צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 30

ד"ה שוק באשת איש ערוה להסתכל וכן באשתו לק"ש. ולכאורה יפלא אי להסתכל מאי ארי' שוק אפי' באצבע קטנה נמי אסור וכדמקשה לעיל. ובשלמא לאשתו לק"ש אף דאמרי' לעיל טפח באשה ערוה. יש לומר דשוק אפי' פחות מטפח מקרי ערוה. אבל לענין להסתכל בא"א קשה מאי ארי' שוק. ונראה דס"ל לרש"י דהא דאמר רב ששת דכל המסתכל באצבע קטנה וכו' היינו במסתכל ומתכוין כדי ליהנות ממנה. וכן משמע לשון הרמב"ם פרק ך"א מא"ב הל' ב' שכ' והמסתכל באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות כאלו המסתכל במקום התורפה עכ"ל הרי שלא הקפיד אלא במתכוין להסתכל כדי ליהנות אבל באינו מתכוין ליהנות ליכא איסור וס"ל לרש"י דבמקום המגולה ואינו מתכוין ליהנות לא שייך לחלק בין טפח לפחות מטפח ולכן לעיל דקאמר טפח באשה ערוה אי מיירי לאסתכולי בה על כרחך מיירי במתכוין ליהנות לכן הקשה שפיר מאי ארי' טפח אפי' באצבע קטנה אסור אבל שוק שנקרא ערוה אסור אפילו אינו מתכוין ליהנות. ורבינו הגדול בפ' ך"א מא"ב לא הזכיר שוק אבל הביא איסור שמיעת קול וראיית שער. ובהל' ק"ש פ"ג הל' ט"ז כתב ואם הי' טפח מגולה ממנה לא יקרא כנגדה ולא הזכיר שם לא שוק ולא שער ולא קול וכתב הכסף משנה מה שלא הזכיר רבינו קול ושער משום דסובר לא לענין ק"ש כאמרו אלא לענין איסור ערוה. ואני בער ולא אדע מה יענה הרב כ"מ בשוק שלא הזכירו רבינו לא בהל' ק"ש ולא בא"ב שם וכעת צ"ע:

תוס' ד"ה והא תני ר"ח וכו' ומ"מ קשי' לישני דמיירי באשתו עמו וכו'. ולדעת הרמב"ם דכר וכסת לא מצרפינן לכלי בת"כ א"כ ודאי דלא מיירי באשתו עמו דמה מועיל כובע לחוד בשלמא שמואל דקאמר אפי' אשתו עמו היינו שלא הזכיר כלי כלל וסמך עצמו על הברייתא לקמן דף ך"ה ע"ב דאפי' אינן במטה כלל בעינן לתשמיש כלי בת"כ אבל ר"ח אם הי' כוונתו משום תשמיש מה מועיל כובע לחוד:

ד"ה והתניא וכו' משמע דברייתא אחרת היא. ולענ"ד גם לרש"י ברייתא אחרת דבברייתא לעיל דמסיים ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ודאי לא קאי ב"ב על אשתו דאיך שייך באשתו שאינה מתאוה לה לתשמיש והכל יודעים למה נכנסה לחופה אבל בברייתא שמביא באמר לך שמואל לא מסיים הך סיומא שאם היו קטנים שפיר מפרשינן דבני ביתו היינו אשתו דאל"כ מה לי בניו ומה לי בני ביתו ובשלמא ברייתא דלעיל איכא למימר בניו היינו זכרים וב"ב היינו נקיבות ותרוייהו צריכי דבנים הוא רבותא לצד האיסור שאפי' עם זכרים אסור וב"ב הוא רבותא לצד ההיתר שאם היו קטנים אפילו עם נקיבות מותר. אבל בברייתא שבי' ששנינו דק צד האיסור א"כ אם עם זכרים אסור ק"ו עם נקיבות א"ו דב"ב היינו אשתו ויש בה מקום להקל כדברי רב יוסף ויש בה מקום להחמיר כסברת שמואל ולכך תרוייהו צריכי:

ע"ב וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע וכו' ומתחיל ממקום שפסק. דברי הגמרא ודברי רש"י ודברי התוס' כלם נאחזים בסבך. דדברי הגמ' לא די שהם כפולים דכיון שמסיים ומתחיל ממקום שפסק למה הוצרך לומר וחוזר ומתפלל. ולא עוד שהדברים סותרים זא"ז שמתחלה אמר וחוזר לתפלתו ואומר רבש"ע וכו' משמע שתחלה חוזר לתפלתו ואח"כ כשסיים תפלתו אומר רבש"ע ושוב אמר ומתחיל ממקום שפסק הרי שתוך התפלה אמר הך רבש"ע. ורש"י כתב בד"ה ואומר בתוך התפלה דהא מופסקת היא וכו' ג"כ קשה מה בעי רש"י בזה והלא הדבר מפורש בגמ' שאומר זה בתוך התפלה דהרי קאמר אח"כ ומתחיל ממקום שפסק. ואם כוונת רש"י ליתן טעם למה רשאי להפסיק הי' לו לפרש רק הטעם אבל מה שפירש בתוך התפלה הוא ללא צורך. והתוס' בד"ה ואומר וכו' מיד באמצע תפלתו ואח"כ מתחיל למקום שפסק תמוהים ביותר שלא חידשו כלום לא על דברי הגמ' ולא על דברי רש"י. ומה שנלע"ד בזה הוא דודאי אסור להפסיק בתפלתו בחנם אפילו הפסק קטן שאינו בכדי לגמור כל התפלה ומ"מ אם הפסיק, אינו נקרא הפסק לספק בזה אם צריך לחזור לראש שכיון שלא שהה כדי לגמור את כלה ודאי א"צ לחזור לראש אבל אם שהה כדי לגמור כולה אז יש מחלוקת אם צריך לחזור לראש וגם יש חילוק אם ההפסק הי' מחמת אונס או לא וכמבואר כ"ז לעיל דף ך"ב ע"ב בתוס' ד"ה אלא לכ"ע ע"ש ומעתה אם שהה בשעת יציאת הרוח עד שכלה הרוח פחות מכדי לגמור את כלה ואם יאמר גם הרבש"ע יצטרף ויעלה כדי שיגמור את כלה הנה בזה יש לדין לפי הטעם שנתן רש"י שרשאי להפסיק ולומר הרבון כיון שהתפלה כבר מופסקת ע"י הרוח וכאן ההפסק שהי' ע"י הרוח לחוד לא מחשב הפסק ואם יאמר גם הרבון אז יהי' הפסק אולי אינו רשאי לומר הרבון תוך התפלה אלא יגמור תפלתו ואחר גמר תפלתו יאמר הרבון ודוקא אם גם עם הרבון לא ישהה כדי לגמור כלה אז יאמר תוך התפלה או אם גם ע"י הרוח עם הזמן שצריך להמתין עד שיכלה הרוח כבר שהה כדי לגמור כלה להך דיעה דס"ל דגם בשהה ע"י אונס כדי לגמור כלה א"צ לחזור לראש אז יוכל לומר הרבון תוך התפלה כיון שאין מתחדש שום הפסק חדש על ידי הרבון מה שלא הי' כבר ע"י הרוח. ומעתה לפי פירש"י הגמרא לצדדין קתני וחוזר ומתפלל היינו אם מתחלה לא שהה כדי לגמור כלה וע"י הרבון יפסיק כדי לגמור כלה אז חוזר ומתפלל ואינו מפסיק לומר הרבון באמצע התפלה ואם גם ע"י הרבון לא ישהה כדי לגמור כלה אז אומר רבש"ע וכו' ומתחיל ממקום שפסק. וזהו כוונת רש"י שהגמ' דקאמר ואומר בתוך התפלה הוא מטעם דהא מופסקת וכו' אבל אם עדיין אינה מופסקת לא יאמרנו אז. ועוד נלע"ד לפרש דברי הגמ' על כוונה אחרת וזהו לפי דעת הפוסקים שיש חילוק בין שהה מחמת אונס אז נלע"ד דאם הי' החיוב מצד תקנת חז"ל שמחויב לומר הרבון דוקא תכף שכלה הרוח קודם שחוזר לתפלתו אז גם השהי' של אמירת הרבון מחשב מחמת אונס ואז אם בצירוף שהיית הרוח עם שהיית אמירת הרבון הוא כדי לגמור כלה צריך לחזור לראש אבל אם חז"ל נתנו הברירה בידו אם ירצה לאמרו תכף תוך התפלה הברירה בידו ואם ירצה לאמרו אחר התפלה ג"כ הברירה בידו ואז אפילו אמרו תוך התפלה והשלים בזה שעור שהי' כדי לגמור כלה אפ"ה אינו חוזר אלא למקום שפסק שהרי סוף השהי' שהשלים השעור לא הי' מחמת אונס שהרי אם הי' רוצה לא הי' צריך לשהות עוד. ולפי פירוש זה הגמרא קאמר וחוזר ומתפלל היינו שהברירה בידו לחזור להתפלל קודם אמירת הרבון. ושוב אמר ואומר וכו' היינו שהברירה בידו לאמרו גם אז אם ירצה ולפי שהברירה בידו לכך אפילו אמרו בתוך התפלה מתחיל ממקום שפסק שהרי לא שהה מחמת אונס. וזהו דעת התוספת שכתבו ואומר וכו' מיד באמצע תפלתו פירוש שיכול לאמרו מיד ואף על פי כן אח"כ מתחיל ממקום שפסק:

דף כ"ה ע"א אתמר ריח רע שיש לו עקר וכו'. הא ודאי דמה דצריך עכ"פ להרחיק ד' אמות מן העקר הוא מימרא שא"ב דמשנתינו הוא וכמה ירחיק מהם ומן הצואה וא"כ קשה למה הזכיר שיש לו עקר והוה לי' למימר סתם אתמר ריח רע ר"ה אמר א"צ להרחיק ולקרות ור"ח אמר מרחיק ד"א ממקום שבלה הריח. ולמימר שאין לו עקר גם ר"ח מודה שא"צ להרחיק א"כ קשה לקמן בהני ציפי דבי רב דמסיק אבל בק"ש לא הוא דלא כמאן. ובשלמא להרמב"ם דגם לר"ה עכ"פ צריך להרחיק עד שכלה הריח אלא דלא בעי ד"א ממקום שכלה א"כ איכא למימר דבאין לו עקר גם ר"א מודה דא"צ ד"א ולקמן דקאמר אבל בק"ש לא היינו במקום שהריח מריח. אבל רש"י דפירש בדברי ר"ה דאף שהריח בא אליו מותר אם כן אם איתא דבאין לו עקר לא פליגי א"כ הך דלקמן דלא כמאן. וצריך לומר דלר"ח אף דגם באין לו עקר צריך להרחיק מ"מ א"צ להרחיק רק עד שיכלה הריח אבל להרחיק עוד ד"א יותר לא בעינן רק ביש לו עקר. אלא דלפי"ז קשה מנ"ל לרש"י דר"ה מתיר אפי' הריח מגיע אליו. ונראה ממה דמביא כאן ת"כ דר"ח ולא קאמר תיובתא דר"ה וצריך לומר דר"ה דייק ממשנתינו דתנן שמרחיקין מן הצואה ארבע אמות ומשמע לי' שמשום צואה א"צ להרחיק יותר מד"א (דהיינו חוץ מלפניו שאסורה מלא עיניו) ודוחק לו לאוקמי משנתינו דוקא בצואה מעט או יבשה שאין בה ריח דמסתמא איירי בכל גווני צואה ולכן דוחה ר"ה דברי הברייתא וסובר סמי ברייתא מקמי מתניתין ומעתה אם איתא דמודה ר"ה דעכ"פ אם הריח מגיע אצלו אסור אפי' חוץ לד"א א"כ אכתי קשה איך סתמה משנתינו דסגי בד"א ממקום הצואה הא איכא לפעמים שאסור אף חוץ לד"א ולכך הוכרח רש"י לפרש דלר"ה מותר אפילו הריח מגיע אצלו:

שם מאי הוה עלה פירש"י דמי רגלים. ונלע"ד דבצואה לא שייך לשאול מה"ע. חדא דהרי בדרב גופי' איכא תרי לישני ובדאורייתא אזלינן לחומרה והרי צואה היא מן התורה. ועוד דאפי' הי' רב מיקל לחלוטין הרי ר' יוחנן מחמיר שהרי ר"י מפרש ה"ד כחרס וקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י. אבל במי רגלים אף שר"י מיקל ועוד שמ"ר הם מדרבנן ואזלינן לקולא מ"מ כיון ראביי אמר מה חזית וכו' משמע שאביי מחמיר והלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ואיכא למימר דגם אביי לא בא לחלוק על הדין רק לדחות הראי' דמצואה ליכא למיפשט דאיכא לישנא דחמיר בצואה ולכן בעי הגמ' מאי הוה עלה:

ע"ב והרי עקבו רואה את הערוה וכו' לעיל דף כ"ד ע"ב דפליגי תנאי בישן בטליתו לא הקשה מעקבו ולכאורה אדרבה שם הי' לו להקשות דקשי' בין את"ק ובין על ר"א שהרי גם ר"א לא בעי רק חוצץ על לבו. ונלע"ד דשם קתני שאינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה א"כ איכא למימר דעקביו הם חוץ מטליתו למטה וטלית חוצץ בין לבו לעקבו אבל כאן שהוא יושב עד צוארו במים וא"כ עקבו הוא עם לבו במים פ"ש והרי עקבו:

שם והרי עקבו רואה וכו'. ואף דכבר שני לי' דקסבר לבו רואה מותר ואיך שוב פריך מעקבו. ולמימר דסבר שעקבו חמיר מלבו דבעקבו שייך למיגזר רואה אטו נוגע זה לא משמע מדברי התוס' בד"ה והרי לבו שכתבו ומיהו בסמוך וכו' ע"ש ואם הי' איזה סברה להחמיר בעקבו יותר מלבו נסתר הוכחת התוס'. ולכן נראה דהמקשה הי' סבר דלבו ועקבו שוים וכפירש"י בד"ה והרי לבו וכו' דקס"ד דכל אבר וכו' ועקר קושייתו למה האריך בברייתא למתני יושב בהם עד צוארו נתני בקיצור מים צלולין יושב בהם וקורא ואי לאשמעינן דאפילו לבו תוך המים מותר קשה הרי עכ"פ עקבו ודאי תוך המים ומדשרי בעקבו ממילא גם לבו מותר זה הי' דעת המקשה. ומשני לו התרצן קסבר עקבו וכו' פירוש אי הוה תני סתם יושב בהם לא הוה ידעינן דאפי' ת"ק שרי בלבו רואה את הערוה אלא הוה אמרי' קסבר עקבו רואה מותר אבל בלבו ה"א דגם ת"ק אוסר לכך הוצרך לומר עד צוארו להתיר אפי' לבו רואה ולרבותא דת"ק קתני עד צוארו אבל תנא בתרא סבר דבכל ענין עוכרן ברגליו דאפי' לבו חוץ למים ג"כ צריך לעכור ברגליו שלא יהא עקבו רואה את הערוה. ועי"ל דמשום תבא דיש אומרי' נקיט עד צוארו דאם לבו חוץ למים דאין לבו רואה הערוה לא בעי לעכרן ברגליו דגם תנא די"א סובר דעקבו רואה הערוה מותר ולרב חיננא ברי' דרב איקא לקמן בהא פליגי אביי ורבא דאביי סבר דלרבותא דת"ק קתני עד צוארו אבל תנא די"א סובר דבכ"ע צריך עכירה ברגליו משום עקבו ופוסק כי"א ורבא סובר דגם י"א לא בעו עכירה אלא משום לבו אבל בעקיבו מודה דשרי:

רש"י ד"ה והרי לבו וכו' קס"ד וכו'. הנה לעיל דף ך"ד ע"ב שמקשה ג"כ ות"ק הרי לבו רואה וכו' לא פירש רש"י כלום וכאן פירש"י דקס"ד דכל אבר וכו' והיא גופה קשי' מנ"ל לרש"י הא דקס"ד כן ודלמא רק על לבו קשה לי'. ונראה דקשי' מנ"ל להמקשה דמשנתינו מיירי אפי' בלבו תוך המים מתיר ודלמא משנתינו דקאמרה מתכסה במים היינו עד לבו ולבו נשאר למעלה מן המים דבכהאי גווני שרי אף למאן דסובר לבו רואה את הערוה אסור וכמבואר בא"ח סי' ע"ד סעיף ב' בהגה"ה. ולכן פירש"י דקס"ד דכל אבר וכו' וא"כ אף אם לבו חוץ למים והרי עכ"פ עקבו תוך המים. והוה מצי לשנויי דקסבר עקבו ראה את הערוה מותר שהרי כך הוא ההלכתא אלא דלרש"י ה"נ הוה לשנויי קסבר לבו רואה וכו' מותר דהרי לרש"י גם בלבו קיי"ל שמותר וכמו"ש התוס' והרא"ש בשם רש"י. וצ"ל דרצה לאוקמי משנתינו ככולהו תנאי אף למאן דסובר אסור ולרש"י אליבא דהאי תנא גם עקבו אסור ולהכי מוקי בעכורין. ועיין בדברינו בדברי התוס':

תוס' ד"ה והרי לבו וכו' מדפריך בפשיטות וכו'. כוונת התוס' על תחלת הסוגי' שהקשה על משנתינו והרי לבו וכו' ומנ"ל להקשות ודלמא משנתינו סובר דלבו רואה מותר א"ו שקשה לו איך יהי' סתם משנה דלא כהלכתא וכמו שהקשה לימא תנן סתמא כר"א. וגם התרצן לא משני לי' דמשנתינו סובר דלבו רואה מותר א"כ גם התרצן השכים בזה לסברת המקשה דהלכה שלבו רואה הערוה אסור ולכך ודאי שכן ההלכה. ובזה מסולק תמיהת מהרש"א עיין עליו והא דלא משני דמשנתינו מיירי בלבו חוץ למים ואף שעקבו תוך המים הרי בעקבו קיי"ל שהלכה שמותר: נלע"ד דא"כ הי' צריך להאריך ולומר דמיירי בלבו חוץ למים וגם קסבר עקבו מותר ולכן ניחא לי' יותר לשנויי בקיצור דמיירי בעכורין:

בא"דדלא פליגי הני אמוראי אלא בעקבו וכו' ואיפכא ליכא לאקשויי דע"כ לא פליגי תנאי לעיל וכאן אלא בלבו וא"כ קשה לאביי אליבא דר' חיננא שאוסר גם בעקבו עיין מ"ש בדברי הגמרא ותראה שלא קשיא מידי וכאן בפלוגתא דאמוראי ליכא למימר דפליגי בעקבו לרבותא דאביי דאוסר אפילו בעקבו דהרי כחא דהתירא עדיף וה"ל לאשמעינן רבותא דרבא מתיר אפילו בלבו ובפרט דהלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם:

דף כ"ו ע"א ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו וכו'. לכאורה קשיין דיוקי אהדדי דקאמר ל"ש אלא לאחריו א"כ משמע דלצדדין אסור ומסיים אבל לפניו וכו' דמשמע דלצדדין שרי. וצ"ל דמלתא דפסיקא נקט דלאחריו בכל גוני א"צ יותר מד' אמות אפילו אפשר לו להסתלק לגמרי אינו צריך ולפניו אסור לחלוטין אפי' אי אפשר לו להסתלק לשום צד יעבור זמן ק"ש ולא יקרא נגד צואה מלא עיניו ולצדדי' יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וע"ל דף ך"ב ע"ב:

שם איני והאמר רפרם וכו'. הא דלא הקשה על רפרם מהך ברייתא דלעיל דף כ"ב ע"ב דתניא מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד"א ואיך התיר רפרם אפלו נגד פניו. וקושיא זו אלימתא יותר שהיא מברייתא על רפרם אבל כאן הרי יכול לדחות קושייתו ולמימר גברא אגברא קרמית. ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דברייתא דלעיל מיירי באפשר שהרי קתני מהלך לאחוריו א"כ הרי אפשר לו להלוך לאחוריו וכן בברייתא שני' שם דתני לצדדין הרי עכ"פ אפשר לו להסתלק לצדדי' אבל היכי דאי אפשר לו להסתלק לשום צד כגון שיש מכל צד צואה אפשר דסגי בהרחק ארבע אמות והוה מוקמינן הך דרפרם מיירי באי אפסר בשום אופן כי אם שיעמוד נגד בית הכסא. אבל כאן בדברי רבא אמר רב סחורה שקשיין דיוקי אהדדי וצריך לומר דמלתא דפסיקא נקיט וא"כ לפניו מלא עיניו מלתא דפסיקא הוא אפילו היכי דלא אפשר בעינן אחר אפילו הכי מחויב להרחיק מלא עיניו או יעבור זמן ק"ש קאמר שפיר על זה איני והאמר רפרם וכו':

שם ת"ש המשמשת וראתה נדה וכו'. הנה לעיל דף ך"א ע"ב האריך בזה וקאמר למאן קתני לה וכו' וע"י זה הוכיח דר"י פליג גם במשמשת שראתה נדה אבל כאן שהביא רק הדברים כהוייתן א"כ מנ"ל להוכיח דר"י פליג גם בהא ודלמא ר"י דווקא ארישא פליג זב שראה קרי. וצריך לומר שהאי ת"ש המשמשת וכו' לאו סיפא דמשנתינו הביא אלא ברייתא היא שלא שנינו רק הך בבא דמשמשת לחודא ובהא פליג ר"י. אלא דלפי זה היא גופה קשיא למה שביק משנתינו ופשיט לי' מברייתא למה לא פשיט לי' ממשנתינו וכהוכחה דלעיל דף כ"א ע"ב דלמאן קתני לה וכו'. ועוד מה ס"ד של בעל הבעיא וכי לא ראה סיפא דמתניתין. ונלע"ד ע"פי שראיתי לרבינו הגדול בפירוש המשנה במשנתינו שפירש המשמשת שראתה כדה בשעת הבעילה באמצע הבעילה ראתה נדה. ובאמת עדיין לא עמדתי על דעת רבינו מי הזקיקו לפרש והלא גם אם אח"כ ראתה נדה ג"כ ר"י פוטר כמו בעל קרי שראה זיבה. ואמנם עכ"פ יש מקום לפרש משנתינו בפירושו של רבינו וא"כ אף דסיפא ודאי להודיעך כחו דר"י אתי דאפי' בזה פליג ר"י כדלעיל דף ך"א מ"מ היינו למפשט מיני' דבעל קרי גרידא גם לר"י צריך טבילה אבל כאן למפשט מיני' ב"ק שראה זיבה לר"י ליכא למפשט ממשנתינו דמשנתינו מתפרשת כפירושו של הרמב"ם ותני רישא להודיעך כחן דרבנן דאפילו זב שכבר הוא זב ואח"כ ראה קרי אפ"ה צריך טבילה ותני משמשת שראתה נדה להודיעך כחו דר"י דאפילו אתו בבת אחת שבשעת בעילה ראתה כדה אפ"ה פוטר ר"י אבל ב"ק שכבר נתחייב טבילה ואח"כ ראה זיבה אולי גם ר"י מודה דלא אתי זיבה ומפקע חיוב הטבילה שכבר נתחייב וזהו כוונת בעל הבעיא כאן והביא לו מהברייתא והנה הברייתא תני צריכה טבילה א"כ על המשמשת לחודה קאי כי המשמש עמה פשיטא שצריך טבילה שהרי הוא רק בעל קרי ואם איתא שראתה נדה שבברייתא היינו באמצע הבעילה וממילא גם המשמש נטמא טומאת שבעה כמותה כדכתיב ותהי נדתה עליו א"כ יש לפלפל על המשמש כמו על המשמשת ופלוגתא דרבנן ור"י היינו בו ובה א"כ ה"ל למיתני צריכין טבילה לשון רבים עליו ועלי' ומדתני צריכה וכו' א"כ ודאי דמיירי שראתה נדה אחר התשמיש ואפ"ה ר"י פוטר ושפיר פשיט מזה דגם זב שראה קרי פוטר ר"י ולפי שמברייתא אין הדבר מפורש בפירוש שמיירי אפילו ראתה נדה אחר הבעילה לגמרי רק מכח דקדוק הלשון צריכה ולא תני צריכין לכן הביא שוב דברי ר' חייא דתני בהדי' ב"ק שראה זיבה: סליק פרק שלישי. ונתחיל פרק רביעי פרק רביעי

שם תפלת השחר. אף דלברייתו של עולם ערב קודם לשחר ולהכי התחיל ריש מכילתין בק"ש של ערבית תחלה וגם התפלות לפי שהזכירם דוד בפסוק ערב ובוקר וצהרים אשיחה ערב קדים וא"כ הי' לו להתנא להתחיל גם כן בשל ערבית. ונלע"ד משום דבין למ"ד אבות תיקנום אברהם הוא הראשון. ובין למ"ד כנגד קרבנות תיקנום הרי בקרבנות הלילה הולך אחר היום התחיל בשל יום. וגם ערבית הוא נגד אברים ופדרים ואם אין תמיד אין אברים ופדרים ולכן התחיל בעקר הקרבן. ועוד נלע"ד כיון דתפלת ערבית רשות התחיל בתפלה שהיא חובה. ועוד נלע"ד שרוצה לרמז לנו שגם אם שכח תפלת מנחה יש לה תשלומין בערבית ושאין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו כמבואר בדברי הגמ' ולכן סידר ערבית אחר מנחה למימר דלענין תשלומין כחד יומא חשיב: