צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 67

פרק חמישי

דה נ"ד ע"א וע"ב כי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא כו' הוא תני והוא אמר לה שתוקעין על כל מוסף ומוסף כו' וליתנא נמי ר"ה שחל בשבת וכו' ליתני הא וליתני הא תני ושייר. מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח אי משום ע"פ לאו שיורא הא מני ר"י וכו' אלא שייר ע"פ שחל בע"ש. ואין מוסיפין על מ"ח. ולא והא איכא ע"פ שחל בשבת דאי לר"י נ"א ואי לרבנן נ"ז כי קתני מידי דאיתא בכל שנה וכ' מיתבי ר"ח שחל בשבת וכו' (והא מיתבי לעיל ארב אחא קאי עיין רש"י) והדבר נפלא למה הפסיק בהך פיסקא ואין מוסיפין על מ"ח והא איכא ע"פ שחל בשבת שזה קושיא על המשנה באמצע סוגיא דרב אחא. ומתחלה הוה ליה לאסוקי כל הנך מיתבי ואח"כ לפלפל על הך פיסקא ואין מוסיפין. ועוד לעיל כדמקשה על רב אחא דליתני ר"ה שחל בשבת הוה ליה לשנויי מידי דליתא בכל שנה לא קתני וגם קושיית התוס' בד"ה אי משום ע"פ לאו שיורא הוא שהקשו תימא רבה. וכי יעמידנה כר"י כדי להקשות:

ונראה דמה דלא משני לעיל מלתא דליתא בכל שנה לא קחשיב. משום דעל דבר שיש בו חידוש לא שייך לתרץ כך. שהרי דבר זה דר"ה שחל בשבת יש בו חידוש שתוקעין על כל מוסף. אלא דלפ"ז קשה שאין לשנות תני ושייר דתני ושייר שייך לשנות משום דאטו תנא כרוכלא ליחשב ותנא חדא והה"ד לאידך אבל דבר שיש בו חידוש שלא שמעינן מהך דתנן לא שייך למימר שיירי'. אלא דזה החידוש ממילא ידעינן שהרי ע"פ ודאי שיירי'. וקשה מאי שייר דהאי שייר. וצ"ל ר"ה שחל בשבת וא"כ ממילא שמעינן לה. וע"ז מקשה אי משום ע"פ לאו שיורא היא דאיכא למימר ר"י היא. וא"כ ממילא אף דאתי' כרבנן לא הוה ליה לשייר ר"ה שחל בשבת שיש בו חידוש דין וממילא לא שמעינן שהרי כשיוקשה לן על ע"פ מה שייר נימא ר"י היא וע"ז מתרץ דגם לר"י עכ"פ שיירי' לע"פ שחל בע"ש וכו' וא"כ ממ"נ יוקשה לן על ע"פ מה שייר דהאי שייר ונצטרך למימר שייר ר"ח שחל בשבת. וממילא שמעינן דרב אחא אלא דקשיא איך משני לקמן מלתא דליתא בכל שנה הרי אם ניתני ע"פ שחל בשבת ממ"נ נדע חידוש שאם נימא ואין מוסיפין על נ"א. נדע שהלכה כר"י. ואם ניתני ואין מוסיפין על נ"ז נדע כרבנן. וממ"נ נדע חידוש הלכה כדברי מי. וא"כ בדבר שיש בו חידוש לא שייך לתרץ מה דליתא בכל שנה לא חשיב מדלא משני לעיל כן בר"ה שחל בשבת וכו'. ונלע"ד שכבר שמעינן דהלכה כר"י דאי כרבנן קשה מדוע לא חשיב בארבעים ושמונה ע"פ וליכא למימר שייר דמה שייר דהאי שייר. וליכא למימר שייר ר"ה שחל בשבת שהרי כבר מוכח דמה דליתא בכל שנה לא חשיב ולא הוי שיור אלא ודאי כר"י וא"כ ע"פ שחל בע"ש לאו שיורא הוא דמה דליתא בכל שנה לא חשיב:

אלא דלפי זה שוב לא שמעינן דר"ה שחל בשבת תוקעין על כל מוסף. והא דלא חשיב ע"פ שחל בשבת הוא משום דליתא בכל שנה. וא"כ הוה ליה למיתני ר"ה שחל בשבת דבדבר חידוש לא שייך תני ושייר. ולכן נלענ"ד דבאמת גם בדבר חידוש שייך למימר מה דליתא בכל שנה לא חשיב. והא דלא משני לעיל כן הוא משום דלעיל ידע גם מהנך ברייתות דלמסקנא דקאי רב אחא בתיובתא אלא דלכאורה רב אחא מתניתא אייתי בידי'. ואיך שייך לאתובי מברייתא כיון דיש לו ברייתא דמסייע ליה אלא דהך דינא שתוקעין על כל מוסף אינו מפורש בברייתא שלו אלא דאיהו מפרש לה הכי. ובאמת יש לפרש בענין אחר כדמסיק לבסוף ולכן רצה להוכיח דינו של רב אחא ממשנתינו כדי שלא יהי' עוד שום תיובתא משום ברייתא ולכן משני תני ושייר וגם שייר ע"פ עכ"פ בין לרבנן ובין לר"י דלרבנן שייר ע"פ של כל השנים. ולר"י שייר ע"פ שחל בע"ש. וא"כ קשה מה שייר דהאי שייר וצ"ל ר"ה שחל בשבת וממילא מוכח דינו של רב אחא והמקשה התחכם לסתור ראייתו והקשה על פיסקא דאין מוסיפין והא איכא ע"פ שחל בשבת. וע"כ צ"ל מה דליתא בכל שנה לא קחשיב וא"כ אין סיוע לרב אחא כלל ממשנתינו משום דמשנתינו איכא לאוקמי כר"י וממילא לא שיירי לע"פ כלל דע"פ שחל בע"ש ליתא בכל שנה. ושפיר הקשה אח"כ מיתבי מהנך ברייתות לרב אחא כיון דלית לי' סייעתא ממשנתינו ודו"ק:

שם ע"ב ומי דחינן התנן חלבי שבת קרבין ביוה"כ וא"ר זירא כי הוינן בי רב מבבל הוה אמר הא דתני' יו"כ שחל וכו'. הנה כל רואה ישתומם דהך מימרא דר"ז הוא מיותר וכבר הוכיח דלא דחינן מדתנן חלבי שבת קריבים ביוה"כ. ואף שראיתי גירסא ותו הא דאמר ר"ז וא"כ זו קושיא נוספת היא. מ"מ גם לזה מימרא דר"ז מיותר. ודי בהביאו הא דתני' יוה"כ שחל להיות ע"ש לא היו תוקעין. וא"כ מוכח דלא דחינן ונראה דכל דחיי' שאנו דוחין הקביעות ממקומו הכל מדרבנן ואומר אני אף שהב"ד עושים כל הפעולות גם בזמן הראוי לקיים דחיות הללו, מ"מ אם העדים לא קבלו איום ועמדו בעדותן לא הי' אפשר לשנות עדותן. וכמבואר ברמב"ם ה' קידוש החודש אלא שלא היה שכיח לפי שהב"ד היו מתאמצין מאד בדבר אבל עכ"פ הרחוקים היו צריכין בזמן הראי' לחוש אולי עמדו העדים במאמרם והיו צריכים לעשות ב' ימים מספק. והנה בזמן הראי' היו צריכין לעשות גם יוה"כ ב' ימים מספק דלדידן דבקיאינן רק שמנהג אבותינו בידינו ביוה"כ לא מחמרינן ועיין כ"ז בבית יוסף א"ח סי' תרכ"ד. ולפי זה אין קושיא ממשנה דחלבי שבת דהיינו פלוגתא דר"י ור"ע בשבת (דף קי"ד) ושם בקרא פליגי ועיקר פלוגתתן לידע אם נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ומן התורה ודאי שיש שבת ויוה"כ סמוכין. אבל במשנתינו שפיר קתני ע"ש בתוך החג בכל שנה לפי שאם מקלע יו"ט הראשון בע"ש דחינן ליה וכן ברייתא דיוה"כ שחל בע"ש לא היו תוקעין. הוה אמינא בגולה איירי והם צריכין לחוש. אבל במקדש לא איקלע. אבל השתא דמסיק ליתקע. כדי שנדע שחלבי שבת קרבים ביוה"כ. וא"כ במקדש איירי ומקשה שפיר. לכן הוצרך להביא מימרא דר"ז דמסיק דר"ע הוא דלר"י היו תוקעין כדי שנדע שחלבי שבת קרבין ביוה"כ וק"ל:

דף נ"ה ע"ב משנה בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ. הנה כוונת המשנה בזה להורות ב' חדושים הא' שאין חולקין מנחה כנגד מנחה. והב' שמקדימין לחה"פ שהוא תדיר לב' הלחם אף שהוא חיובא דיומא והנה כל ב' חדושים הללו היה יכול להשמיענו בעומר שחל יום ב' של פסח בשבת שאומרים לו הילך חטים הילך שעורים. וא"כ למה שבקה המשנה יו"ט של פסח ונקטה עצרת. וראיתי במ"ל פ"ד מכלי המקדש תמה על הרמב"ם שהזכיר דין שתי הלחם שמתחלק לכל המשמורות ולא הזכיר דין עומר. וכתב שעל המשנה לא קשי' כיון שהזכירה אימורי הרגלים. לא הוצרכה להזכיר העומר שהוא בכלל והא דהזכירה דין ב' הלחם הוא רק להזכיר שחולקין בפ"ע ואין חולקין מנחה כנגד מנחה. וכן להורות איזה מהם קדום. אבל הרמב"ם שהשמיט כל זה והזכיר רק גוף הדין ששתי הלחם נחלק לכל המשמורות הי' לו להזכיר גם העומר ולמה שבקה המשנה עומר שהוא בפסח ונקטה ב' הלחם שהיא בעצרת:

לכן נלענ"ד דדבר זה עצמו ששתי הלחם מתחלק לכל המשמורות יש בו חידוש דין. ואינו נכלל בכלל אימורי הרגלים. דזה דוקא במה שיש בו עבודה לגבוה. אבל בשתי הלחם אין שום עבודה והקרבה בגופו רק בקרב עמהם. לכן נקטה המשנה דין ב' הלחם. ומעתה גם רק הרמב"ם לא קשה שבעומר אין שום חידוש שהרי הקומץ קרב עי"ג המזבח. אלא דלפ"ז קשה לה"פ באמת מנ"ל שהוא לכל המשמורות. ואי משום דכתיב חלק כחלק יאכלו. דלמא לשתי הלחם אצטריך. ואפשר דלשתי הלחם א"צ קרא כיון שהוא זקוק לכבשים לתנופה מקרי קרב עמו. וכי היכי דבלחמי תודה כתיב לכהן הזורק דם השלמים לו יהי'. הרי שבזריקת הדם שלמי תודה זוכה בלחם. הכי נמי כיון דכל המשמורות זוכין בהקרבת שלמי עצרת. ממילא זוכים בשתי הלחם. וע"כ קרא ללחם הפנים אתי. אבל מ"מ כבר יש בשתי הלחם רבותא יותר מעומר להכי נקט התנא דין שלו בכל לחם:

ולתרץ דברי המשנה למלך שלא הקשה על המשנה נלע"ד דאולי בעומר מודה התנא דמתניתין דעומר קדים ללחה""פ דעומר הוא חיובא דיומא ומקודש שהרי ממנו עצמו קרב ע"ג המזבח. וזה עדיף מתדיר לחוד. משא"כ שתי הלחם שאינו מקודש יותר מלחה"פ. שגם משתי הלחם אינו קרב ע"ג המזבח רק מהקרב עמו. וזהו ג"כ בלחה"פ דקרבי ב' בזיכין. ובזה נלע"ד לתרץ סוגי' דגמרא דקשה לרב דאמר סוכה ואח"כ זמן ממתני' דקתני הילך מצה וכו'. דלמא להכי סבר במתני' הילך מצה. משום דקסבר בזיכין קודמין למוספין וא"כ חלוקת לחה"פ זמנו קודם לשתי הלחם שאינן ניתרין אלא בזריקת דם שלמים. והמה זמנם אחר המוספין דהא ודאי דמוספי שבת שהם חיוב דיומא וגם הדיר בודאי קודמין אלא דאי ס"ד דסבר תנא דידן טעם זה א"כ "כ זה שייך גם בעומר דמה בכך שהעומר מקודש והרי אכתי זמן לחה"פ קדים. אלא ודאי דסבר תנא דידן מוספין קודמין דביום דכתיב בבזיכין לאחר וסובר דדוקא לאחר ממוספי שבת. אבל לא משתי הלחם והקרב עמו משום דתדיר קודם. ואבא שאול סובר חיובא דיומא עדיף וקדמי גם שתי הלחם והקרב עמו לבזיכין. ובעומר דאיכא תרתי שעומר וקרב עמו חיובא דיומא. ועומר מקודש ג"כ לכן הוא קדים לבזיכין אפילו לת"ק. אלא דאכתי איכא למימר לעולם מטעם בזיכין קדמי. והא דנקט שתי הלחם ולא נקט עומר היא גופא קמ"ל דשתי הלחם מתחלק לכל המשמורות וכו' אלא דקשיא כיון דכבר תנן דלחה"פ מתחלק לכולם ק"ו לשתי הלחם. אלא דאיכא למימר דלחה"פ הואיל ותקינו רבנן בחל בסמוך לחג שיתחלק לכלם כדי שיהיו רגילים לבא ממילא אי אפשר שיהי' עיקר הרגל גרוע מהטפל והוצרכו לתקן גם בשבת שבתוך הרגל. והוה אמינא באמת שלחה"פ מדרבנן הוא. ובשתי הלחם דלא משכחת להו בשבת שסמוך לרגל רק ברגל עצמו. ואז בלא"ה באים כל המשמורות משום קרבנות הרגל. הוה אמינא דלא שייך לכל המשמורות. לכך הוכרח לפרש במתני' גם שתי הלחם. ובשביל זה נקט התנא דינו בב' הלחם ולא בעומר. ולעולם שהטעם בשביל בזיכין קודמין למוספין אלא דקשה למאי הלכתא נקט התנא ברישא באימורי הרגלים ובלחה""פ והרי פירש לחה"פ בברייתא בסיפא הילך מצה וניתני ברישא אימורי הרגלים לחוד. אלא מדנקט לחה"פ ברישא למימר דומיא דאימורי הרגלים שהוא מן התורה לכל המשמורות וא"כ אי הוה נקט ברישא הילך חטים הילך שעורים דהיינו העומר מ"מ מדנקט ברישא בלחה"פ אצל אימורי הרגלים שהוא מיותר. שהרי פירש בסיפא הילך חטים הוה ידעינן שהוא מה"ת. וממילא ק"ו לשתי הלחם. והדרא קושיא לדוכתא אי ס"ד שהטעם משום בזיכין קודמים למוספים. ניתני רבותא שאפילו לעומר שהוא מקודש וחיובא דיומא קדמי לה"פ. ק' ו לשתי הלחם, אלא ודאי דסבר תנא דידן מוספין של שבת קדמי לבזיכין. אלא דלשתי הלחם והקרב עמהם קדמי לחה"פ ובזיכין משום תדיר אבל עומר שהוא תרתי למעליותא דהיינו מקודש וחיובא דיומא. אין מעלת תדיר מכריע הני תרתי. לכך לא נקט עומר ושפיר קשיא לרב דאמר סוכה ואח' זמן:

אלא דאכתי איכא למימר לעולם לחה"פ הטעם מדרבנן משום שתיקנו בשבת שלפני הרגל. ממילא תיקנו ג"כ בתוך הרגל. ורישא אצטריך למימר שבג' פרקים בשנה הדין כן. דאי משום סיפא דהוה נקט הילך מצה בעצרת או בפסח. לא הוה מוכח בסוכות. והוא ע"פ שכתב רש"י בפסחים (דף נ"ח ע"ב) בד"ה בשני בשבת וכו' דלא בד"ו פסח ולא מלתא היא שהרי על הראי' היו מקדשין. והתוס' שם בד"ה כאלו חל וכו' הקשו על רש"י שגם בזמן הבית היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי. ומביאין ראי' מדמוקי בהחליל (דף נ"ד) הך דחלבי שבת קריבין ביו"כ כאחרים ע"ש. ואני אומר שגם רש"י לא נעלם ממנו זה והיו נזהרין להרחיק יוה"כ משבת אבל מה שפסח אינו מקלע בימי בד"ו עיקר הטעם משום תשרי שכשיבא פסח בימי בד"ו. יבוא תשרי באד"ו. וזהו לדידן שחדשי הקיץ קבועים ע"פ הקביעות אבל לדידהו שלא היו החדשים ע"פ הקביעות. לא היו משגיחין בימי פסח כלל אימת מיקלע. וזהו פשוט דלא בד"ו פסח עיקר הטעם משום תשרי אף מה שלא מיקלע ביום ו' שהרי אנן לא משגיחינן בירקא שהרי מיקלע לדידן פסח ביום א'. ועיין במס' ר"ה (דף כ' ע"א): הגהת נכד המחבר וכ"כ בלחם משנה פ"א מתמידין ה"ז וע' צל"ח פסחי' (דף נ"ח ע"ב) ע"ד רש"י

יצא מדברינו דלרש"י אף שפסח מיקלע ביום א' או ביום ו' מ"מ סוכות לא מיקלע לא ביום ו' ולא ביום א' משום יוה"כ ומשום ערבה כנודע. וא"כ הוה אמינא בשלמא פסח ועצרת דמשכחת בהו שבת הסמוך לחג לפניו או לאחריו והוצרכו לתקן אז שיהי' לחה"פ מתחלק לכל המשמרות שיהיו רגילין לבא. ממילא תיקנו כן גם בשבת שבתוך הרגל שלא יהי' טפל עדיף מעיקר אבל בסוכות דלא משכחת שבת הסמוך לרגל לא לפניו ולא לאחריו. שהרי לא מיקלע באד""ו למה יתקנו בתוך הרגל. לכך קמ"ל בכל ג' פרקים בשנה היו שוים בלחה"פ אפילו בסוכות הואיל ותקינו כן בפסח ועצרת תיקנו כן גם בסוכות. ולעולם שהוא מדרבנן. ולא הוה ידעינן שתי הלחם כלל. לכך נקט התנא הילך מצה הילך חמץ. ולעולם שהטעם משום בזיכין קדמו למוספין ולא קשי' לרב. ולעיל (דף נ"ד ע"ב) דקאמר ומי דחינן והא תנן חלבי שבת קריבין ביוה"כ ואמר ר"ז כי הוינן בי רב בבבל הוה אמר הא דתני' יוה"כ שחל בע"ש וכו' ד"ה היא כי סלקת להתם וכו' לא קשיא הא רבנן הא אחרים וכו' עיין שם בסוגי' ולכאורה הך ואמר ר"ז מיותר שכבר מתוקמא הקושיא ממה דתנן חלבי שבת קריבין ביוה"כ אלמא דמיקלעי בהדי הדדי. ואמנם נלענ"ד שטעמו שגם הוא הי' יודע דאיכא למימר הא מני אחרים היא. לכך מביא דברי רב שאמר דברי הכל היא. ופשטן של הדברים דכ"ע היינו כולא עלמא ממש. וא"כ גם רבנן דפליגי על אחרים סברי דלא דחינן ליה. ומקשה שפיר והתרצן נדחק לומר הא אחרים וכו' ודכ"ע דאמר רב כוונתו בין ר' ישמעאל בין ר"ע ומעתה אני אומר שתחלת הסוגיי' בכאן בסוכה ואח' זמן שהקשה על רב ממשנתינו ומוקי לדרב כתנאי אזיל בסברת המקשה שם לעיל (דף נ"ד ע"ב) דלרב אפילו לרבנן דאחרים לא דחינן ליה ומיקלע סוכות שפיר בע"ש. וא"כ גם בסוכות משכחת לה יו"ט הסמוך לשבת מלפניו או מאחריו כמו בפסח ועצרת ולא תוצרך לומר ברישא לחה"פ שהרי מסיפא שמעת לה דאמר הילך מצה וכן לענין העומר אי הוה נקט הילך חטים וא"כ ברישא מיותר לומר שהוא דאורייתא וא"כ ק"ו לשתי הלחם ושפיר קשה למה נקט התנא שתי הלחם ולא נקט עומר בפסח אי ה"ד שהטעם משום בזיכין קודמין. אלא ודאי שהטעם משום דתדיר עדיף מחיובא דיומא וכנ"ל והמסקנא דמסיק והלכתא סוכה ואח"כ זמן. היינו לדידן דלרבנן דחינן ליה ולא מיקלע סוכות באד"ו ולא משכחת סוכות יו""ט הסמוך לשבת. ושפיר יש לומר טמאה דמתני' משום בזיכין קודמין למוספין ולעולם חיובא דיומא עדיף מתדיר. ואין אנו אחראין להדוחק של התוס' בד"ה והלכתא ודוק:

אלא שעל עיקר הבנין שבניתי על מה דלא נקט במשנה בעומר ובלה""פ אם חל יום שני של פסח בשבת איזה מהם קדים אני תוהה לפי שהעומר הי' קמח ולמה חזי בשבת. ולא הי' מתתלק עד הלילה. והלחה"פ מתחלק ביום השבת עצמו. ופשיטא שהם קדמי. בשלמא שתי הלחם עם לחה"פ שניהם חזיין לכהנים ביום השבת עצמו. משא"כ בעומר. ואף שלפי מה שכתבתי אין הספק בהחלוקה אלא בעיקר ההקרבה אם ב' בזיכין של לחה"פ קרבי קודם לכבשי עצרת שהם מתירים שתי הלחם. וספק זה איתא בעומר ג"כ אם שני בזיכין קדמי לקומץ העומר. משום שהם תדיר. או קמיצת העומר קדים משום חיובא דיומא מ"מ כיון דלא הוה מצי למיתני הילך לחה"פ והילך עומר אלא הוה נקט דין ההקרבה ולא דין החלוקה. א"כ לא שמעינן מסיפא שיש לכל המשמרות חלק בלחה"פ ואצטריך למיתני ברישא שכל המשמרות שוין בלחה"פ. ולעולם שהוא רק תקנתא דרבנן. ולא הוה ידעינן שכל המשמורות שוין בשתי הלחם ועוד גם לענין הקרבה ודאי עומר קדים לבזיכי לחה"פ. לפי שהעומר מתיר החדש. וצריך להקדימו בכל האפשרי. אבל שתי הלחם אף שגם הם מתירים מנחה מן החדש למקדש. מ"מ כשחל בשבת אינו נחוץ שאין כאן נדרים ונדבות שיביא מנחה למקדש. ואיכא למימר לענין אכילה ודאי לחה"פ קדמי לעומר אפילו לאבא שאול. כיון שזה חטים וזה שעורים. וכדאמרינן בברכות לענין ברכה כל המוקדם בפסוק קודם לברכה:

דף נ"ו ע"א בתוס' ד"ה והלכתא וכו' אי נמי חשיב נמי לחה"פ חובת היום אע"פ שהם משבת שעברה עכ"ל. הנה הדבר יפלא דא"כ למה נצרך למימר תנאי היא ולאוקמי נפשי' כאבא שאול ולא כת"ק ולא כסתם משנה כיון שיש בידו לומר דשאני לה"פ שגם הם חובת היום:

ונלע"ד דלכאורה דברי התוס' צריכין הבנה דלמה חשיב לה"פ חובת היום אי משום שנחלקו בהיום א"כ גם זמן שאומרים בליל חג הסוכות יחשב חובת היום שהרי אומרים אותו היום בחג הסוכות ונראה כונתן דבשלמא לה"פ על כרחינו צריכין להתחלק היום שאין בידינו לא להקדים ולא לאחר והיום הגיע זמנן להתחלק משא"כ זמן דרגל הלא אם עשה סוכה קודם החג ובירך שהחיינו על עשיית הסוכה מיפטר שוב מלברך שהחיינו בליל סוכה אפילו על הרגל כמבואר בדברי התוס' (דף מ"ו ע"א) בד"ה נכנס לישב בה

ואמנם שם כתבו טעם לדבריהם דאף שבירך בחול יצא דזמן כי אתי מחמת מועד אתי אפילו בלא יו"ט וכו' ואומר דהא מלתא תליא באשלי רברבי דבעירובין (דף מ' ע"ב) בעי רבה אי אמרינן זמן בר"ה ויוה"כ מי אמרינן כיון דמזמן לזמן קאמר אמרינן זמן או דלמא כיון דלא אקרי רגלים לא אמרינן זמן רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומרים זמן אלא בשלשה רגלים ואמנם מסקנא בגמ' דאמרינן גם בר"ה ויוה"כ ואומר אני דאי אמרינן בר"ה ויוה"כ א"כ אין הדבר תלוי ברגל רק באתא מזמן לזמן לכך אפילו בירך בחול על הסוכה כיון שגם הסוכה אתי מזמן לזמן יוצא גם על המועד אבל אי לא אמרינן בר"ה ויוה"כ א"כ לא משגחינן במזמן לזמן רק על רגלים סברא הוא שאינו יוצא כי אם באמרו ברגל עצמו ותדע דלרב ושמואל אינו יוצא בזמן דסוכה על זמן דרגל שהרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאינו אומר זמן אלא בשלש רגלים וא"כ על שמיני עצרת אינו אומר זמן לרב ושמואל דשמיני אינו רגל בפני עצמו לענין זמן דאל"כ הוה ליה למימר ד' רגלים ולפ"ז דשמיני אינו רגל בפני עצמו וא"כ זמן שאומרים בליל ראשון של חג פוטר גם שמיני ואיך אפשר לומר כונת הברייתא דף מ"ו) שאם בירך על עשייתה שהחיינו שוב אינו מברך זמן ברגל לפי שיפטר בזמן דסוכה דתינח ז' ימי החג דשייכי לסוכה אבל שמיני במה נפטר מזמן ששמיני ודאי אין לו שייכות לסוכה אלא ודאי לרב ושמואל אף שבירך בשעת עשייה לעולם מברך בליל ראשון וברייתא דקתני נכנס לישב מברך שתים היינו אם ירדו גשמים בליל ראשון ולא אכל בסוכה ולדעת הפוסקים דאפילו בליל ראשון אין חובת סוכה כשיורדים גשמים] ובירך זמן על הרגל שלא בסוכה אפ"ה כשנכנס לישב מברך שתים אבל בליל ראשון לעולם מברך זמן לרב ושמואל הרי על כרחו צריך לברך משום שמיני והנה יש לדחות שאם בירך על עשייה אינו מברך בליל ראשון שכבר נפטרו כל ז' ימים בברכת זמן דסוכה ואז באמת מברך בשמיני זמן מחדש ורב ושמואל דאמרי שלש רגלים ולא אמרו ד' לפי ששמיני אינו רגל בפני עצמו ואם היה לו סוכה עשוי' שאז מברך בליל ראשון באמת אינו מברך בשמיני לדידהו: