צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 66

אלא דלפ"ז ע"כ מוכח דטעמא דר' יוחנן דסבר לא מברכינן הוא כדי שיהי' ניכר שלא לעבור על בל תוסיף. א"כ קשה הנך גדולי הדור דאתו מאפר. וכבר כתבתי דלדידהו שלא קיימו עיקר המצוה כלל לא שייך בל תוסיף. אם כן למה לא בירכו אמנם נלענ"ד לאו שהאמת הטעם דמ"ד דלא מברכינן הוא משום בל תוסיף אלא קושטא דמילתא משום דלא לזלזולי בשמיני. וכמו שכתב הר"ן להרי"ף וכל זה לפי תירוץ התוס' דחיישינן לעובדא דחול. אבל התוס' בקושיא דאכתי לא אסקי משום מעשה חול. א"כ על כרחך הטעם שהברכה היכר להציל מחשש בל תוסיף. שפיר הקשו מלולב אלא דקשיא למה להתוס' לשנויי דלולב משום מוקצה. כיון שעל כרחך למסקנא הברכה דלא מברכינן הוא משום היכר דלא לזלזולי בשמיני. א"כ לולב יש לומר הטעם משום בל תוסיף דמצות דרבנן דלצאת לא בעי כוונה גם לעבור שלא בזמנו לא בעי כוונה יש לומר דא"כ יהי' הסוגיא דעלמא דלא כרבא דהרי רבא סבר בר"ה דלצאת לא בעי כוונה. ואפ"ה סבר דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה:

עוד נלע"ד לתרץ כוונת התוס' דלמ"ד ברוכי נמי מברכינן בלא"ה לא קשה מלולב. דהא צריכין אנחנו מעיקרא דדינא פירכא. ומה ענין לולב אצל סוכה סוכה דאורייתא וספיקא להחמיר. ולכך שמיני ספק שביעי יתבינן. ולולב בשאר ימים חוץ מראשון הוא דרבנן ולכך ספיקו להקל ובשביעי ספק שמיני פטור מלולב. אמנם כוונת התוס' עפ"י מה דאמרינן בבמה מדליקין דעל ודאי דרבנן מברכינן ועל ספק לא מברכינן והא דמברכין על יו"ט שני הוא דלא לזלזולי ביה וא"כ הקשו התוס' דגם לולב יטול דאל"כ ילזלו למחר ביום טוב שני. אך זה הוא לאביי שם בבמה מדליקין אבל רבא סבר דגם ספק מברכין והא דאין מברכין על הדמאי. היינו משום דרובה מעשרין. ולרבא א"צ כלל לסברא דלא לזלזולי בי':

והנה הרמב"ם פסק הטעם דלא לזלזולי עיין בפ"ב מה' חנוכה ותמהו עליו דשביק רבא ועביד וכן פסק בפ"ב דמילה דאנדרוגינוס אין מברכין על מילתו והשיב הוא בעצמו לחכמי לוניל שראי' שלו הוא מסוגי' דשמעתין דיתובי מיתבינו ברוכי לא מברכינן אף שהוא ספק דאורייתא אלמא דעל ספק אין מברכין ולכך צריך לומר הטעם ביו"ט שני משום דלא לזלזולי וא"כ לפ"ז ללישנא קמא דאמר ברוכי מברכינן ולמר לא מברכינן הוא עצמו פלוגתא דאביי ורבא אם מברכין על הספק. וא"כ מ"ד מברכינן הוא כרבא ולדידי' ע"פ דין צריך לברך על יום טוב שני שהרי הוא ספק דאורייתא היום י"ט. ואצ"ל הטעם כלל משום זלזול וא"כ ליכא קושי' כלל מלולב. דלולב הוא דרבנן וספיקו לקולא אבל מ"ד לא מברכינן א"כ צ"ל כאביי דעל ספק לא מברכינן. וא"כ למה מברכינן ומקדשין ביו"ט שני וצ"ל דלא לזלזולי בי' ולדידי' שפיר הקשו התוס' דגם לולב יטול דלא לזלזולי בי' ביו"ט שני למחרתו ותירצו דחששו ג"כ על זלזול היום הזה שיזלזלו בשמיני עצרת:

עוד נוכל לתרץ קושיית הריטב"א שהקשה אפשר דלא יתבינן והא הוה ספק דאורייתא ונוכל לומר דהכך תרי לישני פליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרשב"א במה דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אם הוא מן התורה או דרבנן ולישנא קמא סבר כרשב"א. וא"כ יתובי ודאי יתבינן דהא מדאורייתא חייב למיתב מספיקא. ומשום שלא יזלזל בשמיני לא נבטל חיוב דאורייתא רק פליגי בברוכי שהברכה מדרבנן וסבר ר' יוחנן דלא לזלזל בח' עקרו חכמים ברכת הסוכה והם אמרו לברוכי על הסוכה. והם אמרו שלא לברך בספק שמיני. ולישנא בתרא סבר כרמב"ם ולכך ברוכי ודאי לא מברכינן דע"כ לא פליגי לעיל שמואל ור' יוחנן (בד' מ"ה ע"ב) אלא בדאורייתא ולא מפסקו לילות מימים אי נמי בדרבנן ומפסקי לילות מימים. אבל בדרבנן ולא מפסקו לילות מימים לכ"ע לא מברכינן. וא"כ בספק שביעי אף שהוא ספיקא דאורייתא מ"מ החיוב אינו רק מדרבנן ולא מפסקי לילות מימים לכ' ע לא מברכי. ופליגי ביתובא דרב סבר יתבינן כדין ספק דאורייתא שאמרו חכמים לחומרא. ור' יוחנן סבר כיון שחכמים אמרו להחמיר. לכך בכאן דהוה זלזול לשמיני לא אמרו להחמיר: הגה"ה נכר המחבר. ובזה מתורץ דלא מספקא ליה ג"כ אם פליגי לגמרי דלרב אפילו מברכינן. ולר' יוחנן אפילו לא יתבינן ודוק היטב:

ובזה נסתר ראייתו של הרמב"ם שלא לברך על ספק דאורייתא ודלמא בכל מקום מברכין כיון שחכמים החמירו בספק דאורייתא מברכינן כדרך שמברכין על ודאי דרבנן. ושאני הכא דלא מפסקי לילות מימים אמנם ראייתו של הרמב"ם הוא מהנך רבנן וגדולי הדור דאתו מאפר ולא בירכו והנה הרי"ף פירש הטעם דברוכי לא מברכינן כי היכי דלא לזלזולי בשמיני עצרת ועיין בר"ן וכן ראבי"ע פירש הטעם משום היכר משום בל תוסיף וא"כ נסתר ראיית הרמב"ם:

ואומר אני על כרחך מוכח מסוגיי' זו כאביי שהטעם ביו"ט שני משום דלא לזלזולי בי' דאי כרבא שמברכין על כל ספק דאורייתא והוא דעת הראב"ד אומר אני שאף להסוברים דמברכין על ספק דאורייתא היינו היכא שגם עשיית המצוה ספק וכי היכי שאני מתחייב בעשיית המצוה מספק. חייב אני ג"כ לברך עלי' שזה תלוי בזה שאם אני חייב בהמצוה. ממילא חייב אני לברך עלי'. דרך משל אנדרוגינוס אם הוא מחשב זכר חיי אני למולו ולברך ואם הוא נקבה פטור אני מלמולו וק"ו מלברך. וכיון שעל הספק אני חייב למולו. ממילא אני מחזיקו בזכר צריך אני ג"כ לברך עליו. אבל אם אין הספק בגוף חיוב המצוה רק בהברכה. אבל המצוה בודאי אני חייב. אלא שאני מסופק אם כבר ברכתי או לא הוא ודאי לכ"ע ספק ברכות להקל וזה פשוט ומעתה אני אומר להסובר דבסוכה מברכין רק בליל ראשון ותו לא הנה בליל שני עכ"פ אני חייב בסוכה מדאורייתא שהרי כל שבעה מדאורייתא אלא שנולד לי ספק בהברכה שאם אתמול קודש כבר ברכתי אתמול, ומהני גם על היום ואם אתמול חול לא הועילה ברכה של אתמול כלום וצריך אני לברך היום. נמצא הספק רק על הברכה אם כבר ברכתי על הסוכה או לא ופשיטא דספק ברכות להקל ואין זה ענין לגוף קיום המצוה שגוף קיום המצוה ודאי חייב ונמשך פטור ברכה זו עד ליל שמיני ספק שביעי. שאז גוף הברכה תלוי בקיום המצוה ממ"נ שאם ליל הראשון הי' יו"ט ואני פטור מברכה פטור אני ג"כ ממצות ישיבת סוכה שהרי אם ליל ראשון הי' י"ט א"כ היום שמיני ואין כאן חיוב סוכה. ואם יש היום חיוב סוכה וא"כ היום שביעי א"כ ליל ראשון לא הי' יו"ט כלל ועדיין לא הי' אז חג הסוכות ולא הועילה הברכה וחייב אני ג"כ היום לברך על הסוכה וכיון שהוא מחוייב לישב בסוכה משום ספק דאורייתא אם מחזיק ליל זה לשביעי הרי לא בירך עדיין וחייב לברך וא"כ נסתר קושיית הגמרא שהקשה ודלמא סבירי כיון שבירך יו"ט ראשון וכו' שזה אינו מועיל לשמיני. וא"כ מדלא ברכו על כרחך דס"ל יתובי יתבינן וברוכי לא מברכינן. אלא ע"כ מדהקשה הגמ' דע"כ כאביי קיי"ל דטעם דמברכין על יו"ט שני הוא משום דלא לזלזולי בי'. א"כ אף מאן דס"ל כיון שבירך יו"ט ראשון וכו' אעפ"כ בליל יו"ט שני חוזר ומברך לישב בסוכה שאם לא יברך א"כ מראה שאתמול הי' יו"ט ואתי לזלזולי וכיון שבירך גם בליל יו"ט שני. שוב בודאי פטור בליל שמיני מלברך שהרי אף שהיום שביעי כבר בירך בליל יו"ט שני ומוכח כאביי ודוק היטב:

ובסוגי' שאחר זה דאמר ר' יוחנן אומרים זמן בח' של חג וכו'. יש לנו לדקדק חדא מה שהביא לימא מסייע. ומה סיוע מדברי ר' יהודה ודלמא חלוקים באמת רבנן עליו והריטב"א הרגיש בזה ואמר מדשתקו רבנן עיין עליו. והוא קצת דוחק ועוד אי בעי להביא סייעתא לר' יוחנן. למה לא הביא מהך ברייתא דלקמן שמביא ת"כ דרב נחמן דשמיני רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב וכו' דמפורש שאומרים זמן. ועוד דאמר לקמן מה הוה עלה וזה לא שייך כ"א במקום דאיכא פלוגתא או פלפול אבל דין מפורש שאמר ר' יוחנן שאומרים זמן. ושום אמורא לא נחלק עליו מהיכי תיתי לדחות דבריו. ומה זו שאלה מה הוה עלה. וגם לקמן דאמר ת"כ דרב נחמן. ולמה לא אמר תיובתא דרב ששת. גם בתחלת הסוגי' של שמיני ספק שביעי דאמר ר"י ברי' דר"ש שביעי לסוכה ושמיני לברכה שכתב רש"י לברכה שאמר בתפלה וברכת המזון שמיני עצרת הזה. ומנ"ל לרש"י ודלמא לברכה היינו זמן כמו שרוצה הגמ' לפרש בדברי ר' יהודה לקמן: הגה"ה ואמנם כיון דמשמי' דרב אמר' ולפי מה שביארתי לקמן (דף נ"ו) בסוגי' דסוכה ואח"כ זמן דרב לא ס"ל דאומרים זמן בשמיני עצרת ניחא מה שלא פרש"י לברכה לענין זמן

ונראה דאליבא דרבנן שניסוך המים כל שבעה וא"כ שמיני חלוק בכל הדברים בסוכה ולולב וניסוך המים וקרבנות ימי החג לית דין ולית דיין שאומרים בו זמן רק מה שרצה ר' לוי לפרש שאפילו לר' יהודה דאמר ניסוך המים כל שמונה. וא"כ שמיני אינו חלוק בכל הדברים שהרי בניסוך שוה לחג. יש מקום להסתפק וע"ז הביא ראי' שאפילו לר' יהודה אומרים זמן. ומביא לימא מסייע מדברי ר' יהודה בעצמו. וממילא מתורץ קושיית הריטב"א. והנה יש נפקותא לדידן אף דאנן כרבנן קי"ל דאם גם לר"י אומרים זמן א"כ אנו רואים שאף שחלוק רק בקצת דברים אומרים זמן א"כ אף לדידן דקיי"ל שמיני ספק שביעי יתובי יתבינן וא"כ אינו חלוק בסוכה אפ"ה אומרים זמן שהרי חלוק בלולב ובקרבנות שאומרים בתפלה פר ולא פרים במוספין. אבל אי לר"י אין אומרים זמן כיון שאינו חלוק בניסוך המים. א"כ גם לרבנן איכא למימר עד כאן לא אמר ר' יוחנן דאומרים זמן אלא ר' יוחנן שהי' בארץ ישראל ולא הי' ספיקא דיומא. אבל בחו"ל דאיכא ספיקא דיומא ויתבינן בסוכה א"כ אינו חלוק בסוכה [אין] אומרים זמן והיינו דבעי מה הוה עלה והיינו בחו"ל. ונחלקו רב נחמן ור"ש שהיו בבבל אי אמרינן זמן. ולכך לא הביא לעיל סייעתא מברייתא דפז"ר קש"ב דאולי רבנן הוא ורצה להביא מדברי ר' יהודה בעצמו שלרבנן לית בו ספיקא כיון דחלוק בכל הדברים אומרים זמן. ולכך ליכא תשובה לרב ששת. דרב ששת יתרץ הך ברייתא רבנן היא ולכך לא פירש רש"י לעיל בפלוגתא דרב ור' יוחנן דברכה היינו זמן. דאם כן רב אמר בפירוש שביעי לסוכה ואפ"ה אמר שמיני לברכה דהיינו זמן. א"כ לא שייך למבעי בסוף הסוגי' מה הוה עלה. והא דאמר לקמן ת"כ דרב נחמן. נראה משום דהא דיש מקום לחלק בין רבנן לר"י לענין אמירת זמן בש"ע היינו אם לרבנן חלוק בכל הדברים משלפניו א"כ איכא למימר דלכך לרבנן אומרים זמן לפי שאין לו שום קישור עם הימים הראשונים אבל לר"י שאינו חלוק בניסוך המים. א"כ הוא קשור בהימים הראשונים במקצת. לכך אין אומרים בו זמן. אבל אם לרבנן אף שחלוק גם בניסוך. מ"מ אם עדיין אינו חלוק באיזה דבר ואעפ"כ אומרים בו זמן הואיל ועכ"פ חלוק במקצת דברים. א"כ ממילא גם לר"י אומרים זמן. דמה לי אם חלוק בג' דברים או אם חלוק בשני כיון שאף השלשה יש עדיין שיור איזה דבר רביעי. והנה מה שאינו חלוק בשביתה זה אין לו ענין לזה. דשביתה שייך בכל הימים טובים בשוה. וכל דברינו שיהי' חלוק בדבר שנתחדש בחג הזה כמו ז' של פסח שחלוק מלילה הראשונה בחיוב מצה. ומקושר באיסור חמץ. שכל זה דברים פרטים בחג הפסח וכמו סוכה וניסוך ולולב בחג שהם דברים פרטים בחג הזה. והנה חזינן ששמיני אינו חלוק בחגיגה שהרי תשלומין דראשון הוא כמו הימים שלפניו. ואם הביא בראשון שוב אין חיוב עליו בשמיני כמו שנפטר בכל החג בחגיגה שהביא ביום ראשון וא"כ כיון שגם לרבנן אינו חלוק בכל הדברים. ואפ"ה אמרינן זמן א"כ הה"ד לר' יהודה:

וזה נלענ"ד כוונת ר' לוי בר חמא שאמר תדע שהרי חלוק בשלשה דברים בסוכה ולולב וניסוך המים (הרי חזינן) ולר"י הרי חלוק בשני דברים. והנה יש לדקדק מה דאמר בשלשה דברים. שכיון שפירש אותן בסוכה ולולב וניסוך. הרי חזינן שהם שלשה ועוד דכל מנינא למעוטי אתי ומה ממעט ונראה שעיקר כוונת ר' לוי לחדש שגם אליבא דר"י אומרים זמן. ולכן אמר תדע שהרי חלוק בשלשה דברים. כלומר אפילו לרבנן אינו חלוק לגמרי ואינו חלוק רק בשלשה דברים ולמעוטי תשלומין שבזה אינו חלוק. ואפ"ה אמרינן זמן. ומינה דהה"ד לר"י שהרי חלוק בשני דברים ומה לי תרי ומה לי תלתא. כיון שגם בתלתא לא נכלל כל הדברים ונשאר דבר רביעי שאינו חלוק אלא שיש לנו לומר דר' יוחנן דוקא אליבא דרבנן אמר. ולרבנן ס"ל לר' יוחנן דחלוק בכל הדברים. דהנה מה שאמרו ששמיני רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב והר' של פז"ר הוא רגל. ובזה נחלקו רש"י פירש רגל שאין יושבים בסוכה. ור"ח פירש לענין אבילות. עיין לקמן ריש (דף מ"ח ע"א) ברש"י ותוס'. ואמנם הריטב"א חידש שרגל היינו לענין תשלומין דאמרינן בחגיגה (דף ט' ע"א) דהי' חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני דלר' יוחנן דאמר כולהו תשלומין דראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו. מ"מ שמיני הוא רגל בפ"ע אע"ג דלענין תשלומין תשלומין דראשון הוא. מ"מ מועיל שם רגל שאף שלא חזי בראשון יש לו תשלומין בשמיני ולפי זה גם לענין תשלומין חלוק משלפניו. שהרי הששה ימים שלפניו מי שהי' חיגר בראשון אינו מביא בהם ובשמיני משלים ומביא. ולפ"ז חלוק הוא לרבנן בכל הדברים. וא"כ אין ראי' מרבנן לר"י. ואמנם ר' לוי סובר בפירוש רגל כרש"י או כר"ת ולא כפירוש הריטב"א. ומי שלא חזי בראשון גם בשמיני לא חזי. וא"כ גם לרבנן אינו חלוק בכל הדברים ושפיר קאמר שאינו חלוק רק בשלשה ולאפוקי פירושו של הריטב"א. ובזה ניחא לשון אי הכי דקאמר שם אי הכי שביעי של פסח נמי הרי חלוק באכילת מצה ולכאורה לשון אי הכי אינו מדוקדק ובלא"ה הו"ל להקשות על ר' יוחנן מ"ש שמיני של חג משביעי של פסח. ולפי מ"ש ניחא דבל"ז היה סבור דלרבנן חלוק בכל הדברים שהי' סובר כפי' הריטב"א. וא"כ ליכא למפרך שביעי של פסח נמי משום דשביעי אף שחלוק באכילת מצה. מ"מ אינו חלוק באיסור חמץ. אבל עכשיו שהמציא ר' לוי דלא בעינן חלוק בכל הדברים. הקשה שפיר אי הכי שביעי נמי:

והנה רצה להביא סייעתא לר' לוי ודחה הסיוע ומסיק מה הוה עלה. אם הפירוש רגל הוא כפי' הריטב"א איכא למימר דר' יוחנן אמר דווקא אליבא דרבנן. אבל אם הפירוש הוא כרש"י או כר"ת אבל לענין תשלומין אין חילוק בין שמיני לשלפניו ומאן דלא חזי בראשון גם בשמיני אינו מביא. א"כ לא בעינן חלוק בכל הדברים. ומינה דאפילו לר' יהודה אומרים זמן. ובזה חלקו רב ששת ורב נחמן דר"ש סובר כפירושו של הריטב"א. א"כ איכא למימר דדוקא לרבנן אמר ר' יוחנן שאומרים זמן דבעינן חלוק בכל הדברים אבל לר"י אינו אומר זמן. ור"נ ס"ל דלא כריטב"א אלא כרש"י או כר"ת ולכך גם לר' יהודה א"ר יוחנן דאומרים זמן. וכבר כתבתי דליכא לאתובי על רב ששת מברייתא לפז"ר קש"ב דאיהו מוקים לה כרבנן. ואמנם כ"ז אי אמרינן כולהו תשלומין דראשון וכדס"ל לר' יוחנן שם בחגיגה אבל אי נימא כרב אושעיא שם בחגיגה דכולהו תשלומין זה לזה אף מאן דלא חזי בראשון מביא בכולהו. א"כ אין שמיני חלוק כלל בתשלומין מכולהו. ולר' אושעיא ודאי אין חילוק באמירת זמן בין רבנן לר' יהודה ולדידי' כיון דתנינן בברייתא דפז"ר קש"ב דאומרים זמן שוב אין חילוק בין רבנן לר' יהודה וא"כ רב ששת ע"כ דבתשלומין ס"ל כר' יוחנן בחגיגה דכולהו תשלומין דראשון. וס"ל כפירוש הריטב"א. אבל אי הוה ס"ל לרב ששת לדינא כרב אושעיא. א"כ ודאי דהך ברייתא דפז"ר קש"ב היא תיובתא לרב ששת:

ובזה תירצתי קושיית הכ"מ בפ"א מחגיגה הל' ד' שכתב הרמב"ם וכולהו תשלומין דראשון. וכתב הכ"מ ומ"ש וכולהו תשלומין דראשון פסק כר' יוחנן לגבי ר' אושעיא. ויש לתמוה דר"א גדול מר' יוחנן ורבו הוה. ולפי מ"ש גם רב ששת סבר כר' יוחנן. אלא דחזינן שהרמב"ם פ"ב מחגיגה הל' ה' פסק מי שהיה חגר בראשון או סומא ונתרפא בשני פטור מן הראי' ומן החגיגה שביום חובתו הי' פטור שכל ימות החג המה תשלומין דראשון עכ"ל. והרי לא חילק בין שמיני לשאר ימים והרי לפירושו נחלקו בו רב ששת ורב נאמן. דר"ש סובר כפי' הריטב"א והלכה כרב ששת באיסורא והו"ל לפסוק כרב ששת. ואמנם לפי מ"ש בפירוש דברי ר' לוי בר חמא שאמר שחלוק בשלשה דברים ולמעוטי תשלומין וכמו"ש וליכא למימר משום דסבר כר' אושעיא שהרי לפרש דברי ר' יוחנן אמר כן. ור' יוחנן ס"ל כולהו תשלומין דראשון. אלא לאפוקי מפירוש הריטב"א אמר כן וכמ"ש לעיל. וא"כ קמו להו רבי לוי ורב נחמן בחד שיטה נגד רב ששת. ועונים פסקי הרמב"ם על נכון:

ומה דאמר תניא כוותי' דר"נ היינו משום דסתם גמרא ג"כ לא ס"ל כפירוש הריטב"א. וממילא ת"כ דרב נחמן. ואפ"ה ליכא תיובתא לרב ששת. דרב ששת לעצמו יכול למימר אנא הפירוש הריטב"א ס"ל:

ומדי עסקי בסוגיי' זו אמרתי לרשום מה שקשה לי למה אמר ר' לוי שחלוק בשלשה דברים סוכה ולולב וניסוך המים. ולמה שבקי לערבה שהוא שבעה במקדש ובשמיני ליתא ואפילו אם נימא דסבר מנהג נביאים היא בגבולין ואין לה עיקר כלל בגבולין מ"מ עכ"פ במקדש היא או מקרא דערבי נחל לאבא שאול או הלכה למשה מסיני לרבנן והרי גם ניסוך המים אינו בגבולין כלל רק במקדש ואפ"ה חשיב ליה ר' לוי. א"כ נחשוב גם ערבה:

דף מ"ז ע"א והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן: הרמב"ם בפ"ו מה' סוכה הל' י"ג וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהם חייבין מספק. ואין מברכין מספק וכתב הראב"ד וז"ל ואני רואה מדברי רבא דאמר הטעם לדמאי דמה שאין מברכין מפני שרוב ע"ה מעשרין, הא לאו הכי מספק מברכין מפני שהוא ספק דאורייתא. ומעתה ידעינן בודאי שטומטום ואנדרוגינוס חייבים לברך. ואני אומר דהרמב"ם לשיטתי'. דהא לכאורה דמאי אתחזק איסורא שהרי בודאי הי' טבל וספק עשרו הע"ה ואין ספק מוציא מידי ודאי. וא"כ למה לא יברכו על הדמאי ולכך הוצרך רבא לומר רוב ע"ה מעשרין. ואין מקום להשגת הראב"ד אמנם בפסחים (דף ט' ע"א) איתא ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תני' חבר שמת וכו'. והא הכא דודאי טבילי הנך פרי וכו' התם ודאי היא כר"ח כו' חזקה על חבר כו' ואבע"א ספק וספק הוא דלמא מעיקרא אימור לא טבילי כר"א ומכניסה במוץ שלה וכו' ע"ש. ולפ"ז דמאי ספק גמור הוא. אמנם צריך להבין על הנך תרי תירוצי דסתרי אהדדי. מתחלה אמר ודאי הוא. ולבסוף אמר ספק דדלמא לא טביל, ואומר אני שאם אני אומר שאזלינן בכל הדברים אחר שעת מציאתן. א"כ אין כאן שום ספק שמא הכניס במוץ שכיון שהיא עתה נגמרה מלאכתה והן ממורחין. מסתמא כבר הי' כן בכניסתן לבית. ורציתי לומר דהנך תרי תירוצי תליין בפלוגתא דרב ושמואל במס' קדושין (דף ע"ט) קדשה עצמה בדרך וקדשה אבי' בעיר והרי היא בוגרת לפנינו דלרב אזלינן בתר השתא. א"כ גם הכא ליכא ספק שמא הכניסה במוץ שהרי היא ממורחת לפנינו. וצ"ל תירוץ הראשון חזקה על חבר ולשמואל לא אזלינן בתר השתא אמרינן ספק וספק הוא אמנם אחר העיון אין משם ראי' כלל דשם ליכא שום נגד שעת מציאתה וכמ"ש התוס' שם בד"ה ושמואל וכו' דשם ליכא חזקה דנערות. משא"כ הכא יש חזקה שהרי מתחלה היתה במוץ. ואומר אני דזה תלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן בנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דחכמים מטמאין דאזלינן בתר שעת מציאה ואף שמודים רבנן בראוהו חי מבערב היינו משום דאיכא תרי חזקות חזקת חיים של זה וחזקת טהרה של הנוגע אבל בלא ראוהו חי מבערב אף שאכתי איכא חזקת טהרה של המגע לא משגיחין בחד חזקה ואזלינן בתר שעת מציאה והוה ודאי לטמא אף בר"ה. הכי נמי אזלינן בתר שעת מציאה שהיא ממורחת אף שמתחלה ודאי שהיתה במוץ ואמרינן שודאי נתמרחה ונגמרה מלאכתה קודם ראיית פני הבית והוי ודאי טבל. ולר"מ דמטהר ברה"ר ולא אזלינן בתר השתא הוי ספק. וא"כ ב' התירוצים הם חדא לר"מ וחדא לרבנן. והנה הלכה כרבנן וא"כ דמאי יש לו חזקת איסור ולכך צריך רבא לומר רוב ע"ה מעשרין אמנם התוס' במס' נדה (דף ד' ע"א) בד"ה שכל הטומאות כתבו שזה חומרא בעלמא רק לקדשים. וכן כתבו בריש מס' נדה אף לרבנן לא הוה שעת מציאתו כודאי. ואיכא למימר שהראב"ד ס"ל כתוספות. אבל הרמב"ם לשטתו דבפרק י"ח מה' אה"ט הלכה י"ד סתם ופסק בנגע בא' בלילה שטמא אף ברה"ר ומשמע אף לחולין שלא הזכיר שם קדשים אבל דמאי הוי ודאי, ולכך אמר רבא שרוב ע"ה מעשרין לכך פסק שאין מברכין על הספק וק"ל. וגם בלא"ה תמי' לי על הראב"ד. הלא הרמב"ם משוה שם סוכה בשמיני דיתבינן ולא מברכין משום ספק לטומטום ואנדרוגינוס וא"כ ללישנא קמא בסוכה (דף מ"ז ע"א) דלמ"ד שבעה לסוכה ברוכי נמי מברכינן. א"כ להך לישנא ס"ל לרב דגם על ספק מברכין. וקשיא ליה משנה דדמאי. והוצרך רבא שם בשבת (דף כ"ג ע"א) לתרץ דרוב ע"ה מעשרין אבל למסקנא שם בסוכה דיתובי יתבינן ובריכי לא מברכינן. א"כ בלא"ה אתי שפיר משנה דדמאי דאין מברכין על הספק. ולכך גם טומטום ואנדרוגינוס אין מברכין: