צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 62

והנה לכאורה ביאור אי חייש שמואל במצוה דאורייתא למהב"ע למה לא נימא גם במצות דרבנן כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואף במצוה שהיא מדרבנן לחוש למצוה הב"ע. ואף שיש כמה פסולים בד' מינים שהם רק ביו"ט ראשון ולא ביו"ט "ט שני כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' לולב וכמו שמבואר ברמב"ן ובר"ן בשמעתין ולא אמרינן בי' כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון היינו הואיל והנך פסולין דממעטינן בקרא כתיב בי' מיעוט ביום הראשון. אבל ביו"ט שני כשר אף בדבר שהוא מדאורייתא כגון במקדש שכל ז' הוא דאורייתא ואפ"ה כשרים המומים ההם. ותקינו רבנן בגבולין כמו שהוא במקדש בשאר ימי החג. אבל בדין מצוה הב"ע שהיא כלל בכל מצות דאורייתא למה לא נימא בי' דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון (ועיי' בספר שאגת ארי' דג"כ עמד בזה בסי' צ"ט) ובאיזה סברא פליגי הכא ר' יוחנן ושמואל. ונראה לומר דר"י ושמואל פליגי אי הך מלתא מצוה הב"ע הוא מדין תורה או מדין דרבנן. דר' יוחנן סובר דמצוה הב"ע הוא מדין תורה. וראי' לזה דר' יוחנן סובר כן דהא כיון דר"י מביא ראי' למצוה הב"ע מקרא דוהבאתם את הגזול ואת הפסח למאי צריך להביא עוד להך אידך דרשב"י כי אני ה' אוהב משפט וכו' עם המשל למלך בו"ד כו' ומאי חסר ליה בהך דרשב"י דוהבאתם את הגזול כו' דג"כ שמעינן מיני' דין דמצוה הב"ע עד שצריך להביא עוד ראי' עם המשל (ועיין במוהר"מ לובלין שהקשה בזה) אבל יש לומר דמהך קרא דוהבאתם את הגזול וכו' שהוא פסוק במלאכי עדיין לא מוכח דמצוה הב"ע הוא מדאורייתא דהך קרא הוא מדברי קבלה. ולכך מביא ר"י גם לאידך דרשב"י כי אני ה' אוהב משפט וכו' והמשל למלך בו"ד כו' א"כ ע"י המשל מוכח שהיא סברא חיצונה דאינו יוצא במצוה הב"ע. וכיון שהוא סברא ממילא הוא זה דין תורה דמדאורייתא אמרינן פסול מצוה הב"ע ומעתה בזה פליגי דר' יוחנן סובר דמדאורייתא אמרינן דמצוה הב"ע אינו יוצא בו. ולכך סובר דגם ביו"ט שני אף שהוא מדרבנן אינו יוצא במצוה הב"ע דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא. אבל שמואל סובר דגוף מצוה הב"ע הוא רק מדרבנן. ולכך סובר דדוקא במצות דאורייתא שייך לפסול מצוה הב"ע. אבל במצוה שגוף המצוה הוא רק דרבנן לא אמרינן בי' מצוה הב"ע. דהוי תרי דרבנן ולכך מוקי מתניתין רק ביו"ט ראשון אבל לא ביו"ט שני שהוא רק מדרבנן. דתרי דרבנן לא אמרינן:

והנה לעיל בסוגי' (דף ט ע"א) דמתרץ הגמ' לבית הלל דחג הסוכות תעשה לך אתי למעוטי גזולה השקלי וטרי' קאי רק לשמואל הואיל וקושי' הגמ' לב"ה הוא מהך דשמואל דפוסל מן הסיסין לציצית משום דבעינן טווי לשמה ואף שרש"י לעיל בד"ה אלמא כתב דלא גרסינן ליה דגם מרב פריך דבעי עשי' לשמה. הנה רש"י ז"ל כתב זה לשיטתו דמפרש להך דרב דעשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין משום דבעי עשי' לשמה (ועיי' במס' מנחות דף מ"ב ע"ב בתוס' ד"ה הקוצים) אמנם הרמב"ם מפרש הך דרב דעשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין לא משום דבעי עשי' לשמה. אלא משום ביזוי מצוה. ואינו מפרש כפרש"י כמ"ש הכסף משנה בפ"א מהלכות ציצית הלכה י"א ובב"י או"ח ובשו"ע או"ח סי' י"א ע"ש ועיין בבעל המאור. וא"כ לפירוש הרמב"ם לא מוכח מהך דרב כלל דבעי עשי' לשמה גבי ציצית וע"כ קושיי' הגמ' היא רק מהך דשמואל דאף מן הסיסין. וא"כ להרמב"ם שפיר גרסינן אלמא. ובאמת הקושי' לב"ה הוא רק משמואל. ולפ"ז מה דמסיק הגמ על הך קושי' דלך דסוכה אתי למעוטי גזולה הוא אליבא דשמואל. ושפיר מתרצים התוס' שם דצריך קרא למעט סוכה גזולה. דאי משום מצוה הב"ע הוא רק מדרבנן והיינו שמואל לשיטתו דסובר הכא בפ' לולב הגזול דמתניתין מיירי רק ביו"ט ראשון ולא ביו"ט שני ע"כ סובר דהך דמצוה הב"ע הוא רק מדרבנן. אבל הכא קאי התוס' לר' יוחנן שפיר מקשים התוס' ממצה של טבל ל"ל קרא ת"ל דהוי מלוה הב"ע ואין לתרץ לר"י דמצוה הב"ע הוא רק מדרבנן דהא ר"י ע"כ סבר דהוי מדאורייתא כנ"ל ושפיר קשה ליה ממצה של טבל אמנם מסוכה גזולה לא מצי למפרך הכא לר' יוחנן דיש לומר דר' יוחנן דגבי ציצית לא בעי עשי' לשמה. דהא במס' מנחות שם מוקי ליה בפלוגתא דתנאי דציפן זהב (ועיין בבעל המאור ובמלחמת להרמב"ן ז"ל שהאריכו מאד בפירוש דברי הגמ') דפליגי תנאי אי בעי עשי' לשמה. וא"כ יש לומר דלר"י לא בעי עשי' לשמה ובאמת לא צריך למעט סוכה גזולה מקרא דלך. ואין להקשות אכתי האי לך לר' יוחנן דגבי סוכה למה ליה אליבא דבית הלל. דיש לומר דבאמת לא דריש האי לך: ולא אתי כלל לדרשא. דהא ע"כ צריך לומר דהך דרשא דלך דכתיב גבי סוכה דאמרינן שבא למעט גזולה רק אליבא דשמואל צריך לומר כן דהואיל והוא בעי בציצית טוי' לשמה משום דכתיב לך גבי ציצית. א"כ כיון דדריש לך גם בסוכה צ"ל דאתי לדרשא. אבל מי שסובר בציצית דלא בעי' עשי' לשמה ולא דריש לך. גם גבי סוכה לא דריש לך למעט גזולה. דאם לא כן קשה למה פריך הגמ' ובית הלל לית ליה דר"י אמר רב אמאי לא פריך בפשוט לב"ה האי לך דכתיב גבי סוכה מה עביד ליה. דהא אכתי לא אסיק אדעתי' דאתי למעט גזולה דאי אסיק אדעתי' למימר דאתי למעט גזולה א"כ גם מרב יהודה אמר רב לא פריך. ודוחק לומר דהגמ' ידע דהאי לך גבי סוכה איכא למדרש למעט גזולה ולכך פריך מציצית דמנ"ל דבעי' עשי' לשמה דלמא גם בציצית אתי האי לך למעט גזולה ולא ידע מהך דרשא דועשו להם משלהם. וזה דוחק דאין השקלי' וטרי' בסוגי' מורה כן. ועוד דהא ע"כ למאן דלא בעי בציצית ותפילין עשי' לשמה ע"כ האי לך דכתיב גבי ציצית מיותר הוא דלמעט גזל לא צריך דהא אליבא דאמת ממועט גזל מועשו להם משלהם כמו שמסיק בגמ'. וא"כ לך דכתיב גבי ציצית מאי עביד ליה. וע"כ צ"ל דלא דרש לך. א"כ גם גבי סוכה יש לומר דלא דריש. ורק אליבא דשמואל צריכין לומר דלך גבי סוכה אתי למעט גזולה. אבל לר"י לא קשה למה לי לך גבי סוכה למעט גזולה ת"ל דהוי מצוה הב"ע דיש לתרץ ולומר דבאמת לר' יוחנן לא דריש הך לך למעט סוכה גזולה (וכן לעיל בדף כ"ז ע"ב דקאמר נמי הגמרא ורבנן האי לך מאי עביד ליה למעוטי גזולה ולא קאמר דלא דרשי לך היינו ג"כ לשמואל דדרש לך גבי ציצית. א"כ גם בסוכה לדרשא קא אתי'. אבל למאן דלא בעי בציצית טווי' לשמה ולא דרש לך כלל, גם בסוכה לא דריש ליה) ולכך לא מקשים התוס' הכא כלל לר"י מסוכה רק ממצה של טבל דמפורש שם בברייתא דממעטינן מצה של טבל מקרא דלא תאכל חמץ מי שיש משום בל תאכל חמץ ולא משום בל תאכל טבל. וע"ז שפיר מקשים התוס' הכא לר"י למה לי קרא לזה ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה. ולר"י ליכא לתרץ דמשום מצוה הב"ע לא הוי אלא מדרבנן כמו שמתרצים התוס' לעיל אליבא דשמואל דהא ר"י ע"כ סובר דמצוה הב"ע הוא מה"ת כנ"ל "ל ומתורץ קושי' המהרש"א על התוס' ודו"ק:

אך לפ"ז לא מקשים התוס' לעיל מידי דמקשים למה באשירה טעמא דכתותי מכתת שיעוריה ת"ל דהוי מצוה הב"ע ולפי דברי הנ"ל לא קשה מידי דהא מה דמסיק הגמ' לקמן (דף ל"א ע"ב) באשרה דמשה משום כתותי מכתת שיעוריה זה הוצרך הגמ' לתרץ רק אליבא דרבא דאמר של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ופריך מאשרה דתני' אפילו בדיעבד פסול ומתרץ באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה ולרבא לשיטתו בודאי צריך לתת טעם משום כתותי מכתת שיעוריה דלא סגי בטעמא דמצוה הב"ע דהא רבא מתרץ הכא בסוגי' אליבא דשמואל לעולם ביו"ט ראשון ולא מבעי קאמר וכו' וע"כ סובר רבא כשמואל דמוקי מתניתין ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני כשר גזול ולית ליה מצוה הב"ע במצוה דרבנן. ולפי מ"ש טעם הדבר הואיל ועיקר מצוה הב"ע הוא רק מדרבנן וא"כ לרבא לשיטתו צריך הגמ' לומר משום כתותי מכתת שיעוריה דמשום מצוה הב"ע הוא רק מדרבנן. אבל לר"י שהיא מדאורייתא באמת לא צריך לטעמא דכתותי מכתת שיעורי' אלא משום מצוה הב"ע ולא מקשים התוס' מידי. אמנם יש לומר דשפיר מקשים התוס' דהרי גם לר"י ע"כ צ"ל באשירה דמשה ומשום כתותי מכתת שיעוריה. דהא הגמ' הוכיח זה לקמן וקאמר דיקא נמי דקתני דומי' דעיר הנדחת. וא"כ אף בלי רבא מפשטא דמתניתין מוכח דמיירי באשרה דמשה. ושפיר קשה קושי' התוס' תיפוק ליה משום מצוה הב"ע:

אך אחר העיון יש לומר דהך דיקא נמי הוא רק לרבא ולא לר' יוחנן דהא עיקר דיקא נמי דקאמר הגמ' הוא הפי' דהדיוק הוא מדקתני של אשירה ושל עיר הנדחת בהדדי וקא מפסיק במתניתין למיתני מילי מילי דתני לולב הגזול ויבש פסול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול. ולמה פסקו לשני בבות ולא תני בהדדי לולב הגזול והיבש ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול. דבשלמא הסיפא דנקטם ראשו ונפרצו עליו כו' צריך להפסיק הואיל והנך דסיפא לא שייך בכל הד' מינין דהא באתרוג לא שייך נקטם ראשו ונפרצו עליו שאינו שייך אלא בלולב והדס וערבה. אבל גזול ויבש ואשרה ועיר הנדחת שייך בכל ד' מינים אף באתרוג. לא הוי צריך התנא דמתניתין להפסיק והוה יכול לכוללם בבבא אחת. אלא ע"כ מדפסק ליה להך אשרה ועיר הנדחת בבבא בפני עצמה ע"כ בא התנא להראות דחד טעם אית להו ובתרווייהו הוא הטעם משום כתותי מכתת שיעורי' ומיירי באשרה דמשה. כן הוא הפי' דדיקא נמי דקאמר הגמ'. ומעתה אני אומר דהך דיוקא הוא רק לרבא דהואיל ורבא לשיטתו דסובר דגזול פסול רק ביו"ט ראשון ולא ביו"ט שני שפיר יש לדייק אמאי לא תני כל הד' מינין בחד בבא דכמו דתני גזול ויבש בחד בבא אף שיבש פסול כל שבעה (לרוב הפוסקים וכמו שמבואר בירושלמי דקאמר לא המתים יהללו יה ועיין בר"ן) וגזול אינו פסול אלא ביו"ט ראשון. ואפ'"ה כוללם התנא דמתניתין בחדא א"כ הו"ל לכייל כל הרישא בחד בבא והו"ל "ל למתני לולב הגזול והיבש ואשרה ושל עיר הנדחת פסול. אלא דפסקו ליה לאשרה ועיר הנדחת בפני עצמו להראות דחד טעמא אית להו משום כתותי מכתת שיעוריה. וכ"ז הוא לרבא אבל לר' יוחנן יש לומר דאשרה פסול משום דהוי מצוה הב"ע. ואין לדייק דלמה לא כלל כל הרישא בחד בבא. דיש לומר דלכך פסק ותני לולב הגזול ויבש פסול בפני עצמו להראות דגזול דומי' דיבש דפסול כל שבעה. ולא פסק ליה בשביל אשרה ועיר הנדחת. אלא בשביל גזל ויבש לאשמעינן דגזול דומי' דיבש. וא"כ כיון דלר"י ליכא הך דיוק דאשרה דומי' דעיר הנדחת שפיר יש לומר דטעמא דאשרה הוא משום מצוה הב"ע ולא מוקי ליה כלל באשרה דמשה ומתורץ קושי' התוס'

ומעתה יש לפרש מאי דפריך מתחלה קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני. אין הפירוש כמו שפירש רש"י ותוס' הואיל ותני פסול סתם קא דייק ליה אלא הפי' הוא קא פסיק ותני היינו הואיל והתנא פסיק ותני לשני בבות (ולשון פסיק הוא כמו פסיק רישא דנפסק הדבר לשתים ותני גזול ויבש בפני עצמו ואשרה ועיר הנדחת בפני עצמו ולא תני בחד בבא. ע"כ משום דאתי להראות דגזול דומי' דיבש ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני. ופריך בשלמא יבש כו'. אלא גזול ביו"ט שני אמאי לא והמקשן לא אסיק אדעתי' עדיין מהך דאשרה דאיירי באשרה דמשה והוא דומי' דעיר הנדחת. ומתרץ ר"י דפסול ביו"ט שני משום מצוה הב"ע. אבל ר"י ב"נ אמר שמואל סובר דלא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט "ט שני כשר ומה שפסק לשני בבות לאו להראות דגזול דומי' דיבש אלא להראות דאשרה דומי' דעיר הנדחת כרבא לקמן ומתורץ הקושי' שהתחלנו ודוק היטב:

דף ל ע"ב וקרקע אינה נגזלת. פרש"י כלומר אינה קנוי' כו' וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני. ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה הוא וכו'. הנה לרש"י אף דקנה מצוה הבאה בעבירה הוא. וא"כ לפירוש ראשון דיאוש לא קני א"כ מה בכך שעם שינוי רשות קני אכתי מצוה הבאה בעבירה הוא. אלא ודאי דלאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה וזה כוונת המג"א בסי' תרמ"ט ס"ק ג'. ועיין במהרש"א מ"ש כאן בדברי רש"י ולפי מ"ש אף לדברי המהרש"א נשאר הוכחת המג"א על נכון:

גמרא ולקנינהו בשינוי מעשה עיין מג"א סי' תרמ"ט ס"ק ב' ודבריו צ"ע שהרי פריך כאן ולקנינהו בשינוי מעשה ונראה דהמקשה היה יודע דבחד לחוד עם יאוש דהיינו או שינוי השם עם יאוש או שינוי מעשה עם יאוש אף דיוצא בו מ"מ אינו מברך אלא דבדאיכא עם יאוש עוד תרתי דהיינו שינוי מעשה ושינוי השם אף שא' מהם אינו שינוי גמור כגון שינוי מעשה החוזר לברייתו מ"מ מצטרף עם שינוי השם לברך עליו. ומתחלה כשהקשה ונקנינהו בשינוי מעשה הי' כוונתו בצרוף שינוי השם. וידע המקשה שאין זה שינוי מעשה גמור כיון שחוזר לברייתו אלא דעיקר קושיא שלו דעכ"פ מהני לשינוי השם שהי' סבור שהוא שינוי השם ממש ולא ידע דמעיקרא נמי לאסא קרו הושענא. והתרצן הי' סבור שהמקשה יודע שאין זה שינוי שם גמור אלא שמקשה שהרי יש כאן שינוי מעשה הקונה ויצטרף שינוי השם אף שאינו שינוי השם גמור דגם מעיקרא קרו קצת אינשי לאסא הושענא. וע"י זה יברך עליו. ותירץ לו שאין זה שינוי מעשה הקונה קנין גמור משום דהוא חוזר לברייתו וחזר ואמר שגם הוא ידע שאין זה שינוי גמור אבל קושייתו היה דלקנינהו בשינוי השם. שזה הי' אצלו שינוי גמור. ושינוי מעשה שזכר בקושייתו היינו לצרף לברך. ועל זה משני ליה שגם שינוי השם אין כאן שינוי גמור. דמעיקרא ג"כ הושענא קרו ליה:

דף ל"א ע"ב גמרא מ"ד הואיל ואמר ר' יהודה וכו' הנה התוס' הקשו דלרבנן כ"ש דאיכא למימר האי לחודא. וסוף דברי התוס' דאפילו לר"י קאמר. ואין משמעות הלשון בגמרא כן ונראה משום דאיכא להקשות בברייתא לא מצא אתרוג לא יביא לא פרוש ולא רמון מדוע נקט דוקא אתרוג והוה ליה למימר לא מצא א' מד' מינין לא יביא מין אחר תחתיו. וצריך לומר דמה דקאמר דאתי למיסרך היינו שיסבור שגם זה מן המצוה אבל לא יסבור שדי בזה לחוד שהרי רואה שאינו מברך אלא שיסבור שגם זה מן המצוה. ולכשיהי' לו אתרוג יביא גם פריש ועובר על בל תוסיף וא"כ לא מבעי שאר המינין שכולם באגוד פשיטא שעובר על בל תוסיף. אלא אפילו אתרוג שאינו מן האגודה והוי אמינא האי לחודי' וליכא סרך בל תוסיף. קמ"ל דאפ"ה איכא סרך בל תוסיף. וא"כ כבר מוכח דאפילו בהאי לחודי' איכא בל תוסיף. וא"כ ממילא בשאר המינים לרבנן. וא"כ ל"ל לרישא. אלא ודאי דרישא קמ"ל אפילו דכולם באגוד והאי חוץ לאגוד אפ"ה איכא בל תוסיף. אלא דאיכא למימר מסיפא אין ראי' דבאמת מה שחוץ לאיגוד ליכא בל תוסיף וסיפא החשש משום הרואה שיסבור שיברך עליו שלא ידע הרואה שזה אינו מברך עליו ואתי למסרך ולברך עליו וג"כ אמרינן לא מבעי שאר המינין שיש חשש בל תוסיף אלא אפילו אתרוג שחוץ לאיגוד ליכא בל תוסיף. אפ"ה חיישינן דאתי למסרך ולברך אלא דא"כ קשה ניתני שלא יביא אתרוג פסול. בשלמא אם החשש משום בל תוסיף ואתרוג פסול עם כשר מין א' הוא ובמה שמוסיף על מינו אפילו מהפסול ליכא בל תוסיף. וכמו שהתירו להוסיף אפילו הדס שוטה אם הוא מינו אלא דאם נימא דכל הפסולין מברך בשעת הדחק אין זה חשש:

ואולי זהו כוונת התוס' שהוכיחו לברך על אתרוג פסול מדנקט פריש. וקשה הלא פריש אפילו בלי ברכה אסור מדנקט חשש סירכא. ואי בברכה תיפוק ליה משום ברכה לבטלה. וא"כ די שנידוק דאתרוג פסול מותר בלי ברכה. אלא התוס' סברי דהיכא דחיישינן כאן משום סירכא גם באתרוג פסול ניחוש לחשש ברכה לבטלה אלא ודאי דבאמת מותר לברך ואפשר שתחלת דברי התוס' עד גמר דבריהם שכתבו שיש לדחות חלוקים בסברת התוס' דכאן ובסנהדרין דכאן סברי התוס' דגם לרבנן איכא בל תוסיף דאורייתא ולא אמרן דהאי לחודי' קאי אלא לענין שיצא ידי מצוה ובסנהדרין סברי התוס' דגם בל תוסיף ליכא אלא מדרבנן. ותחלת דברי התוס' אזלי לסברתם בסנהדרין וא"כ ליכא למימר שהחשש משום בל תוסיף דהרי אין כאן איסור דאורייתא והוה גזירה לגזירה וא"כ החשש משום ברכה ומדוע לא חיישינן גם באתרוג פסול, אלא ודאי באמת רשאי לברך, ויש לדחות שסובר כשיטת התוס' כאן ובל תוסיף דאורייתא וא"כ איכא למימר החשש משום בל תוסיף ואתרוג פסול שהוא. מינו ליכא בל תוסיף ושלא כדעת הרמב"ם. אבל אם נימא כדעת הרמב"ם וגם במינו עובר על בל תוסיף. א"כ ליכא למימר משום חשש בל תוסיף. א"כ גם באתרוג פסול ניחוש, אלא ודאי משום חשש ברכה ומוכח דאתרוג פסול מברך:

ובזה נוכל לקשר דברי התוס' שסיימו אבל יש לדקדק דשרי כמו לולב פסול לרבנן והדבר. תמוה למה לא הביאו תיכף ראי' חזקה זו אמנם הרא"ש שדא נרגא שבאמת לא היו מברכין על לולב זה, אמנם אם ר"י לא שמע הברכה מאי ראי' הביא. ונ"ל דר"י לשיטתו ורבנן לשטתייהו דלר"י צריך איגוד וא"כ איכא בל תוסיף וגם במינו איכא בל תוסיף. ויש לחוש לסירכא שיראה שאין מברכין ויסבור הרואה משום דבעינן שני לולבין ויבא לבל תוסיף. אלא ודאי שבאמת היו מברכין ורבנן לטעמייהו שאין שעת הדחק ראי'. ובאמת לא היו מברכין וחשש בל תוסיף ליכא. וא"כ נסתר הוכחות התוס' אלא שמזה מוכח שגם במינו איכא בל תוסיף וא"כ ליכא למימר חשש רימון ופריש משום בל תוסיף. דא"כ אפי' אתרוג פסול נמי אלא ודאי משום ברכה וממ"נ איכא ראי':

ובזה מקושר גירסת ר"ח בסנהדרין לדבריהם שם דלרבנן ליכא איסור דאורייתא וא"כ ליכא למימר דהטעם דלא יביא פריש הוא משום דאתי למיסרך ויביא פריש עם אתרוג ויעבור על בל תוסיף, דכיון דליכא חשש דאורייתא לא גזרינן וצריך לומר הטעם משום ברכה ואעפ"כ ניחא דנקט אתרוג ולא נקט סתם שאם יחסר א' מד' מינים. דס"ל בשאר המינין עכ"פ לר"י הם בבל תוסיף וגזרינן אתי למיסרך אלא אפילו אתרוג דליכא בל תוסיף לשום מאן דאמר דאורייתא לשיטת התוס' בסנהדרין אפ"ה גזרינן משום ברכה. וא"כ כיון שהטעם משום ברכה אין לנו ראי' לאסור כלל לרבנן אפי' תוך האגוד אפילו מדרבנן כיון דא"צ אגד ולחודי' קאי. וא"כ די דדייקינן מרישא לאסור לרבנן בין תוך האגוד בין חוץ לאגוד. דלדידהו אין האיגוד עושה שום תועלת אבל לאסור לר"י אפילו חוץ לאגוד לא שמענו. ולכן באמת לא גריס ר"ח הואיל ואמר ר"י: