צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 29

דף כ"ב ע"אלא תימא מברך אלא מהרהר. ויש לדקדק לפי תירץ זה יוקשה לרבינא בדף ך' ע"ב דאמר הרהור כד"ד דאי ס"ד לאו כד"ד למה מהרהר א"כ גם לר' יהודה היינו צריכין לומר דסובר הרהור כד"ד ויוצא בהרהור. והרשב"א בחידושיו לעיל דף ט"ו כתב שאם יוצא בהרהור הלב אין צריך לימוד שיוצא בכל לשון דבהרהור לא שייך לשון וכבר כתבתי לעיל דממילא דגם לא דקדק באותיותי' יצא דבהרהר כיון דלא שייך לשון ק"ו דלא שייך דקדק אותיותי' ולפי זה איך אפשר לומר לר' יהודה דיוצא בהרהור והרי ר"י סובר לעיל דקרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא. ונראה דגם רבינא מודה לסברה דר"א שאף אם הרהור לאו כד"ד אפ"ה יהרהר כדי שלא יהיו כל הצבור עוסקין בו והוא יושב ובטל אלא דהי' קשה לו במשנה אי טעמי' דת"ק רק משום שלא יבטל ממה שהציבור עסוקין א"כ מה בין ק"ש עצמה לברכותי' וגם ברכותי' יהרהר כדי שלא יבטל ממה שציבור עוסקין ואף שברכותי' לאו דאורייתא מ"מ יהרהר כיון דלאו כדיבור דמי לאו מידי עביד וכמו"ש התוס' לעיל בד"ה והרי תפלה ע"ש א"ו שהת"ק דמשנה לא איכפת לי' במה שהציבור עסוקין וא"כ ק"ש עצמה למה יהרהר א"ו דכדיבור דמי וכ"ז לת"ק אבל ר' יהודה דמתיר באמת גם ברכותי' איכא למימר דסבר לאו כדבור דמי רק שמקפיד שלא יבטל ממה שהצבור עסוקין בו:

שם עשאן ר"י כהלכות דרך ארץ. נלע"ד דזה שייך רק על בהמ"ז שלפני' שזהו מצד דרך ארץ וכדמסיק בר"פ כיצד מברכין שאין לנו שום לימוד על ברכות שלפני' אלא סברה הוא אסור לו לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה והיינו כיון שלה' הארץ ומלואה א"כ הנהנה משל חבירו צריך להחזיק לג טובה ק"ו הנהנה משל גבוה וכ"ז מצד דרך ארץ אבל ברכותי' של ק"ש גם למסקנא סובר ר"י דמהרהר אבל ק"ש עצמה ובהמ"ז לאחריו מצד הדין מוציא בשפתיו כיון דלר"י הרהור לאו כד"ד סובר שאין כח בתקנת עזרא לדחות עשה של תורה ומה שאמר בברייתא בין כך ובין כך היינו בין בהמ"ז לפניו ובין בהמ"ז לאחריו מוציא בשפתיו לפניו הוא משום דהוה כהל' דרך ארץ ולאחריו מצד שהוא דאורייתא ובמשנתינו דאמר ר"י מברך לפניהם ולאחריהם לצדדין קתני בהמ"ז בין לפניו ובין לאחריו מברך ממש וברכותי' של ק"ש היינו הרהור. והנה דחקני ואלצני לומר כן לפרש כוונת רש"י בד"ה עשאן ר"י לברכת המזון עיין ברש"י ונראה שכיון למה שכתבתי:

שםהא איהו דאמר ב"ק אסור בד"ת עיין לעיל שכתבתי שיש לפרש דברי ריב"ל שב"ק אסור בד"ת היינו תורה שבכתב דומי' דחורב מ"מ הקשה כאן שפיר דעכ"פ צריך לטבול שחרית בשביל קיש שהיא תורה שבכתב ואף שכתבתי דאפשר שאין כח בתק"ע לבטל חיוב ק"ש דאורייתא היינו במי שאין לו מים לטבול אבל הני טובלי שחרי' הרי יש להם מים:

רש"י ד"ה את האשה פנוי' היתה וחכמים גזרו על היחוד וכו'. נראה לרש"י דאם אשת איש היתה איך השיבה לו ריקה יש לך ארבעים סאה דאם אינו חושש לאיסור א"א איך יחוש לתקנת עזרא ולכן פירש רש"י שפנוי' היתה. ונראה עוד מדברי רש"י הללו דבפנוי' שאינה מזומנת לזנות דרך הפקר לית בה שום איסור תורה רק איסור דרבנן שכשגזרו על ייחוד של פנוי' ממילא בכלל איסור הגזירה לבעול אותה דרך זנות וכ"כ הח"מ באה"ע סי' ך"ו ס"ק א' בשם הראב"ד. ומדלא פירש רש"י שאסורה משום אימור מחמת חימוד ראתה דם ש"מ דכיון שתבעה לבעול אותה תיכף ליכא חששא בזה. ומזה ראי' לדברי הט"ז בי"ד סי' קצ"ב סוף ס"ק א'. וראיתי בירושלמי כאן שמביא מעשה בשומר כרמים שבא ליזקק עם אשת איש עד שהם מתקינין להם מקום לטבול עברו עוברים ושבים וביטלו את העבירה. נראה לאו משום דחמיר להו טבילת קרי יותר מא"א אלא שהיו סבורים שיוכלו לטבול ולמה יעברו בחנם על תק"ע ולכך התקינו להם מקום כי לא ידעו שבין כך יבואו עוברים ושבים. ומה שהביא עוד בירושלמי באחד שתבע שפחה ונמנעה בשביל הטבילה. נלע"ד לא מבעיא לדעת הרמב"ם אין בביאת שפחה איסור תורה כלל כמבואר בפי"ב מהל' א"ב הל' י"א א"כ ניחא שהי' חמור להם גזירת עזרא יותר שמי יודע כמה ימים לא יזדמן להם מקוה ויעברו תמיד על תקנת עזרא או יבטלו בכל פעם מתפלה וברכת המזון. אלא אפילו לדעת אונקלס שיש בה איסור לאו לא יהי' קדש והוא דעת רש"י בקידושין דף ס"ט ע"א. נלע"ד דבר חדש דדוקא הוא מוזהר על השפחה אבל השפחה אינה מוזהרת עליו. ואף שמבואר ביבמות דף פ"ד ע"ב דכל היכי דהוא מוזהר עלי' היא מוזהרת עליו. נלע"ד דהיינו בבנות ישראל דילפינן מאיש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אבל שפחה אינה בכלל ישראלית אלא דילפינן ג"ש לה לה והיא השפחה מוזהרת בכל מצות שנשים מוזהרות מ"מ בדבר זה לא שייך ג"ש זו דאשה לא שייך שמוזהרות על השפחה אלא שמוזהרות על העבד והרי שפחה ודאי אינה מוזהרת על העבד. ויצא לנו מזה דאף לדעת אונקלס אין השפחה מוזהרת על בן ישראל ומה שאמר להו רב ששת אזדהרו מישראל במס' נדה דף מ"ז ע"א הוא כדי שלא יכשל הישראל באיסור שפחה:

ע"ב דליכא עלואי לא האי ולא האי אין צריך לומר דרב הונא עדיין פנוי הי' ולא שימש מטתו לעולם אבל הכוונה דאותו יום לא הוה וכו' ואיננו אפילו טבול יום ואף דאפי' התורה היתה ראוי ליתן לטבולי יום כדאמרי' במס' שבת דף פ"ו ע"ב והרי כל עקר טבילת בעלי קריין אסמכהו על חורב מ"מ היכי דאיכא מי שהערב שמשו הוא עדיף מטבול יום:

שם רב חמא טביל וכו' פירש"י ובירך. כוונת רש"י דאך שייך למימר ולית הלכתא כוותי' דאטו אין אדם רשאי להחמיר על עצמו. ולכן פירש"י שבירך על הטבילה ובזה לית הלכתא כוותי' וכמו"ש התוס' לענין טבילה בערב יוה"כ:

שם אלא יקצר פירש"י כל ברכה וברכה. ונראה דהיינו לרב לקמן דף ך"ט ע"א דאלו לשמואל היינו הבינינו ומשום דרב ושמואל הלכה כרב ועוד דהא אמרי' שם דאביי לייט אמאן דמצלי הבינינו ולפי הנראה לא גריס רש"י שם גירסת התוס' בד"ה לייט וכו' דגרסי וה"מ במתא וכו' דאי הוה שרי בדרך הי' ראוי להתיר גם לב"ק ועוד נלע"ד דגם רש"י סובר דב"ק שנזכר בתפלתו אם נזכר קודם שסיים חונן הדעת מצלי הבינינו אבל אם נזכר אחר שסיים חונן הדעת אי אפשר לומר שוב כלם בברכה אחת דשמונה לא תיקן משא"כ לקצר כל ברכה וברכה שייך בכל מקום שנזכר:

שם וחוזר ומתפלל. לכאורה זה הוא מימרא שא"צ ודי באמרו פוסק עד שיכלו המים. בשלמא למ"ד חוזר לראש ניחא דלזה כיונה הברייתא שחוזר ומתפלל מה שכבר התפלל אבל למ"ד למקום שפסק קשיא. ואפילו למ"ש התוס' בד"ה ממתין שהקילו כאן שא"צ להמתין עד שיבלעו אכתי קשה לשון חוזר ומתפלל ודי באמרו ממתין עד שיכלו המים ומתפלל. ונלע"ד שכוונתו דלא נימא שאף שהקילו כאן כיון שכבר עומד בתפלתו שא"צ להמתין עד שיבלעו לגמרי אכתי לא יהא עדיף מב"ק שנזכר באמצע תפלתו שג"כ איבו מפסיק אבל עכ"פ יקצר והוה אמינא שגם זה יקצר קמ"ל דחוזר לתפלתו ממש כמו שמתפלל תמיד כל ברכה כתיקנה. אלא דכ"ז תינח למסקנת התוס'. אבל לפמ"ש בתחלת הדבור בשם הרב ר' יוסף שבאמת אינו חוזר לתפלתו כי אם שנבלעו בקרקע הדק"ל דמאי קמ"ל. ושוב ראיתי בפני יהושע שכתב דקמ"ל דא"צ להרחיק ד"א כדעת הגה"מ שהביא הב"י בסימן ע"ז. ובמחילה מכבודו שהי' סבור שהגה"מ בעי ריחוק ד"א אפילו נבלעו ולא כן הוא והג"מ הם סוברים כדעת הרב ר' יוסף דבעינן נבלעו אלא שהר"י כתב שמסתמא נבלעו והג"מ מיירי אם לא נבלעו. והנכון דקמ"ל דא"צ להמתין עד שלא יהי' רישומן ניכר והר' יוסף כתב שמסתמא אין בהם כדי להטפיח אבל מסתמא עדיין רישומן כיכר ועיין לקמן דף ך"ה ע"א והיא גופה קמ"ל ברייתא כאן דסגי עד שלא יהי' בהם כדי להטפיח:

דף כ"ג ע"א אמר רב אשי האי אם שהה וכו'. ויש לדקדק לדברי רבינו יהודה שבתוס' בסוף ד"ה אלא דכ"ע וכו' קשה ודלמא הא דקאמר לימא בהא קמפלגי וכו' כוונתו לדברי ר"י ממש דמ"ס אם שהה כדי לגמור וכו' חוזר לראש ולכך מקרי גברא לא חזי והלכך אפי' לא שהה חוזר לראש ומ"ס למקום שפסק ולכך מקרי גברא חזי והלכך אפי' שהה כדי לגמור אעפי"כ אינו חוזר רק למקום שפסק וא"כ פליגי בין בשהה ובין בלא שהה ואעפי"כ עקר פלוגתייהו תליא בהך דינא אם שהה חוזר לראש או לא ונסתר קושי' רב אשי. ונראה דר"א הכי קאמר כ' שאתה מחליט דבשהה פליגי ע"כ לא ס"ל הך סברה דגברא לא חזי דאי סבירא לך הך סברה א"כ מה חסר לך לומר דבשהה כ"ע חוזר ובשלא שהה פליגי וכדמוקי באמת רב אשי א"ו דלא סבירא לך כלל הך סברה דגברא לא חזי וא"כ ע"כ לדידך רק בשהה פליגי א"כ אם שהה אם לא שהה מיבעי' לי' ור"א דקאמר דכ"ע אם שהה וכו' היינו שיש ברירה בידינו לאוקמי כן אבל באמת גם ר"א מודה שנוכל לאוקמי בין בשהה ובין בלא שהה מכח סברת רבינו יהודה וכנ"ל:

שם הנצרך לנקביו וכו' תפלתו תועבה. ויל"ד אם אפי' דיעבד תפלתו תועבה ק"ו שלא יתחיל להתפלל וא"כ לא ה"ל למתני רק הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה. ובשלמא לדעת הרמב"ם והרא"ש דהא דמחלק בין יכול להעמיד עצמו עד פרסה הוא דוקא לענין דיעבד שכבר התפלל אבל לכתחלה אסור אפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה ניחא דברייתא מילי מילי קתני הנצרך לנקביו יהי' באיזה אופן שיהי' אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היינו באינו יכול להעמיד על עצמו. אבל לגירסת הרי"ף והיא ג"כ דעת רש"י שאם יכול לשהות עד פרסה מותר אפילו לכתחלה וכדמוכח בדברי רש"י בד"ה ועד כמה וכו' א"כ הדק"ל. ובשלמא לאיכא דמתני דבברייתא עצמו מחלק א"כ היא גופה קמ"ל דגם לענין להתחיל לכתחלה ש חילוק בין יכול לעמוד עד פרסה. ובזה יש לתרץ כוונת רש"י שפירש ועד כמה וכו' שיהי' מותר להתחיל בתפלה ולכאורה דברי רש"י ממ"נ תמוהין דאם רש"י גריס כגירסת הרי"ף דגריס מותר א"כ הדבר מפורש שמותר להתחיל דעל דיעבד לא שייך מותר ולא הוצרך רש"י לפרש זה ואם הי' לרש"י הגירסא כמו שהיא לפנינו בגמרא והיא גירסת הרא"ש א"כ קשה היא גופה קשי' מנ"ל לרש"י הא שמותר להתחיל. ולפמ"ש ניחא דמוכח מייתורא דרישא. וכל זה ניחא לאיכא דמתני. אבל לפי תחלת הסוגיא דבברייתא לא נזכר שום חילוק רק רב זביד קאמר חילוק זה הדק"ל דריש' מיותרת. וגם על רש"י קשה דרש"י פי' בדברי הגמ' דקאמר הך ועד כמה על דברי ר"ז ושם פירש רש"י שה' מותר להתחיל קשה. ונראה דאפ"ה ניחא דברייתא קמ"ל דלכתחלה ודיעבד שוים והכי קתני הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה דבכל ענין שאסור לכתחלה אז גם דיעבד תפלתו תועבה והיכי דבדיעבד תפלתו מותר גם לכתחלה. ועוד נלע"ד דברייתא קמ"ל הנצרך לנקביו אל יתפלל לומר שאל יתפלל כלל שאפי' זמן תפלה עוברת לא יתפלל ועיין במג"א סי' צ"ב ס"ק א' מ"ש בשם הב"ח ולפי מ"ש הדבר מוכח מברייתא. ועוד נלע"ד דקתני אל יתפלל לומר דדוקא להתחיל אסור אבל אם באמצע תפלתו נתעורר לו צורך נקביו מותר לגמור תפלתו אפי' אינו יכול לעמוד על עצמו עד פרסה וכדעת הרשב"א שהביא המחבר בסי' צ"ב ס"ב:

שם ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה. נלע"ד כי בשלהי יומא אמרו במעלת הבעל תשובה שהוא כאלו הקריב פרים שמא תאמר פרי חובה ת"ל אוהבם נדבה. וכתב המהרש"א בח"א לפי שזדונות נעשו כזכיות במצא שהקרבן הוא נדבה ע"ש ואם החוטא ישב בתשובה קודם הבאת הקרבן ונעשה מן העבירה זכות הרי זה מביא קרבן על הטובה לא על הרעה שהרי אין כאן למפרע שום רע רק טוב משא"כ הקרבן בלי תשובה הגונה הוא מבא על הרעה שעשה והכסיל הרואה שהתורה צותה שהחוטא יביא קרבן אינו יודע אם הציוי להביא על הרעה דהיינו בלי תשוב' או על הטוב' דהיינו שכבר קדמה התשובה:

שם אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ומניחם בחורים הסמוכים לבית הכסא וכו'. הדבר תמוה שהרי סדר התקנות כך היו מתחלה היו מניחין בחורין הסמוכים לבהכ"ס וכשראו שעכברים באים ונוטלים התקינו שיניחם בחורין הסמוכים לרה"ר וכשראו שבאו עוברי דרכים ונוטלים אותם התקינו שיאחזם בבגדו ובידו ונכנס כמבואר בברייתא לקמן וא"כ איך נקט כאן תרתי דסתרי אהדדי שיאחזם ונכנס ומניחים בחורים הסמוכי' שאם הניחם בחורים הסמוכים הרי לא נכנס והם עמו. ונראה דאו או קתני שאם יש לו בגד שיוכל להניחם בבגדו ולקחת הכל בידו מיטב ואם אי אפשר לכרכם בבגדו שבגדו דבוק לבשרו בצמצום אז יניחם בחורים הסמוכים לבהכ"ס ובחרו יותר בסמוכים לבהכ"ס מסמוכי' לרה"ר אף שבתחל' ביטלו ההנח' בסמוכי' לבהכ"ס ובחרו בסמוכים לרה"ר היינו לפי שראו התקלה מן העכברים ועדיין לא הרגישו בתקלה של סמוכים לרה"ר אבל אחר שראו שגרמו הסמוכים לרה"ר הריגת הנפש כמעשה דהאי תלמיד בסמוך בחרו במקום שאי אפשר ליקחם בבגדו שיניחם בסמוכים לבהכ"ס יותר מסמוכים לרה"ר. ובזה ניחא מה שמסיים כאן שלא ניחם בסמוכים לרה"ר שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבוא לידי חשד למה לי חשש החשד ותיפוק לי' שיטלו ע"ד ויפסיד תפליו וכמו לקמן בברייתא הסמוכה ששנינו שבאים ע"ד ונוטלים אותם התקינו שיהא אוחזן וכו' ולמה תני כלל שיבוא לידי חשד ולפמ"ש ניחא ששם מיירי באפשר ליטלם עמו ולא עוד אלא ששם התירו שיקחם בידו בלא שום בגד וזה תמיד יש יכולת לעשות ולכן בשביל הפסד התפילין לחוד אף בלי שום חשש התירו אבל כאן בברייתא זו שבעי דוקא בבגדו ומסיים ומניחם בחורין וכו' והיינו כמו שפירשתי דהיינו באם אי אפשר בבגדו ועל כרתו יניחם בחורין ובחרו בחורין הסמוכים לבהכ"ס יותר מסמוכים לרה"ר ובזה לא סגי טעם של הפסד תפילין לחוד דמה לי אם יפסיד התפילין ע"י שיטלום עוברי דרכים ומה לי אם יפסיד ע"י שיטלום עכברים אדרבה יש הפסד ובזיון לכן הוצרך לומר מפני החשד ולהביא הך מעשה שאירע הריגת הנפש ע"י כך:

שם אוחזן בימינו כנגד לבו. נראה שכ"ז הוא כדי שיהי' נגד לבו לזכרון שלא ישכח ויפלו מימינו וכן מה שפירש"י ואחזן בימינו שלא בבגדו אין כוונתו שלא בבגדו לבד בלי אחיז' בידו דהאי לא צריכה למימרא ואיך שיך בזה הלכה ואין בזה שום פלוגתא וכדאמר לעיל בבגדו ס"ד וכו' אבל כוונת רש"י שיאחזם בימינו לחוד ולא בבגדו שיאחז הבגד בימינו דגם בזה חיישי' דלמא משתלי וב"ה מחמירי בזה שאמרו ויאחזם בידו. ואף שלפמ"ש לעיל א"כ לר' עקיבא בעינן דוקא בבגדו. נלע"ד דב"ה ור"ע מחולקי' מהיפך להיפך ומה דשרו ב"ה אסר ר"ע ומה דשרי ר"ע אסרו ב"ה:

תוס' (והוא בעמוד הקודם ד"ה) אלא לכ"ע וכו'. ורבינו יהודה פירש וכו' דהא לכ"ע הוה גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש עיין ברא"ש ובמהרש"א. ונלע"ד להסביר הענין קצת שאם הדין נותן שאם שהה חוזר לראש א"כ זה שהתחיל להתפלל וכבר נצרך לנקביו ה' לו לחוש פן יהיו המים שותתים בכדי שיוגמר את כלה ויהיו ברכותיו שכבר בירך בתחלת התפלה לבטלה כי יצטרך לחזור לראש ואעפי"כ לא נמנע א"כ הוא עצמו הפקיר ברכותיו לכך מקרי גברא לא חזי אבל אם הדין שבכל ענין אינו חוזר לראש א"כ לא הפקיר ברכותיו ולכך מקרי גברא חזי:

ע"ב ותסברה אי בקטני' וכו'. הך ותסברה אינו כפי סוגיית כל ותסברה שבש"ס שהרי אינו סותר בזה האוקימתא דטפח וטפחיים דהרי גם אי מוקי הא באיש וכו' ג"כ מוקמינן לענין טפח וטפחיים אי לאו קושיית אי הכי שהקשה אח"כ. ונראה דאי מוקמינן אידי ואידי באיש וכאן לגדולים וכאן לקטנים לא הוה שייך קושי' א"ה וכו' דשפיר הוה ק"ו שאם גם לקטנים מגלה גם לאחריו מכלל דחיישת שמתוך קטנים יתעורר גס לגדולים א"כ ק"ו כשנפנה לגדולים שראוי לחוש שמתוך שנדחק לגדולים יצטרך גם לקטנים ולכן הקשה מתחלה אי לקטני' לאחריו למה לי והניח זה לפשוט שזה ודאי אינו חשש כלל שמחמת קטנים יבוא לגדולים וא"כ ע"כ אי לענין טפח וטפחיים בעית לאוקמי תצטרך לאוקמי כאן באיש וכאן באשה אם כן קשה הא דקתני עלה זה ק"ו וכו' והך אי הכי סיומא של והתסברה הוא:

שם תיובתא דשמואל. ואין לתרץ דשמואל מיירי במונחין כלי בת"כ וברייתא מיירי דליכא כלי בתוך כלי דא"כ איך מסיים בברייתא הי' מחום גבוה ג' טפחים וכו' מותר ואי מיירי שאינם בכלי ת"כ מה מועיל מקום גבוה הלא אסור עד שיוציאם מכל החדר כמפורש לקמן דף ך"ה ע"ב:

דף כ"ד ע"א והתני ר' חייא וכו'. ואין לומר דר' ירמי' מיירי שלא בכובע דהרי על דברי שמואל קאי ואי מיירי שלא בכובע איך קאמר ואפילו אשתו עמו והא בעינן כלי בת"כ. אלא דהא קשיא לי ודלמא ר"י דבעי שלא כנגד ראשו היינו על סוף דברי שמואל דמתיר אפי' באשתו עמו ור' חייא דמתיר אפי' כנגד ראשו מיירי באין אשתו עמו. ואולי ר"י שהוא אמורא הי' צריך לפרש דבריו דמיירי דוקא באשתו עמו. ועוד דמדברי שמואל דקאמר ואפי' אשתו עמו משמע שאין שום חילוק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו לענין הנחתן מראשותיו ואף שודאי יש חילוק לענין כלי בת"כ זהו אחז להנחתן תחת מראשותיו דבכל החדר כלו בענין לתשמיש כלי בתוך כלי:

רש"י ד"ה הכא גבי שנים וכו' דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי. לכאורה יפלא הלא באשתו גם רב יוסף מתיר. ונראה דדעת רש"י דבהא דפליגי שמואל ור"י בסברה אם אשתו קילא מאחר או חמירא מאחר בודאי הלכה כשמואל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב יוסף תלמידו של רב יהודה תלמידו של שמואל והיכי דאיכא תרי ברייתא דפליגא ואמורא סבר כחד ברייתא בודאי אין אחר הכרעת האמורא כלום ואמנם היכי דהאמורא פליג על ברייתא ואין לו סייעתא מברייתא אחרת עיין ברבינו אשר בשמעתין ומעתה בשנים זרים הישנים יחד סובר רש"י דודאי מותר שהרי מצינו ברייתא המתרת אבל באשתו שמצינו ברייתא האוסרת ולא מצינו שום ברייתא שתתיר בפירוש אפילו באשתו בהא מספקא לי' אם הלכה כשמואל ודעת רש"י הוא להיפך מדעת הרי"ף שלהרי"ף עם אשתו מותר ואחר אסור ולדעת רש"י עם אחר מותר ועם אשתו אסור: