צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 28

שם ספק התפלל וכו'. הרמב"ם בריש הל' תפלה וכן בספר המצות שלו מצוה ה' פסק דחיוב התפלה היא מ"ע של תורה והיינו להתפלל בכל יום אבל נוסח התפלה ומספר התפלות הם מדרבנן מתקנת עזרא. והרמב"ן בהשגותיו לספר המצות הרבה להשיג על פסק זה ומתחלה הקשה מבעל קרי שקורא קיש ועל המזון מברך לאחריו ואנו מתפלל והעלו הטעם ק"ש ובה"מ דאורייתא תפלה דרבנן. ושוב כתב הרמב"ן בעצמו לסתור קושיא ממה שראה דברי הרמב"ם בהל' תפלה שהחיוב מן התורה הוא רק שיתפלל בכל יום אבל מנין התפלה ונוסח התפלה אינו מן התורה. וסיים הרמב"ן שגם זה אינו נכון בעיני שב"ק מברך על המזון לאחריו מפני שהיא מן התורה ואינו מתפלל אפילו עמד כמה ימים בקריו ע"כ דברי הרמב"ן. ואני אומר הר' עקר ההוכחה כאן בסוגיא דב"ק שאינו מתפלל הוא מדתנן הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא ב"ק וכו' טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל והרי כיון שלא כזכר עד שהוא באמצע תפלה הרי כבר קרא ק"ש וברכותי' והרי יצא י"ח תפלה מן התורה שכמ' בקשות אמר בברכת ק"ש לפני' ואהבה רבה מלאה בקשות ותחנונים וכן צור ישראל קומה בעזרת ישראל וכו' תפלה ובקשה היא ולכך אם לא התחיל לא יתחיל שכבר יצא י"ח של תורה וגם על המזון שמברך לאחריו כל ברכה שלישית שהיא רחם נא מלאה בקשות ותחנונים ויוצא בזה י"ח תפלה של תורה. ושוב השיב הרמב"ן וז"ל ועוד שמי שנאנס ולא התפלל שחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל או לא התפלל א"כ לפי דברי הרב הי' צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן. ואני אומר שממ"נ אם נאנס בשחרית רק על התפלה אבל קרא ק"ש וברכותי' הרי כבר יצא י"ח תפלה דאורייתא בו ביום ואם נאנס גם בק"ש וברכותי' ולא בירך בשחרית א"כ חייב הוא לומר ברכת אמת ויציב משום יציאת מצרים וזמן ברכת ק"ש להרבה פוסקים היא כל היום וכן משמע דעת הרמב"ם ועיין בסוף פ"א מהל' קיש ובכ"מ שם וכיון שהוא צריך לומר א"ו הרי מקיים תפלה דאורייתא באמרו צור ישראל קומה בעזרת וכו'. עוד השיב הרמב"ן וז"ל וכבר אמרו על דב יהודה דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי לפי שה' עוסק בתורה וסמך ע"מ שאמרו חברים שעוסקין בתורה מפסיקין לק"ש וא"מ לתפלה שהיא מדרבנן. ואני אומר שגם זה אינו תשובה ואם קרא ק"ש הי' קורא בברכותי' וכבר יצא ידי תפלה. ומצאתי סמך לדברי אלה מדברי התוס' במס' שבת דף י"א ע"א בד"ה כגון רשב"י וחבריו שכתבו והא דאמר לקמן כי מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש עכ"ל התוס'. ולכאורה יפלא איך קורא ק"ש מצלי. ולפי מ"ש ניחא שהי' קורא קריאת שמע בברכותי' ויצא ידי צלותא דאורייתא. ועוד אני תמה והלא רב יהודה שהי' תורתו אומנתו מסתמא בירך ברכת התורה בכל יום והרי והערב נא היא בקשה ויוצא י"ח תפלה של תורה:

אבל מה שקשה לי על דעת הרמב"ם הוא זה כיון שעכ"פ עקר מצות תפלה היא מן התורה אף שמנין התפלות ונוסחאות הם דרבנן שוב מקרי מצוה דרבנן שיש לה עקר מן התורה וא"כ למה ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל והלא במצוה דרבנן שיש לה עקר מה"ת אין ספק התפלל מוציא מידי ודאי שנתחייב מתחלה בתפלה. והנלע"ד שאף שלהרמב"ם תפלה יש לה עקר מה"ת מ"מ בנוסח ברכה אין לה עקר מה"ת וכיון שזה נסתפק אם התפלל עכ"פ כבר אמר ק"ש וברכותי' שיש בהם תפלות ובקשות ועתה נסתפק אם התפלל מצד חיוב דרבנן שתיקנו נוסח התפלה אין לו להתפלל בנוסח ברכה. בפרט להרמב"ם שבברכה שלא לצורך עובר באיסור תורה ועיין במג"א סי' רט"ו ס"ק ו' ולכן אין לו להתפלל מספק דברכות הללו שבתפלה אין להם עקר מן התורה: ואין זה דומה למ"ש לעיל שאם אכל פת אפי' רק כזית מחויב לחזור ולברך בהמ"ז מספק דשאני בהמ"ז שיש לו עקר מה"ת בנוסח ברכה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל התפלה שאין לה עקר מה"ת בנוסח ברכה אינו חוזר ומתפלל מספק:

רש"י ד"ה חוזר וקורא וכו' קס"ד ק"ש דאורייתא נוסחא זו תמוה דאיך שייך קס"ד דהרי באמת ס"ל לר"א ק"ש דאורייתא. ועיינתי ברש"י שבאלפסי ושם הנוסחא נכונה קסבר ק"ש דאורייתא ובלי ספק שטעות נפל כאן בדפוס ובמקום קסבר הדפיסו קס"ד. ואמנם גוף דבר זה שר"א פליג על ר"י בעקר דין ק"ש שהיא דרבנן לדעתי אין זה מוכרח דהרי תפלה ודאי היא דרבנן ור' יוחנן פליג על ר"א וס"ל ולואי וכו' וכתבו התוס' בפסחים דף נ"ד ע"ב בד"ה ור"י וכו' כיון דר"י על הספק מחייב להתפלל וכו' ע"ש וא"כ צ"ל כיון דסובר ר"י דלית בי' משום חשש ברכה לבטלה מחויב הוא לחזור ולהתפלל מספק וא"כ ק"ש ודאי לית בי' חשש ברכה לבטלה ג"כ מחויב לחזור ולקרות מחמת ספק ואף דר"א סובר דאינו חוזר ומתפלל היינו משום דס"ל דאסור להתפלל תפלת נדבה כלל וא"כ יש כאן חשש ברכה לבטלה וצריך לומר דרש"י ס"ל דר"י דקאמר ולואי וכו' לאו דמחויב הוא להתפלל מספק אלא שרשות בידו. וגם דברי התוס' שם בפסחים נלע"ד דלאו דוקא נקטו לשון מחייב אלא מצוה הוא לר' יוחנן:

תוס' ד"ה והרי תפלה וכו' וי"ל משום רבותא וכו' שאין זה עומד כמותם אפ"ה אמרי' אם לא התחיל לא יתחיל ולענ"ד דבריהם דחוקים מאד ואטו מי שמעינן מהך דיוקא דאתחיל וכו' שרשאי לישב אנן דייקינן שאם לא התחיל ואעפי"כ יעמוד ועוד שאם הוא בצבור אינו רשאי לישב תוך ארבע אמות של המתפללים. ולקמן בדבור שאח"ז כדבר מה שנלע"ד בסוגיא זו. וכעת נדבר בכוונת התוספת באותו דבר שהקשו וא"ת כיון שלא ידע טעמא דבסמוך יקשה גם לרבינא וכו' והנה קושיא זו אינה ענין להא דלעיל. ונראה שהם הרגישו בעצמם שהתירוץ שכתבו שהוא רבותא שאינו עומד הוא דחוק כנ"ל ובאמת הי' להם לתרץ תירוץ מרווח שלא רצה להקשות מהברכות שידע לחלק בין ק"ש שהיא דאורייתא ובין הברכות שהם מדרבנן והקשה מתפלה שהי' סבור שגם תפלה היא מן התורה וכדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל ולכן ליתן טעם על שמיאנו בתירוץ הזה סמכו לכאן ליתן טעם שלא הקשה לרבינא דלרבינא הוה ניחא לי' וכו' כמבואר בדבריהם וא"כ ע"כ שגם המקשה ידע דתפלה הוא מדרבנן לכך לא הי' אפשר להם לתרץ כנ"ל:

ד"ה הא אי וכו' וי"ל וכו' מדלא קאמר יקצר בדבור או יהרהר באריכות. גם כאן דבריהם נפלאים ממני דהרי לרב חסדא קיימנן ולדידי' כיון דהרהור לאו כד"ד לא פועל בהרהור כלום לענין לצאת י"ח וכיון דאפשר לו לקצר בדבור ולצאת י"ח אינו רשאי להרהר באריכות ולבטל חובת התפלה וכ"ז באתחיל שהותר לו הדיבור בקיצור אבל אי לא אתחיל שאז לא הותר לו הדבור כלל אפילו לקצר דלמא באמת יהרהר באריכות לעסוק במה שהציבור עוסקין בו וכיון שדברי התוס' בשני דבורים האלו שגבו ממני לכן נתתי לב לפרש הסוגיא באופן שיסולקו כל קושיות שהקשו התוס'. והנה הפ"י הקשה מברייתא דלקמן דף ך"ב ב"ק שאין לו מים וכו' דפליגי שם ר"מ ור"י ומשנתינו דלא כמאן עיין לקמן ועיין בפ"י מ"ש במשנתינו. והנה בירושלמי מפרש משנתינו דמהרהר בלבו על הברכות קאי שהברכות מהרהר בלבו אבל אינו מברך לא לפני' וכו' היינו שאינו מברך בדבור אבל ק"ש עצמה קורא בפיו ממש והיינו כר"מ לקמן בברייתא דמשנתינו כר"מ. והנה תר"י הביאו דברי הירושלמי וכתבו דסוגיא דידן בבבלי לא אזלא כהירושלמי. והנה לפירוש הירושלמי קושי' הגמרא עומדת דהרי להירושלמי מהרהר הברכות אע"פי שהם דרבנן וקשה מתפלה דתבן הי' עומד בתפלה וכו' טעמא דאתחיל בה הא לא התחיל לא יתחיל והינו אפילו בהרהור וכמו"ש התוס' מדלא תנן יקצר בדבור או יהרהר באריכות. ולומר דהירושלמי לא דייק דיוקא זה הוא דוחק שגמרא דידן דייקא כן והירושלמי לא דייק ולכן נלע"ד דגם סוגיא דידן לא דייקא מזה לאסור ההרהור דדי אי דייקינן אי לא התחיל לא יתפלל בדבור אפילו לקצר אבל מהרהור לא מיירי כלל ואעפי"כ יהיו דברי סוגיא דידן וגם סוגיא דירושלמי על נכון. ואקדים דאפי' לפ"מ דמשמע מסוגיא דידן דמשנתינו ב"ק מהרהר בלבו היינו ק"ש עצמה אבל אינו מברך אפי' בהרהור אעפי"כ שפיר אתי' כר"מ דברייתא וה"פ הברייתא לקמן ב"ק שאין לו מים קורא ק"ש ואינו מברך וכו' ועל המזון מברך לאחריו וא"מ לפניו אבל מהרהר ואינו מוציא בשפתיו והאי אבל אדלעיל קאי לפרש כוונתו במה שאמרתי שקורא ק"ש וגם על המזון מברך לאחריו אין הכוונה שיקרא ממש בדבור וכן לברך בדבור אבל מהרהר בלבו שקורא ק"ש ומברך אחר המזון בהרהור ואינו מוציא בשפתו אבל בברכות של ק"ש וכן בהמ"ז לפניו אינו אפילו מהרהר. והיינו אפי' מרויחים בפרוש זה דהוה רווחא לן סיפא דברייתא ר"י אומר בין כך ובין כך מוציא בשפתיו דלפי פשטן של הדברים דר"מ גופי' סובר דק"ש עצמה ובהמ"ז לאחריו מוציא בשפתיו רק על ברכותי' של ק"ש ועל שלפני המזון סובר שמהרהר בלבו וא"מ בשפתיו לא הוה לר"י לומר בין כך ובין כך ודי שיאמר רי"א מוציא בשפתיו אבל לפמ"ש ניחא ור"י פליג פלוגתא רחוקה מאך דלר"מ ק"ש עצמה ובהמ"ז לאחריו אינו מוציא בשפתיו אבל ברכות של ק"ש ובהמ"ז לפניו אינו אפילו מהרהר והשיב ר"י בין כך דהיינו ק"ש ובהמ"ז לאחריו ובין כך דהיינו ברכותי' וברכה שלפני המזון הכל מוציא בשפתיו וע"פי פירושינו זה אתיא משנתינו ממש כר"מ. ואמנם יתכן פירושינו זה בדברי הברייתא לרבינא דסובר הרהור כד"ד ושייך שפיר לפרש לשון קורא ק"ש ומברך לאחריו דכ"ז היינו בהרהור דגם זה כקרא קורא ומברך שהרי כדבור דמי אבל לר"ח דסובר הרהור לאו כד"ד א"כ המהרהר אינו לא קורא ולא מברך ולא שייך פירושי הנ"ל בברייתא ועל כרחך קורא ומברך דברייתא היינו בפיו ובשפתיו ממש וסיפא דקתני אבל מהרהר בלבו קאי על ברכותי' של ק"ש ועל הברכה שלפני המזון ולפי"ז קשיא משנתינו מני לא ר"מ ולא ר"י וצ"ל דבמשנתינו הפירוש כדברי הירושלמי דב"ק מהרהר בלבו היינו הברכות ואינו מברך וכו' היינו שאינו מוציא בשפתיו ועל המזון מברך לאחריו היינו בפיו ובשפתיו והה"ד ק"ש עצמה שמוציא בשפתיו. פירות הנושרין מדברינו דרבינא מפרש המשנה כפשטא דב"ק מהרהר היינו ק"ש עצמה ור"ח מפרש המשנה כפירוש הירושלמי. ועתה נבוא לבאר סוגי' הגמ' כאן כדת של תורה אין אונס מכל ג' קושיות של התוס' בשני הדיבורים. והנה דעת הרמב"ם שחיוב התפלה הוא מן התורה וכבר דברנו לעיל שבזה הי' מקום לומר שדינה לכל הדברים כשל תורה ממש כיון שעקרה מדברי תורה וזה הי' דעת המקשן כאן והנה לרבינא לא הי' קשה לו מ"ש ק"ש ובהמ"ז מתפלה שהייתי אומר שבאמת אין חילוק ביניהם וגם תפלה מהרהר בלבו ומה ששנינו במשנה דלקמן הי' עומד בתפלה וכו' דדייקינן הא לא אתחיל לא יתחיל היינו בדבור אבל רשאי להרהר וקמ"ל שאם כבר התחיל בדבור רשאי שוב אפ' לדבר רק שיקצר ומה שלא שנה או יהרהר באריכות הוא מפני שהוא משנה שא"צ שכבר שנינו ברישא דמהרהר ק"ש ובהמ"ז וממילא הה"ד תפלה דאידי ואידי דאורייתא שהרי סתם שנינו ועל המזון מברך לאחריו והינו אפי' רק כזית וכביצה שהוא שפורא דרבנן רק שבהמ"ז עקרו מן התורה וא"כ הה"ד תפלה שעקרה מה"ת. ובזה אין מקום לקושי' שני' של התוס' בד"ה והרי תפלה. וכ"ז לרבינא אבל לר"ח דאיהו מוכרח לפרש משנתינו כפירוש הירושלמי וא"כ קורא ק"ש ומברך על המזון לאחריו בפיו ממש והברכות מהרהר בלבו ואעפ"כ לא הי' קשה לו מ"ש הברכות מק"ש עצמה וברכות המזון לאחריו דגם המקשה ידע דק"ש ובהמ"ז דאורייתא ושאר ברכות הם מדרבנן ומתורץ קושיא ראשונה של התוס' בד"ה והרי תפלה. ומה שהקשה אם לאו כד"ד למה מהרהר על הברכות הקשה כן והשיב לו שיעסוק בדבר שהציבור עסוקין בו ובזה יש מקום לומר דאף ק"ש עצמה אף שהיא של תורה מ"מ אי לאו שגם הציבור עסוקין בו לא הי' מותר להוציא בשפתיו ובהמ"ז ג"כ מיירי שאוכל עם אחרים ותדע שגם לפי פשוטן של סוגיא זו דק"ש מהרהר משום שהצבור עסוקין בו ג"כ צריך לומר שגם בהמ"ז מיירי באוכל עם אחרים דאל"כ קשה בהמ"ז למה מהרהר כיון דלאו כדבור דמי וכן לדידי מיירי כן ולכן הקשה מתפלה שהיא ג"כ דאורייתא לפי דעת המקשן וג"כ הצבור עסוקין בו ואעפי"כ טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל עכ"פ בדבור ומ"ש מק"ש דקורא בשפתיו לר"ח ומתורץ קושית התוס' בד"ה הא לא אתחיל. ומשני שאני תפלה דלית בה מלכות שמים ולכך אף שהיא דאורייתא לא יתחיל דהך מעלה שהיא דאורייתא לחוד לא מהני והקשה הרי בהמ"ז לאחריו דלית בה מ"ש ותנן מברך לאחריו ש"מ דדאורייתא לחוד מהני וא"כ מ"ש בהמ"ז ומ"ש תפלה אידי ואידי דאורייתא. ומסיק אלא ק"ש ובהמ"ז דאורייתא ותפלה דרבנן עכשיו השיב לו לא כדסלקא אדעתיך שתפלה דאורייתא לא כן רק היא דרבנן ושייך לשון אלא שעכשיו חזר בו ממה שהי' סבור שתפלה דאורייתא ובזה סלקא כל הסוגי' על נכון:

ד"ה ה"ג וכו' עד אמר ר"י א"ר וכו' לפי הנראה הי' גרסת התוס' אמר רב יהודה אמר רב ספק וכו' ויש בזה ג' חילופי גרסאות הגרסא שלפנינו בגמ' הוא ר"י לחוד הוא מרא דמימרא לא משמי' דרב ולא משמי' דשמואל. וגירסת הרי"ף והרא"ש אמר ר"י שמואל. וגירסת התוס' אר"י אמר רב ולענ"ד גירסת הרי"ף המחוורת שהרי לקמן אמר ואמר ר"י א"ש הי' עומד וכו' ואם עדיין לא אמר כאן ל"י דבר משמי' דשמואל איך שייך ואמר: ד"ה ספק אמר וכו' ותימא וכו'. הא דלא הקשו על תחלת המימרא דספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא למה אינו חוזר וקורא הלא יש בה תרתי מ"ש וי"מ. בראה דשם מיירי שאמת ויציב ודאי עדיין לא אמר וא"כ אף שיקרא ק"ש אכתי יהי' צריך לומר גם א"ו שמחויב עכ"פ מדרבנן לברך לאחרי' וכיון שסופו לומר אמת ויציב ויהי' יוצא ידי י"מ לכך אינו חוזר וקורא ק"ש:

בא"ד ועוד אומר הרר"ש דמיירי וכו' שי"ל שספק לא אמר אמת ויציב עם פ' ציצית וכו'. והא דקאמר ספק אמת ויציב ולא אמר ספק אמר ויאמר שהיא התחלת י"מ או עכ"פ ספק אמר י"מ. הטעם כפי מה שביארתי בדברי הגמרא וע"ל בדברינו:

ד"ה ור' יוחנן וכו' דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר ר"י א"ש וכו'. הא דפשוט להו אדבר. היינו דאם רב יהודה אתי לאפלוגי לא הי' המסדר הש"ס למימר ואמר ר"י וכו' אלא כך ה"ל למימר ור"י משמי' דשמואל אמר. ועוד דא"כ מאי מקשה איני והאמר ר"כ כי הוינן בי' רבה ב"א וכו' ומאי קושיא ודלמא רבה ב"א כר' יוחנן ס"ל א"ו שאין כאן פלוגתא:

ע"ב והאמר ריב"ל מנין לב"ק וכו' יל"ד לפי דעת המקשה כאן סובר ריב"ל דטבילת ב"ק לדברי תורה היא מן התורה א"כ קשה איך נמנית טבילת ב"ק בעשר תקנות שתיקן עזרא ובמס' ב"ק דף פ"ב ע"ב הקשה בגמ' טבילה לב"ק דאורייתא היא דכתיב ואיש כי תצא ממנו וגו' ומשני דאורייתא לתרומה וקדשים ואתא עזרא ותיקן אפי' לד"ת והתוס' שם בד"ה אתא איהו וכו' כתבו והא דדריש בפרק מי שמתו מדכתיב והודעת לבניך וגו' אסמכתא בעלמא היא דהא עזרא תיקן וזה ניחא למסקנא דכאן. אבל המקשה כאן שהקשה על ר"י הרי שסבור שדרשה גמורה היא קשה וכי לא הי' בקי בי' תקנות שתיקן עזרא. ודוחק לומר שהי' סבור דריב"ל פליג וסובר שלא תיקן עזרא דבר זה כמו"ש התוס' שם בב"ק אליבא דריב"ב. ונראה דדעת המקשה היא דהקשה דריב"ל היא לתורה שבכתב וכמו דפליגי באמת תנאי לקמן דא כא תנאי דסברי שמציע את המדרש ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו וה' סבור המקשה שזהו מן התורה מדרשה דריב"ל דומיא דהר חורב ששמעו עשרת הדברות ושומע בעונה כמו"ש התוס' לעיל דף ך' ע"ב בד"ה כדאשכחן בסיני יעו"ש ואתי עזרא ותיקן אף למשנה ולגמרא:

שם משמשת וראתה דם למאן קתני לה. לפמ"ש התיו"ט לקמן בסוף הפרק במשנה זו דאיצטרך למתני משמשת להורות שטמאה אף בלא פליטה צריך לומר דקושי' הגמרא כאן למאן קתני לה שראתה נדה:

תוס' ד"ה עד שלא יגיע ש"ץ וכו' אבל אין נראה שבשביל מודים דרבנן וכו' שזה לא מצינו לו עקר בגמ'. כוונת התוס' שלא מצינו לו עקר בגמרא שיהי' זה תקנת חכמי' שיאמרו מודים דרבנן. ומה שאמרו במס' סוטה דף מ' ע"א בשעה שש"ץ אומר מודים העם מה הם אומרים הפירוש שהעם מעצמם אומרים כן אבל לא שחכמים תיקנו להם זה ודומיא דהא דאמרי' שם באותו סוגיא בדף ל"ט ע"ב בשעה שהכהנים מברכין את העם מה הן אומרים שג"כ הכוונה שהעם מעצמם אומרים כן וכדפירש"י שם שיראו מסבירים פנים וכו' והרי בזה ודאי אינו תקנת חכמים לחיובא שהרי בדף מ' ע"א אמר רב חנינא בר פפא תדע דבמקדש במי לא מבעי' למימרינהו וכו' ואי ס"ד דתקנת חכמים היא לחיוב איך שייך לפלפל אם ראוי לאמרם או לא א"ו שהוא רק מנהג העם ואף שרש"י שם בדף מ' בד"ה אינו אלא טועה שלא נתקנו לומר אלא לכבוד השם ע"ש נלע"ד דנתקנו לאו דוקא. וגם לו יהי' דעת רש"י שנתקנו אבל התוס' נלע"ד שהם סוברים שהוא רק מנהג העם מעצמם ולכן כתבו כאן שלא מצינו לו עקר בגמ'. ובחנם הקשה עליהם מהרש"א מסוגי' דסוטה:

בא"ד ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוה הפסקה וכו'. עיין בדברינו לעיל דף ך' ע"ב בדברי רבינא דסובר הרהור כד"ד אם הה"ד לענין ברכה לבטלה אם הרהר ברכה בלבו אם עובר על לא תשא ושם ביארנו דברכה לבטלה נפקא לן מל"ת ובעינן שיוציא בשפתיו יע"ש בדברינו. ועכשיו יש לדין לענין שומע כעונה אם אחד מסופק על ברכה אחת אם כבר יצא או לא אם רשאי לשמוע מחבירו המחויב ברכה זו בשעה שמברך ולכוין להיות שומע כעונה והנה לפי דברי ר"ת ור"י אינו רשאי דשמא כבר יצא ועתה שהוא שומע להיות כעונה הרי כמברך לבטלה וכאן לא שייך סברה שכתבתי לעיל לענין הרהור דגם לענין שבועה אפשר דאמרינן שומע כעונה והוה כמבטא בשפתיו ובנודע ביהודה חלק י"ד סי' ס"ז והוא בדף ע"א ע"ג שם הוכחתי דשבועה ונדר יכול להיות על ידי שליח והוכחתי מדאפשר להתנות תנאי בשבועה ונדר יע"ש בחיבורי הנ"ל. ואמנם אחר שכבר נדפס חיבורי פקחתי עיני שהרמב"ן בחידושיו לב"ב דף קכ"ז מסתפק בזה ע"ש אלא שכ"ז אינו ענין לשומע כעונה שלא עשאו שליח וגם יש בו סברה למעלייתא שהרי הוא עצמו שומע והוה כעונה בפירוש ושם בחיבורי כתבתי שזה פלוגתא בין הראב"ד להרמב"ן דהראב"ד ס"ל שתיקה כהודאה והוה כעונה והרמב"ן ס"ל דשאני שבועה דבעינן לבטא בשפתיו. ועכשיו נלע"ד דהראב"ד ס"ל כסברת ר"ת ור"י דאם אמרינן שומע כעונה אז אמרינן שגם לענין הפסק בתפלה הוה כעונה וא"כ הרי הוא כמוציא בשפתיו ממש וא"כ גם לענין שבועה הוה כמוציא בשפתיו ממש והרמב"ן ס"ל כמנהג שנהגו העולם ואף דלענין לצאת י"ח הוה כעונה מ"מ לענין הפסק בתפלה אינו כעונה א"ב גם לענין שבועה אינו כעונה ולכאורה יש להוכיח דלענין שבועה ונדר אינו כעונה שהרי שנינו במס' נזיר ר"פ ד' האומר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכו' כלם נזירים ואי ס"ד שומע בעונה למה לי שאמר ואני אפילו שמע ושתק ונתכוין להיות כעונה יהי' נזיר. אבל באמת שתי תשובת בדבר חדא דבשלמא גבי ברכה זה שמברך אומר הברכה כתיקנה וזה ששומע הוי כעונה וכאלו בירך הוא עצמו ברכה שהרי כל ישראל מברכים להק"בה ונוסח אחד לכלם וכונה אחת לכלם וכן בנוסח הקדיש אבל זה שאמר הריני נזיר על עצמו כיון וזה ששמע אפי' אי שומע כעונה הוה כעונה שפלוני יהי' נזיר ולכן צריך שיאמר ואני הא חדא. ועוד עד כאן לא אמרינן שומע כעונה אלא שנתכוין המשמיע להוציאו והרי שופר אין בו רק מצות השמיעה ואפ"ה בעינן שיתכוין גם משמיע ושם בנזיר אין המשמיע מתכוין שיהי' זה נזיר ע"פי שמיעתו. באופן שנלע"ד דלדעת ר"ת ור"י מי שהוא מסופק על ברכה אינו יכול לומר לחבירו שיתכוין להוציאו אך כיון שהתוס' עצמם הכריעו שגדול המנהג א"כ שפיר דמי לעשות כן: