקידש היום או משעה שנכנסים להסב ועיין בתוס' בדבור הראשון במכילתין ועכ"פ אי אפשר שיהי' שום שעה שיהי' ראוי למנחה ולמעריב ודלא כהגאון בעל פ"י וגם אי אפשר לחלק בין שבת לחול כדעת המג"א בסי' רס"ז ס"ק א' דאל"כ נסתר קושיית הגמרא דאיך נתני כל הלילה הלא זמנה אף קודם הלילה ולהכי תני אין לה קבע א"ו כמו"ש דתלוי בשעה שנקרא ערבית שהוא לילה:

שם עמד השואל ושאל בבכורות במעשה דר' צדוק אמרו ג"כ האי לישנא דעמד השואל. וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דדרשי מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות והגדות צריך לעמוד וכאן לא הזכירו התוס' מזה כלום. ונראה ע"פי שאמרו במסכת מגילה ר"פ הקורא עומד שמימות משה עד ר"ג לא היו לומדין תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדים מיושב והיינו דתנן בשלהי סוטה משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה. והנה ר"ג הזקן הוא ניהו ר"ג שהי' בימי ר' יהושע ור"א הגדול תלמידי ריב"ז והוא ר"ג הזה שהוזכר כאן וקשה לי מה דאמר כאן שהי' ר' יהושע עומד מכלל שהיו שאר החכמים יושבים. ואמנם האמת הוא שמה שאמרו שעד שמת ר"ג היו לומדים מעומד היינו התלמידים וכן הוא מפורש בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' ת"ת הל' ב' וכו' כיצד מלמדים וכו' ובראשונה הי' הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים ועיין בלח"מ שם ועיין בש"ך י"ד סי' רמ"ו ס"ק י"א. וא"כ ר' יהושע לא מתלמידים הי' וכן שאר החבורה ולכן היו יושבים כלם רק עתה שרצה ר"ג לצערו לר"י הניחו עומד. ואמנם השואל הזה כאן תלמיד הי' כמבואר בשמעתין לא הוצרכו התוס' ליתן טעם למה עמד ושאל שהתלמידים אפי' שלא שאלו היו צריכים לעמוד. אבל בבכורות ר' צדוק הי' השואל והוא לא מן התלמידים הי' שהרי בימי ריב"ז הי' והוא התענה ארבעים שנה קודם חורבן הבית כמבואר בגיטין באגדות החורבן ואעפי"כ עמד ושאל הוצרכו התוס' ליתן טעם של הירושלמי דילפי' מקרא שהשואל צריך לעמוד. ובזה נלע"ד דמה שאמר ר"ג לר"י עמוד על רגליך וכתבו התוס' בבכורות דלא גרסינן ויעידו בך ע"ש והיא גופה קשיא דלמה צוהו לעמוד וכן מה שהניחו עומד כל זמן שדרש לא בשביל צער הרגלים כיון א רמז לו כאלו ח"ו עדיין לא הגיע להוראה ושאיננו עדיף מכל שאר התלמידים שלומדים מעומד בימי רבן גמליאל:

אחר שכתבתי זה נתיישבתי ששגיתי ור"ג דשמעתין שעשה מחלוקת עם ר"י אינו ר"ג הזקן רק נכדו של ר"ג הזקן וכן מפורש ברש"י במס' שבת דף ט"ו ע"א ור"ג הזקן הי' בן בנו של הלל. ואמנם אעפי"כ מ"ש לתרץ דברי התוס' הוא נכון כי אע"פי שכבר אחר מיתת ר"ג הזקן התחילו גם התלמידי' ללמוד מיושב היינו שהי' רשות להם לעשות כן מחמת חולי שירד לעולם מחלו הרבנים על כבודם בזה אבל אעפי"כ התלמידים אשר היו בריאים היו מעצמם עושים כבוד לתורה ולמדו מעומד ולא עוד אלא שלא לכל התלמידים הי רשות לישב רק אותן שהגיעו לכלל תלמיד חבר. וראי' לדבר העירני הרב מוהר"ר יודא אויש ממה שאמר ר' יוחנן בחולץ דף נ"ד ע"א שכל אותן שנים ששימש רב בישיבה שימש הוא בעמידה וא"כ רשב"י אז אפשר שהי' מצעירי התלמידים:

שם עמד ר"י וכו' ואמר אלמלא אני חי וכו'. ובבכורות הנוסח עמד ר"י וכו' ואמר האיך אעשה אלמלא אני חי וכאן לא אמר האיך אעשה. ונראה דשם נתחרט ר"י באמת על עקר ההוראה וכמו שפירש"י שם בד"ה האיך יכול החי וכו' ודאי כך אמרתי וחוזרני בי ולכן אמר האיך אעשה. אבל כאן לא נתחרט על הוראתו כי אדרבה כיון את ההלכה שהרי קיי"ל כן רק מפני כבודו של ר"ג הי' רצונו להכחישו. ובזה ניחא שכאן באמת לא כתב רש"י לשון וחוזרני בי ומתורץ קושיית התוס' על רש"י שם בבכורות בד"ה האיך החי וכו':

תוס' ד"ה והנותן וכו' והיינו דאמרינן וכו' פירוש דמצינו שתלמיד נותן שלום לרבו וא"כ ע"כ הא דאמר כאן והנותן וכו' היינו שאינו אומר שלום עליך רבי:

בא"ד א"נ וכו'. רצונם בזה דתלמיד גמור בכל ענין אסור ליתן שלום לרבו ומה שאמרו כדי שאילת תלמיד לרב היינו בתלמיד חבר ומה שמשמע בשמעתין דתלמיד חבר אין צריך לומר רבי שהרי ר' ירמי' לא אמר מר ושם אמרינן כדי שאילת תלמיד לרב וע"כ שאומר שלום עליך רבי דאל"כ למה תלה בכדי שאילת תלמיד לרב אם הוא שוה כשאילת כל אדם ההוא דהתם לכתחלה קאמר דודאי גם תלמיד חבר אף שאינו אפקרותא אם אינו אומר רבי מ"מ לכתחלה דרך ארץ הוא שיאמר ש"ע רבי ור' ירמי' שלא אמר מר היינו משום שרצה לידע אם קיבל רב שבת בתפלתו והי' רצונו לקבל גם הוא תיכף שבת שזריזין מקדימין למצות להוסיף מחול על הקודש ולכן קיצר בלשונו בתכלית הקיצור האפשר ואמר מי בדלת ולא האריך לומר מר ופ"ז בתלמיד חבר אבל בתלמיד גמור הוא אפקרותא ממש אם אומר לנוכח מי בדלת ושפיר הוכיח דר' ירמי' תלמיד חבר הוה:

ד"ה הואיל והתפללו וכו' ה"נ וכו'. נלע"ד דכוונתם דודאי הני דצלו של מ"ש בשבת ע"י שחשבו שחשיכה ודאי שאמרו הבדלה בח"ה והורה להם רבי הואיל והתפללו התפללו ועלתה להם הבדלה שאמרו בחיה שהיו מותרים תכף משחשיכה במלאכה קודם שיבדילו ועיין במס' שבת דף ק"נ ובש"ע ס"ס רצ"ט וא"כ עלתה להם תפלה של מ"ש בשבת לקולא ה"נ תועיל תפלת שבת בע"ש להיות קבלה אפי' בטעות. וזהו כוונת התוס' בדבור שאח"ז שכתבו אע"ג דלא מטא זמן אין איסורם איסור בעשיית מלאכה וכו' היינו קודם שיבדילו מחדש אע"ג דטעותא היא היינו שההבדלה שבאותה התפלה היתה בטעות:

דף כ"ח ע"א אר"י הלכה מתפלל וכו'. הא דלא אמר ר"י דבריו על עקר פלוגתייהו במשנתינו בזמנה של מוספין דהלכה כרבנן וממילא הוה ידעינן דמתפלל של מכחה תחלה כיון שגם של מוסף אינה עוברת. ועוד יותר תמוה לפמ"ש התוס' לעיל דף ך"ז ע"א בד"ה ת"ש דל"ג דברי רב יהודה במשנתינו א"כ סתם לן תנא כרבנן וכבר אמר ר"י הלכה כסתם משנה ולמה הוצרך כאן לומר הלכה מתפלל וכו'. ונראה דאפילו לרבנן דשל מוסף כל היום אעפי"כ יש רבותא במה שמתפלל מנחה תחלה. דבזבחים דף י"ב ע"א קמקשה ומי איכא מידי דאלו שחיט לי' מצפרא אמרת דזמני' הוא וכי מטי בין הערבים אמרת יוקדם וכו' ומשני אין דאמר ר"י הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין ע"ש. וא"כ היא גופה קמ"ל ר"י דאף דשל מוספין מצפרא זמני' הוא והתחיל זמנה קודם לשל מנחה אפ"ה כשהגיע זמן מנחה מנחה קודמת. ועי"ל שהוא רבותא אפי' אם כבר ידענו ממשנתינו דשל מוספין כל היום ע"פי מ"ש בזבחים דף צ' ע"ב אבעי' להו תדיר ומקודש איזה מהם קדים וקאמר התם ת"ש דאר"י הלכה מתפלל של מנחה וכו' ומשני אטו שבת למוספין אהני למנחה לא אהני ע"ש. וא"כ היא גופה קמ"ל ר"י שלא תימא דמוספין איקרי מקודש נגד מנחה:

ודעדבשני המקומות שם בזבחים קשה לי על שהביא דברי ר"י ולא הביא הברייתא דכאן דקאמר הי' לפניו שתי תפלות וכו' ואפילו ר"י לא פליג אלא משום שהיא עוברת. וכן עוד שם בדף צ"א ע"א בבעיא דתדיר ושאינו תדיר וקדם ושחט לשאינו תדיר מביא ג"כ למיפשט מדברי ר"י דאמר הלכה מתפלל אדם של מנחה וכו' ולא הביא הברייתא. ונלע"ד דכאן בשלהי פרקין במשנה פליגי תנאי דראב"ע אמר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ"א בחבר ושלא בחבר וכו' ומסיק שם דהלכה כחכמים ומביא דר' יוחנן אסהיד שראה את ר' ינאי דצלי והדר צלי וכו' ע"ש. ומעתה בזבחים דף י"ב וכן בהאי דקדים ושחט לשאינו תדיר לא הי' יכול למפשט מברייתא דאולי הך ברייתא ס"ל כראב"ע ומיירי שלא נמצא קיבוץ חבר עיר עד שהגיע זמן מנחה ונמצא התחיל זמן מוסף ומנחה כאחת ולמנחה יש מעלה דתדיר לכך מכחה קדים ולכך הביא מדברי ר"י דאיהו גופי' אסהיד דלא כראב"ע ואפ"ה אמר מתפלל של מנחה תחלה. ובהך דדף צ"א לענין תדיר ומקודש נלע"ד ע"פי מה שהביא שם בתחלה למפשט בעיא דתדיר ומקודש איזו קדים הביא ת"ש תמידין קודמין למוספין ואע"ג דמוספין קדישי ודחי אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני ושוב הביא כמה ת"ש ובכלם דחי כה"ג ואח"כ מביא ת ש דאמר ר"י הלכה מתפלל של מנחה תחלה ואח"כ של מוספין ודחי ג"כ בזה דאטו שבת לתפלת המוספין אהני לתפלת המנחה לא אהני וכתבו שם התוס' בד"ה ת"ש וכו' בכל הני ת"ש צריך טעם מה קס"ד מאחר דכבר שני אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני ע"ש. והנה בודאי יש איזה סברה בהו ואמנם בהך דר"י בתפלת המוספין עם תפלת המנחה לכאורה קשה להמציא איזה סברה דהרי התפלות במקום תמידין עומדים דאפילו למאן דאמר אבות תיקנום מודה דעכ"פ אסמכינהו דרבנן אקרבנות וא"כ כיון דכבר שני דשבת אהני לתמידין כמו למוספין מהי תיתי לא יהא שבת אהני לתפלה שנגד התמיד כמי לתפלה שכנגד המוסף ואפי' ק"ו יש מה קרבן תמיד של שבת ניכר בהקרבתו שהרי אין שום הפרש בהקרבתו בין שבת לחול וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אפ"ה אהני לי' קדושת השבת לחשוב לו מעלת מקודש תפלה שנזכר שבת בפי' בתפלתו שלא כנוסח התפלה בחול ק"ו דנימא דאהני לי' שבת להיות נחשב מקודש וא"כ כאן ודאי קשה קושי' התוס' מאי קס"ד לפשוט מזה. וצריך לומר דסברת הת"ש הוא שיש הפרש בין תמידין לתפלה דבשלמא גוף התמיד של יום השבת אי אפשר לה ריבו רק בעצם יום השבת ואם עבר יומו בטל קרבנו ואין לו תשלומין בחול ולכן שפיר אהני לי' קדושת שבת כמו דאהני לקרבן מוסף אבל התפלה אף שהיום הא של יום השבת מ"מ אם שכח ולא התפלל מכחה בשבת יש לו תשלומין במ"ש ויש הפרש בין תפלת מנחה למוסף דמוסף אין לו תשלומין בלילה כמפורש בר"פ בתוס' ד"ה אבעיא להו ולכך הי' סובר דלמוסף אהני קדושת שבת משא"כ למנחה. והנה לעיל בר"פ בחידושינו בד"ה טעה ולא התפלל וכו' בארנו שבעל הבעיא הזה הי' סבור דהך ברייתא דהכא דמתפלל מנחה ואח"כ מוסף פליגא אהך ברייתא דתני טעה ולא התפלל מנחה דברייתא סוברת דים תשלומין למנחה בערבית והך ברייתא דכאן סובר שאין תשלומין למנחה דגם בתפלה אמרינן עבר יומו בשל קרבנו וא"כ שפיר ניחא סוגיא דזבחים דמהברייתא לא יכול למפשט דתדיר עדיף ממקודש כיון דכבר שני לי' על מה דתמידין קודמין למוספין דשבת אהני לתמידין כמו למוספין ק"ו דאמרי' בתפלת מנחה דאהני לי' שבת כמו לתפלת מוסף ואי משום דשאני תפלת המנחה שיש לו תשלומין במו"ש דהיא גופה מנ"ל דאולי סוברת הך ברייתא שאין תשלומין לתפלת המנחה כמו שאין תשלומין לקרבן שעבר יומו ולכן הביא ת"ש דאר"י מתפלל מנחה תחלה ואח"כ מוסף ור"י גופי' אמר לעיל בר"פ טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואין בזה משום עבר יומו וכו' ולכן הי' סובר דלר"י ודאי לא אהני שבת לתפלת המנחה כמו למוסף ואפילו הכי מתפלל מנחה תחלה ש"מ דתדיר קדים למקודש ודחי לי' דאע"פי שיש לו תשלומין במ"ש אפ"ה עכשיו שמתפלל ביומו אהני לי' קדושת שבת כמו למוסף: שם

א"ל הכי אר"י אין הלכה כר"י וכו'. לכאורה היתה השאלה רק מאן אמר וכו' ולא הי' מסתפק בגוף המאמר רק לא ידע מאן אמר וכו' מי הוא מרא דשמעתא ולפי"ז הי' לו להשיבו ר"י הוא ולא יותר ולמה האריך בתשובתו הכי אר"י. ולתרץ זה נתחכם רש"י ופירש מאן אמר הלכה וסי' שהלכה כר' יהודה עיין ברש"י ולפי"ז אמרו לר' זירא ההיפוך ממה שנאמר בבי מדרשא והוא דוחק ולזה הביא רש"ל גירסא בגמ' הכי אר"י הלכה כר"י וכתב דצריך לפ"ז שלא לגרום ר"י בריש סוגיין דאמר הלכה מתפלל של מנחה אלא צריך לגרוס איזה מ"ד אחר ולא ר' יוחנן. ואני תמה שהרי בשלשה מקומות במס' זבחים הובא מימרא זו ובכלם נזכר ר"י ומלבד שהדרא קושייתי לדוכתא שהי' להשיבו בקיצור ר"י אמרה. והנלע"ד בזה דודאי לא נתהפך המאמר מהיפך להיפך לגמרי ולר' זירא אמרו שאתמר בבית המדרש הלכה שמתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף כנזכר בתחלת המאמר אלא שנסתפק מאן הוא מרא דהאי מימרא אם ר"י או ריב"ל ור' נתן השיבו שר"י אמרה ולא בלשון הנזכר שהלכה מתפלל של מנחה וכו' אלא בלשון זה אין הלכה כר' יהודה שאמר וכו' ובזה אינו מההיפוך אל ההיפוך דתרוייהו לכוונה אחת הם ואעפי"כ יש נ"מ בין הלשונות דלפי מה שאמר הלכה מתפלל של מנחה תחלה איכא למימר הטעם משום דקיי"ל כרבנן דשל מוסף כל היום ולכך כיון ששניהם אין זמנם עובר תדיר קודם וכמו שפירש"י באמת בד"ה ואח"כ של של מוספין ע"ש ולפי"ז אם אירע הדבר בפנות היום לעתות ערב שאין פנאי ביום רק לתפלה אחת אז של מוסף קודמת שזו עוברת לגמרי ושל מנחה אינה עוברת לגמרי שיש לו תשלומין בערבית וכן היא באמת דעת המג"א בס"ס רפ"ו הבאתי דבריו בר"פ אבל א שאמר ר' נתן דר"י אמר אין הלכה כר"י וכו' כוונתו דאפילו לפי דעתו דר' יהודה דשל מוספין עוברת אפ"ה אין הלכה כמותו במה שאמר מתפלל של מוסף קודם מנחה דבאמת מעלת תדיר אלים אפי' לדחות שאינו תדיר לגמרי וכדעת הירושלמי שהבאתי לעיל שלא כדברי המג"א ואפילו לעת ערב שיודחה מוסף לגמרי מתפלל של מנחה ודוחה של מוסף לגמרי: