צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 2

שםרש"י ד"ה למה אמרו וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים ע"ח כלל אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה מצותו כל הלילה וה"נ תנן בפ"ש דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואימורים. ועיין בתוי"ט שדרה ראיתו שכיון שכבר שנאו רבי כאן לא הוצרך לשנותו. ואני רציתי לומר דכוונת רש"י דמדחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב אכילת קדשים אלא ודאי דלא הי' יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא קחשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד חצות. אלא דקשיא לי שהרי באמת קאמר שם במשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום וכו' ודבר שמצותו כל הלילה ומפרש שם בגמ' דבר שמצותו בלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע וכו' והא ודאי דאף לר"ע דפסח נאכל כל הלילה היינו מן התורה אבל מדרבנן לא נפיק משאר קדשים שאינן נאכלין אלא עד חצות וכמפורש בזבחים דף נ"ז ע"ב הפסח עד חצות אמר רב יוסף ראב"ע היא א"ל אביי וממאי דמדאורייתא וראב"ע דלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה הרי דים בפסח גזרו להרחיק מן העבירה ואפ"ה תני שם במגילה בכלל שמצותו כל הלילה א"כ גם הקטר חלבים דחשיב שם שמצותו כל והלילה אין ראי' שלא גזרו בו חכמים להרחיק מן העבירה. ונראה דהוקשה לרש"י למה הוצרך במגילה לומר שדבר שמצותו בלילה הוא לרבות אכילת פסחים ודלא כראב"ע ונימא לרבות שאר קדשים הנאכלים ליום ולילה ואתי' ככ"ע וג"כ לא תסתור הך סתמא דמגילה כל הני סתמי דאתיין כראב"ע וע"ש בתוס' דף ך"א ע"א ד"ה לאתויי א"ו שלכך לא מוקי לשאר קדשים לפי שהך משנה סתמא תני מצותו כל הלילה ומשמע אפילו מדרבנן כשר כל הלילה ולכך ליכא למימר לאתויי כל הנאכלים ליום ולילה או לאתויי ק"ש שהרי הני לאו מצותן כל הלילה שהרי עשו חכמים בהם סיג אבל אכילת פסחים סובר רש"י לפי שזמן אכילתו קצר מאד שהרי אינו נאכל אפילו ביום זבחו עד הלילה ממש אם יגזרו גם בלילה מחצות ולמעלה יומעט זמנו מאד לכך לא גזרו בו. ועיין לקמן בחידושינו דף ט'. ומה דאמר אביי בזבחים ודלמא ר"ע ומדרבנן היינו שרצה לדחוק ולומר דאף בפסח גזרו כדי לאוקמי שם המשנה כד"ה וגם שיהי' דומיא דכל הני קדשים דחשיב שם בפרק איזהו מקומן עד חצות והיינו מדרבנן וכן משמע שם בזבחים ברש"י ד"ה להרחיק וכו' כדתנן בכולהו עד חצות אבל אחר שמסיק שם א"כ מאי אלא ומוכח דע"ח שתנן התם בפסח היינו מדאורייתא וראב"ע היא שוב סובר הגמרא דבפסח לא גזרו כלל ולכך מוקי במגילה מצותו בלילה לרבות פסח שמצותו לגמרי כל הלילה אפילו מדרבנן דומיא דהקטר חלבים ולא מוקי לה בשאר קדשים דא"כ יהי' מצותו בלילה רק מדין תורה ולא יהי' דומיא דהקטר חלבים ושפיר הוכיח רש"י במשנתינו מסוגיא דמגילה דה"ח לא עשו בו סיג ואעפ"כ אתי שפיר הסוגיא לקמן דף ט' דקאמר ואלא אכילת פסחים לא קתני דליכא לשנויי דלהכי לא קתני משום שלא עשו בו סיג דהרי קתני הקטר חלבים דלא עשו בו סיג:

והנה להרמב"ם דגם בהקטר חלבים עשו סיג א"כ ה"ח דתנן במס' מגילה שמצותו כל הלילה הינו רק מדין תורה א"כ הדרא קושי' לדוכתא מי הכריח להסוגיא דהתם לומר בזה הכלל לאתויי פסח ודלא כראב"ע נוקמי לאתויי שאר הנאכלים ליום ולילה וככ"ע והנלע"ד דאי אפשר לומר לאתויי הנאכלים ליום ולילה שאחרי שלשון המשנה הוא דבר שמצותו בלילה אי אפשר לפרש בו דבר שמצותו ביום ובלילה ואף ששנינו שם ה"ח ואיברים שג"כ מצותו ביום ובלילה מ"מ לא שנינו בחלבים ואיברים שמצותו בלילה רק שכינו שכל הלילה כשר להקטר חלבים וכו' אבל בזה הכלל שאמר דבר שמצותו בלילה הוצרך לפרשו על אכילת פסח שמצותו דוקא בלילה והא דלא אמר לאתויי ק"ש משום דגם ק"ש לא תליא התורה זמנו בלילה אלא בשכיבה והרי באמת יוצא ק"ש של ערבית גם ביום אחר ע"ה קודם נץ החמה ביון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא וכמבואר לקמן דף ח' ע"ב ולא שייך לומר בו שכשר כל הלילה שהרי כשר גם אחר ע"ה:

ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בה"ח ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סיג בזה ונראה דק"ש היא מצוה חמורה שהיא עקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סיג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סיב אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסיג. וכן משמע מדברי רש"י ביבמות דף קי"ט ע"א בד"ה מה לי איסור לאו וכו' דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן בי' הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן בי' הרחקה ובזה ניחא לי לשון רש"י כאן בתחלת הדבור שכתב ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר פ"ה ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו דלא יניח ממנו עד בקר. וגם בירושלמי הוא מטעם כרת. ולפמ"ש ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא היו חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים. עוד נלע"ד טעם שלא עשו הרחקה בה"ח ואיברים הוא משום דק"ש לכל מסור חששו לעצלות ועשו גדר והרחקה אבל ה"ח לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות. ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל דלדעת רש"י לא עשו באכילת פסחים שום סיג ולר"ע אפילו מדרבנן היא נאכל כל הלילה הוא משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועין בפסחים דף פ"ה ע"א. והא דעשו הרחקה בנאכלים ליום אחד אף שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים הוא מסור והם זריזים מ"מ הואיל ויש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סיג שלא לאכלה רק עד חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות דלא שייך להחמיר בתודה ולהקל בקדשי קדשים. ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום א' קדשים קלים ולכאורה קשה מאד ואטו קד"ק אינן נאכלים ליום אחד אדרבה קדשי קדשים כלם נאכלים ליום אחד אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים ולפי מ"ש ניחא שעקר ההרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים. ומשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה ע ה וכל הנאכלים וכו' ולמה לא כללינהו יחד וכך ה"ל למתני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה ע"ה א"ו הורה לנו תנא דמשנתינו שהם חלוקים בדינם שהקטר חלבים ואיברים מצותן באמת עד שיעלה ע"ה אפי' חכמים לא גזרו בהם אבל הנאכלים הוא רק מדין תורה מצותן עד שיעלה ע"ה אבל חכמים עשו בהם סיג עד חצות. והא דהפסיק התנא בהקטר חלבים בין ק"ש לאכילת קדשים ולדעת רש"י הוה לי' להתנא להסמיך אכילת קדשים לק"ש שהם שוים בדינם ונראה דאי הוה מסיים בה"ח ואיברים לא הוה שייך למימר אח"כ א"כ למה אמרו עד חצות לכך הוכרח לסיים בכל הנאכלים כ"ז הנלע"ד לשטת רש"י:

ושטת רבינו הרמב"ם דגם בהקטר עשו סיג. נראה הא דפלגינהו לתרי בבי ולא כללינהו עם הנאכלים ליום א' לפי שה"ח אף שמדאורייתא כשרים בלילה מ"מ עקר מצותן אפילו מן התורה אינה בלילה רק שעת עקר מצותן הוא ביום והרי אפילו שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה וכדאמרינן במנחות דף ע"ב אלא שאם לא הקטירם כל היום כשרים כל הלילה מן התורה אבל הנאכלים ליום אחד עקר מצותן מן התורה בלילה כמו ביום ולכך פלגינהו תנא בתרי בבי. והשתא דאתינא להכי אמינא גם ורש"י היינו טעמא דלא עשו סיג בהקטר חלבים ואיברים לפי שעקר חיבוב מצותן בשעתן הוא ביום ומסתמא מחבבין המצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה והוה מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סיג והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה ע"ה. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים דף נ"ז ע"ב למה לא עשו סיג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה.. ולפמ"ש ניחא דבתשו' ח"צ סי' קנ"א מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים:

תוס' ד"ה מאימתי וכו' מ"מ קשיא דהוה כתרי קילי דסתרי אהדדי. דבריהם לכאורה צ"ע דמה אריא קושיא זו לשטת ר"ת והרי גם לשטת רש"י דק"ש שעל המטה עקר אכתי שתי התפלות הם סתרי אהדדי שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה כרבנן ומקדימין להתפלל ערבית קודם הלילה ולמימר דתפלות דרבנן הקילו אפילו תרי קולי דסתרי וכן הוא ברא"ש א"כ גם לשטת ר"ת ניחא דבאמת סמכינן לענין ק"ש על רבי יהודה ואעפ"כ מאחרינן לפעמים מנחה אחר פלג המנחה לפי דתפלה היא מדרבנן ולדעתי באמת כוונת הרא"ש כן לתרץ שטת ר"ת אבל כאן שהתוס' נשארו בקושיא על ר"ת ומשמע דלרש"י ניחא קשה כנ"ל וכן על הרא"ש קשה למה תלה קושיא זו בשטת ר"ת. ונלע"ד דתפלת ערבית שהיא רשות סברי התוס' שיכולים להקדימה אף שנקטינן עקר כרבנן לענין תפלת מנחה וכן סובר הרא"ש זה לדבר פשוט ולכן אין שום קושיא לשטת רש"י אבל קשיא להו לשטת ר"ת דלענין ק"ש ולענין תפלת המנחה ששתיהן הן חובה אי אפשר למעבד בהו תרי קולי דסתרי אהדדי ולכן נשארו התוס' בקושיא על שטת ר"ת והרא"ש ניחא לי' גם לשטת ר"ת דכיון דתפלה היא מדרבנן אף שהיא חובה לא משגחינן בסתרי אהדדי ועיין לקמן בדברינו בסוף דבור הזה:

בא"ד וגם ראי' דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא הי' קורא ג"כ ק"ש וכו' דבריהם סתומים ועיין במהרש"א ולמימר דכוונת התוס' ג"כ כדברי הרא"ש ואדלעיל על דברי ר"ת הם שייכים לדעתי ליכא למימר כן ואנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא"ש דהרא"ש לא סיים ומסתמא הי' קורא גם ק"ש וגם לא הוצרך לזה כיון שכל ראי' זו הוא למימר שתכף אחר סיום זמן מנחה לר"י מתחיל זמן ערבית א"כ מה לי בזה אם קרא גם ק"ש או לא ואדרבה בדברי הרא"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק"ש אז רק אחר צ"ה אבל התוס' שסיימו ומסתמא הי' קורא גם ק"ש א"כ חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק"ש הוא בזמן תפלה א"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דהא גופא מנ"ל דרב קרא גם ק"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש"י. והנלע"ד בכוונתן בזה הוא דר"ת תלה זמן ק"ש בתפלת ערבית ולומר דלרבי יהודה כשם שזמן ת"ע הוא תכף אחר פלג המנחה כך מתחיל אז זמן ק"ש ודברי ר"י המה להיפך שר"י בא לתרץ מנהגינו שאנו מתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואעפ"כ מקדימין להתפלל ערבית קודם צ"ה וע"ז חידש ר"י שאנו מתפללים ערבית מבע"י אנו סומכים על הני תנאי דמשקידש היום וכו' ואמנם שלא תאמר עד כאן לא אשכחן דברי הני תנאי אלא לענין ק"ש וס"ל שאז מתחיל זמן שכיבה לקצת אנשים אבל אכתי תפלת ערבית כיון שאנו נוהגין כרבנן דר"י ומתפללים מנחה גם אחר פלג המנחה איך אנו מקדימין ת"ע קודם צ"ה ולכן סיים ר"י בדבריו ומאותה שעה הוא זמן תפלה נמצא דברי ר"י הם היפך מדברי ר"ת ור"י תולה ת"ע בק"ש ורוצה להביא ראי' לזה דתפלה אנו למדים מק"ש ולכן סיים ר"י וגם ראי' דרב צלי של שבת וכו' ומסתמא קרא גם קיש וכוונתו בזה ע"פי מ"ש המג"א בסי' רס"ז ס"ק א' בשם בה"ג לחלק בתפלת ערבית של שבת לת"ע בזמן החול דבחול זמנו בצ"ה ובשבת רשאי להקדים ולהתפלל קודם לזמן של חול וכתב המג"א טעם לדבר דת"ע נתקן כנגד איברים ופדרים וגליל שבת לא הי' יכול להקטירם דלא עולת חול בשבת והוצרך להקטירם בעוד יום ונדחק שם המג"א דלפ"ז איך רצה בגמ' להביא ראי' מדברי רב דהלכה כר"י והרי רב בע"ש עשה כן והרי יש הפרש בין שבת לחול ונדחק המג"א דבתחלת הסוגיא לא רצה לחלק בין שבת לחול ע"ש במג"א ואני אומר דקושיא זו הי' קשה לר"י בעל התוס' איך מביא ראי' מרב דהלכה כרבי יהודה א"ו שעקר הראי' הוא משום דמסתמא קרא רב אז גם ק"ש והנה תינח לומר סברת המג"א לחלק בין שבת משום איברים ופדרים לענין תפלה אבל לענין ק"ש אין שום טעם לחלק בין שבת לחול ומדקרי רב אז גם ק"ש מכלל שכבר הוא ערב לענין ק"ש וכי היכי שהוא ערב לענין ק"ש ה"נ הוא ערב לענין תפלת ערבית וא"כ מוכח דילפינן זמן תפלה מזמן ק"ש א"כ אפי' לרבנן דפליגי על ר"י בפלג המנחה מ"מ משעה שקדש היום או משעה שנכנסים לאכול בע"ש שהוא זמן ק"ש להני תנאי דגמרא הוא ג"כ זמן תפלת ערבית אפילו לרבנן וא"כ מנהגינו שמתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואפ"ה מקדימין ערבית קודם צ"ה אתיא כרבנן ואליבא דהני תנאי ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי:

בא"ד והא דאמר בירושלמי וכו' אומר ר"ת וכו' גם בזה דבריהם תמוהים דהרי לדברי תוס' בין לר"ת ובין לשטת ר"י זמן ק"ש של ערבית וזמן ת"ע שוים זמנו של זה הוא זמנו של זה וא"כ כיון שהתפללו אז ערבית למה לא יצאו אז חובת ק"ש ולמה הוצרך הירושלמי לומר שהוא רק לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ואמנם ע"פי מ"ש לעיל בתחלת דבור זה דת"ע שהיא רשות רשאים להקדימה אפילו אם נקטינן בתפלת המנחה כרבנן והירושלמי ודאי לא סבר כר"י דהרי בירושלמי קאמר שם בפירוש דהקורא קודם לכן (דהיינו קודם צ"ה) לא יצא י"ח ואמנם אעפ"כ תפלת מעריב שהיא רשות היו מקדימין אבל חובת ק"ש לא יצאו ולא קראו שמע בבה"כ אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה:

בד"ה ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד. ולפ"מ דמשני דיליף מברייתו של עולם הא דהקדימה התורה בתמיד של שחר ברישא ולא כברייתו של עולם והמהרש"א לקמן בדברי התוס' בד"ה אי הכי נדחק בזה. ולענ"ד במה דקאמר יליף מברייתו של עולם היינו שכך סדר זמנים מעת בריאת העולם שזמן הלילה הוא קודם היום והיום שייך ללילה שלפניו ולכן התחיל התנא ג"כ ק"ש של ערבית קודם של שחרית לפי שהיא חלה תחלה והנה בשעת בריאת העולם ההתחלה הי' בלילה ממש בתחלתה של הלילה ולכן הלילה קודמת ליום אבל ביום עצמו תמיד הבוקר קודם לבין הערבים וכן הי' בשעת בריאת העולם שקודם לזה לא הי' זמן כלל והתחלת הזמן בשעת הבריאה היתה תחלה הלילה כלה ואח"כ הי' בוקר של יום ראשון ואח"כ אחר חצות היום הי' בה"ע ולכן במצות ק"ש שזה זמנו בלילה ממש לתנא דידן וזה זמנו ביום יליף התנא מברייתו של עולם והקדים של ערבית וכן בשני תמידין ששניהם זמנם ביום אלא שזה בבוקר וזה בין הערבים יליף אורייתא מברייתו של עולם והקדים של בוקר לשל בין הערבים. ועוד דתמיד הוא קדשים ובקדשים באמת הוא היפך מברייתו של עולם דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בסוף פרק אותו ואת בנו:

בד"ה א"ה וכו' א"כ קפיד אכל מילי וכו' ובפרק ת"ה שהקדים של שחר ומנחה לערבית אפשר משום דת"ע רשות והתחיל בשל חוב. או משום דממ"נ אם תפלות אבות תקנום סדרם על סדר האבות שתיקנום ואם כנגד אש תקנום א"כ תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים והתחיל בעקר הקרבנות:

בד"ה מברך ב' לפני' וכו' ירושלמי ושבע ברכות הוו כנגד שבע ביום הללתיך וכו' ויש לתמוה הלא כאן הובא הך דשחר מברך וכו' רק דרך קושיא ומה להם להתוס' לפרש כאן טעם על מנין הזה ואין זה ענין להקושיא ולקמן בגוף המשנה דבשחר מברך שתים לפני' הי' להם להתוס' להביא טעם לדבר והירושלמי באמת שם קבע דבריו. ועוד דהרי בירושלמי שם איתא ב' טעמים ר' סימן בשם רשב"נ אמר על שם והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות יום ולילה שוים ור' יוסי ב"א בשם ריב"ל ע"ש שבע ביום הללתיך ועיין בתשו' הרשב"א סי' נ"א דהני אמוראי פליגי ועיין שם במה פליגי וא"כ קשה למה בחרו התוס' כאן בטעם השני והשמיטו הטעם הראשון שם ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה דלפי הטעם הראשון שם בירושלמי ע"ש והגית בו יומם ולילה נסתר כאן קושית הגמרא דכיון דכתיב בקרא יומם תחלה הקדים גם התנא יום ללילה לברכות ולכן כתבו התוס' טעם שבע ברכות הללו הוא ע"ש שבע ביום הללתיך וכונתן שתלמודא דידן שהקשה כאן לתני דערבית בר שא איהו מפרש טעם שבע ברכות כנגד שבע ביום הללתיך ולא משום והגית וגומר:

בד"ה והא קמ"ל וכו' וא"ת והא תנינא חדא זימנא במס' ננעים ומייתי לה בפרק הערל וכו"י. הנה הרואה ישתומם על דבר זה שהתוס' הביאו דמייתי לה בפרק הערל ואטו מי אלימא האי דהערל ממשנה ערוכה בנגעים וכי המשנה צריכה חיזוק מדברי הגמ' ושם ביבמו' הביאו המשנה לפרש מאיזה מקרא ילפי לה ועיין בדברינו לקמן דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה דרך טרקסמון ועוד נלע"ד שהתוס' הקדימו דבר זה להיות הוצעה לדבריהם אח"כ בדבור הסמוך שהקשו שם על פירוש רש"י שכתבו ותימא לפירושו דלפרוך אההיא דהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנ"ל דביאת שמשו הוא וכו והנה שם בדבור ההוא לא היו יכולים להקשות דלפרוך אמתניתן דנגעים חדא דעל מס' נגעים לא סידרו רבינא ורב אשי שום גמרא ועוד דאטו במשנה מפורש הטעם שהוא מקרא דובא השמש אבל שם בפ' הערל הביאו המשנה ומפרשי לה שהלימוד על זה הוא מהך קרא ובא השמש ולכן הקשו שה' לו להקשות שם ששם הוא המקור לפרש משנה דנגעים ולכן הקדימו בדבור זה דמייתי לה בפ' הערל ואמנם כבר כתבתי לעיל לתרץ קושית תוס':

ע"ב והדר פשטו לה מברייתא וכו' הבעה"מ הקשה על גירסת רש"י ופירושו למה לא פשטו ממשנתינו דתנן מאימתי קורא את שמע ואי מוקי משנתינו בהני דלאו בני כפרה א"כ גם מברייתא איך פשטו ודלמא ג"כ בהני דלאו ב"כ וגם הקשה מדוע לא פשטו ממשנה דנגעים דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים וקושיא זו הקשו גם בתוס' בד"ה דלמא. והנלע"ד ליישב על פי מה שפירש"י בעמוד הקודם בד"ה משעת צ"ה שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן עכ"ל רש"י א"כ חזינן לרש"י דגם איהו סובר דהא דידעינן דהערב שמש היינו צ"ה הוא מקרא דובא השמש דמפרשינן ביאת אורו שהוא כשהחשיך האור לגמרי דהיינו סוף שקיעה שהוא צ"ה וא"כ אי לאו הך קרא אף דהוה ידעינן דאף דטבל אעפ"כ אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מדכתיב ביולדת עד מלאת ימי טהרה מ"מ הוה אמינא דבתחלת שקיעת החמה ביום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקיבה כבר מלאו ימי טהרה ותהא מותרת בתרומה תכף אחר תחלת שקיעה ולכן ילפי' מקרא דובא השמש ביאת אורו לגמרי ועיין ביבמות דף ע"ה ע"א בתוס' דיה דאי בסוף הדבור. והנה הא דמספקא להו במערבא אין הספק שלהם שיהי' אסור בתרומה אף שהעריב שמשו שזה ידעו ממשנה מפורשת במס' נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה אלא כיון דבהך קרא דובא השמש לא נזכר תרומה אדרבה ואחר יאכל מן הקדשים כתיב אך כיון דבאמת אנן מפרשינן הך ובא השמש היינו ביאת שמשו וטהר היינו טהור יומא לכך עקרינן לקרא מפשטי' דכתיב יאכל מן הקדשים ומפרשינן לי' בתרומה ועיין ברש"י בחומש בפרשת אמור וא"כ במערבא מספקא להו ממאי דהאי ובא היינו ביאת שמשו ומתוך כך אתה צריך לעקרו מקדשים ולאוקמי בתרומה ודלמא היינו ביאת אורו וטהר גברא שיביא כפרתו וקרא בקדשים איירי כפשטי' דכתיב מן הקדשים ואמנם אף דבודאי בתרומה מותר בהערב שמש אלא דלמא דוקא הערב שמש הראוי למחרתו להביא כפרתו וכמו"ש לעיל בעמוד הקודם בדברי הגמ' דמייתי כדתניא הכל כמבואר לעיל ובפרט אם האי קרא דובא השמש לא כתיב בתרומה וא"כ הא דמותר בתרומה בהערב שמש ילפינן מעד מלאת ימי טהרה והרי שם איירי בהערב ממש שלמחרתו מביא באמת כפרתו כדכתיב שם ובמלואת ימי טהרה תביא שתי וגו' ופשטו לי' מברייתא דקתני סימן לדבר צ"ה וא"כ אי ס"ד דהך ובא השמש איירי בקדשים ללח בתרומה א"כ היא גופה מנ"ל דבעינן צ"ה ודלמא תחלת שקיעה היינו הערב שמש ונקרא מלאת ימי טהרה וא"כ אף דאתקיף לן חדא לחומרה דבעינן הערב שמש הראוי להביא למחרתו כפרתו מ"מ אנחת לן חדא לקולא דלא בעינן צ"ה ותכף בתחלת שקיעה מלאו ימי טהרה וכר"י דמפלג המנחה מקרי ערב וזה לא היו יכולים למפשט ממשנה דנגעים דהרי שם סתם שכינו העריב שמשו ודלמא באמת היינו תחלת הערב השמש וכן לא היו יכולים למפשט ממשנתינו דגם במשנתינו אינו מפורש צ"ה ודלמא גם ק"ש וגם אכילת כהנים בתרומה הוא מתחלת שקיעה וכר"י דאמר עד פלג המנחה ועיין במשנתינו בתוס' בד"ה מאימתי לכך הביא ברייתא סימן לדבר צ"ה מכלל דבא השמש בתרומה איירי והיינו ביאת שמשו וטהר יומא והיינו שטהר יומא לגמרי וידעינן צאת הכוכבים וגם ידעינן שאין שום דבר מעכבו רק ביאת שמשו ולא בעינן כלל שיהי' ראוי להביא כפרתו למחרתו שהרי לא נזכר בהך קרא כפרה כלל: