צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 75

מסכת תענית

דף ב ע"ב איבעיא להו ר' אליעזר מהיכא גמר לה מלולב גמר לה או מניסוך המים גמר לה וכו' ת"ש דאמר ר' אבוהו לא למדה ר' אליעזר אלא מלולב א"ד ר' אבוהו גמרא גמיר לה וא"ד מתנ' שמיע ליה מאי היא דתניא מאימתי מזכירין על הגשמים וכו' והנה יש לתמוה מאי נפקא ליה מני' אם ר' אבוהו גמרא גמיר לה או אם ממתניתא שמיע ליה סוף סוף מופשט האי בעי' מדברי ר' אבוהו דאמר לא למדה ר"א אלא מלולב ועוד יש לדקדק ברש"י ד"ה גמרא גמיר לה ר' אבוהו דר"א לא למדה אלא מלולב נקט רש"י בדרך שלילה כמו שאמר ר' אבוהו דלא למדה ממקום אחר כי אם מלולב לבד ובד"ה מתני' כתב רש"י ממתניתא שמיע ליה דר"א גמר מלולב ועוד קשה כיון שיש לפנינו מתניתא דמפורש בה דר"א יליף לה מד' מינים מהיכי תיתי לומר דגמרא גמר לה וכי מה חסר לנו אם ממתניתא שמיע ליה ואם יש איזה תשובה בדבר להשיב שאינו מוכח ממתניתא מאי קא מספקא ליה אם ממתניתא שמיע ליה. והנה תוס' בד"ה איבעי' להו מסתפקא בכוונות האי בעי' אם הספק הוא אי ס"ל לר' אליעזר דניסוך המים לא הי' בראשון כלל או אם הספק הוא דאי מניסוך המים גמר לה אז מזכירין תיכף בלילה ואם מלולב גמר לה אין מזכירין אלא ביום דלולב מתחיל ביום שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ובד"ה דאמר ר' אבוהו פשיטא להו להתוס' דפשיט דלא למדה ר' אליעזר אלא מלולב אבל ניסוך המים לא הי' בראשון כי אם בשני והדבר יפלא דלמא כוונות ר' אבוהו דלא למדה ר"א אלא מלולב כי היכי דאינו מתחיל להזכיר כי אם ביום ולא בלילה הראשונה ונראה דהרי הדבר מבואר בברייתא שאין מזכירין בלילה שהרי בהדיא אמר מאימתי מזכירין משעת נטילת לולב. הרי שקודם לזה אין מזכירין וא"כ קשה הא ודאי שניסוך המים שייך טפי להזכרת גשמים מארבע מיני' דהרי עיקר טעם ניסוך המים בחג שאמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שאברך לכם גשמי השנה (כדאיתא במס' ר"ה דף ט"ז ע"א) וא"כ תיקשי ר' אלעזר לנפשי' שסובר שאין מזכירין בלילה ראשונה והלא מנסכין יין אז ולמה לא יזכירו אך על זה יש לתרץ שמה שיאמר בעל האיבעי' דאי מניסוך המים גמר מזכירין בלילה היינו שאפשר לומר כן אבל אכתי אין הדבר מוחלט דאיכא למימר דאף שלמדה מניסוך המים אעפ"כ אין מזכירין בלילה מטעם המבואר בירושלמי דלית תמן כל עמא ויעשו אגודות אגודות זה יזכיר וזה אינו יזכיר ועיין ומג"א ריש סי' קי"ד כמו שהביאו התוס' בד"ה העובר לפני התיבה ואף שלדעת הירושלמי גם בשחרית אין להזכיר מכל מקום אין הטעם הזה שכתב הירושלמי שלא להזכיר בשחרית מוכרח דיש לדחות דהרי ר' יהושע במשנתינו סובר דמזכירין ביו"ט האחרון בשחרית כמו דמפורש לקמן דף ג' ע"א דקאמר הי ר' יהושע אילימא ר"י דמתני' הא אמר מי"ט אחרון של חג הוא מזכיר דראשון נמי מתפלל תפלת יוצר עיי"ש ברש"י ד"ה הי' ר"י) ולא בערבית שלפניו וע"כ מטעם הירושלמי דבלילה לית תמן כל עמא אבל עכ"פ זה עולה לנו מברייתא דלר' אליעזר אין מזכירין בלילה [ונפקא מני' דאם אמרינן דמניסוך המים גמר לה והחיוב הוא להזכיר גם בלילה רק מטעם הירושלמי אין מזכירין בלילה שלא יעשו אגודות אגודות אם הכריזו ביום בערב החג שיזכירו בלילה אז חובה להזכיר בלילה ועי' במג"א סי' קי"ד סוף ס"ק א' מה שמביא בשם רדב"ז] ובהא מתורץ דברי התוס' דשפיר כתבו דלר' אבוהו אליבא דר' אליעזר ניסוך המים לא הי' עד יום שני והתוס' הוכיחו דבר זה לעצמן מרהיטא דסוגיא זו מדפשיט הגמ' האי בעי' מדברי ר' אבוהו ולמה לא פשט ליה ממתניתא דאמר ר"א משעת נטילת לולב מכלל שאין מזכירין מאורתא אלא ודאי דסתם גמרא רוצה לפשוט ג"כ שלא הי' ניסוך המים בראשון כלל וזה אינו מוכח מהברייתא די"ל לעולם דניסוך המים הי' בראשון ור' אליעזר קאמר משעת נטילתו לולב כי היכי דלא לזכור בלילה מטעם שכתב הירושלמי דלית תמן כל עמא ויעשו אגודות אגודות ולכך פשיט ליה מדברי ר' אבוהו ומשמע ליה מדאמר בלשון שלילה לא למדה ר' אליעזר אלא מלולב שהיא לשלול דליכא מקום ללמוד מניסוך המים דס"ל דניסוך לא הי' בראשון אך דעדיין יש להקשות למה לא פשיט ליה להגמ' מהברייתא ואי משום דרוצה לפשוט ג"כ דלא הי' ניסוך המים בראשון הא גם זה מוכח מהברייתא דע"כ ס"ל לר' אליעזר דלא הי' ניסוך בראשון דאל"כ קשה למה הקשה ר"א לר"י מארבע מינין שאין בהם זכר מים מפורש רק מצד הדמיון שאי אפשר לד' מינין בלא מים יותר ה"ל להשיב לר"י מניסוך המים עצמם שהי' בראשון אלא ודאי דלא ס"ל לר"א ניסוך המים בראשון כלל ואולי ס"ל דניסוך לא הי' אלא עד שביעי או עד שמיני כמו שרצו לומר לקמן (דף ג' ע"א) אי ר"י נימא חד יומא (ועי' במהרש"א שם) או אף אם ס"ל ניסוך המים הי' בשני והי' יכול להקשות לר"י דס"ל שאין מזכירין אלא עד הנחת לולב מ"מ רצה ר"א לומר דבר שהוא טעם לדבריו וקושי' לר"י והיינו ד' מינין שהם לרצות על המים אבל ניסוך המים אף שהוא קושי' לר"י מ"מ אינו טעם לדבריו שהרי לדידי' בראשון מזכיר וניסוך לא הי' אלא עד שני אבל אי הוי ס"ל לר"א דניסוך המים הי' בראשון קשה למה הקשה מד' מינין ולא הקשה ליה מניסוך המים עצמם וא"כ קושי' בסק"ע למה לא פשיט הש"ס האיבעי' מהברייתא דהא גם זה מופשט מהברייתא דר"א ס"ל דניסוך המים לא הי' בראשון אמנם על זה יש להשיב ולומר דעדיין לא מוכח מהברייתא דלעולם י"ל דר' אליעזר ס"ל לעצמו דניסוך המים הי' בראשון ואפ"ה הקשה לר"י מד' מינין ולא מניסוך המים משום דר"א רוצה להקשות על דברי ר"י מדבר שר"י עצמו מודה בו והיינו ד' מינין שעל זה אין חולק שהי' מיום הראשון דבהדיא כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון אבל שיקשה לר"י מניסוך המים אין בזה קושי' ותשובה ניצחת לר"י דאולי חולק ר"י וס"ל דגם ניסוך המים לא הי' אלא עד הנחת הלולב (דהיינו בשביעי) אמנם הא חזינן לקמן (דף ג' ע"א) דפשיט דמתני' דניסוך המים אתי' כר' יהושע וניסוך המים לר"י הלכה למשה מסיני שהי' כל שבעה א"כ כיון דס"ל לר"י דניסוך המים הי' בראשון הדרא הקושיא לדוכתא למה לא הקשה ר"א לר"י מניסוך המים אלא ודאי דר"א לעצמו לא ס"ל דניסוך המים הי' שבעה ובזה אין אנו צריכין לדברי רש"י לקמן (דף ג' ע"א) בד"ה אלא ר"י וכו' שכתב דודאי כר"א אתי' שפיר וכו' וזה דוחק דא"כ למה לא קאמר בגמ' דמתניתין אי כר"א אי כר"י ולדברי הנ"ל אתי' דלר"א מוכח דלא ס"ל דניסוך המים כל שבעה דאל"כ למה לא הקשה ר"א לר"י מניסוך המים כנ"ל:

אלא שכל זה מוכח מדברי הגמ' שהחליט דמתני' דניסוך המים שבעה אתי' כר' יהושע וממילא מוכח דלר' אליעזר לא ס"ל שבעה מדלא הקשה מניסוך המים אבל על הגמ' עצמה קשה ודלמא איפוך מתניתין ר' אליעזר היא וס"ל דניסוך כל שבעה והא דהקשה לר"י מד' מינין ולא הקשה ליה מניסוך היינו משום דר"י לא ס"ל ניסוך שבעה אך שזה מוכח מדברי ר' אבוהו שאמר בלשון שלילה לא גמרה ר' אליעזר אלא מלולב כנ"ל ואכתי קשה ר' אבוהו מהיכי שמיע ליה וצריך לימר דר' אבוהו גמרא גמיר ליה מרבי' דמתני' דניסוך שבעה אתי' כר' יהושע ושוב ממילא שמיע ליה ממתניתא דר' אליעזר לא ס"ל ניסוך בראשון מדהקשה מד' מינין ולא הקשה מניסוך אי נמי י"ל להיפוך דדבר זה גמר ר' אבוהו מרבו דר' אליעזר לא ס"ל ניסוך בראשון ושוב ממילא מוכח דר' יהושע ס"ל דניסוך כל שבעה דאל"כ מתניתין דניסוך שבעה אמאן תרמי' וזהו ספיקא דגמרא הי גמר ר' אבוהו מרבו והי שמיע ליה ממתניתא. הכוונה בספק זה הוא אם ר' אבוהו גמרא גמר מרבו דר' אליעזר ס"ל דניסוך המים לא הי' בראשון א"כ שפיר קאמר דרך שלילה דר"א לא למדה אלא מלולב ועיקר זמן הזכרת הגשם הוא ביום הראשון מעת שחייב בנטילת לולב אבל בלילה ליכא הזכרת הגשם כלל או דלמא מה דאמר ר' אבוהו ר' אליעזר לא למדה אלא מלולב זה שמיע ליה ממתניתא דהי' קשה ליה למה הקשה ר' אליעזר לר"י מד' מינין ולא הקשה ליה מניסוך המים מזה הוכיח דר' אליעזר סבר דלא הי' ניסוך המים בראשון אלא הוכחה זו יש לדחות ולומר דלעולם ר' אליעזר סובר דניסוך המים הי' בראשון ומה שאמר ר"א במתניתא מאימתי מזכירין על הגשמים משעת נטילת לולב ולא מקודם היינו מטעם דכתב הירושלמי דלית תמן כל עמא ויעשו אגודות אגודות אם רוצים לקבוע מנהג שיכריזו בערב סוכות כדי שיזכרו בלילה א' החיוב להזכיר דעכ"פ זמנו הוא בלילה כמו ניסוך המים ואפ"ה לא הקשה ר"א לר"י מניסוך המים הואיל ור"י לא ס"ל ניסוך המים כל שבעה ומתניתין דתנן ניסוך המים שבעה באמת אתי' כר"א ולא כר"י ודוק היטב הדק:

השמטה

השמטה למס' פסחים דף ס"ח ע"ב

בגמ' רב יוסף ביומא דעצרת אמר עבדי לי עגלא תילתא כו' הא דדוקא רב יוסף עביד כן יתר מכל שאר חכמי ישראל ועוד דייקו בלישני' אי לאו האי יומא דקא גרים ואם ניתנה התורה ביומא אחרא מאי גריעותא הוה לי בזה:

ונראה שהוא ע"פ מה דאמרינן במס' ב"ק (פ"ז ע"א) אמר רב יוסף מריש הוי אמינא מאן דאמר הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דלא קמפקידנא ועבידנא כו' והנה זה דעביד ביומא דעצרת עגלא תילתא זה הי' בריש שנותיו בעוד הי' סבור דמאן דלא מפקיד עדיף ולכן סבר לעצמו מעלה יותר משאר חכמי ישראל ודייק ואמר אי לאו האי יומא דהיינו ששה בסיון כרבנן דר' יוסי ומזה מוכח דהלכה כר"י ואי לאו האי יומא כמה יוסף איכא ולאו על עמי הארץ כיון אלא אדרבה לומדים כיוצא בו אבל מהאי יומא מוכח כר' יהודה ויש לו מעלה יתירה דלא מפקיד ועביד. והנה טעמו דר' יהודה שם מפורש שלומד כל משפטים וחוקים ומצות מגלות ובגלות סובר בלא ראות פרט לסומא ור"מ סובר בלא ראות למעוטי ובבלי דעת למעוטי הוה מיעוט אחר מיעוט לרבות והמהרש"א במס' מכות (דף ז' ע"ב) בתוס' ד"ה פשיטא וכו' כתב שיש לתמוה אמאי לא אמרינן בבלי דעת דכתיב במשנה תורה נשנית בשביל דבר שנתחדש ע"כ שהוא כתבו לענין הלימוד דיליף שם מבבלי דעת יתירה. ואני אומר שיש יותר לתמוה על דברי ר' מאיר דאמר אין מיעוט אחר מיעוט וכו' ולמה לא נימא דבבלי דעת נשנה בשביל דבר שנתחדש בפרשה שם. והנה דבר זה גופי' אי אמרינן פרשה נשנית בשביל דבר שנתחדש בו במחלוקת שנוי' דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בריש סוטה (דף ג') דר"ע סובר לה יטמא חובה ולא סבר שנשנית בשביל דבר שנתחדש ור"י סבר לה יטמא רשות דסבר פרשה נשנית בשביל דבר שנתחדש:

ויש להוכיח דלה יטמא רשות שהרי במיתת נדב ואביהוא צוה משה למישאל ואלצפן לטמא ולמה לא נטמאו אלעזר ואיתמר שהיו הדיוטים אמנם אם שרפה ממש אין זה הוכחה שאפילו כשהוא חסר אין כהן מטמא לקרובים שאם שרפה ממש א"כ איך נטמאו מישאל ואלצפן והלוא אפר אינו מטמא וצריך לומר שהי' שלדו קיימת וכמו שכתבו התוס' במס' סוכה (דף כ"ה ע"ב) ובמס' סנהדרין (דף נ"ב ע"א) וא"כ הדר הוי ליה מת שלם ולמה לא נטמאו הכהנים אלא ודאי לה יטמא רשות אלא שכבר מבואר אצלי במקום אחר שבלא"ה לא קשיא קושית התוס' הנ"ל שהרי אפילו למ"ד שריפה ממש [עיין בס' דורש לציון דרוש א'] מ"מ אתחיל בהו מגואי כעין מיתה וגם אותם דריש ולא בגדיהם א"כ בתחלת מיתתם קודם שנשרפו ממש נטמאו הבגדים ודעת הרמב"ם שכל הכלים ובגדים חוץ מכלי חרס הוא בכלל חרב הרי הוא כחלל ושוב קבלו הם טומאת שבעה אלא שאם לא היתה שם רק טומאת הבגדים ודעת הרמב"ם שאפילו חרב ממש שהוא כחלל מ"מ אינו מטמא באהל וא"כ לא היו עכבים על הכהנים מלכנס למשכן לעבודתן שהרי לא טימאו באהל והם מתו בפנים שהרי להקטיר קטורת נכנסו ושם אפילו הכהנים אסורים בביאה ריקנית וק"ו ללוים ולמה נכנסו שמה להוציאם בשלמא אם הי' שלמים בגופם ויש טומאת אהל לא הי' סבר בלא"ה שהרי הכהנים מוכרחים לבוא לשם לעבודה אלא דהא ליתא דאטו לעונה יהיו מונחים שם בלי קבורה והא ע"כ צריך להוציאן לקבורה ומה לי היום ומה לי אחר כך וגם אסור להלין המת אלא שאי נימא כדעת ר' יוסי ב"ר יהודה שאף בשמיני העמידו ופירקו ופירוש הזית רענן שקודם שקיעת החמה אחר כלות עבודה היום ותמיד של בין הערבים פירקו א"כ הי' להם להמתין עד שיפורק, המשכן ויכנסו שם בהיתר ולמה מיהרו להוציאן ולכנס לפנים ממחיצה אלא ודאי שהיו שלמים בגופן והי' הוכרח להוציאם משום טומאת אהל. אבל אם נימא כדעת רבנן דפליגי אר' יוסי ב"ר יהודה וסברו בשמיני העמידו ולא פירקו אין כאן הוכחה שהיו שלמים והנה הזית רענן רמז תרי"ב מפורש טעמו דר' יוסי בר"י משום דכתיב ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן משמע שהוקם מעצמו וכתיב ויהי ביום כלות משה להקים משמע שמשה הקימו אלא שמשה הקימו וחזר ופירקו אחרי העבודה והוקם מעצמו. והנה הוכחה זו אם שמיני למלואים הי' בר"ח ניסן אבל אם נימא שהי' בשמיני בניסן וכדעת המדרש וגם סמך לזה בש"ת דילן בדברי ר"ע שאמר מישאל ואלצפן חל שביעי שלהם בע"פ א"כ אין זה הוכחה שהרי בפסוק שנאמר הוקם באחד לחודש כתיב וכתוב שנאמר ביום כלות זה הי' בשמיני בחודש א"כ בשמיני לא פירקו כלל:

ובמס' שבת פליגי ר' יוסי ורבנן ר' יוסי סבר בשבעה בחודש ניתנה תורה ורבנן סברי בששי ומוקי פלוגתייהו בקביע דירחא ר"י סבר בחד בשבא איקבע ירחא ורבנן סברי בתרי בשבא ושם (דף פ"ז ע"ב) ת"ש ויסעו מאילים וגו' בחמשה עשר יום לחודש השני וכו' ומדחמיסר באייר שבתא ריש ירחא דסיון חד בשבתא קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דהאי שתא עבורי עברוה וכו' ת"ש ויהי בחודש הראשון כו' תנא אותו יום נטל עשר עטרות וכו' ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבתא דאישתקד בד' בשבת דתניא אחרים אומרים וכו' אלא ד' ימים כו' וריש ירחא דסיון שבת וקשיא בין לרבנן בין לר' יוסי לר"י ז' חסרין עביד לרבנן ח' חסרין וכתבו תוס' ד"ה ורבנן ח' חסרין אומר ר"י דלא הוי צריך למימר ח' חסרין אלא שבעה ואייר דהאי שתא עבורי עברוה כדאמר לעיל אלא משום דלר' יוסי אצטריך לומר ז' חסרין דהא תניא לעיל אותו יום ה' בשבת הי' נקיט נמי לרבנן ח' חסרין ועיין מהרש"ל דבאמת אין הכונה שעבדו לרבנן ח' חסרין מניסן עד ניסן אלא מסיון עד סיון. העולה מזה מניסן עד ניסן לרבנן ז' חסרין ולר' יוסי דאמר בשבעה ניתנה תורה יכול להיות רק ששה חסרין ואייר דהאי שתא עברוה אלא דר' יוסי בעצמו אמר דאיקלע ניסן בה' בשבת והיו ז' חסרין אבל אנן אי הוה נקיטין כר' יוסי דבשבעה ניתנה תורה מ"מ אין לנו הכרח לומר דניסן שיצאו ישראל הי' בחמישי בשבת רק ברביעי ואייר הי' מעובר וא"כ בשנה זו הי' רק ששה חסרין אבל לרבנן עכ"פ פחות מז' חסרין אי אפשר והנה לאחרים אין בין שנה לשנה וכו' ואין מעברין ואין מחסרין אפילו לצורך עכ"פ אפילו לרבנן דפליג אאחרים מ"מ עכ"פ בלי שום צורך לא יעשו המלא חסר ואף שלפעמים אפילו בלא צורך עושין החסר מלא וכגון שלא באו עידי ראי' ומצוה לקדש ע"פ ראי' אבל איפכא לעשות המלא חסר ולאיים על העדים אף שלא ראו שיאמרו ראינו זה אין עושים לחנם בלי שום צורך אלא כשיש צורך לזה לקביעות הרגלים משום ירקא ומשום מתיא ובמדבר לא מתו ובפרט שנה ראשונה קודם מרגלים וראי' ששני המספרים היו שוים מספר ב"י וגם משום ירקא לא שייך שהמן היו אוכלים וא"כ למה באמת עשה משה רבינו בשנה ראשונה ז' חסרים בשלמא אי בשבעה בירחא ניתנה תורה א"כ באמת לא היו רק ששה חסרים וכנ"ל אבל אי בששי ניתנה תורה עכ"פ ז' חסרין היו ולמה הי' זה בלי צורך. וצריך לומר דבאמת משה רבינו הי' בדעתו לעשות ששה חסרין ואדר שהוא חודש האחרון הי' מקלע לו מלא ע"פ חשבון הירח ובכ"ג באדר התחיל להקים המשכן והי' בדעתו ביום שלשים של אדר לראות אם יצטוה מפי הגבורה לחסרו בו ביום יכלו הקמותיו של המשכן ואם לאו גם בו ביומו יפרקו ולמחר יקדש החודש ניסן ויקים המשכן וכאשר באו הנשיאים בו ביום עם קרבנם לחנוכת המזבח והקב"ה אמר לו שיקריבו על סדר הדגלים נשיא ליום בלי הפסק אפילו בשבת ושבט אחר חוץ מאפרים לא הי' דוחה שבת כדאיתא במדרש ואם הי' עושה אדר מלא הי' נדחה ר"ח ניסן עם הקמת המשכן לחלוטין עד למחר שהוא שני בשבת והי' גד מיקלע בשבת וזה אי אפשר ולכן לצורך זה חיסר אדר והי' ר"ח ניסן באחד בשבת ובא אפרים בשבת ואדר הוא החודש השביעי מן החסרים וזה הי' לצורך וכל זה שייך אם הקמת המשכן וחנוכת הנשיאים הי' באחד בניסן אבל אם הי' בח' בניסן ואז הוא שהקריבו הנשיאים קרבנם ואז אמר לו הקב"ה נשיא אחד ליום א"כ קודם לזה אכתי לא ידע מקרבן הנשיאים ולמה חיסר אדר בחנם אלא בודאי שבאמת לא הי' רק ששה חסרים וכר' יוסי דבשבעה בסיון ניתנה תורה. העולה מזה כיון דהאי יומא קא גרים שבששי בסיון הוא זמן מתן תורתנו א"כ ע"כ שבעה חסרים עביד ולמה הי' זה אלא ודאי שאדר הי' חסר לצורך בשביל שבט אפרים שיבוא בשבת וא"כ ע"כ חנוכת הנשיאים דהיינו שמיני למילואים סי' בר"ח ניסן וע"כ קמה שפיר הוכחת הזית רענן שאף בשמיני העמידו ופירקו ולמה הי' זה שנכנסו מישאל ואלצפן לפנים ממחיצתן הלוא הי' פנאי להמתין עד שיפורק המשכן ודאי מחמת שלא היו הכהנים יכולים לבוא לאהל משום טומאת אוהל ע"כ נדב ואביהוא מחמת הגוף היו מטמאים ולא מחמת הבגדים ולמה לא נטמאו אלעזר ואיתמר שהרי שלמים היו ולא חסרים אלא ודאי שלה יטמא רשות ולא חובה וא"כ פרשה ניתנה בשביל דבר שנתחדש בה ושפיר ילפינן בלא ראות פרט לסומא וקי"ל כר' יהודה דסומא פטור ממצות ואפ"ה מקיים רב יוסף התורה ושפיר קאמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא ודוק:

שם דף ע"א ע"א מתיב רבא ההלל והשמחה שמונה וכו' כגון שחל יו"ט ראשון בשבת. והקשה הרש"א אמאי לא משני הכא שמונה איתא ברוב שנים דומיא דאמר לעיל שבעה איתא ברוב שנים. והתוס' בד"ה לילי יו"ט וכו' הקשו לפירש"י דדוקא לילי אבל יום אחרון לא איתרבי א"כ רבא שהקשה מהלל ושמחה שמונה תקשי ליה לכ"ע כשחל יום שמיני באחד בשבת וכו'. ואני אומר לתרץ שני קושיות הנ"ל וחדא מתורצת בחברתה והנה לעיל רבין שאמר פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה וכו' ורבא כאן שינה לשונו ולא אמר פעמים דלא משכחת אלא שבעה אבל אמר זמנין סגיאין דלא משכחת לה אלא שבעה והיינו רבין שאין קושיתו אלא דוקא אם חל ראשון בשבת אמר פעמים דהיינו מיעוטא דמיעוטא. וע"ז תירצו לו דליתי' ברוב שנים ועל מיעוטא דמיעוטא של שנים לא קפדינן. ולכן רבא נתחכם ואמר זימנין סגיאין דהיינו אם חל ראשון באחד בשבת אז לכולי עלמא אפילו למ"ד דלא בעינן זביחה בשעת שמחה אפ"ה ליכא רק שבעה וכפירש"י דבליל שמיני ליכא שלמי שמחה שכבר עבר זמן אכילתן של הנשחטים בערב שבת. ולמחרתו כבר ליכא חיוב שמחה אלא דעל זה משנינן ליתא ברוב שנים אבל הקשה למ"ד בעינן זביחה בשעת שמחה שאז גם אם חל יום ראשון בשבת ליכא שמחה וא"כ שוב זימנין סגיאין דלא משכחת שמונה דהיינו אם חל יום ראשון בשבת וכן אם חל באחד בשבת. וא"כ על זימנין סגיאין לא שייך לתרוצי ליתי' ברוב שנים ומתורץ קושית מהרש"א וגם קושית התוס' ואדרבה מוכח כשיטת רש"י: ובמקום אחר כתבתי לתרץ קושית מהרש"א שקושית רבא היא דדומיא דהלל קתני והלל הוא בכל השנים שמונה אלא דאם כן לא יתכן מאי דמשני רב פפא משמחו בכסות נקי' דהרי אעפ"כ איננה דומיא דהלל ממש שהרי ההלל כל שמונה שוים ואין שינוי בין יום לחבירו בכל השנים. וכאן כשחל יום ראשון בשבת אין יום ראשון דומה לאינך שבאינך משמח בשלמי שמחה ויום ראשון משמחו רק בכסות נקי'. ובחידושי לתרץ דברי תוס' דסתרי אהדדי כאן ובפרק לולב וערבה וע' במהרש"א ריש פרק לולב וערבה וכתבתי במאי דמסיק משמחו בכסות ויין אמרינן דמה שהשוה אותו התנא להלל הוא רק לעיקר הדבר שכשם שהלל נוהג בין בזמן הבית בין בזמן הזה כך השמחה אף שעיקר השמחה הוא שלמי שמחה לא תאמר שבחו"ל או בזהמ"ז בטלה השמחה לגמרי קמ"ל דומיא דהלל דנוהג בכל מקום ובכל זמן כן השמחה נוהגת תמיד והיכא דאי אפשר בשלמים משמחו בכסות וביין. ואומר אני תדע שע"כ לא השוה לגמרי לענין הלל ולימא שכשם שלענין הלל אין הפרש בין יום לחבירו כך לענין השמחה לא יהי' הפרש בין יום לחבירו שהרי ע"כ אין כל שמונת הימים שוים לענין שמחה שהרי ליל ראשון אין לילו שלפניו עמו בכלל שמחה כמו ששנינו בברייתא לעיל דממעט יום ראשון משמחה וכל שאר הימים אף הלילות עמהם בחיוב שמחה אע"כ דלא לכל דבר הושוה שמחה להלל במשנתינו ומינה דאם יהי לנו הוכחה דמשנתינו לכל דבר הוא משוה שמחה להלל שוב אי אפשר לחלק בין עסק השמחה בין יום ראשון לשאר הימים וגם ליל ראשון היא בכלל שמחה ובפרט למסקנא דשמעתין דכי אתי רבין דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ואמנם מהי תיתי לומר דבר נגד ברייתא השנוי' כאן ובפרק לולב וערבה בלי שום חונקת והנה