צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 64

ומעתה הגמ' שפיר הוכיח דאם הושחרו בי"ט ג"כ כשר בדיעבד אם מיעטן דאל"כ למה אין ממעטין בי"ט הא ליכא תיקון כלי ואין לומר הואיל ובה"ש הי' אתקצי למצותו הא הענבים לא אתקצי דהגמ' אזיל לשיטות ר' מנשי' דמה שאינו לצורך מצוה לא אתקצי למצות כלל ושפיר מוכח דנראה ונדחה חוזר ונראה:

ולפ"ז מתורץ נמי מה שמדקדק הכפות תמרים דהגמ' נקט אילימא דאשחור מאתמול תפשוט מני' דחוי מעיקרא ואלא דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא ואין זה דרך הגמ' דאם ליכא למפשוט דהוי מעיקרא גם נראה ונדחה אין לפשוט דאם דחוי מעיקרא הוי דחוי מכ"ש דנראה ונדחה הוי דחוי ואיפכא ה"ל להגמ' למנקוט אילימא דאשחור בי"ט תפשוט מני' דנראה ונדחה חוזר ונראה אלא דאשחור בי"ט וליכא למפשוט נראה ונדחה לפחות תפשוט דחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי ע"ש בספר כפות תמרים שנדחק ליישב זה. ולפי דברי א"ש דהגמ' נקט ברישא דאשחור מאתמול דבזה מוכח לכ"ע דכשר אם מיעטו דאל"כ למה אין ממעטין הא ליכא תיקון כלי כנ"ל והך דיוק באשחור ביו"ט נקט אח"כ להוכיח דין נראה ונדחה הואיל והך דיוקא אינו אליבא דכ"ע רק אליבא דר' מנשי' כנ"ל:

ומעתה נבוא ליישב דברי הרמב"ם דהרמב"ם כתב סתמא ואם מיעטו כשר ולא צריך לפרש דדוקא באשחור מעי"ט דהוי דחוי מעיקרא אבל לא באשחור ביו"ט דכיון דהרמב"ם כתב או שלקטן אחד אחד לאכילה שוב אינו צריך לפרש דמיירי באשחור מערב י"ט דבלא"ה ידעינן זה דאי באשחור בי"ט קשה איך הותרו הענבים לאכילה הא אתקצי לבין השמשות למצותו ולהרמב"ם לשיטתו ליכא למימר דענבים לא אתקצי לאכילה רק הרמב"ם סובר דכל עצי דפנות הסוכה הם מוקצין למצותו אף שאינו צריך להכשר סוכה. הרי דדבר שאין בו צורך מצוה א"כ גם הענבים בטלו לגבי הדס והיו מוקצין למצותו אגב ההדס ואיך הם מותרים לאכילה. אלא ע"כ דמיירי בהושחרו בערב י"ט ואז לא הי' חזי למצותו בבין השמשות ולא אתקצי כלל ומותר באכילה ודוק:

דף ל"ו ע"ב דתני' בסוכות תשבו סוכה של כל דבר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב. תוספות רי"א וכו' ולית ליה הא דאמרינן באספך בפסולת גורן ויקב וכו'. והנה צ"ע דאף אי נימא דבאספך לא אתי להכי. אלא חג הבא בזמן אסיפה. מ"מ קשיא קרא דכתיב וחג האסיף וגו' באספך וגו' דדייקינן מיני' במס' ר"ה דף י"ג) דאסיף דרישא לאו היינו בזמן אסיפה. שהרי כתיב בסיפא דקרא באספך. ומתחלה רצה למדרש מיני' שם דאסיף היינו קציר ולהורות דאזלינן בתר שליש. ולבסוף דחי דאסיף היינו בפסולת גורן ויקב. א"כ מה יענה ר' יהודה בהך קרא. ואין לומר דר"י דריש ליה לענין דאזלינן בתר שליש כפי תחלת הסוגיא שם במס' ר"ה שהרי מסיק שם לימוד אחר על זה דכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים וכו'. וא"כ תרי קראי דאזלינן בתר שליש למה לי. ונראה דר"י ורבנן לשטתייהו ולר"י ליכא למילף מועשת את התבואה. דהרי שם מקשה והא מבעי ליה לגופא ומשני כתיב קרא אחרינא וזרעתם את השנה השמינית וגו'. ובמס' נדרים (דף ס"א פליגי ר"י ורבנן דר"י סבר שנת היובל עולה לכאן ולכאן ורבנן פליגי עליו ואמרו ליה רבנן והכתיב שש שנים תזרע שדך ולדבריך אינן אלא חמש. והשיב להם ר"י והכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים והרי כאן ארבע אלא בשאר שני שבוע הכתוב מדבר. והנה מהכתוב וזרעתם השנה השמינית ליכא לאוכוחי דהרי תשיעית היא אלא ברוב השנים וכו' דאדרבא האי קרא ודאי לא איירי ברוב השנים. דלכאורה קשה שמינית למאי הלא בשנת השבע היא אחרונה לשמיטה. ושוב מתחיל מנין חדש לשמיטה השניה שבע שנים. וא"כ שמינית מאן דכר שמי'. והוה ליה למכתב וזרעתם את השנה הראשונה וצריך לומר דאף שכלה המספר לשמיטה. מ"מ המספר קיים לתשע וארבעים שנה למנין היובל. ולמספר היובל היא שמינית והנה תינח לומר כן תמיד בכל שמיטה ראשונה שאחר היובל אבל בשאר שמיטין לא משכחת שמינית. אלא ודאי דבאמת הך קרא מיירי או בשמיטה הראשונה שבאו לארץ או לכל שמיטה הראשונה הסמוכה ליובל ואם מיירי בשמיטה הראשונה הסמוכה ליובל. א"כ גם קרא דשש שנים תזרע היינו ג"כ בשמיטה ראשונה שאחר יובל. וא"כ היינו דלא כר' יהודה. אבל להוכיח משמינית דאיירי ברוב השנים ליכא הוכחה דשאני שמינית שאין שם שמינית רק או על השמיטה הראשונה שבראשונות או על שמיטה הראשונה שאחר יובל. אבל שש שנים שנוכל לפרשו על שמיטה שאחר יובל. פשיטא שמוכח דלא כר"י. ואפילו אם לא תפרש כן. מ"מ עכ"פ לא אמרינן שברוב השנים מהדר. אלא בעינן תמיד שש שנים תזרע. ודלא כר"י. לכך צריך למילף מועשת את התבואה לשלש השנים דברוב שנים מדבר. וגם שש שנים ברוב השנים מדבר ולעולם דשנת היובל עולה לכאן ולכאן. וא"כ לר"י בעינן ועשת את התבואה לשלש השנים לגופי' ולא מוכח דאזלינן בתר שליש. וצריך להוכיח מקרא וחג האסיף כתחילת הסוגיא שם במס' ר"ה ולכך לית ליה בפסולת גורן ויקב. אבל רבנן לשטתייהו דשנת היובל אינה עולה לכאן. ואין הכתוב מדבר ברוב השנים וקרא ועשת התבואה לשלש היינו דאזלינן בתר שליש ואייתר חג האסיף לפסולת גורן ויקב ולכך ס"ל דמסככין בכל דבר:

שם תוס' ד"ה כל דין וכו' כה"ג פליגי בפ' כל שעה וכו' ובההיא קיי"ל כר"י. ותימא דהכא אין הלכה כר"י וכו' ונ"ל לפי מ"ש דאזלי לשטתייהו א"כ אין כאן תימה כיון דביובל לא קיי"ל כר"י כמבואר ברמב"ם פ' יוד מה' שמיטין הנ"ל א"כ לכך גם בסוכה לא קיי"ל כוותי' אבל התוס' לשטתייהו במס' ר"ה (דף ט' ע"א) בד"ה ולאפוקי שכתבו שם דהלכה כר"י ושפיר תמהו כאן מדוע לא פסקינן כר"י:

גמרא שם א"ל כל דין שאתה דן וכו' לא מצא ד' מינים כו' והתורה אמרה בסוכות תשבו שבעת ימים סוכה של כל דבר: הדבר יפלא איך מוכח מסוכות תשבו וגו' דהיינו של כל דבר והרי לר"י דדריש ק"ו א"כ לא אמרה תורה רק ד' מינין ועוד יש לדקדק למה הוצרכו להביא סיפא דקרא שבעת ימים. ואומר אני לפי מ"ש לעיל דמקרא חג האסיף מוכח סוכה של כל דבר דהרי בפסולת גורן ויקב מדבר. אלא דר"י דריש ליה לענין הבאת שליש. והנה שם במס' ר"ה (דף י"ג ע"א) בתוס' בד"ה וקרי ליה צאת השנה. מ"מ בהך קרא לחודי' לא סגי אי לאו קרא במועד שנת השמטה בחג הסוכות והנה דבריהם סתומים דלמה לא סגי בהאי לחוד. ועוד אי לא סגי א"כ מה מועיל קרא דמועד שנת השמטה, והרי כבר דחה שם דדלמא קאמר רחמנא, תשמיט ותיזל עד חג הסוכות. והנה בחידושי למס' ר"ה ביארתי כוונתן דמקרא דחג האסיף שמפרשינן קציר וששייך לצאת השנה ועדיין לא ביאר באיזה חג אלא שקאי על סיפא דקרא באספך היינו חג הסוכות שבא בזמן אסיפה. שכן כתיב בפ' ראה וחג הסוכות וגו' באספך מעשיך וגו' וכיון שחג הסוכות הוא שבעת ימים א"כ קשה איך שייך למדרש מזה קים להו לרבנן תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה. דעל איזה יום נסמוך דממ"נ אם הנקצרת בראשון הביאה שליש קשה אולי קרא מיירי בנקצרת באחרון או באחד משאר ימי החג וכן אם הנקצרת באחרון הביאה שליש קשה אולי קרא מיירי בנקצרת בראשון ועדיין לא הביאה שליש. אלא שכיון שאנו רואים שהך קרא אתי למילף מינה במה דאזלינן בתר שנה שעברה. שוב אמרינן בא זה ולימד על קרא דמועד שנת השמיטה שג"כ מיירי מזה משם דרשינן במס' סוטה (דף) ) במועד באתחלתא דמועדא. ויותר ניחא ליה למדרש כן מלפרש תשמיט ותיז דאל"כ הך דחג האסיף בא לסתום ולא לפרש. ואמנם כ"ז דוחק למימר שהך קרא חג האסיף סמך עצמו על קרא אחרינא. אלא דאליבא דר"י אין לנו ברירה ושבקי לקרא דדחיק ומוקים אנפשי' אבל לרבנן יותר נוח לדרוש בפסולת גורן ויקב וכו' וזהו דאמרי רבנן והתורה אמרה בסוכות תשבו שבעת ימים וא"כ גם חג האסיף באספך מעשיך הוא משך שבעת ימים ואיך נימא דנדרוש מיני' תבואה הנקצרת בחג לענין שליש והרי לא ידעינן על איזה יום כיון הפסוק. אלא ודאי אסיף לאו היינו קציר אלא שם חג הסוכות על שם פסולת גורן ויקב וא"כ היינו סוכה של כל דבר:

דף ל"ח ע"א משנה מי שבא בדרך וכו' גמ' עד דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך וכו' והרמב"ם השמיט ולא חידש לנו דין זה דביו"ט ראשון פוסק אפילו איכא שהות ואדרבה בהלכות ק"ש פ"ב הלכה ו' פסק שאם הי' עוסק באכילה וכו' גומר ואח"כ קורא ק"ש הרי שאפילו לק"ש שהוא דאורייתא אם יש שהות אין צריך לפסוק אלא גומר ואח"כ קורא ועיין בכ"מ ובלח"מ וכל א' האריך ועכ"פ צריך טעם מנ"ל לרמב"ם כל זה לצאת מפשטן של דברי ר' זירא דלדאורייתא פוסק אפילו ביש שהות ואומר אני אם נתפוס סברת הכסף משנה שדברי תורה קילי לענין הפסקה יותר מאכילה א"כ שוב דינו של הרמב"ם מוכח מדקתני שם בשבת בסיפא מפסיקין לק"ש וסיפא איירי בדברי. תורה כדמוקי שם והיא גופה קשיא למה לא קמ"ל ברישא דאף מאכילה מפסקינן לק"ש אלא ודאי באמת אין מפסיקין מאכילה אלא היא גופה קשיא מנ"ל לרמב"ם סברא זו דדברי תורה קיל יותר אדרבה דלמא דברי תורה חמירי וקמ"ל רבותא דאפילו מדברי תורה מפסיקין וק"ו מאכילה:

ונראה דרבא קאמר כאן במס' סוכה ומאי קושיא דלמא הא דאורייתא וכו' מי דחקו לרבא לפלפל על המקשן ולמה לא פלפל על רב ספרא עצמו והכי הוה ליה למימר ומה דוחקי' דרב ספרא לאוקמי הא בדאיכא שהות והא בדליכא שהות והרי הא דאורייתא והא דרבנן אלא על כרחך ס"ל דאפילו בדאורייתא על כרחך בדליכא שהות מיירי דאל"כ הרי מוכח שם דוקא מדברי תורה מפסיק אבל לא מאכילה וכסברת הכסף משנה דדברי תורה קילי ועיקר פלפל רבא על המקשן שהקשה רישא דשם על רישא דכאן וקאמר רבא דמצד זה ליכא הכרח אלא דנוכל לומר לעולם דברי תורה חמירי ומזה עצמו מוכח דמתני' דכאן ביו"ט שני מיירי דאי ביו"ט ראשון א"כ קשה תנינא חדא זימנא דאפילו מדברי תורה מפסיק. ועיקר קושיית רבא על המקשן דרמי מתניתא אהדדי שהיא קושיא חמורה מאד וקאמר רבא ומאי קושיא ודלמא הא דאורייתא ואף דאכתי קשה תנינא חדא זימנא מכל מקום הי' לו להקשות תנינא אבל לא למרמי אהדדי. ואומר אני לפי זה קשה במסקנא דקאמר דיקא נמי דתנן מי שבא בדרך וא"כ איכפל תנא למימר בא בדרך כדי להורות דמיירי ביו"ט שני הא בלאו הכי מוכח דמיירי ביום טוב שני דאי ביום טוב ראשון תנינא חדא זימנא מפסיקין לק"ש. [והיינו אם דברי תורה חמורה שאם נימא דברי תורה קילי ממילא קם דינו של הרמב"ם וכמו שהקדמתי] וצריך לומר דס"ל לר"ז דאי לאו דתני דרך הוה אמינא לעולם דאיירי ביום טוב ראשון ואף דכבר תנן במס' שבת הוה אמינא דוקא בדליכא שהות אבל בדאיכא שהות לא קמ"ל משנה יתירה דהכא דאפילו בדאיכא שהות ולעולם שכל הני משניות בדאורייתא אבל בדרבנן כלל אין מפסיקין קמ"ל בדרך דאפילו ביום שני שהוא דרבנן מפסיקין בדליכא שהות. ולפי זה אי לאו משנה דסוכה כלל הוה מוקמינן משנה דשבת בדאורייתא דהיינו בק"ש שהוא ודאי מדאורייתא ובדליכא שהות ומזה היה יוצא לנו תרתי דדוקא דאורייתא וליכא שהות מפסיקין ומינה דבדאיכא שהות אפילו לדאורייתא אין מפסיקין הא חדא ועוד נפיק לן שנית דלדרבנן אפילו ליכא שהות אין מפסיקין ונשמר התנא הכא וקאמר בא בדרך להורות דאפילו לדרבנן מפסיקין בליכא שהות ואכתי לא ידעינן דבדאורייתא מפסיקין אפילו באיכא שהות דהרי איכא למימר דמתני' דהכא דדייקא ביו"ט שני לרבותא קתני דאפילו לדרבנן מפסיקין בליכא שהות ולעולם דגם בדאורייתא הדין כן וכמו"ש הלח"מ ויותר הי' להתנא להשמר מטעות בדאורייתא ואדרבה הוה ליה למתני כאן ביו"ט ראשון והוה קשה לן תנינא מפסיקין לק"ש אלא ודאי דכאן מיירי באיכא שהות ולמה נזהר התנא שלא נטעה בדרבנן ולא נזהר שלא נטעה בדאורייתא אלא ודאי שכן הדין באמת דבדאיכא שהות אפילו לדאורייתא אין מפסיקין וכפסק הרמב"ם. ואין לומר דהתנא קמ"ל חדא דאית בה תרתי דכיון דקמ"ל דלרבנן ג"כ מפסיקין בליכא שהות וא"כ מתני' דשבת אין מפסיקין לתפלה מיירי באיכא שהות ומינה דלק"ש מפסיקין אפילו באיכא שהות ונמצא שנשמר התנא שלא נטעה לא בדרבנן ולא בדאורייתא זה אינו דלפי זה דברי תורה חמור מאכילה וכנ"ל דאל"כ ממילא קם דינו של הרמב"ם ולפי זה קשה במס' שבת (דף י"א ע"א) קאמר אין מפסיקין לתפלה הא תנא ליה רישא אין מפסיקין לתפלה ומשני סיפא אתי לדברי תורה וכו' וקשה אכתי תינח מפסיקין לק"ש קאמר לרבותא דאפילו מדברי תורה מפסיקין אבל אין מפסיקין לתפלה למה לי והרי ק"ו הוא מרישא דאיירי מאכילה דאין מפסיקין ק"ו מדברי תורה החמורין אלא ודאי דסיפא באין שהות מיירי ומדברי תורה החמורין אפילו באין שהות אין מפסיקין וא"כ דאיירי באין שהות א"כ גם מפסיקין לק"ש באין שהות מיירי ומנ"ל דביש שהות מפסיקין מאכילה אלא ודאי שהאמת הוא שאין מפסיקין וכדברי הרמב"ם ודו"ק:

דף מ"ג גמרא אמר רבה גזירה שמא יטלנו וכו' הנה במס' ר"ה (דף כ"ט ע"ב) אמר רבה לענין שופר הך טעמא ושם אמר הכל חייבין וכו' ואין הכל בקיאין וכו' וכן במגילה (דף ד ע"ב) לענין מגילה אמר ג"כ רבה הך טעמא ואמר ג"כ בלשון זה הכל חייבין וכו' ואין הכל בקיאין וכו' וא"כ למה אמר כאן סתמא שמא יטלנו בידו וכו' והוה ליה למימר ג"כ הכל חייבין בנטילת לולב וכו' ונראה ע"פ מ"ש הר"ן שם במס' ר"ה למה לא גזרו גם במילה בשבת שמא יעביר האיזמל או התינוק ד' אמות ברה"ר וניחא ליה דשאני הני דהכל טרודין בהם ולא מדכרי חד לחברי' משא"כ במילה שאבי הבן לחוד טרוד. ואף דגזרינן בהזאה שמא יעבירנו בפסחים (דף ס"ט) התם היינו טעמא דאף שאין הכל טרודין בהזאה מ"מ הכל טרודין בפסחיהם עכ"ל הר"ן שם. ואומר שזה עצמו כיון רבה באמת הכל חייבין לומר שאלמלא שהכל חייבין באמת לא היו גוזרין בזה כשם שלא גזרו במילה וכל זה במצוה דומיא דמילה שהיא נוהגת אף בגבולין משא"כ לולב ששני ימים האחרונים שאינה בגבולין במצוה כזו אף שאין הכל חייבים בה לא סמכינן דמדכרי ליה וגזרינן שמא יעבירנו אף אם אין הכל חייבים ולא קשיא ממילה דשאני מילה שאיתא בגבולין ומצוה חמורה היא ובזה הוה ניחא לן בהזאה שהיא לצורך הפסח שאינה בגבולין ולכך לא הוצרך לומר בה הטעם הכל חייבים ובאמת אין הכל חייבים בה ואעפ"כ גזרינן שמא יעבירנו ולהכי כאן לענין ששת ימים האחרונים לא אמר רבה הכל חייבים ואף שבאמת הכל חייבים מ"מ לא הוצרך לזה ולומר מי הכריחו לרבה לחדש דבר זה דהיכא שאינה נוהגת בגבולין גזרו אף שאין הכל חייבים היינו משום הזאה הוכרחו לזה. והר"ן שמיאן בזה ויהיב בהזאה טעם שהכל טרודין בפסח דסובר דבפסח לא שייך לומר שאינה בגבולין דקרבן לא שייך בגבולין כלל וא"כ לא גרע כח המצוה בשביל דליתי' בגבולין אלא דלפי זה דבהזאה ג"כ הכל טרודים כדברי הר"ן ואעפ"כ ניחא מה שלא הזכיר רבה הכל חייבין שהרי לא יכול לומר הכל חייבים בהזאה ולכך אמר סתם אבל אכתי קשה כאן מי הכריחו לחילוק זה ולמה לא אמר כאן הכל חייבין בלולב ויבואר לקמן ע"ב:

שם בגמ' הא תקינו ליה רבנן בביתו. והדבר יפלא א"כ שאר ימים נמי ליתקנו בביתו והתוס' נדחקו בזה וכן הריטב"א. ולדידי נראה דבזמן הבית הי' לולב ניטל במדינה רק יום א' ואחר החורבן הוא שתיקן ריב"ז זכר למקדש אבל בזמן הבית לא הי' שום מצוה בשאר הימים בנטילה חוץ למקדש והא ודאי דביתו לאו בית המקדש הוא וא"כ למה יתקנו בביתו ומה הפרש בנטילתו בין יטול לולב או יטול חריות שאין בו שום מצוה ובשלמא בראשון תקינו בביתו שאף שאינו מקיים נטילתו לפני ה' ששייך בו מצוה בפ"ע ושמחתם לפני ה' ז' ימים מ"מ מקיים ולקחתם לכם בראשון שהוא אפילו בגבולין אבל בשאר הימים למה יתקנו למיעבד דבר שאין בו מצוה כלל:

ודע דבשופר ובמגילה לא שייך למפרך ליתקנו בביתו דבשלמא לולב יש היכר במה דתקינו בביתו שהרי עיקר המצוה אפילו בראשון למי שהוא בירושלים שיטלנו במקדש ואז מקיים מצות ולקחתם לכם וגם מצות ושמחתם לפני ה' דאטו ראשון שמצוה אף בגבולין אינו בכלל המצוה של ושמחתם לפני ה' וכיון שאינו נוטלו במקדש רק בביתו אית ליה הכירא אבל שופר ומגילה מה הפרש יש בין קורא ותוקע בביתו או בבית הכנסת כך המצוה מצד עצמה שוה בביתו כמו בבהכ"נ וליכא היכרא, ובזה מתורץ מה דמקשה אי הכי האידנא נמי ודייק לישנא דאי הכי דבשלמא לתירוץ הראשון דתקינו בביתו לא שייך האידנא נמי ליתקנו בביתו דהאידנא דליכא מקדש אין הפרש בין ביתו לבית הכנסת וליכא היכרא. אלא דמשמעו' הגמ' דאמר ש"מ דאיתי' מן התורה בגבולין מנ"ל ומשמע שעכשיו הוא שנתחדש לו דבר זה ע"י מה שמשני אלא ראשון דאיתי מן התורה בגבולין וא"כ עד עכשיו הי' סובר דליתי' בגבולין מן התורה כלל וא"כ ראשון ושאר יומי שוים ואפ"ה קאמר תקינו בביתו דכיון שאינו ניטל במקדש אפילו בזמן הבית תקינו בביתו כי היכי דתקינו אחר חורבן א"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא אי הכי כולהו יומי נמי ליתקנו בביתו ויבואר ג"כ לקמן:

שם ע"ב ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב לכל מסור. נלע"ד שכיון בזה לדברי הר"ן דלולב לכל מסור והכל טרודין בו ולא מדכרי אהדדי ושייך שמא יעבירנו. ערבה שלוחי ב"ד מייתי ואין הכל טרודין ומדכרי להו שלא יעבירו ד' אמות ברה"ר:

שם ולדחי ביו"ט ראשון לא מינכרא מלתא אמרי לולב הוא דקא דחי עיין פרש"י והוא דוחק כיון שעכ"פ הערבה דוחה בפ"ע שבת אז למה לא מינכר מלתא ונראה שהכוונה ע"פ מ"ש הר"ן בהזאה אף שלא טרידי בהזאה טרידי בפסח והכי נמי לא מנכרי מלתא לאחריני אף שאין טרודים בערבה כיון שטרודים בלולב ומה דמסיים אמרי לולב הוא דדחי היינו שאפילו תימא שלא כסברת הר"ן כיון דלא טרידי בערבה עצמה ידעי שערבה לא דחי שבת מ"מ מי יודע שזה שטלטל הערבה ד' אמות שעושה לצורך ערבה אמרי לצורך לולב הוא דמטלטל ולולב כיון שגם הם טרודים בי' סברי דדחי שבת אלא שעל הלולב עצמו לא גזרו כיון שישנו בגבולין אבל על הערבה גזרו: ובזה ניחא דטעמא דר' יוחנן נשאר במסקנא דאי לאו לפרסמה אפילו בשביעי שאינן טרודים בלולב וערבה אינו מסור לכל מ"מ גם בכהנים יש לגזור שיטלטלנו ד' אמות ברה"ר ואף שהוא דומיא דמילה מ"מ בדבר שאינו בגבולין אפילו במה שאין הכל טרודים גזרינן שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ובזה ניחא דרבה לא אמר לעיל בלולב הכל חייבין משום דששת ימים ליתנייהו בגבולין לא צריך לטעמא דהכל חייבים. וכוונתו בזה לתרץ דברי ר' יוחנן שהוצרך לומר בערבה לפרסמה שהיא מן התורה והרי ערבה בשביעי אין הכל טרודים ואפ"ה אי לאו לפרסמה שהיא מן התורה הוה גזרינן שמא יעבירנו ובזה ניחא דלא קאמר אלא לולב לכל מסור וכו' ועיין במהרש"א ולדידי ניחא דטעמא דר' יוחנן קאי שפיר דערבה כיון שאינו בגבולין אפילו ביום ושאין הכל טרודין גזרינן. ובזה ניחא דמעיקרא דאמר לעיל בלולב הא תקינו בביתו דלא קשיא כולהו יומי לתקנו בביתו ונראה משום דע"י שיטול הלולב בשביעי יודחה הערבה שהכל טרידי בלולב וגזרינן בערבה שמא יעבירנו ואף לפרסמה לא הי' מהני היכא דהכל טרידי נמצא שע"י לולב שהוא דרבנן יודחה הערבה שהיא מן התורה ודו"ק: