צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 65

דף מ"ד ע"א אמר ר"ז משמי' דרבא לולב דאורייתא עבדינן שבעה וכו' למאן אילימא לאבא שאול וכו' אלא אמר ר"ז משמי' דרבא לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין וכו' הנה בשלמא אם הי' איזה אמורא מקשה לרב זביד עצמו א"כ שייך לומר דרב זביד עצמו הדר בי' משמי' דרבא וג"כ הי' קשה הא רבא לא הדר בי' ואיך אומר משמי' דרבא מה שלא אמר רבא וק"ו שקושיא זו סתם גמ' הקשה ולא לרב זביד ואיך אומר משמי' דר"ז תירוץ אחר. ונראה דפירושי מפרש דברי רב זביד הראשונים דהנה הריטב"א כתב דלולב כיון שיום ראשון בגבולין מן התורה לית בי' היכר למקדש לזכרון ולכך התקינו שבעה וא"כ זה עצמו כוונה ראשונה של רב זביד לולב דאורייתא והיינו בגבולין וליכא זכר למקדש ביום ראשון עבדו שבעה ערבה דרבנן והוה היכר גם ביום א' לזכרון:

ואין להקשות אכתי למה עבדו בלולב שבעה והוה למעבד חד משאר יומי וג"כ ניכר זכרון למקדש. יש לומר ע"פ שכתב התיו"ט בשם הכ"מ דערבה עבדו חד יומא ובחרו בשביעי לפי שגם בזמן המקדש הי' לו יתרון שדוחה שבת. ואומר אני שאלמלא שיש לשביעי יתרון לא שייך למעבד רק חד יומא דמה יום מיומים. וא"כ בלולב אי הוה אפשר למעבד זכרון המקדש ביום ראשון לחוד הוה שייך למתקן יום ראשון שהי' לו יתרון גם במקדש שדחי שבת. אבל כיון דיום ראשון לא שייך בו זכרון למקדש דבלא"ה הוא מן התורה בגבולין לא שייך לבחורי יום אחד משאר יומי דמה יום מיומים והוצרכנו למתקן כולהו. ולפי זה אם היתה ערבה מפורשת מן התורה במקדש ולא הי' צריך לפרסמה שהיא מן התורה ולא הי' גם שביעי דוחה שבת כדמשמע לעיל דאמר ר' יוחנן לפרסמה וכו' וא"כ לא הי' שביעי מיוחס לענין ערבה יותר משאר יומי והיו צריכין שוב ערבה למתקן שבעה זכר למקדש כמו בלולב. וזה כוונת הרמב"ם בפ' ז' מלולב הלכה כ"ב שכתב וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא יום שביעי לבד עיין שם ותמה עליו הרב המגיד דשביק טעם של הגמרא ונקט טעם חדש. ולדידי דברי הרמב"ם ודברי הגמ' אחד:

אלא לפי מה דכתב המהרש"א לעיל מסוגיא דערבה שלוחי ב"ד וכו' לא הוצרך טעמא דר' יוחנן לפרסמה שהיא מן התורה שלא תדחה שבת רק הראשון אבל בשביעי בלא"ה דוחה שאין בה שום חילול דבשלוחי ב"ד לא שייך שמא יעבירנו וכולהו יומי ג"כ לא הוה דחי שלא לפקפק בלולב וא"כ נסתר פירוש הרמב"ם שהרי אפילו היתה מפורשת בתורה הי' יום אחד מסוים אלא שהי' יום ראשון אמנם לפי מ"ש לעיל דגם בשלוחי ב"ד שייך שמא יעבירנו אלא שהטעם לפי שאין הכל טרודים ומדכרי וכבר כתבתי דאי לפרסמה אפילו בדבר שאין הכל טרודין גזרינן שמא יעבירנו במצוה דליתא בגבולין וא"כ שפיר כתבתי שאם היתה מפורשת בתורה במקדש לא הי' שוב יום דוחה ודו"ק:

דף מ"ה ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל לולב שבעה וסוכה יום א' וכו' עד רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא אמר רב כל שבעה מצות לולב. תוס' בד"ה נכנס לישב בה וכו' ותימא ותיפוק ליה דמברך משום יו"ט וכו' ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתי' וכו' ואומר שהוכחת התוס' הוא רק לסברא דהשתא דרצינו לומר לולב אלולב לא קשיא ומוקמינן לה בזמן בה"מ קיים ובמקדש. אבל למסקנא דפסקינן כרב דלולב כל שבעה וא"כ מיירי אפילו בזמן הזה אזלא הוכחה זו משום דלכאורה איך יאמר נכנס לישב מברך שתים והוה משמע אח"כ באמרו וביין שבירך יום ראשון שוב אינו מברך שגם זמן שוב אינו מברך שהרי גם בליל שני מברך זמן ואמנם השתא אליבא דר' יוחנן קיימינן ולדידי' כיון שאינו מברך אדרבנן באמת גם בליל שני אינו מברך זמן שהרי יו"ט שני הוא מדרבנן אך דמדברי ר"י דאמר בחד יומא סגי ולא אמר סתם לולב דרבנן בשאר יומי ואין מברכין אלא דגם ר' יוחנן מודה דמברכין אדרבנן אלא שסותר דבדרבנן בחד יומא סגי ולא מברכינן על כל יום בפ"ע ובהכי ניחא מה שהביא בסוף שמעתין מאי מברך אמר רב יהודה יום ראשון וכו' ולכאורה מה ענין לפרש ברכת חנוכה כאן בסוכה ומקומה מיוחד בפרק במה מדליקין בדיני חנוכה וכאן הביא רק דמברכינן אנר חנוכה לאפוקי מדר' יוחנן דאמר על דרבנן אין מברכין. ולמה שכתבתי ניחא דמהא דמברכין אנר חנוכה אין ראי' דכל שבעה מצות לולב שהרי גם ר' יוחנן מודה דמברכין אלא דסגי בחד יומא וגם לר' יוחנן אם חל יום ראשון של חג בשבת ותחלת נטילת לולב בשני שהוא מדרבנן אפ"ה מברכין יום ההוא. ועיקר הראי' מדמברכינן אנר חנוכה בכל יום וא"כ גם לר' יוחנן מברכינן זמן בליל שני שהרי אם היום קודש אתמול חול ולא יצא בזמן דאתמול ונסתר הוכחת התוס'. ועוד אי הוה אמר מברך שתים איך יאמר וכיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך אפילו אם נניח לסברא קיימת דלר' יוחנן לא מברכינן אדרבנן כלל ואינו מברך זמן בשני מכל מקום הרי עכ"פ חוזר ומברך זמן בשמיני וכדאמר ר' יוחנן גופי' לקמן (דף מ"ז ע"א). ואם יאמר וכיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך כל שבעה דאז לא הוה ממעטינן שמיני מזמן מכל מקום הוה אמינא דגם סוכה כל שבעה הוא דלא מברכינן מטעם דכיון דלא מפסקי לילות יוצא בברכה שבירך בראשונה מ"מ בשמיני חוזר ומברך לישב בסוכה משום דישיבתנו אז בסוכה הוא מספק שביעי ולפי זה יום ראשון חול גבי' ולא היתה ברכתו בו ביום כלום ויברך בשמיני ובאמת גם בשמיני יתובי יתבינן וברוכי לא מברכינן ולהכי לא הי' אפשר לומר שוב אינו מברך כל שבעה אלא למסתם שוב אינו מברך דהיינו ששוב אינו מברך כלל אפילו בשמיני ולכן לא הי' יכול לכלול שהחיינו בכלל הזה ולכך לא תני מברך שתים ונסתר הוכחת התוס'. אמנם עכשיו קיימינן דהך ברייתא במקדש איירי דאל"כ קשי' לולב ואז לא יתבינן בשמיני בסוכה כלל ושפיר הוה יכול למימר שוב אינו מברך כל שבעה וקמה לה הוכחת התוס'. וכל זה לר' יוחנן אבל להלכתא לדידן דמברכינן כל שבעה אלולב אף בזמן הזה א"כ אין לנו הכרח דברייתא מיירי בזמן המקדש דזמן דסוכה שבירך בשעת עשיי' בחול לא פטר זמן דרגל והא דלא תני מברך שתים הוא מטעם הנ"ל והנה עכ"פ קשיא ליה בין בדברי שמואל דאמר סוכה יום אחד ובין ל' יוחנן דאמר לולב יום אחד קשיא לי איך סגי ביום אחד הא בשני עכ"פ צריך לברך שהרי אז הוא ספק אתמול חול ולא יצא בברכה דאתמול:

והנה הרא"ש כתב בשם גדולי גרמיישא שאינו אומר זמן על הלולב ביום טוב שני הוא משום דבעינן נטילת לולב שבעה ימים ואם נברך זמן בשני ובשמיני לא נטלינן נמצא שאין לולב ניטל אלא ששה. ולפי זה גם לר' יוחנן ניחא דכיון דסובר לולב יום א' סגי ואם יברך בשני א"כ בברכה זו הוא מורה שאין נטילה דאתמול כלום מדחוזר ומברך האידנא ובשמיני אינו נוטלו א"כ אין לולב ניטל אלא ששה. ומעתה גם שמואל דאמר סוכה יום א' ניחא דאולי סובר שמואל דבשמיני אפילו יתובי לא יתביל וא"כ אם יברך לישב בסוכה בשני מראה שאין ישיבת יום ראשון מן המצוה ובשמיני לא יתיב נמצא שלא יתיב אלא ששה ואנן שבעה בעינן למיתב:

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי למה אמר ר' יוחנן סוכה שבעה להך לישנא דלקמן דיתובי לכ"ע יתבינן א"כ למה אמר ר' יוחנן סוכה שבעה למה לא יברך גם בשמיני. וראיתי בדברי הפוסקים פעמי' דלא מברכינן בשמיני. הרי"ף כתב הטעם משום דהוה תרתי דסתרי אהדדי שביתת יו"ט בשמיני וברכת הסוכה ולכך עבדינן לחומרא ושבתינן שביתת החג ולא מברכינן אסוכה והקשה הר"ן הרי בליל יו"ט שני דפסח עבדינן שביתת יו"ט ומברכינן על העומר והרי ג"כ סתרי אהדדי. ותירץ הר"ן דבשלמא בעומר כיון דעומר הוא המצוה אי אפשר לדחותו ושביתת יו"ט הוא ג"כ אי אפשר לדחותו לא משגחינן בסתרי אהדדי משא"כ בשמיני ספק שביעי אנן ידעינן בקביעא דירחא וסוכה הוא רק משום מנהג אבותינו לכך לא מברכינן למיעבד דבר הסותר לשביתת שמיני שהוא עיקר. והנה תירוץ זה ניחא לדידן דידעינן בקביע' דירחא אבל בימי ר' יוחנן אכתי היו מקדשין על פי ראי' ולא שייך בקיאות וא"כ שמיני ספק שביעי הי' אצלם ספק ממש וא"כ הדרא קושית הר"ן לדוכתא מ"ש מליל יו"ט שני דפסח והרי לקמן אפילו למ"ד לר' יוחנן יתבינן בשמיני ספק שביעי אבל בסוכה לא מברכינן וקשה מ"ט. ויש פוסקים אמרו משום בל תוסיף וקשיא לי מ"ש משופר דמברכינן ביום טוב שני של ר"ה וג"כ ניחוש משום בל תוסיף. ונלע"ד דבשופר לא שייך בל תוסיף דבל תוסיף לא שייך אלא בימי' רצופים דהרי אפילו במוסיף מין לא שייך בל תוסיף היכא דהאי לחודא קאי והאי לחודא ק"ו במוסיף יום על ימים דלא שייך בל תוסיף אלא במוסיף על העיקר וסמוך לו ובשופר שאין זמנו בלילה לא שייך בל תוסיף ביום שני משא"כ בסוכה דהוה תכופי אהדדי שייך בל תוסיף ולפי זה לר"א ב"י דבשמיני אין ישני' בסוכה וג"כ כבר מפסקי לילות ולמה לא נברך ביום שמיני ועל כרחך הטעם דר' יוחנן לשיטתו שעל דרבנן אין מברכין וכיון דכל הספיקות הם דרבנן לכך אין מברכין נמצא מזה עצמו דסוכה שבעה מוכח דלולב יום א' דאל"כ סוכה שמנה מבעי' ליה:

ובזה אמרתי הפירוש בדברי רב יוסף דאמר נקוט דרבה בב"ח בידך דכולהו אמוראי קיימי כוותי' בסוכה והדבר תמוה ככה ג"כ נוכל לומר נקוט דרבין בידך דכולהו אמוראי קיימי כוותי' בסוכה והריטב"א נדחק בזה ולדידי ניחא מדכולהו אמוראי קיימי כוותי' בסוכה דהיינו אפילו הנך אמוראי דלר' יוחנן בשמיני יתובי יתבינן אפ"ה קיימי כוותי' בסוכה שבעה ולא שמנה ולמה. אלא על כרחך מטעם דבשמיני יתבינן רק מדרבנן ולא מברכינן או שאין מברכין כלל או מטעם שיצא בברכה דאתמול דבדרבנן בחד יומא סגי ואף דמפסקי לילות שהרי אינו ישן בשמיני אלא ודאי דבדרבנן אף דמפסקי לא מברכינן נמצא מזה עצמו מוכח כרבה בב"ח דלולב יום אחד ושפיר קאמר נקוט דרבה בב"ח בידך ודו"ק:

ולפי זה קשיא ממ"נ או בלא זה למה לא הקשה על רבה בב"ח מהך ברייתא דהעושה לולב וכו' קודם הכרעת רב יוסף או סוגיית בשלמא דלמה לו להקדים דלולב אלולב לא קשיא בשלמא אי לא הוה קשיא חדא מהנך קושיות הוה משנינן לה שפיר אבל בצירוף שתיהן ישאר חדא בתוקף. והנה לכאורה נלע"ד לחלק בין חוץ לארץ שעושין ספיקא דיומא ובין ארץ ישראל דבגולה שעושין ספיקא ובשמיני יתבינן מספיקא ולברך בשמיני אי אפשר מטעם שכתבו הפוסקים יהי' איזה טעם שיהי' וכיון שלא יברך בשמיני יש חשש שיזלזלו בתשיעי ספק שמיני ולכך נתחכמו חכמים שלא יברך כלל בכל שבעה ימי סוכה ויסמוך על ברכת יום ראשון וממילא אין כאן זלזול משא"כ בארץ ישראל דבקיאי ואין שם ספיקא דיומא מברכינן אסוכה כל שבעה וא"כ נוכל לומר דר' יוחנן מיירי בארץ ישראל והך ברייתא בגולה ולכך הקדים הך דרב יוסף דאמר נקוט דרבה בב"ח וכו' וצריך לומר שעיקר הוכחתו מדקאמר סוכה שבעה לא קאמר שמנה וא"כ ר' יוחנן בגולה מיירי ושפיר הקשה מיתיבי וגם הבשלמא נוכל לתרץ על דרך הנ"ל דבל"ז לא קשה דהוה מוקמינן דר' יוחנן בארץ ישראל והך ברייתא בגולה אבל מדלולב אלולב לא קשיא א"כ הך ברייתא איירי במקדש וא"כ שפיר קשיא סוכה אסוכה אבל ממ"נ, חד מהני קשיא שכיון שכבר הקדים דרב יוסף ומוכח דר' יוחנן איירי אפילו בגולה לא הי' צריך הבשלמא. ואם הקדים הבשלמא ומוכח דברייתא איירי בארץ ישראל לא היה צריך להוצעת הבשלמא ודו"ק:

דף מ"ו ע"ב אמר אביי שמיני ספק שביעי כו' ור"י אמר שמיני לזה ולזה מיתב כ"ע ל"פ דיתבינן כ"פ לברוכי כו' והנה ללישנא קמא דיתובי אליבא דכ"ע יתבינן א"כ רב יהודה ברי' דר' שב"ש דלבר ממטללתא יתיב דלא כמאן וגם ללישנא בתרא דקאמר נקוט דר' יוחנן בידך דמרא דשמעתא וכו' קשה אטו ר"י מכריע את כל גדולי הדור דיתבי רק דלא מברכי.הגה"ת נכד המחבר עיין נו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' מ':והנה הריטב"א הקשה ללישנא דביתובי פליגי א"כ לר"י יתובי ג"כ לא יתבינן והא סוכה דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא וניחא ליה דלדידן איירי דבקיאינן בקביעי דירחא. והדבר יפלא והלא בימי ר' יוחנן אכתי מקדשי ע"פ ראי' וכמבואר ברמב"ם בה' קיה"ח דעד אביי ורבא הוו מקדשי ע"פ הראי'. וא"כ איך שייך בקיאי בקביע דירחא:

והנלע"ד דכשם דהיכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי עבדינן תרי יומי גזירה ניסן וכו' כן היכא דמטו השלוחין ביומא בתרא דחג ולא מטו ביומא קמאי עבדי גם יומא בתראה תרי יומין אטו יומא קמא וא"כ נוכל לומר דמיירי באתר דמטו השלוחין קודם שמיני עצרת דהוו ידעי בקביעי ולכך הוא רק מדרבנן. וא"כ נוכל לומר דהנך תרי לישני לא פליגי לדינא רק ללישנא קמא מיירי באתר דלא מטו שלוחי כלל ולכך הוה ספיקא דאורייתא ולכן לכ"ע יתבינן ולרב אפילו מברכינן. ובזה הוה עובדא דגדולי הדור וללישנא בתרא מיירי באתר דמטו שלוחי ביומא בתראה ובקיאי שם. והוה רק מדרבנן גזירה יומא בתראי אטו יומא קמאי. ולכך לכ"ע לא מברכי. וביתובי פליגי ובהכי מיירי עובדא דרב יהודה אי נמי נוכל לתרץ קושיית הריטב"א שהקשה איך סובר ר' יוחנן דיתובי ג"כ לא יתבינן. והא הוי ספיקא דאורייתא. יש לומר דגם להיפך איכא ספיקא דאורייתא משום בל תוסיף שהישן בשמיני לוקה כ"ש כאן שעושה לשם מצוה דלכ"ע לקי אמנם, לא שייך בל תוסיף אלא בעושה עיקר המצוה ומוסיף עליו. אבל בעושה תוספת לחוד ולא עשה עיקר המצוה לא שייך בל תוסיף שהרי אפילו היכא דהאי לחודא קאי לא שייך בל תוסיף ושמיני בסוכה היינו טעמא שהימים רצופים ולא מקרי לחודא קאי. וכמ"ש הריטב"א בסוכה (דף ל"א ע"ב). אבל בלא עשה עיקר המצוה כלל. רק התיס' לא שייך בל תוסיף ורש"י דכתב במס' ר"ה (דף לג) דנשים אין תוקעין משום בל תוסיף לר' יהודה כתב כן נוכל לומר דבאמת זה טעמא של ר' יוסי דנשים רשות דסבר דזה לא מקרי בל תוסיף כיון דלא שייך גבייהו דנשים עיקר המצוה. וגם בלא"ה התוס' במס' עירובין השיגו על רש"י ופירשו שאין הטעם משום בל תוסיף עיין שם ד' צ"ו, וא"כ ללישנא בתרא לא קשה מהנך גדולי הדור דהם אתו מאפר ולא קיימו עיקר מצות סוכה כלל. ולכך ביו"ט האחרון הוה לדידהו ספיקא דאורייתא שמא היום שביעי ולכך יתבי בסוכה. ולהיפך שאם היום שמיני לא שייך להו בל תוסיף שהרי לא קיימו עיקר המצוה. הגה"ת נכד המחבר עיין נו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' מ':אולם רב יהודה ברי' דר"ש ב"ש יתיב לבר מטללתא משום בל תוסיף אלא דזה לא מקרי מתכוון שהרי אינו יושב בסוכה אלא משום ספק שביעי ולא מקרי מתכוון אלא במתכוון לישב בשמיני בסוכה, וכמ"ש בר"ה (דף כ"ח ע"ב) דמתן דמים לר' יהושע מקרי לעבור בלא כוונה והיינו כיון שנותן רק משום ספק ונוכל לומר דר' יוחנן סבר דמצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן וכמו שרצה שם בר"ה לומר מתחלה אליבא דר' יהושע לפי סברא זו הישן בח' בסוכה לוקה וכמ"ש שם התוס' בד"ה דלמא. אבל אנן קיי"ל כרבא דלא בזמנן בעי כוונה לעבור ולכך יתובי יתבינן. אי נמי דסובר ר' יוחנן דלא מהני מה שאינו מברך לאפוקי משום בל תוסיף ולכך לא יתבינן: ורב סובר דזה הוי היכר גמור שאינו עושה לשם מצוה. ולכך יתובי יתבינן:

ובזה נוכל להבין מה דקשה לן במה שכתבו התוס' בלולב לא רצו לתקן משום דמוקצה ומינכר שנוהג בו מנהג חול אבל בסוכה פעמים שסוכתו חביבה וכו'. ודבריהם תמוהים דתינח למ"ד לא מברכינן. אבל למ"ד ברוכי מברכינן. א"כ גם סוכה מינכר שנוהג מנהג חול והדרא קושי' לדוכתי' מ"ש סוכה מלולב. אם לא שנאמר דבאמת למ"ד מברכינן גם לולב ניטל ועיקר הסברא של התוס' לתרץ סוגין דעלמא דסוכה יתבינן ולולב אינו ניטל. וזה דוחק ועוד דא"כ הוה ליה לרב למימר שביעי לסוכה ולולב ולכן נלע"ד מתחלה לתרץ קושיי' המג"א על הרב"י בסי' תרנ"א במג"א ס"ק כ"ז וז"ל בטור כתב דווקא אם נטלו לשם מצוה. והקשה הרב ב"י דהא איתא בר"ה (דף כ"ח) דלעבור בזמנו לא בעי כוונה. ולכן סתם פה בשו"ע וכו' ולא ראה מ"ש רבינו ירוחם נ"ג ח"ג דהנ"מ אליבא דמ"ד מצות א"צ כוונה. אבל לדידן דצריך כוונה כמ"ש סי' כ' ס"ד אינו עובר עד שיכוון. ובאליהו רבא סי' ל"ח השיג על המג"א שהרי הרא"ש כתב ר"פ לולב הגזול דאם הוסיף לנוי אינו עובר על בל תוסיף כיון דלא נתכוין אלא לנוי. ואע"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם. אבל אם כיון לנוי וכו' הרי דס"ל להרא"ש דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף. אף דהרא"ש ס"ל מצות צריכות כוונה עכ"ל האליהו רבא. ולדידי אוסיפת מיא וכו' שגדלה הפליאה יותר שרבינו ירוחם יחלוק על הרא"ש רבו. ולכן נלענ"ד דאף דאנן קיי"ל מצות צריכות כוונה היינו מצות דאורייתא. אבל מצות דרבנן א"צ כונה וכן הוא במג"א סי' ס' ס"ק ג' ולענ"ד גם במצות דרבנן שייך בל תוסיף אם מוסיף על מה שתקנו חכמים ולולב מיום ראשון ואילך הוא דרבנן א"כ כשם שא"צ כוונה לצאת. כך לעבור בזמנו לא בעי כוונה. ולכן שפיר כתב הרא"ש אף דלעבור בזמנו לא בעי כוונה היינו בסתם משא"כ במכוון לנוי כדי להתיר בכל ימי סוכות. וא"כ הטעם שלא יוסיף לשם מצוה סתמא כתב ומשמע שבכל ימי הסוכות ליכא קפידא במוסיף סתם. ושפיר הקשה הרב"י דבשאר ימים כשם שלצאת לא בעי כוונה הה"ד לעבור בזמנו לא בעי כוונה:

ולפ"ז דברי התוס' נכונים דלמ"ד ברוכי נמי מברכינן א"כ לא קפיד על בל תוסיף והיינו משום דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה. וכאן אין הכוונה משום שמיני רק משום ספק שביעי כמו בכור. וה"מ סוכה שהיא דאורייתא ובעי כוונה לצאת. לכן לעבור בעי כוונה שלא בזמנו. משא"כ לולב שהיא מדרבנן ולצאת לא בעי כוונה. יכול להיות דס"ל דגם לעבור אפילו שלא בזמנו לא בעי כוונה. ולכך אי אפשר ליטול הלולב בשמיני משום בל תוסיף. משא"כ למ"ד דלא מברכינן על כרחך הטעם לעשות היכר שלא לעבור על בל תוסיף. וא"כ ע"כ דס"ל דלעבור אף שלא בזמנו לא בעי כוונה. וא"כ גם בסוכה עובר. רק הברכה שאינו מברך עושה פעולה שלא לעבור. א"כ לדידי' קשה גם לולב יטול ולא יברך. וע"ז הוכרחו לתרץ משום ניכר מעשה חול: