צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 63

ובזה אפ"ל דגם ומיהו תימא מקושר עם דבריהם דלעיל דהנה אמרתי שהרמב"ם שפסק שמינו פסול אפילו בא"צ איגוד. ולא שייך במינו האי לחודי' ובאמת סברא כי צריך ראי' ונלע"ד דלרמב"ם הוה קשה קושיית התוס' למה נקיט פריש ורימון ולא נקט אתרוג פסול ולא ניחא ליה בתירוץ התוס' שלהרמב"ם הסברא פשוטה שאפילו בשעת הדחק אין מברכין על הפסול ולכך ס"ל להרמב"ם דלרבותא נקיט פריש לא מיבעי אתרוג פסול. והרואה שזה נק' בידי' כל הד' מינין ואינו מברך וישאל הטעם ויאמרו שאתרוג חסר והוא יראה דנקט אתרוג ולא ידע שזה פסול ויסבור שצריך ב' אתרוגים ואתי למיסרך באתרוגים כשרים ועובר משום בל תוסיף דבמינו לא שייך לחודי' קאי, אלא אפילו פריש שאפילו אם יקח לא יעבור בבל תוסיף דהאי לחודי' וכו' אפ"ה אסור משום חשש סירכא דברכה. ומזה הוכיח הרמב"ם דמינו גרע טפי לענין בל תוסיף. ולשיטת ר"ח דג"כ אין החשש משום בל תוסיף וכנ"ל רק משום הברכה מוכח דסובר כרמב"ם וא"כ קשה למה קאמר אי א"ל איגוד האי לחודי' הא אעפ"כ משכחת במינו וצריך לומר כמו שמתרץ הלח"מ דממ"נ אי אגבהה כבר נפק בי' ואי קודם שנטלו גרוע ועומד אלא שזה לכאורה דוחק דא"כ למה כל האריכות בגמ' ונימא בקיצור לולב ממ"נ אי אגבהי' נפק. וא"ל קודם שנטלו גרוע ועומד וע"כ באו התוס' להוכיח שעל כרחך מוכרח אתה לסברא זו מיהו תימא וכו'

דף ל"ב ע"ב או שהיו ענביו מרובין מעליו כו'

הרמב"ם בפ"ח מה' לולב הלכה ה' פסק הדם שענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטן כשר. והקשה בכ"מ למה לא מחלק הרמב"ם בין אשחור מאתמול ללא אשחור מאתמול דהא באשחור מאתמול מסקינן בגמ' דהוי נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה. ונראה לי ליישב דהנה בגמ' כאן ובמס' ע"ז (דף מ"ז ע"א) בעי' בגמ' אי יש דיחוי אצל מצות או לא. ופשיט הגמ' מכיסהו ונתגלה דחייב לכסות. הרי דלא אמרינן דיחוי אצל מצות. וקא דחי לה בגמ' דרב פפא גופא מספקא ליה אי הך דינא דחייב לכסות הוא מפני שאין דיחוי אצל מצות. או דלמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן ולא לקולא וכתב הפרי"ח בי"ד סי' כ"ח סעיף ט' דהרמב"ם ושו"ע כתבו בסתמא דחייב לכסות. ומשמע דצריך לברך. ובאמת לא כן הוא דכיון דהחיוב לכסות הוא מחמת ספק אי יש דיחוי או אין דיחוי א"כ לענין ברכה הו"ל ספק ברכות להקל ולא הו"ל להשו"ע וכן להרמב"ם לסתום דחייב לכסות ע"ש בפ"ח:

ונראה לומר דאף שבגמ' מסיק כן דחייב לכסות מפני ספק זהו רק לר"י אבל להרמב"ם ולשו""ע דלא ס"ל כהך ר"י באמת חייב לכסות מדינא ולא מספק. דהנה בסוגי' דסוכה בבעיא דר"י אי יש דיחוי אצל מצות כתב רש"י בד"ה יש דיחוי כלום נוהגת תורת דיחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות דאם נראה ונדחית משנשחטה אמרת ידחה דתו לא הדר כו'. והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם מערב יו"ט לא נראה מעולם עכ"ל. וכתב בס' כפת תמרים דע"כ אין זה מדברי רש"י אלא הוא גליון דמאי בעי רש"י בזה דאף אי הוי קיימינן השתא לחלק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה ג"כ סוגי' דהש"ס עולה כהוגן. וממנ"פ קא פשיט ליה מהך דכיסהו הרוח דאי חשיב כיסהו הרוח דיחוי מעיקרא. א"כ הוי זה הדמיון כמשמעו כמו עלתה בו תמרה ביו"ט דג"כ הוי דחוי מעיקרא. ואי חשיב הך כיסהו הרוח נראה ונדחה א"כ קא פשיט ליה מכח כ"ש דאם בנראה ונדחה אמרינן אין דיחוי בכ"ש בדחוי מעיקרא ושפיר קא דחי ליה נמי דבנראה ונדחה הוא מספק ולחומרא אמרינן ולקולא לא אמרינן וממילא קאי האיבעי' דר' ירמי' דשמא גם בדחוי מעיקרא הוא בספק אלא ודאי שדברי רש"י המה גליון ע"ש בס' כפות תמרים ולי נראה דרש"י שפיר כתב שלא נחית השתא לחלק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה דאל"כ לא קא דחי הגמרא דספוקי מספקא ליה. דהנה הך דחיית הגמ' דספוקי מספקא ליה אי יש דיחוי קשה להולמו והוא לכאורה דבר תימה דמהיכא תיתי לן לומר על דין שנפסק במתניתין בפשיטות שחייב לכסות ור"י קא מפרש להמתניתין דמיירי בחזר ונתגלה שהתנא דמתניתין קא פסיק לדינא מכח ספק אשר דבר זה לא נמצא בש"ס לומד דתנא הי' מסופק (ועיי' בספר כפות תמרים שעמד על מבוכה זו) הלא טוב לנו לומר דאין דיחוי אצל מצות. והתנא בפה מלא דיבר שחייב לכסות מדינא. ומנ"ל לר' נחמי' להמציא לעצמו ספק בדין דיחוי אצל מצות עד שיהא צריך לדחוק שגם התנא הי' מסופק.הגהת נכד המחבר ואם שמצינו תנאים דפליגי בדין דיחוי מ"מ לא מצינו כ"א בקדשים אבל מנ"ל למילף חולין מקדשים. אדרבה מצינו בחולין בכיסה הרוח שחייב התנא דמתניתין לכסות דאין דיחוי

אמנם יש לומר דשפיר מצא ר' ירמי' מקום לכנוס בספק זה אי יש דיחוי אצל מצות או לא דהא במס' יומא (דף סד ע"א) פליג ר' יוחנן ורב אי בעלי חיים נדחין או לא ור"י יליף מקרא דא דכתיב גבי מום עובר דכי עבר מומן ירצה ולא אמרינן דיחוי. מ"מ מיעט רחמנא בהם הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל הדחוין הואיל ונדחה נדחה. ומעתה קשה ר' יוחנן אדר' יוחנן דהתם במס' יומא יליף מקרא דיש דיחוי אצל מצות ואיך קא מפרש ר' יוחנן להך מתניתין דכיסה הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות ולא אמרינן כיון שנדחה ידחה וזה שלחץ לי' לר' ירמיה לומר דר' יוחנן באמת מספקא ליה דהואיל והך מיעט דהם למילף דיש דיחוי בקדשים נאמר ולא ילפינן חולין מקדשים דדוקא בקדשים אמרינן יש דיחוי ולא בשאר מצות או דלמא כיון שדרך שלילה קא ילפינן דין דיחוי דהיינו מדכתיב הם גבי בעל מום עובר הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל שאר דיחוין ידחו. וכיון שהוא דרך שלילה לכל שאר הדחוין גם שאר מצות שאינן בקדשים הוא בכלל. ושפיר קא מבעי' ליה לר' ירמי' בשאר מצות שאינן קדשים אי שייך בהו דיחוי או לא. אך עדיין קשה דאף דמרבינן כל מצוה לדחוי. מ"מ ליכא לרבויי אלא מה דהוא דומי' דבעל מום עובר דכתיב בי' המיעוט הם והא בבעל מום עובר יש בו נראה ונדחה שאם אינו נולד בהך מום אלא שנפל בו המום אח"כ הוי נראה ונדחה. וא"כ כיון שמכח סברא לא אמרינן דין דיחוי אלא מכח מיעוט דהם. אכתי מנ"ל לומר דגם בדיחוי מעיקרא יש דיחוי אצל מצות. דלמא לא קא ממעט שאר מצות לדין דיחוי אלא בנראה ונדחה. אבל בדיחוי מעיקרא נעמיד בסברא החיצונה דאין דיחוי ואכתי מאי קא מבעי ליה לר' ירמיה בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט. הא זה הוי דיחוי מעיקרא ומנ"ל לרבות גם דיחוי מעיקרא. ועל זה כתב רש"י דבאמת השתא לא דייק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה. ומעתה המשך דברי רש"י הם כפתור ופרח. דמתחלה כתב רש"י דהספק והאיבעי' של ר' ירמיה הוא כלום נוהגת תורת דיחוי במצות כמו שנוהגת בקרבנות והיינו אליבא דר' יוחנן דיליף לדין דיחוי מהם דכתיב גבי בעל מום עובר והספק הוא דכמו דגבי קדשים אמרינן כיון שנדחה ידחה אי גם שאר מצות הם בכלל כנ"ל. אבל ע"ז קשה הא הך דנקטם ראשו מעיו"ט הוא דחוי מעיקרא. וגבי קדשים גופא לא מצינו שנאמר דרשא דהם לענין דיחוי אלא בנראה ונדחה. ומנ"ל המציא דין דיחוי גם בדיחוי מעיקרא וע"ז מתרץ רש"י דהשתא לא דייק לחלק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה:

ומעתה אני אומר דהך בעי' דר' ירמי' הוא רק לר' יוחנן דס"ל בעלי חיים נדחין. ומכח דרשא דהם יליף ליה דין דחוי. אבל לרב דס"ל בעלי חיים אינן נדחים. ויליף ליה מבעל מום עובר דאע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי. וכיון שמוכח לרב דבעלי חיים אינן נידחים, גם בכל המצות לא שייך תורת דיחוי. דמאי סברא יש לחלק בין מצות הקרבת קדשים לשאר מצות לענין דיחוי. דאטו חיותן מגין עליהם שלא יהיו נדחים. ואי הוי שייך תורת דיחוי בשאר מצות. גם בבעלי חיים הוי אמרינן דין דיחוי ואף שע"כ מחלק רב בין חיין לשחוטין דהא גבי מזבח שנפגם במס' זבחים (דף נ"ט ע"א) גם רב סבר דשחוטין נדחו. זה אינו דזה יליף הגמ' שם מגזירת הכתוב דכתיב וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך. וכי עליו אתה זובח. אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר א"כ פגימת המזבח פוסל את השחיטה. והוי כמו פסול יוצא חוץ למחיצה דשוב אין לו תקנה. ולאו מדין דיחוי אתינן עלה:

והדבר מוכח שהרי לפי האמת סובר ר' יוחנן דבעלי חיים נידחין בודאי. שהרי מקרא יליף לה. ואפ"ה מספקא ליה בשאר אי יש דיחוי או אין דיחוי. מכלל שיותר יש דיחוי בקדשים בעלי חיים מבשאר מצות. וא"כ ממילא לרב דסובר בעלי חיים אינן נדחים קל וחומר דשאר מצות אין נדחים ומעתה לפי זה כל השקלי וטרי' דקא שקיל וטרי הכא במס' סוכה לפשוט האיבעי' אי יש דיחוי אצל שאר מצות הוא רק אליבא דר"י דסובר דבע"ח נידחין. ולדידי' צריכין אנו לומר דהך דכיסהו הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות הוא מפני ספק דשמא יש דיחוי אצל שאר מצות. וכן גבי ענביו מרובה מעליו ואשחרו ביו"ט דפסול משום דנראה ונדחה כ"ז הוא לר' יוחנן. אבל רב דסובר בע"ח אינן נדחין בקדשים. ממילא אין דיחוי בשאר מצות. ומעתה הרמב"ם דפסק בפ' ט"ו מהלכות מעה"ק ופ' ג' מהלכות פסולי המוקדשין כרב דבעלי חיים אינן נדחים. ממילא גם בשאר מצות ליכא תורת דיחוי ומעתה שפיר פסק דכסהו הרוח חייב לכסות ויכסה בברכה. כיון דמדינא הוא חייב בכיסוי דאין דיחוי אצל מצות ודלא כפרי חדש. וגם שפיר פסק הרמב"ם דאם מיעטו כשר ולא מחלק בין אשחור מאתמול או אשחור ביו"ט כיון דלית ליה דיחוי בשאר מצות אף אשחור ביו"ט כשר ודוק:

אך יש להקשות הא הרמב"ם פסק בפ' ג' מפסולי מוקדשין הלכה כ"ב גבי מזבח שנפגם כל הקדשים שהיו שם שחוטים פסולין. הרי אף שאם נשחטו קודם פגימת המזבח נפסלו אח"כ ע"י פגימת המזבח, וע"כ מטעם דיחוי הוא הואיל ונדחו מזריקת הדם כל עת [פגימת] (מזריקת) המזבח כמ"ש הרמב"ם שם הטעם הואיל ואין מזבח לזרוק עליו ע"ש ברמב"ם. ולפי דברי הנ"ל קשה הלא הרמב"ם פסק כרב דאין לו כלל דין דיחוי אצל מצות. בשלמא על רב לא קשה. דרב לא אמר אלא כל הקדשים שנשחטו שם דהיינו בשעת פגימת המזבח דזה לאו מטעם דחוי קא מפסל אלא מגזירת הכתוב דוזבחת עליו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. אבל להרמב"ם דפוסל גם מה שנשחט קודם פגימת המזבח ולא נזרק דמם עד שנפגם קשה דע"כ מטעם דחוי קא פסיל ליה:

אמנם יש לומר ע"פ מה שראיתי בכתבי אאמ"ו הגאון ז"ל בפ' יתרו שהקשה למה ליה לרב הך קרא דוזבחת עליו את עולתיך דעליו אתה זובח היינו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר למה לי קרא הא בלא"ה ידעינן דאם נשחטו בשעת פגימת המזבח שהם פסולים שהרי נדחו מזריקה הגה"ת נכד המחבר עיין ברש"י מס חולין (דף י"ט ע"ב) ד"ה מזבח שכתב דעיקר פסול פגימת המזבת נפקי לן מהאי קרא דוזבחת עליו ע"ש. אמנם בתוס' במס' סוכה (דף מ"ט ע"א) בד"ה שכל מזבח מביא בשם רש"י במס' חולין לימוד לפגימת המזבח משום דכתיב אבנים שלימות ע"ש בתוס'. וא"כ דברי רש"י במס' חולין הוא גליון ואינה מדברי רש"י ז"ל. וא"כ כיון דכבר ידעינן פסול פגימה קשה:שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו וכיון שנדחו שוב אין חוזר ונראה. ואאמו"ר הגאון ז"ל האריך בפלפול נאה בקושי' זו. אמנם לי נראה לומר לפי הנ"ל דאי לאו קרא הוי מכשרינן הקרבנות שנשחטו בשעת פגימ' המזבח דהואיל ורב לית ליה דיחוי בבעלי חיים. ואי לאו קרא גם בשחוטין לא הוי אמרינן דין דיחוי. דמהיכא תיתי לן לחלק בדין דחוי בין בעלי חיים לשחוטין והסברא החיצונה הוא דאין דיחוי אצל מצות מדהתיר בעל מום עובר. ולכך צריך קרא דוזבחת עליו את עולתיך כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ומעתה מדאצטריך קרא להכא ממילא מוכח דסברא החיצונה הוא דאין דיחוי אמנם הרמב"ם סובר דהיא גופא טעמא בעי דמאי ענין שחיטה למזבח דהא לא עליו הוא זובח ולמה נימא דקרא קפיד שיהי' מזבח שלם בשעת שחיטה ולכך מפרש הרמב"ם דטעמא דקרא הוא הואיל ונדחה מזריקה רגע אחת שוב אינו חוזר ונראה וממילא גם הקדשים שנשחטו כבר קודם פגימת המזבח ולא נזרק דמם ג"כ נפסלו מהאי טעמא הואיל ונדחו מזריקת דמם. ובאמת דוקא לענין זריקה אמרינן דשייך תורת דחוי הואיל וגלי קרא. אבל בשאר מצות קיימינן אכללי בסברא החיצונה דאין דיחוי אצל מצות הואיל וחזינן דבעל מום עובר אי עבר מומן דירצו ולא אמרינן כיון שנדחו ידחו ודוקא לר' יוחנן דיליף ממיעוטא דהם דשאר כל הדחוים ידחו. יש לספק אי גם שאר מצות שאינן בקדשים ג"כ בכלל האי מיעוטא הוא דהואיל ודרך שלילה יש לכנוס בהך מיעוטא אף כל שאר מצות שאינן בקדשים אבל לרב דלא מצינו דיחוי במצות אלא בזריקת דם קדשים בפגימת המזבח. בודאי לא ילפינן חולין מקדשים. ואמרינן בשאר מצות אין דיחוי. כיון דבקדשים עצמו חלוקין בדין דחוי. דהא בבעל מום עובר אמרינן אין דיחוי כנ"ל ודוק היטב בסברא זאת:

דף ל"ג ע"ב ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטן מאי כשר כו' הרמב"ם בפ' ח' מהלכות לולב הלכה ה' פסק עבר ולקטן או שלקטן אחד אחד לאכילה כשר והקשה בכסף משנה שם דאמאי לא מחלק הרמב"ם בין הושחר מאתמול ללא הושחר מאתמול דבהושחר בי"ט מסקינן בגמ' דפסול דהוי נראה ונדחה ע"ש ולי נראה לתרץ דהרמב"ם לשיטתו לא צריך לפרש דאיירי בהושחר מאתמול דבלא"ה מוכח דמיירי בהושחר מאתמול ולא בהושחר בי"ט דלכאורה יש להקשות על הגמ' דקא מדייק הא עבר ולקטן מאי כשר אילימא דהושחר מאתמול דחוי מעיקרא בו מנ"ל להגמ' הך דיוקא דלמא באמת אם עבר ולקטן פסול משום דהוי דחוי מעיקרא ומאיזה דיוק קא מדייק דאם עבר ולקטן דכשר ונראה דשפיר הוכיח הגמ' דכשר אם עבר ולקטן ודחוי מעיקרא לא הוי דחוי דאי ס"ד דאם עבר ולקטן פסול א"כ למה אין ממעטין ביו"ט הא אין כאן תיקון כלי דהא עדיין עומד בפסול אף לאחר שלקטן ולא אהני במעשיו אלא ודאי דאם עבר ולקטן כשר ושפיר אסור ללקט בי"ט משום תיקון כלי:

דכל זה אי מיירי באשחור מעיו"ט ולא אתקצי למצותו כלל שהרי לא היו ראוים למצוה אבל לפי מה דרצה לאוקמי דאשחור ביו"ט א"כ בין השמשות היו ראוי' למצוה ואתקצי למצותו בה"ש ומגו דאתקצי לבה"ש אתקצי לכולי יומא די"ט וכיון שאסור משום מוקצה ולמצוה עתה לא חזי כיון דאשחור והרי הוא כאבן ואסור בטלטול ולכך אין ממעטין ומנ"ל להוכיח שאם לקטן כשר עד שרצה לפשוט דנראה ונדחה חוזר ונראה דלמא לעולם דאם אשחור בי"ט פסול משום דחוי דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה ואפ"ה אין ממעטין בי"ט הואיל ולא חזי למידי והוי מוקצה דבה"ש הי' אתקצי למצותו וכיון דאתקצי למצותו אתקצי לכולי יומא:

אמנם יש לומר דענבים לא אתקצי כלל למצותו כיון דלא שייכי כלל למצוה וכמ"ש התוס' לקמן (בדף מ"ו ע"ב) ד"ה אתרוג בשביעי על הא דר' חנינא מטביל ונפק בי' משום מה שהוא יתר משעור המצוה לא אתקצי כלל ע"ש בתוס'. וא"כ הה"ד הכא אף שההדס הי' ראוי בה"ש למצוה מ"מ הענבים שבו לא היו שייכים למצוה והענבים לא אתקצי ושפיר מוכח דנראה ונדחה חוזר ונראה ואם מיעטן כשר דאל"כ למה אין ממעטין הא ליכא תיקון כלי וגם אין בהענבים משום מוקצה:

אך בחידושי הריטב"א בשבע שיטות להרשב"א במס' סוכה (דף ל"ו ע"ב) מקשה על ר"ח קושי' התוס' וז"ל מקשי רבנן כו' היכי אכל ר' חנינא מני' הא הוי מוקצה למצותו ומתרצים דהי' מתנה מתחלה כן בפירוש שיוכל לאכול ממנו ויצא בשאר דאי לא בסתמא כולה מקצה ליה ולא מה דצריך למצוה בלחוד דומי' דעצי סוכה שכולן אסורין ולא מה דצריך להכשר סוכה בלחוד וכ"ש אתרוג שכולו גוף אחד דחל איסורא בכולה מסתמא עד שיתנה כן בפירוש עכ"ל הריטב"א ומעתה לפי סברת הריטב"א וכן הוא מסקנת התוס' הנ"ל דבדבר שהוא גוף אחד שייך בו אתקצי למצותו אף שאינו צריך למצוה א"כ, גם הענבים אתקצי לבה"ש אגב ההדס ואף שאין בהענבים צורך למצוה מ"מ הוא גוף אחד ומחוברים אל ההדס עצמו שהי' מוקצה למצותו לבה"ש. ולפי זה הדרא קושי' לדוכתא מנ"ל להגמ' לומר באשחור בי"ט שכשר אם מיעטן ולהוכיח מני' דנראה ונדחה חוזר ונראה דלמא גם בדיעבד אם מיעטו פסול משום דחוי ואפ"ה אין ממעטין ביו"ט לא משום תיקון כלי אלא משום מוקצה דגם הענבים היו מוקצים למצותו אגב ההדס. והנה הסברא הזאת שכתב הריטב"א דכל מה שמחובר לצורך מצוה ג"כ אתקצי למצוה אף שאינו צורך מצוה ומביא ראי' מעצי סוכה אני אומר דלאו דפסיקתא היא ודבר זה תלוי באשלי רברבי בפלוגתא שמביא הב"י בא"ח בריש סי' תרל"ח שבין הרמב"ם והרא"ש. דהרמב"ם ס"ל דגם הדפנות של סוכה אסורים והרא"ש תמה עליו וכתב דכל מה דדרשינן מחג הסוכות לה היינו הסכך ולא הדפנות וכתב הב"י דלמה לא יהיו הדפנות אסורים לכל הפחות מטעם מוקצה דאתקצי למצותו וכתב הב"י דרבנן לא אסרו משום מוקצה אלא מה שאסור מדאורייתא והיינו בסכך ולא בדפנות וה"ר ר' אלי' מדחה תירוץ זה ומפרש דעת הרמב"ם דכל מה ששייך לסוכה הוי אתקצי למצותו מידי דהוי אסמוך לסכך כיון דבטלינהו לסכך הוי כסכך כיון דבטלינהו לגבי סכך ע"ש בב"י היטב. ומעתה לפי דעת הרא"ש שפיר יש לומר דמה שהוא יותר משיעור מותר לאכול אף בלי תנאי דלא גרע מדפנות הסוכה וכן בענבים המחוברים להדס לית בו משום מוקצה אבל הרמב"ם דאוסר כל ד' דפנות אף יתר מהכשר סוכה צ"ל כיון דבטלינהו לסוכה דינו כסוכה והוי מוקצה וממילא גם באתרוג ביתר משיעור ג"כ הוי מוקצה וכן בענבים המחוברים לההדס אף שאינן צורך למצוה מ"מ הם בעלים לגבי ההדס והם מוקצים כמו ההדס דוק בזה ותמצא שזה תלי' בהך פלוגתא. והנה פלוגתא שבין הרא"ש והרמב"ם יש לומר דפליגי בה גם אמוראים והוא מה דאיתא במס' ביצה (דף ל' ע"ב) אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ופריך הגמ' מ"ש מן הסוכה דלא דקא סתר אהלא מן הסמוך לה נמי הא קא סתר אהלא. ומתרץ ר"י א"ש מאי סמוך סמוך לדפנות ור' מנשי' מתרץ אפי' תימא בשאין סמוך לדפנות וכי תני' האי באסורייתא עכ"ל הגמ' ע"ש וכתב אאמ"ו הגאון ז"ל בספרי צל"ח על מס' ביצה דיש לפרש דברי ר' מנשי' דקאמר כי תניא האי באסורייתא ולכאורה הוא זה שפת יתר ועוד דלשון כי תני' האי משמע דקאי לתרץ ברייתא ובאמת על המשנה פריך הגמ' ועליו מתרץ ר' מנשי'. ולכך מפרש שם דמה שממאן ר' מנשי' מתירוץ ר"י א"ש ולא רצה לאוקמי סמוך לדפנות הואיל והגמ' מביא שם ברייתא דתני ר"ח בר יוסף אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר ושוין בסוכות חג בחג שאסורה ור' מנשי' סובר כדעת הרא"ש דמה שהוא יתר על שיעור דפנות אינו אסור כלל אפילו מדרבנן. וא"כ סיפא דברייתא דושוין בסוכות חג בחג שאסורה ע"כ לא מיירי בסמוך לדפנות דאינו אסור משום מוקצה למצות וע"כ מיירי בסכך וא"כ גם רישא דברייתא מיירי בסמוך לסכך ולכך מתרץ באסורייתא ולא יכול לתרץ כר"י א"ש בסמוך לדפנות א"כ קשי' אברייתא ולכך שפיר קאמר ר' מנשי' כי תני' האי הואיל ועיקר תירוצא הוא מכח הברייתא ע"ש בצל"ח. ומעתה ממילא מוכח דשמואל דמתרץ סמוך לדפנות איך מתרץ הברייתא וע"כ צ"ל דשמואל באמת סובר דגם מה שסמוך לדפנות בסוכות החג ג"כ הוקצה למצותו וכדעת הרמב"ם. ומעתה יצא לנו מזה דשמואל ור' מנשי' מחולקים בזה דשמואל סובר דגם מה שסמוך לדפנות הוקצה למצותו אף שאין בו צורך למצוה כדעת הרמב"ם ור' מנשי' סובר דמה שסמוך לדפנות כיון שאין בו צורך למצוה לא אתקצי למצותו כדעת הרא"ש: