צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 3

שם עני וכהן חד שיעורא הוא. ואין להקשות מכדי עני אימת נכנס בצ"ה א"כ ליתני צ"ה וכאן לא שייך לתרץ מלתא אגב אורחא קמ"ל דמה חידוש שמעינן מעני. יש לומר דמשום דרצה למיהב שעורא על סוף הזמן בעני יהיב כמי על תחלת הזמן בעני ולקמן כשרצה לומר דעני ובני אדם חד שיעורא הוה מצי למימר ואי ס"ד דעני וכהן חד שיעורא הוא א"כ נימא ר"מ משעת צ"ה וכן לקמן גבי רב חנינא ה"מ למפרך ואי ס"ד עני וכהן חד שיעורא נימא ר"ח משעת צ"ה אלא דעדיפא מיני' פריך:

שם וחכמים אומרי' משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן. במשנתינו שנינו שנכנסין לאכול וכבר כתבתי לעיל במשנתינו דקמ"ל דמותר לאכול תרומה ואף שהגיע זמן ק"ש ועוד נדבר מזה בדברי התוס' בשמעתין אבל כאן בברייתא ששנינו שזכאין לאכול היינו ששוב פסקה טומאתן אבל לא נזכר כלל שאוכלים באמת סמוך לק"ש וא"כ קשה למה נקט לאכול דשייך רק בכהנים הוה ל' למתני משעה שרשאים ליגע בתרומה דהא טבול יום פוסל את התרומה וא"כ אסור ליגע עד שיעריב שמשו וזה שייך בין בכהנים ובין בישראל וצריך לומר דכיון דקמ"ל דמח"כ מותר בתרומה נקיט אכילה לרבותא שאפילו לאכילה אין כפרתו מעכבתו ועיין ביבמות דף ע"ה ע"א דמצריך תרי קראי לטבול יום שפסול בתרומה חד לאוכל וחד לנוגע א"כ הה"ד להתיר למח"כ יש רבותא להתיר אפי' לאכול ומזה מוכח דהך ברייתא בהני דב"כ מיירי. ובזה נדחה גם כן השגת בעה"מ על רש"י שהקשה שאם אפשר לפרש משנתינו בהני דלאו בני כפרה א"כ גם מברייתא ליכא ראי' ולפי מ"ש ע"כ ברייתא במח"כ איירי:

רש"י דיה דלמא ביאת אורו שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו וכו' דברי רש"י הללו אצלי תמוהים מאד דהרי בהאי קרא לאו טמאי טומאת הגוף בלבד כתיבי אלא גם טמאי מגע כתיבי ואדרבה סיפי' דקרא בטמאי מגע איירי ועל כלם מסיים הקרא ובא השמש וטהר ואיך נפרש האי קרא על זריחת השמש דמה ענין לטמאי מגע לזריחת השמש של מחרת טבילתם וא"כ על כרחך דהאי ובא השמש היינו הערב שמש של יום הטבילה ואני תמה על רבותינו חקרי לב בעלי התוס' ובעה"מ והרשב"א שגבבו השגות על פירוש רש"י ואיך לא הרגישו בקושיא זו שהיא לדעתי תשובה נצחת על רש"י: ואמנם גם על גרסת התוספת ופירושם וגם על גרסת הגאונים אני תמה דהתוס' והגאונים אם הם חלוקים בגירסא מ"מ המכוון בפירוש הסוגיא הוא שקושיית המקשן אינו להקשות שיהיו אסורים עד שיביאו כפרתן אבל קושייתו היא על מה שהצריך להמתין עד צ"ה דהיינו טהר יומא דאידכי לגמרי דלמא ובא השמש היינו תחלת השקיעה וטהר לאו על היום קאי רק על האיש וטהר גברא שהוא טהור לאכול בתרומה ואני תמה דאם האי וטהר על האיש קאי הוא מיותר לגמרי שהרי כתיב ואחר יאכל וכיון שרשאי לאכול תרומה א"כ טהור הוא לתרומה בשלמא אי וטהר קאי על היום הוא פירוש על ובא השמש שלא תאמר דהיינו תחלת שקיעה קמ"ל וטהר דאידכי יומא לגמרי אבל אי וטהר קאי על האיש ע"כ דקאי על הבאת הקרבנות ביום השמיני ועוד דלפירוש התוס' והגאונים קשה מה דקאמר א"כ לימא קרא ויטהר כיון דלפירוש התוס' טהר גברא היינו ע"י הע"ש הרי שמשא ממילא ערבא ואיך שייך ויטהר שהוא לשון ציווי ועיין רש"י וכיון שפירוש רש"י הוא תמוה וגם פירושם של התוס' והגאונים הוא תמוה אומר אני לולא דמסתפינא אמינא לאחוז דברי שניהם ואלקט פירוש ממוצע ומרווח בסוגיא וזהו שהרי בפרשת אמור שם כתיבי שני מיני טמאים דהיינו טמאי הגוף צרוע וזב ואח"כ כתיבי טמאי מגע ועל כלם כתיב לבסוף ובא השמש וטהר ויש לנו לפרש דהא ובא השמש הוא ענין בפ"ע וכן וטהר הוא ענין בפני עצמו ועל טמאי מגע דכתיב בסיפי' דקרא במה דסיים פתח וקאי על זה ובא השמש דהיינו הערב שמש ותחלת שקיעה ועל מצורע וזב דכתיבי ברישא דקרא קאמר וטהר דהיינו וטהר גברא ולשון ציוי הוא שיביא קרבנותיו ויטהר ועל שניהם מסיים קרא ואחר יאכל דהיינו טמאי מגע אחר הערב שמש ומח"כ אחר הבאת קרבנותיו והכל מיירי לקדשים כמו שפירשתי הסוגיא לשטת רש"י רק מה שפירש רש"י דמה דמספקא להו בפירוש ובא השמש היינו זריחת השמש בזה אני גד מפירוש רש"י ומסכים לפירוש הגאונים והתוס' דהי' מסופק שמא ובא השמש היינו תחלת שקיעה אבל וטהר היינו הבאת קרבנות באופן שהי' רוצה להקל בטמאי מגע שמותרים בהערב שמש אפילו לקדשים שיהי' מותרים בתחלת שקיעה וכן לתרומה כל מיני טמאים יהיו מותרים בתחלת שקיעה וע"ז שפיר משני א"כ ויטהר מבעי' לי' אלא על כרחך דלאו טהרה בפני עצמו ולא על קרבנות קאי וא"כ ע"כ לאו על גברא קאי דא"כ הוא מיותר לגמרי דהרי כתיב ואחר יאכל וגו' אלא ע"כ על היום קאי דטהר יומא ואידכי יומא לגמרי דהיינו צ"ה כנלע"ד פירושא דהך סוגיא:

ד"ה שאין ראי' לדבר שהיום כלה בצ"ה וכו'. לשון זה של רש"י לכאורה אינו מדוקדק שאטו אנן מספקינן שהיום ממשיך גם אחר צ"ה על זה לא מספקינן כלל דודאי בצ"ה אידכי יומא לגמרי אבל הספק הוא דלמא מכי ערבא שמשא שהוא קודם צ"ה כבר הוא לילה כדמסיק וכי תימא וכו' וא"כ הי' לרש"י לפרש זכר לדבר שהיום לא כלה אלא בצ"ה ואמנם לפי מה שראיתי בח"ר דלמסקנא דמסיק דעני שיעורא לחוד וכהן שיעורא לחוד שוב מסתמא הדרינן למה דקס"ד מתחלה דעני ובני אדם חד שעורא וכיון דמסיק דעני מאוחר א"כ שעורא דב"א שאמר ר"מ הוא מאוחר לצ"ה וחכמים פליגי עלה ומשערין בצ"ה שייך שפיר למימר שאין ראי' לדבר שהיום כלה בצ"ה שהרי לר"מ עדיין לא כלה אז לענין ק"ש. ומה דמסיק מאי ואומר וכ"ת אינו לשון הברייתא וסיום דברי חכמים אלא הוא לשון הגמרא ושטחיות הלשון קאי גם על סוגיא דמסכת מגילה:

דזה משעה שכהנים טובלים היינו קודם בה"ש וכו' ואין לדקדק ונימא קודם בה"ש די"ל היא גופה קמ"ל דכהנים רשאים לטבול עד בה"ש דר' יוסי וכדמסיק אנא בה"ש דר"י קאמינא:

תוס' ד"ה משעה שהעני וכו' תימא עני גופי' מתי יתפלל וכו'. וכתב מהרש"א אבל על מתניתן לא קשיא וכו' די"ל דה"ק משעה שכהנים וכו' היינו שמותרים וכו' וכבר כתבתי במשנתינו לדחות דבריו וכתבתי דבמשנתינו יש לומר דאכילת תרומה שהיא מצוה אינה אסורה אפילו בזמן ק"ש יע"ש. ועוד אני אומר דעל משנתינו לא קשיא להו לפ"מ שכתב המג"א בסי' רל"ה ס"ק ד' בשם הטור דדוקא לקבוע סעודה אסור אבל טעימה מותר א"כ משנתינו אתי שפיר וכהנים נכנסים לאכול אכילת עראי ואח"כ יקראו ק"ש אבל הברייתא צמצמה זמן ק"ש משעה שנכנס עד שעה שעומד לפטור מסעודתו וסעודתו משמע קבע ועוד שהרי אכילתו נמשך כל זמן ק"ש ולא כשאר לו שום זמן ואימת יקרא ק"ש ואני תמה על התוס' שכתבו שכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה וכו' דלא הוצרכו לזה דאפילו אם הי' מותר להתחיל היינו ביכול לקרוא אח"כ ק"ש אבל אם יעבור הזמן אפי' התחיל פוסק: ועכ"פ לפי מה שכתבתי יש ממשנתינו סיוע לדעת הטור ובפרט לפמ"ש לעיל בחידושינו במשנתינו דעל משנתינו לא שייך תירוץ התוס' דכאן יעויין לעיל בדברינו: ושם בסימן רל"ה כתיב המג"א דהתה"ד אוסר גם טעימה והמג"א ביאר טעמו דכיון דק"ש היא דאורייתא חמיר טפי ואולי בזה נחלק תנא דמשנתינו עם חכמים דכאן ור' יהושע דלקמן בברייתא דמשנתינו סברה כדעת הטור ולכן תנן שנכנסים לאכול והיינו אכילת עראי וחכמים ור' יהושע דברייתות סברי כדעת תה"ד וגם אכילת עראי אסורה לכן לא אמרו שנכנסין לאכול אלא שזכאין או מטוהרין לאכול אבל לא אוכלין ממש:

ד"ה ג' ע"א לעולם קסבר שלש משמורות וכו'. יש לדקדק אף שכן הוא האמת דר"א סבר ג' משמורת הוו כדתניא בהדיא בברייתא אבל כאן לתרץ קושייתו לא הי' צריך לזה רק הוה לי' למימר הא קמ"ל דאיכא משמורת ברקיע ואיכא משמורת בארעא. ונלע"ד דלמ"ד ד' משמורת ליכא סימנא בארעא דחמור אינו נוער עד סוף ד' שעות ובסוף ב' שעות ליכא סימן בארעא והדק"ל נימא עד ג' שעות ולכן הוצרך לומר דר"א סבר שלש משמורות הם:

שם שלש משמורות וכו'. ובש"ע א"ח סימן א' ס"ב המשכים להתחנן וכו' יכוין לשעות שמשתנות המשמורות וכו' וכתב המג"א ס"ק ד' ולתירוץ הראשון דיהיב סימנא לאמצעית דאמצעית משמע דעת רצון הוא עכ"ל ואני אומר אי מהא ליכא למשמע מיני' ואדרבה משמע מדברי הרשב"א שלא כדברי המג"א דהרשב"א כתב בשם רבינו האי ג"כ דהני משמורת דיש נ"מ שיש לישראל אז להפיל תחנונים דכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמורת ומסיים הרשב"א דמה דחשיב אמצעיתא דאמצעיתא הוא נ"מ לאכילת קדשים וא"כ סובר הרשב"א דלאו לענין ע"ר דלענין עת לקום לקיים קומי רוני שם כתיב לראש אשמורות (ולקמן יתבאר) ולכך הוצרך הרשב"א לומר נ"מ לאכילת קדשים. ואמנם אני תמה הלא אף שהפוסקים הקדמונים אין להם עסק עם דברי הזוהר כי לא הי' בימיהם הספר הזה אבל מ"מ הרי ראי' מפורש דחצות לילה הוא עת רצון ביבמות דף ע"ב ע"א דקאמר הא קמ"ל דעת רצון מלתא היא:

שם למנ"מ למקרי ק"ש למאן דגבי בבית אפל. מזה משמע דסוף משמר שלישי דהיינו סוף הלילה אינו עת רצון לענין להתפלל אז על החורבן ועל הגלות דאל"כ למה הוצרכו לחדש דב"מ לענין ק"ש. והטעם נלע"ד משום דבתפלה על הגלות קומי רוני לראש אשמורות כתיב ובשלמא סוף משמר ראשון הוא ראש משמר שני וסוף משמר שני הוא ראש משמר שלישי אבל סוף משמר שלישי הוא רק סוף ולא ראש ולפ"ז קשה על הש"ע שם שחישב גם סוף הלילה לענין תפלה על הגלות שהיא רצוי' מנ"ל הא ונלע"ד דאעפ"כ דברי הש"ע נכונים דכיון דסוף משמר ראשון וסוף משמר שני המה רצוים לזה מסתמא גם סוף שלישי הוא א דהרי התנא קאמר על כל משמר ומשמר הק"בה שואג על הגלות ועל חורבן הבית וכיון דסוף משמורת קחשיב א"כ גם בסוף משמר שלישי שואב וגם בקרא כתיבי שלש שאגות ששואג על נוהו ואמנם הנלע"ד שהוצרך לומר כ"מ לענין ק"ש משום דהעת רצון על הגלות צריך לכוין אותו העת ממש שמסיים המשמר וכיון דקאמר דגני בבית אפל א"כ עד שיקום ממטתו וילבש בגדיו כבר עבר העת ולכן הוצרך לחדש שהוא ב"מ לענין ק"ש של שחרית שבאמת זמנה הוא אחר שיקום וילבש וכמו"ש התוס' בד"ה למאן דגני וכו'. ובזה מדוקדק דמשני למנ"מ למקרי ק"ש והרי המקשה לא הקשה למאי נ"מ אלא הקשה סימנא ל"ל יממא הוא והוה לי' לשנויי איצטרך למאן דגני בבית אפל ולפמ"ש ניחא דלהמקשה הי' ניחא שהוא כ"מ לע"ר לענין להתפלל על הגלות אבל התרצן שמוקי לה למאן דגני בבית אפל וא"כ צריך להתמהמה קצת לקימה והלבשה ועבר זמן של ע"ר הוצרך לחדש לענין ק"ש:

ואמנם היא גופה קשיא למה הוצרך לומר דגני הוה לי' למימר דאיצטריך סימנא למי שהוא בבית אפל ואולי דאין דרך להיות בב"א כי אם כשהולך לישן אבל הנלע"ד שאף שהק"בה שואג בעתים הנזכרים לכל אוקימתא כפי העת אבל להיות לנו עת רצון לתפלה הוא דוקא לראש אשמורות כדכתיב בקרא קומי רוני בלילה לראש אשמורת וראי' לדבר שהרי לאוקימתא קמא דיהיב סימנא לאמצעית דאמצעיתא הוצרך הרשב"א לומר דנ"מ לאכילת קדשים וגם על תחלת משמר ראשון לדעתי לא שייך ע"ר לזה דהרי קומי רוני כתיב ובתחלת משמר ראשון לא שייך קומי דעדיין לא שכב ואעפ"כ יש נ"מ בהני משמורת לכל האקימתות דאי תחלת משמורות קחשיב יש נ"מ בידיעת סימן התחלת המשמר הזה לענין התחלת זמן ק"ש של ערבית וראש משמר שני מלבד שהוא סימן לעת רצון להתפלל על הגלות הוא ג"כ סימן לסיום זמן ק"ש של ערבית שהרי תחלת משמר שני הוא סוף משמר ראשון ור"א אמר במשנתינו עד סוף אשמורה ראשונה ותחלת משמר שלישי הוא סימן לעת רצון להתפלל על הגלות. ואי סוף משמורות קחשיב אז סוף משמר ראשון הוא סימן לסיום זמן ק"ש של ערבית לר"א מלבד שהוא ג"כ עת רצון להתפלל שהרי סוף משמר ראשון הוא תחלת משמר שני וסוף משמר שני הוא עת רצון שהרי היא ראש משמר שלישי וסוף משמר שלישי הוא סימן להקטר חלבים שהוא עד סוף משמר שלישי לדעת רש"י שלא עשו סיג לענין ה"ח כמפורש ברש"י במשנתינו אבל לא הי' ניחא לן בתחלת האוקימתא למימר שסוף מסמר שלישי הוא סימן להתחלת זמן ק"ש של שחרית משום קושית התוס' שהרי זמן ק"ש אינו מתחיל אז אלא אחר כך כשיכיר בין תכלת וכו' ואעפ"כ הי' ניחא לן כל הכ"מ אשר כתבתי ולכן לא קשיא לי' כלל למה כ"מ רק הי' קשיא לי' סימנא ל"ל דאי תחלת משמורות חשיב קשה ראשון למה לי סימנא אורתא הוא ואי סוף קחשיב אחרונה סימנא ל"ל יממא הוא וכשהוצרך התרצן לחדש לו דאיצטרך סימנא למי שהוא בבית אפל ואז שוב ליכא נ"מ לענין הקטר חלבים שהרי ההקטר הי' על מזבח החיצון שהוא בחצר העזרה תחת אויר השמים ואיך שייך שם בית אפל ולכן שוב נתחדש לו קושיא למה נ"מ והוצרך לחדש דנ"מ לענין ק"ש של שחרית והי' קשה לו קושית התוס' שהרי זמנה הוא משיכיר וכו' ולכן לא הי' יכול לומר דנ"מ למי שהוא בבית אפל והוצרך לומר דגני בב"א וכיון דמיירי בגני א"כ שייך תירוץ התוס' דעד שיקום וילביש עצמו הוא זמן קרית שמע:

שם כיון דאשה מספרת וכו' ותינוק יונק וכו'. יש לדקדק דבדברי ר"א קאמר שלישית תינוק יונק וכו' ואשה מספרת וכו' הקדים תינוק לאשה וכאן שינה הסדר והקדים אשה לתינוק. גם יש לדקדק למה קאמר ואשה מספרת עם בעלה ולא קאמר האיש מספר עם אשתו. ונלע"ד דודאי תחלת היקיצה מהשינה הוא מתחיל מהתינוק שאז הוא רעב ומתחיל לינוק משדי אמו וע"י זה האשה מתעוררת מהשינה שמרגשת ביניקת התינוק משדי' ומתחלת לספר עם הבעל שהוא עמה במטה ולכן הקדים ר"א בגוף הסימן את התינוק אבל כאן שנתן סימן למי שהוא ישן בבית אפל הנה זה בודאי אינו מקיץ משנתו ע"י יניקת התינוק אע"פי שיש קצת קול ביניקתו כדרך התינוק בשעת היניקה בגמיאותו החלב אמנם זה קול ענות חלושה ואי אפשר שישמע מי שהוא ישן קול זה ולכן זה אינו מתעורר כי אם ע"י הסיפור שמספרת האשה עם בעלה אז זה מתעורר משינתו ואמנם בודאי לפעמים גם קודם זמן הזה מזדמן שהאשה או הבעל מקיצים משנתם במקרה ומספרים זה עם זה אבל לא שכיח שיזדמנו שני הסימנים יחדיו שהאשה מספרת וגם התינוק יונק כי אם בסוף משמר שלישי ובודאי התינוק שמתחיל לינוק הוא יונק והולך איזה זמן ולכן זה שמתעורר משינתו על ידי הסיפור של האשה עם בעלה כיון שכבר נתערר יכול הוא שוב להרגיש בשמיעתו גם תנועת התינוק ביניקתו וליקום ולקרי ק"ש ולכן הקדים כאן האשה להתינוק:

שם מפני מה נכנסת לחורבה זו. יש לדקדק הלא לשום חורבה אין נכנסים וכמו שמביא אח"כ ברייתא מפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה ולמה דקדק אלי' ז"ל בדבריו לומר לחורבה זו ולא שאלו סתם למה נכנסת לחורבה. והרמב"ם בפ"ה מהל' תפלה הל' ו' כ' ואין מתפלל בחורבה וכתב הכ"מ ואע"ג דמשמע בברכות דאין נכנסין לחורבה אפי' שלא בשעת תפלה מ"מ כיון דלגבי תפלה אמרה אלי' כתבה רבינו לענין תפלה. והלח"מ דקדק ג"כ כנ"ל וניחא לי' דלרבותא כתבו הרמב"ם דאע"ג שהוא בדרך וירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים אפ"ה לא יכנס לחורבה להתפלל יע"ש בדבריהם ואני אומר אם זהו רבותא למה לא אמר ר' יוסי רבותא זו וכך ה"ל למימר באותה שעה וכו' למדתי ממנו וכו' ולמדתי ממנו שאין נככסין לחרבה אפי' להתפלל. וליישב נלע"ד דשלש טעמים נאמרו במניעת הכניסה לחורבה תרי משום סכנתא דהיינו מפולת ומזיקין וחדא משום חשדא ועל הני דמשום סכנתא יש מקום לומר דלצורך מצוה שרי דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ואולי לא מיקרי כל כך דשכיח ה זיקא למיחש אפילו במקום מצוה אבל לטעם חשדא לא מהכי מקום מצוה. ושאלתו של אלי' היתה לר"י מ"מ נכנסת לחורבה זו וכבר דקדקנו על אמרו חורבה זו ולכן אומר אני אולי היתה חורבא זו סמיך לעיר דשייך בה ג"כ טעמא דחשדא ודקדק אלי' בדבריו בשלמא אם היית נכנס לחורבה אחרת דהיינו איזה חורבה העומדת בדברא דלא שייך בה חשדא ואין בה רק חששא דסכנתא הי' לך מקום להתנצל שסמכת עצמך על היותך עוסק במצוה ושלוחי מצוה א"כ אבל מ"מ נכנסת לחורבה זו הסמוכה לעיר שיש בה משום חשדא ולא שאלי' הסכים לחלוטין דמהני שלוחי מצוה במקום דליכא חשדא אלא דלשון רבותא אמר כן דאיך עכ"פ נכנסת לחורבה זו דבודאי לא מהני מקום מצוה והנה עכ"פ לא למדנו מאלי' דאפילו להתפלל לא יכנס לחורבה אלא במקום שיש בחורבה גם משום חשד אבל במקום דליכא חשדא לא שמענו ממנו לא לאיסור ולא להיתר וכיון דר"י אמר שלמדתי ממנו שאין נכנסין לחורבה סתם א"כ כל חורבות בכלל אפילו עומדת בדברא לכך לא אמר רבותא זו דאפילו להתפלל לא יכנס שזה לא שמענו מדברי אלי'. אלא דלפ"ז קשה דהרי אפילו שלא להתפלל ג"כ לא שמענו מאלי' כי אם מ"מ נכנסת לחורבה זו וא"כ אפילו שלא לצורך תפלה לא שמענו שאין נכנסים לחורבה שאין בה משום חשד ואיך אמר ר"י שלמד ממנו שא"כ לחורבה ונראה דבאמת לא אמר ר"י למדתי מדבריו שלשה דברים אבל אמר למדתי ממנו ב' דברים ונראה דלמד זה באשר נדקדק בסיפור מעשה הזה דקאמר ר"י ובא אלי' ושמר לי על הפתח למה הזכיר ופירט המקום ששמר ודי הי' באמרו ובא אלי' ושמר לי עד שסיימתי תפלתי ונראה דאלי' הראה לו בזה ששמר לו על הפתח ולא נכנס לפנים אל החורבה לפי שאלי' עצמו לא רצה לעבור על אזהרת רז"ל שהזהירו שא"נ לחורבה ולכן המתין על פתח החורבה בחוץ והנה בחורבה זו כבר הי' שם ר' יוסי ואם הי' גם אלי' נכנס לשם היו תרי וכשרי דאין לך כשרי יותר מאלי' ור"י וליכא חשש חשדא ואפ"ה לא נכנס מזה למד ר"י שא"נ לשום חורבה אפילו ליכא חשש חשדא אבל כ"ז שלא להתפלל שהרי אלי' לא התפלל באותו שעה אבל להתפלל במרום דליכא חשדא לא למד ר"י מאלי' אמנה כ"ז בעובדא דר"י עם קלי' אבל לדינא האמת הוא דאפילו ליכא חשדא אפ"ה לא יכנס אפי' להתפלל והוא מדברי הגמרא לקמן דקאמר מפני החשד ותיפוק לי משום מפולת ותיפוק לי' משום מזיקין ומאי קושיא והרי נ"מ דמפני חשד אסור אפילו להתפלל משא כ מפני מזיקין ומפולת אלא ודאי דגם מפני מזיקין ומפולת אין נכנסין אפילו להתפלל דזה מקרי שכיח היזקא ושפיר פסק הרמב"ם שאין מתפלל בחורבה ומשמע יהי' איזה חורבה שיהי':