צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 74

ונראה שהוא ע"פ מה שאמרו בפסקתא גבי מנשה כיון שראה עצמו בצרה גדולה אמר זכור אני שהי' אבי מקרא אותי בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך הרי אני קורא אותו והיו מלאכי השרת סותמין חלונות של רקיע שלא תעלה תפלתו בפני המקום אמרו לפניו רבש"ע אדם שהעמיד צלם בהיכל כלום יש בו תשובה מה עשה הקב"ה חתר חתירה אחת תחת כסא הכבוד שלו וקבל תשובתו ושמע תחינתו. ואומר אני שזה הכסא שחתר בו חתירה הוא כסא הרחמים וכשרוצה להתנהג בדין יושב על כסא שאין בו חתירה. ומעתה גם ר"ע ס"ל דבעוה"ז צריך אחד לדין ואחד לצדקה שאי אפשר לעשות צדקה בכסא דין לפי שאין שם חתירה אבל בביאת בן דוד יבוטל הקטרוג ואין שטן ואין פגע רע א"כ מיותר כסא אחד ולכן יהי' אז אחד לדוד:

והנה המהרש"א בחדושי אגדה כאן הקשה דלמה הוצרך להביא סיפא דקרא הלא מרישא דקרא גופא הי' יכול לדקדק דכתיב כורסוון דמשמע תרי ובזה פליגי מר סבר אחד לו ואחד לדוד ומ"ס אחד לדין וכו' ועיין פירושו ולי נראה ג"כ ע"פ דרכי דכרסוון אינו לשון רבים אבל עיקר הקושיא דכרסוון רמיו משמע שעדין אינו מוכן ועומד אלא שצריך להכינו ולהקימו וכן משמעות הקרא עד דכרסוון רמיו משמע בעוד שמתעסקים במלאכה זו להקים הכסא הזה וכתוב אחד אומר כרסי' שביבין דנור גלגלהי נור דליק ומשמע שכבר הוא עומד ומתרץ ר"ע אחד להקב"ה וזה מוכן תמיד ואחד לדוד שצריך הכנה כי בגלות המר הזה כסאו לארץ מגרת וחולל לארץ נזרו וע"ז אמר ר"י הגלילי עד מתי אתה עושה כו' אלא תרוייהו קראי בקודש מיירי וגם כסא הקב"ה צריך הכנה כי בגלות הזה אין הכסא שלם ויד על כס כתיב ומה דכתיב כורסיא שביבין דנור היינו כסא דין שזה הוא שלם בעוה"ז אבל כסא הרחמים אינו בשלימות שאלמלי הי' כסא רחמים בשלימות לא היה כביכול מעלים עין זמן ארוך כזה מבניו ולא הי' רואה ח"ו באבדון ישראל ואעפ"כ אלו ואלו דברי אלהים חיים ומחמת שאין כסא הרחמים עומד מוכן לכן מוטל כסא דוד לארץ. ור"א בן עזרא אמר אחד לכסא ואחד לשרפרף דכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי הנה בהמ"ק הוא הדום רגליו וכן כתיב ולא זכר הדום רגליו ביום אפו וזהו הצריך להרימו אשר הוא חרב בעונותינו זה אלף ת"ר שנים ובעוה"ר אין דורש ואין מבקש להקים הכסא הזה וזה הלוי בידינו וכן כתיב נפלה ולא תוסיף קום והיינו שלא תוסיף קום מעצמה כי אם תצפה עלינו להקימה

דף ט"ז ע"א דריש ר' יהודה מתורגמניה דר' לקיש אם יצה"ר אומר לך חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין שנאמר אל תאמינו ברע זה יצה"ר שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה והנה הדבר תמוה שאיך יאמר היצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך מהיכי תיתי ימחול בחנם והנה רש"א פירש שכונתו אחטא ואשוב ונראה שזה דרכו של היצר לומר לאדם עשה עתה למלאות תאותך ואחר שתמלא תאותך תחזור בתשובת. והיצה"ר מבטיחו שיסתלק ממנו אחר העבירה ובאמת אדרבה ע"י העבירה נכנס בו כח הטומאה יותר וזהו אל תאמינו ברע כי לא יסתלק ממך אדרבה מוליכך כשור לטבח ועבירה גוררת עבירה והחובות הלבבות כתב שאין לאדם יותר שונא מהיצה"ר ולעולם לא יעזבך כי הנה יש שונא הנלחם עם שכנגדו וגובר עליו פעם אחר פעם עד שמשפילו תחת רגליו ושוב אינו נלחם בו כי כבר שבע בנקמתו ומניחו וכן להיפך כשראה שזה שכנגדו נתגבר עליו פעם אחר פעם כמה פעמים שוב הוא פוסק מללחום כי כבר נתיאש ממנו אכל היצה"ר אפילו תתגבר עליו כל ימי חייך לעולם לא יתיאש ממך והוא יושב במארב לבך להפילך פתאום לשאול תחת וכן להיפך אפילו אם החטיא אותך בכמה איסורים לעולם אינו שבע ומצפה בכל עת להכשילך יותר. ואמרתי שעליו רמז שלמה נבהל להון איש רע עין הוא יצר לב אדם שהוא רע והוא תמיד נבהל להרבות הונו כי זהו עיקר הונו מה ששודד מן הקדושה ע"י עבירות, והוא איש כי נקרא איש כשמתגבר על האדם ותחת מה שאצל הצדיק נאמר בו אשרי האיש שמתגבר הוא על יצרו כאיש אצל הרשע להיפך שהיצר מתגבר עליו כאיש והוא רע כי שרשו רע מנעוריו ורע עין כי עין עם המלה גימטרי' סמא"ל גם אין לו רק עין אחת שאנשי כנה"ג בתחלת בית שני נקרו לו עין אחת דלא ליגרי בקרובתא:

דף י"ז ע"א אמר ר"א אמר ר"א מנין לעצרת שיש לו תשלומין כל שבעה שנא' בחג המצו' וכו' מקיש חג השבועו' לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה וכו' ואימא מקיש לחג הסוכות כל שמנה שמיני רגל בפני עצמו הוא אימר דאמרינן רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון דתנן מי שלא חג וכו' תפסת מרובה לא תפסת. ויש לדקדק וכי התרצן הראשון לא ידע ממשנה מפורשת במכילתין מי שלא חג וכו' ועוד למה לא משני תיכף תפסת מרובה כו' ועוד למה לא אמר אלא הגה"ח והנה קושיא זו יש לדחות ע"פ מה דמבואר ברשב"ם דכל לקום שלא נזכר שם אמורא בתירוץ הראשון לא דייק לומר אלאתפסת מרובה כיון שחוזר מתירוץ הראשון ונראה דיש לדקדק גם חג המצות נקיש לחג הסוכות לתשלומין כל שמונה דהרי אין לנו ברוב המצות שום לימוד שלא יהא תשלומין יותר משבעה אלא שמן הסתם כיון שאין ימי חג המצות רק שבעה יהבינן ליה תשלומין לחגיגה ג"כ שבעה וכל זה מן הסתם אבל אם נילף בהיקש מסוכה יהי' לו תשלומין כל שמונה ויהיו כל המועדים שלשתן שוין בהיקשא לתשלומין וא"כ אין לנו תפסת מועט כלל ולא שייך לתרץ תפסה מרובה לא תפסת שאין כאן ב' מדות כלל שתפס אחד מדה מרובה והשני מועט ולתרץ דבר זה צריך לומר כיון שאין הפלפול נוגע לענין המועד שימי המועד ידועים בפסח ז' ועצרת יום א' וסוכה ח' רק הפלפול לענין קרבן חגיגה אימתי זמנו להקריבו עדיין לשם חגיגה צריך לדון כמו בקדשים שאין למדין למד מן הלמד וכיון דשמיני של חג בג"ש עצרת עצרת אתי איך שוב ילמד על פסח בהיקש וא"ת א"כ איך נלמוד עצרת מחג דפריך ואימא מקיש לחג הסוכות כל שמונה יש לומר כיון דעצרת אפילו תשלומי שבעה צריך ללמוד ממקום אחר א"כ ילפינן מיני' מחג הסוכות כל שמנה בבת א' והואיל ויכול ללמוד מהחג שבעה ראשונים דמפורש בי' בהדיא למד מי' בחד זימנא כל שמונה [וכמו שאמרו במס יומא דף נ"ז ע"א) חוץ מבפנים בחד זימנא גמר) אבל פסח שאין צריך ללמוד רק פ' יום ח' אי אפשר למילפי' מסוכה. וכל זה עכשיו שתירץ שמיני רגל בפני עצמו וא"כ צריך למלפי' מג"ש עצרת עצרת שוב לא יליף פסח מיני' משום דהוי למד מן הלמד ושפיר משני אח"כ תפסת מרובה וכו' וא"כ התירוץ הראשון שמיני רגל בפני עצמו הוא הקדמה למאי דמסיק תפסת מרובה וכו ודוק. והאי תנא דמייתי לעיל (דף ט') לשמיני עצרת מבחדש השביעי תחוגו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגם חג המצות נילף בהיקשא דחג הסוכות לתשלומי שמונה. י"ל דתנא ההוא לא דריש בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות היקשא כלל רק לבל תאחר דבעינן שלש רגלים ותשלומין לעצרת יליף מדתני רבה ב"ש דאמרה תורה מנה ימים וקדש חודש וכו':

*שם בתוס' ד"ה אף עצרת וכו' בירושלמי אמר ר"י בר' בון דוד מת בעצרת וכו' וקשה לר"א ת"ל בלא"ה לא הקריבו בראשון כיון דהי' שבת וכו' ע"ש בתוס' ולכאורה יש לדקדה למה איחרו התוס' בכל זה עד כאן שהיא מס' אחרונה בסדר מועד והרי מימרא זו מנין לעצרת וכו' כבר נשנית במס' ר"ה (דף ד' ע"ב) ובמס' מ"ק (דף כ"ד ע"ב). וליישב זה נשובה ונחקורה דמלשון התוס' שכתבו וקשה להר' אלחנן תיפוק ליה בלא"ה לא הקריבו בראשון כיון שהי' שבת מלשון זה משמע דהר"א קא מקשה בקיצור דלא הוי צריך לומר דלא הקריבו בו ביום משום שכל ישראל היו אוננין הא בלא"ה נמי ידעינן שלא היו יכולין להקריב קרבנותיהם דהא הי' ביום השבת כדאיתא במס' שבת בפ' במה מדליקין ולכאורה הי' לו להר' אלחנן להקשות סתירה דאין מכאן ראי' דעצרת יש לו תשלומין דהנה בשמעתין ע"ב פריך הש"ס תנן עצרת שחל להיות ערב שבת ב"ש אומרים וכו' ולכאורה קשה לדעת המקשן דרצה להוכיח מדברי ב"ה שאמר אין לה יום טבוח הכוונה שאין לה יום טבוח כלל ועצרת אין לה תשלומין כלל והרי דבר זה מפורש במשנה שתני ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר שבת וא"כ למה לא הקשה סתירה מרישא אסיפא דמתניתין דברישא תני ב"ה אין לה יום טבוח כלל ובסיפא תני ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח הוא אחר שבת וכן מה שהקשה לקמן מברייתא דמי שלא חג ביו"ט ראשון של עצרת שוב אינו חוגג מאי לאו יו"ט של עצרת למה לא הקשה ממתניתין דתני ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח הוא אחר שבת. והגאון טורי אבן הרגיש בקושי' זו ונדחק מאד בזה לומר דהמקשן הי' משבש הברייתא ע"ש וצריכין אנו לומר לדעת המקשן דאפילו אם אין תשלומין לעצרת היינו אם חל בשאר ימי השבוע שהיה ראוי להקריב בו ביום לב"ה אבל אם חל עצרת בשבת מודה ב"ה שיום טבוח הוא אחר שבת הואיל וא"א להקריב בו ביום זמנו קבוע אחר שבת. ולפ"ז נדחה ראיות הירושלמי מדוד שמת בעצרת לילף מני' שעצרת יש לו תשלומין מדהקריבו קרבנותיהן למחרת דשאני התם שדוד מת בשבת וא' זמנו הוא קבוע אחר שבת אבל אם חל שבועות בשאר ימי השבוע י"ל דאין לו תשלומין הואיל וזמנו קבוע בעצרת עצמו. אמנם יש לומר דבאמת לאו כוונת הירושלמי הוא ללמוד מדוד דין תשלומין לעצרת וגם הירושלמי אית ליה לימוד דתלמוד בבלי ויליף מדכתיב בחג המצות וגו' או כדיליף דבי ר"א בן יעקב וכוונת הירושלמי הוא ללמד דין אחר ממיתת דוד. דהנה לעיל (דף ט' ע"א) איתא מאי תשלומין ר"י אמר תשלומין לראשון ור' אושעי' אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו אמר ר"ז תיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו וכתבו התוס' שם בד"ה תשלומין זל"ז דגבי חג השבועות לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא ולפ"ז קשה כיון שבמיתת דוד היו כל ישראל אוננים א"כ לא חזו בראשון איך הקריבו למחר. אך זה לאו קושי' היא דלפי מה שכתבו התוס' בשמעתין (דף י"ז ע"א) בד"ה יום טבוח ואע"ג דלא חזו בראשון מייתי לה בשני אפילו למ"ד תשלומין דראשון כיון שאין העכבה רק בשביל היום כדפי' לעיל חזי' מיהא קרינן בי' עכ"ל ולפי דברי התוס' נולד לנו ספק אם חל יום הראשון בשבת והוא חגר בו ביום ונתפשט בשני אם יש לדון בזה דין לא חזי בראשון מי אמרינן כיון דאף בלי איסור שבת גברא מצד עצמו לא חזי ושוב אין לו תשלומין או דלמא כיון שבלא"ה ליכא בשבת הקרבה לשום אדם שוב לא משגחינן אם הגברא חזי או לא חזי אך ספק זה נפשוט ממיתת דוד שהיו כל ישראל אוננין ולא חזו בראשון ואפ"ה הקריבו למחר והרי בעצרת לכ"ע תשלומין דראשון הוא מזה מוכח כהך סברא דאם חל יום הראשון בשבת לא משגחינן בגברא ואף אם גם גברא לא חזי אפ"ה יש לו תשלומין וא"כ דין זה יליף לה הירושלמי ממיתת דוד דאם חל בשבת יש לו תשלומין אף שהי' חגר בשבת שהוא יום ראשון אבל עיקר תשלומין בעצרת באמת יליף לה מדרשא דבבלי. אלא דעדיין יש להקשות דגם דין זה ליכא למילף ממיתת דוד דהא זה ודאי דמה דאמרינן חיגר בראשון אין לו תשלומין היינו דוקא שנעשה חיגר תיכף בעלות השחר שלא הי' לו שעה אחת להקרבה והוי לא חזי בראשון אבל אם נעשה חיגר באמצע יום זה נחשב חזי בראשון דהא עכ"פ הי' לו שעה אחת שהי' ראוי להקריב קרבנו ויש לו תשלומין. ועיין לעיל (דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה תשלומין דראשון ע"ש. ולפ"ז גם זה הדין לא נפשט ממיתת דוד דלעולם יש לומר לאידך גיסא דאף דיום ראשון חל בשבת והוא חיגר בראשון ג"כ נחשב גברא לא חזי וממותת דוד ליכא להוכיח מידי דמאן יימר דדוד מת קודם עלות השחר דלמא מת אחר עלות השחר ובזוהר פ' תרומה מפורש דדוד המלך מת בשבת אחר חצות היום והיו כל ישראל נחשבים חזי ביום הראשון ואח"כ כשמת דוד בו ביום נעשו אוננין ושפיר הקריבו למחר ביום טבוח שאחר שבת ועוד קשה הא אין אנינות בשבת ויו"ט ולא היו נדחין כלל מצד אנינות בו ביום:

וליישב זה יש לומר דשפיר מוכח ממיתת דוד דעצרת יש לו תשלומין וגם הירושלמי ס"ל כש"ס בבלי במס' שבת בפ' במה מדליקין דדוד מת בעצרת וכיון שהי' אז עצרת בשבת לא הי' אפשר לקוברו ביום השבת משום איסור שבת והיו קוברי' אותו ביום טבוח שאחר שבת וגם ביום ההוא לא היו רשאין להקריב קרבנותיהן ביום הקבורה משום שהיו אוננין ואף דאנינות של הקבורה אינו אלא מדרבנן מ"מ אסור להקריב גם באנינות דרבנן כמו שמפורש ברמב"ם בפ"ב מה' ביאת מקדש הלכה י' ע"ש דמי שמת לו מת וקברו לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם ע"ש ברמב"ם וא"כ מה שנאמר בדברי הימים א' כ"ט כ"א] ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא ע"כ הפירוש הוא ביום מחרת ביום שאחר יום הטבוח דהיינו שדוד מת בעצרת שחל להיות בשבת וביום א' שהוא יום טבוח היו אוננין מפני הקבורה והקריבו ביום המחרת שהוא יום שני בשבת שהוא יום שלישי למיתת דוד ושפיר הוכיח הירושלמי שעצרת יש לו תשלומין ואין כאן סתירה לתלמוד בבלי שאף שהי' עצרת ביום השבת ודאי הי' לו יום טבוח ביום א' שאחר שבת דקבוע זמן כדתני במתניתין ומודה ב"ה שאם חל בשבת שיום טבוח הוא אחר שבת כמ"ש לעיל אבל כיון שגם ביום טבוח לא הקריבו כי אם ביום מחרתו של יום טבוח דהיינו בשני בשבת שהי' יום שלישי של עצרת מוכח שפיר שיש לו תשלומין כל שבעה דאל"כ איך הקריב ביום ב' שלאחר חג השבועות שכבר עבר יום הטבוח ולפ"ז לא קשה קושיית הר' אלחנן ואין כאן סתירה ואדרבה עיקר הוכחת תשלומין הוא הואיל ודוד מת בעצרת שחל בשבת:

אמנם דבר זה בדותא הוא דהא בקרא הקודם שם בדברי הימים נאמר ויאמר דוד לכל הקהל ברכו נא את ה' אלהיכם וגו' ועל זה נאמר בקרא שלאחריו ויעלו עולות לה' למחרת יום ההוא הרי מפורש שדבר דוד עמהם ביום הקודם לזה יום ההוא ואיך אפשר לומר דמחרת יום ההוא הוא יום שלישי למיתתו עוד יש להקשות מנ"ל להתוס' לומר דמה שאמר ר"י ב"ר בון בירושלמי שדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין הכוונה להוכיח דיש לו תשלומין והמעיין בירושלמי יראה שאין כוונת הירושלמי ללמוד מזה דין תשלומין אלא לתרץ גוף הקרא דלמה הקריבו ליום המחרת ולא הקריבו ביום ההוא ביו"ט עצרת הלא לב"ה מביאין שלמים ועולות ביו"ט ולמה המתינו עד למחרת יום ההוא וע"ז קאמר ר"י ב"ר בון שלא הקריבו בו ביום משום שהיו אוננין

ונלע"ד כוונת התוס' בזה שכתבו כלומר מהתם משמע שהי' לו תשלומין אין כוונתם לומר שעיקר הוכחה הוא להוכיח תשלומין ממיתת דוד אלא שכוונת התוס' הוא כיון שהירושלמי לא בא אלא רק לתרץ למה לא הקריבו בו ביום הי' להירושלמי לתרץ שאירע אז אותו היום בשבת והי' א"א להקריב קרבנות ומי הכריחו לומר שהיו אוננין וע"ז תירצו התוס' כלומר דהירושלמי מלתא אגב אורחא קמ"ל דעצרת יש לו תשלומין ואם היה מתרץ שלא הקריבו משום שהי' שבת לא הי' נשמע מזה שהיו לו תשלומין במו"ש לעיל דחל בשבת שאני דאף אם אין לו תשלומין אפ"ה בחל בשבת היום טבוח הוא אחר שבת לכ"ע כמו שתני במתניתין ולכך אמר בירושלמי הטעם משום שהיו אוננין לאשמעינן דעצרת יש לו תשלומין כמו שיליף בש"ס בבלי ועל זה שפיר הקשה הר' אלחנן ת"ל דהי' שבת ובא להקשות סתירה איך בא הירושלמי לאשמעינן אגב אורחא דעצרת יש לו תשלומין הא ע"כ לא הי' אז במיתת דוד שהקריבו למחרת משום תשלומין דכיון ששבת הי' א"כ זמן ההקרבה קבוע ביום הטבוח ולא משום תשלומין. אמנם כל זה מוכח לפי השקלא וטרי' הכא במס' חגיגה דהמקשה הי' ס"ד לומר דמה שאמר ב"ה אין לה יום טבוח שאין לו כלל יום טבוח וב"ה לית ליה תשלומין בעצרת וע"ז קשה הלא תני בסיפא דמתניתין ומודים בחל בשבת שיום טבוח אחר שבת וע"כ צ"ל דחל בשבת שאני שלאו משום תשלומין הוא אלא שזמנו קבוע לאחר שבת ביום טבוח וכיון שמזה הקשה הר' אלחנן דבמיתת דוד לא הי' כלל דין תשלומין ואיך נימא דהירושלמי מלתא אגב אורחא קמ"ל דעצרת יש לו תשלומין אבל במס' ר"ה ובמס' מ"ק דשם ליכא השקלא וטרי' זה ושפיר יש לומר ולפרש דמה דתני במתניתין ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר שבת היינו מטעם תשלומין ואין חילוק בין חל יו"ט בשבת או בשאר ימות החול ודו"ק: צל"ח

מועד קטן

דף ח' ברא"ש ליקוט עצמות אין אומרים עליהן כו' המג"א כתב בסי' תקמ"ז ס"ק ח' וז"ל עיין ביו"ד סי' ת"ג דמשמע כשאין אומרים צ"ה אין אומרים שבחו של מת דהא מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו וא"כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו כו' אמנם אני עיינתי ולא מצאתי ביו"ד סי' ת"ג שום סעד לזה ואדרבה לכאורה יש ראי' להיפך דהרי שם בסעיף ג' עצמות אין עומדים עליהם בשורה וכו' ואין אומרים עליהם קינה ונהי אבל אומרים עליהם קילוסין דהיינו שבחו של מת ומשבחין להקב"ה שהוא ממית ומחיה הרי שאף שאין אומרים קינה ונהי מ"מ אומרים שבחו של מת. ואמנם אין מזה ראי' לסתור דברי המג"א דבעצמות מה שאין אומרים עליהם קינה ונהי אין הכוונה שאסור לומר קינה ונהי אלא הכונה שאין צריך לומר קינה ונהי וא"כ למה נגזור בהגדת שבחו שמא ירגיל ההספד משא"כ בימים שאין מספידין יש איסור בדבר משום כבוד היום שפיר אפשר שגם הגדת שבחו יש למנוע שמא ירגיל ההספד. אלא אף שאין תיובתא להמג"א אבל עכ"פ אין סייעתא ואם כונת המג"א ממה שמבואר שם שאין ליקוט עצמות במועד והי' סבור המג"א שהטעם משום שלא יוכל להגיד שבחו זה אינו ששם הטעם שאיבול הוא לו שהרי מתאבל כל היום. אבל הנלע"ד שט"ס הוא במג"א וצריך להיות ביו"ד סי' ת"א דשם כתב הטור בשם רבינו משולם דאין אומרים צ"ה בחוה"מ משום דכשם שאין מניחין המטה ברחוב בחוה"מ שלא להרגיל ההספד הכונה שע"י צ"ה ירגילו ההספד ומזה למד המג"א דגם אין להזכיר שבחו ואני אומר א"כ הנשים במועד שמענות אבל לא מטפחות נמי נימא מתוך שמענות ירגילו ההספד לכן נלע"ד דלכאורה לפי דעת המג"א נימא שלא ילוו המת בחוה"מ שלא יבואו להרגיל ההספד כדרך שאין מניחין המטה ברחוב אלא חז"ל לא רצו למנוע כבוד המת ומה שהוא כבודו עושין לו חוץ מן ההספד אבל עכ"פ לא גזרו במה שהוא כבודו שמא ירגילו ההספד אבל הנחת המטה ברחוב אין בזה כבוד למת וכן צ"ה אין בזה שבח למת שהרי על כל המתים אומרים צ"ה יהי' מי שיהי' לכן גזרו בו שמא ירגיל ההספד: