צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 61

ובזה נרוח לן ליישב מה שהקשתי על אביי למה לא אמר אי לאו הלכתא הוי מרבינן נשים בחיוב סוכה מכח ג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות. די"ל דקושי' הנ"ל לחצה לאביי לומר דע"כ בלא האי דרשה דט"ו ט"ו מחג המצות איכא עוד סברא לחייב נשים בסוכה. דאי ליכא טעמא אחרינא כי אם האי דרשא דט"ו ט"ו קשה קושיית הספרא דלא לכתוב חג הסוכות שבעת ימים ברישא דקרא כנ"ל ולכך קאמר אביי דאי לאו ההלכתא למפטר נשים מסוכה. איכא עוד טעמא לחייב נשים מקרא דתשבו כעין תדורו ושפיר מתרץ הספרא דאי לא הוי נאמר חג הסוכות ה"א דז' ימים של סוכות הם ז' ימים אחרוני' בחדש ומתחילין בכ"ג לחדש וסד"א דנשים חייבות בסוכה מקרא דתשבו כעין תדורו לכך צריך הלכה למפטר נשים ודו"ק:

אך עדיין תסוב הקושי' לרבא דס"ל טעמא אחרינא לחייב נשים אלא מטעם דט"ו ט"ו מחג המצות. אם כן קשה קושיית הספרא הנ"ל למה נאמר חג הסוכות הא בלא"ה ע"כ צ"ל דימי הסוכות הם הראשונים ומתחילין בט"ו בחדש דאל"כ קשה הלכתא למה לי למפטר נשים מסוכה תיפוק ליה דהוי מ"ע שהזמן גרמא כנ"ל:

אמנם ראיתי במדרש ילקוט פ' אמור רמז תרמ"ח שגורס קושיי' הספרא דלא כפירוש קרבן אהרן וכך הוא גירסת הילקוט דבר אל בני ישראל בחמשה עשר לחדש השביעי חג הסוכות שבעת ימים לה' שבעת ימים למה נאמר לפי שהוא אומר בסוכות תשבו שבעת ימים אין אנו יודעים אם ז' ראשונים אם ז' אחרונים ת"ל בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות ז' ימים לה' הרי שבעה ראשונים ולא שבעה אחרונים עכ"ל המדרש ילקוט. פי' הזית רענן שהקושיא היא על אומרו שבעת ימים. וסתם הו"ל למימר חג הסוכות לה' שהרי הוא אומר אחריו שבעת ימים תקריבו ע"ש בזית רענן ולפי זה יש חילוק בין פירוש הקרבן אהרן ובין פי' הילקוט דלפי פי' הק"א קושי' הספרא היא רק על סוכות שלא היה להכתוב לומר אלא ח ז' ימים לה' ולגירסת הילקוט קושיית הספרא הוא רק על שבעת ימים. דלא הול"ל אלא חג הסוכות לה' ולכאורה קשה דלפי גירסת הילקוט הקושיא הוא רק דלא אמר ז' ימים אבל על חג הסוכות לא קשי' להספרא אם כן מאי מתרץ הספרא דסד"א ז' ימים אחרונים. הא ידעי' שהוא שבעה ראשונים דהא נאמר חג הסוכות בט"ו לחדש השביעי ואי בימים אחרונים של החודש סוכה בט"ו בחדש מאי עבידתא והקושי' במק"ע דלא הי"ל לכתוב כ"א בט"ו לחדש השביעי חג הסוכות לה' ושבעת ימים למה לי דהא עיקר קושיי' הוא על שבעת ימים ולא על חג הסוכות: ונלע"ד לומר

דלפי גירסת הילקוט תירוץ הספרא הוא דאי לא הוי נאמר ז' ימים ה"א שבט"ו לחדש הוא חג הסוכות יום א'. ומה שנאמר בסוף הפרשה בסוכות תשבו שבעת ימים היינו ז' ימים אחרונים שבחדש. ובאמת הוי אמינא ששני פעמים איכא חיוב ישיבת סוכה. א' בט"ו לחדש יום א'. ועוד יש חיוב ישיבת סוכה ז' ימים בסוף החדש. ולכך נאמר בתחלה הפרשה חג הסוכות ז' ימים לה' ללמוד שאותן ז' ימים של ישיבת סוכה הם אותן שבעה ימים של החג שהם שבעה הראשונים. כן צריכין אנו לפרש לפי גירסת הילקוט. ולפ"ז יש לתרץ שיטת רבא דשפיר קאמר דאצטריך הלכה לפטור נשים מסוכה דסד"א דיליף ט"ו ט"ו מחג המצות לחיוב. דלפי גירסת הילקוט אפילו אם לא הוי נאמר שבעת ימים והוי נאמר רק חג הסוכות לה' והוי שבעה ימים אחרונים חיוב סוכה אכתי עכ"פ יום ט"ו לחדש יש בו חיוב סוכה באותו יום. א"כ הוי ילפינן לכה"פ מגז"ש ט"ו ט"ו סוכה ממצה לחייב נשים עכ"פ בט"ו לחדש לישב בסוכה ולכך אצטריך ההלכה לפטור נשים גם בט"ו לחדש מסוכה,. והנה כ"ז לפי גיר' הילקוט אבל לפי פי' הקרבן אהרן נשאר קושיית התו"כ דלמה נאמר חג הסוכות הו"ל לומר רק חג לה' שבעת ימים כנ"ל וכמש"ל:

אמנם אחר העיון יש לישב דגם לפי גירסת הק"א ניחא לרבא. והוא דגם לרבא יש עוד סברא לחייב נשים בסוכה מקרא דהאזרח ואי לאו ההלכתא לפטור נשים מסוכה סד"א דחייבין דהאזרח מרבה נשים כמו ביוהכ"פ וכמו שכתב המהרש"א ותירוץ המהרש"א לא ס"ל לרבא. דהנה התוס' במס' קדושין ד' לד ע"ב) בד"ה סד"א מקשים דל"ל במצה ההיקש דכל שישנו בבל תאכל חמץ לחייב נשים באכילת מצה ת"ל מדאיצטריך האזרח למפטר נשים מסוכה מכלל דחייבים באכילת מצה דאל"כ קרא למה לי למפטר נשים מסוכה הא בלא"ה הן פטורין משום דהוי מ"ע שהז"ג. אלא ע"כ דסד"א דנשים חייבות בסוכה הואיל וחייבין במצה. ומתרצים התוס' דה"א דהאזרח בא לחייב נשים ע"ש בתוס'. וכל המפרשים עמדו בביאור דברי התוס' האלה. דהא לפי המסקנא בשמעתין במס' סוכה האזרח בא לחייב גרים והלכתא לפטור נשים מסוכה וא"כ קושיית התוספות במק"ע ההיקש כל שישנו לחייב נשים במצה ל"ל הא בלא"ה ידעינן דנשים חייבות במצה דאל"כ ל"ל הלכתא למפטר נשים מסוכה ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג. אלא ודאי אי לאו ההלכתא הו"א דחייבים מכח גז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות וא"כ ע"כ נשים חייבות במצה מדאצטריך הלכתא לפטור נשים מסוכה. ובזה לא שייך לומר תירוץ התוס' דה"א דהלכתא הוא לחיוב דאיך שייך טעות בהלכתא. דהרי נאמר בפירוש לפטור נשים מסוכה. וצריכין אנו לפרש דכוונת התוס' הוא בתירוצם דאף אם נשים פטורות מאכילת מצה אפ"ה אצטריך הלכתא למפטר נשים מסוכה אף שהוא מ"ע שהז"ג מ"מ סד"א דקרא דהאזרח לאו לרבויי גרים אתי אלא לרבויי נשים שחייבין בסוכה. לכך אתי ההלכתא למפטר נשים מסוכה כי היכי דנימא דהאזרח בא לרבות גרים וכן הוא בפ"י שם מזה מוכח דהתוס' לא ס"ל תירוץ המהרש"א וס"ל דאי לאו הלכתא הוי מרבינן נשים לחיובא בסוכה מקרא דהאזרח וא"כ דברי הספרא בתורת כהנים אתיין לפי האמת דמקרא דהאזרח הוי מחייבין נשים בסוכה אי לאו ההלכתא. א"כ שפיר מתרץ הספרא דצריך לכתוב חג הסוכות דלא נימא שבעת ימים אחרונים בחדש ואפ"ה צריך ההלכתא לפטור נשים מסוכה דסד"א לחייבן מכח קרא דהאזרח. דהא לרבא ע"כ צריכין לומר דאפילו בלאו טעמא דאפילו גילוי טעמא דט"ו ט"ו מחג המצות ג"כ איכא עוד מקום לטעות לחייב נשים בסוכה מכח קרא דהאזרח דסד"א דהאזרח בא לרבויי נשים כדמוכח מתוס' דקדושין הנ"ל:

אבל לפ"ז אם דחינן לתירוץ המהרש"א נשאר קושיי' המהרש"א למה נקט רבא דסד"א לחייב נשים בסוכה מכח גז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות, ושביק להאי טעמא דסד"א לחייב משום דהוי מרבינן נשים מקרא דהאזרח. דהא רבא ע"כ ס"ל דבלאו גז"ש דט"ו ט"ו יש מקום לחייב נשים מכח קרא דהאזרח, וצריכין אנו לומר דרבא נקט הסד"א לחייב נשים מכח ט"ו ט"ו הוא בדרך את"ל שמשמעות האזרח הוא רק למעוטא אפ"ה איכא מקום לטעות לחייב נשים מגז"ש דט"ו ט"ו. אבל לפי האמת דחזינן גבי יוהכ"פ האזרח בא לרבות. שפיר הוי סד"א לחייב נשים בסוכה ג"כ מכח האזרח. ודברי התורת כהנים הם לפי האמת כנ"ל:

אך לפ"ז קשה דאיך קאמר רבא דסד"א ט"ו ט"ו מחג המצות אף אי ליכא משמעות האזרח לרבויי. א"כ לאיזה צורך נכתב כלל האזרח גבי סוכה ומה בא למעוטי וזה הוא קושיי' הריטב"א. וע"ז מביא לתרץ בשם הרמב"ן דלפי האי את"ל דקאמר רבא הוי דרשינן האזרח למעט מי שאינו כאזרח רענן. וכל זה הוא לפי הדרך את"ל דקאמר רבא. אבל לפי האמת דחזינן דהאזרח בא לרבות וחזינן שמשמעות האזרח הוא לרבות גבי יוהכ"פ שפיר מתרץ הש"ס דגם בסוכה דרשינן משמעות האזרח לרבות והיינו לרבות גרים. והוא כיון דליכא למימר בסוכה לרבות נשים מכח ההלכתא. עכ"פ בא הרבויי' לגרים ועדיפא לן לפי המסקנא להשוות קרא דאזרח הנאמר גבי סוכה להנאמר גבי יוהכ"פ. ושניהם באים לרבות ביוהכ"י בא לרבות נשים. ובסוכה בא לרבות גרים ודו"ק:

שם רבא אמר איצטריך סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות וכו' והנה קשיא לדעת רש"י דהא דאמרינן אין דנין ק"ו מהלכה ולאו דוקא ק"ו אלא כולהו י"ג מדות לא ניתנו לדון מהלכה וכמבואר בדברי רש"י במס' שבת (דף קל"ב ע"א) ד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' דמסיים רש"י דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מדות. וא"כ קשה למה לי דכתב רחמנא כל גבי חמץ לרבות נשים ואתחייבו במצה מהיקש דכל שישנו וכו' ואיצטריך הלכתא בסוכה למפטרינהו לא נכתב רבוי גבי חמץ וממילא חייבי' בחמץ שהרי חמץ הוא מעונשין ונפקא מדרב יהודה אמר רב שהשוה אשה לאיש לכל עונשין. ובמצה הוה ליה למיהב הלכתא שחייבין ואז ממילא בסוכה פטורים מצד מ"ע שהז"ג ואי דלא נילף ג"ש חמשה עשר ממצה הרי במצה גופה נשים הלכתא נינהו ואין דנין גז"ש מהלכה. ואין לומר דאכתי הוה איצטריך הלכתא בסוכה דלא נימא דה"א אתי לרבות נשים וכמו"ש התוס' כיוצא בזה במס' קידושין (דף ל"ד ע"ב) בד"ה סד"א וכו' וכמוש"ל. זה אינו דעל כרחך האזרח לגרים אתי ולא לרבויי נשים דאי לרבויי נשים א"כ הלכתא במצה ל"ל לחייב נשים הא ממילא נלפינהו ט"ו ט"ו מחג הסוכות מג"ש אלא ודאי מדאיצטריך הלכתא במצה מכלל דהאזרח לאו לנשים אתי:

ונלע"ד דהנה כבר הבאתי לעיל גי' הילקוט שבעת ימים למה נאמר דהקושיא היא על אומרו שבעת ימים והא דכתיב בחמשה עשר וכו' פי' שבט"ו חג הסוכות יום אחד ולכך כתיב כאן שבעת ימים שחג הסוכות הזה שהתחלתו בט"ו נמשך שבעת ימים. אלא דאכתי קשה ודלמא אכתי שבעת ימים שבסוף הפרשה היינו ז' אחרונים וצוה הכתוב לישב בסוכות ז' ימים ראשונים וז' ימים אחרונים אלא דקשה דהנך תרי זימני שבעת ימים רדיפי נינהו זה אחר זה בלי הפסק שהרי וחגותם שבעת ימים היינו ז' ימי חג הסוכות כדדרשינן במס' חגיגה (דף ט' ע"א) דתחוגו אותו לרבות שמיני אבל פשטי' דוחגותם שבעת ימים היינו שבעת ימי החג וא"כ אם בסוכות תשבו שאחריו היינו אחר אותן שבעת ימים א"כ סמיכי נינהו ז' ראשונים ואחרונים ולמה פלגינהו והוה ליה למכתב בסוכות תשבו י"ד יום או בריש הפרשה סוכות י"ד ימים. אלא ודאי דגם בסוכות תשבו שבסוף הפרשה הוינו אותן שבעה ראשונים עצמם:

אלא דאכתי איכא למימר לעולם י"ד נינהו והא דפלגינהו בתרתי שבעה ושבעה מסוכות היינו לפי שחילוקים בדינייהו שבאחרונים נאמר אזרח לחייב נשים ובראשונים לא נאמר אזרח וממילא נשים פטירי ואם כן הם חלוקים בדינם ולכך לא כללינהו יחד אלא דזה אינו שהרי הלכתא מסיני למפטרינהו. והא ליכא למימר דהלכתא היינו לראשונים והאזרח לחייבינהו באחרונים דעל כרחך ההלכתא היתה מפורש שפטירי לגמרי בכל אופן חג הסוכות דהא קשה לאביי דאמר איצטריך הלכתא דלא נימא תשבו כעין תדורו א"כ הי' סלקא דעתך למחייבינהו בכל שבעה ואתי הלכתא למפטרינהו. ואכתי ילילה הראשון נחייבינהו מג"ש דהא גם לאביי איתייהיב הך גז"ש דאל"כ מנ"ל דלילה הראשון חובה. בשלמא לרבא לא קשיא שהרי לא איצטריך ההלכתא אלא לאפוקי מגז"ש אבל לאביי קשה. ולא עוד אלא אפילו לרבא קשיא לפי מה שכתבו התוס' בקידושין (דף לד ע"ב) ד"ה סד"א דאפילו אי לא הוה מחייבי נשים במצה אכתי איצטריך הלכתא למפטרינהו דלא נימא האזרח לחייבינהו ועל דרך שפירשתי אני דברי התוס' במס' קידושין (דף ל"ד) עיין שם בדברי וא"כ הלכתא למפטרינהו בכל ימי החג וגז"ש לחייבינהו בליל ראשון. אלא ודאי שמפורש ניתנה ההלכה למשה מסיני דפטירי מסוכה בכל עת סוכה:

וכל זה השתא דאתייהיב הלכתא אבל אם הי' נותן הלכה בחג המצות לחייב נשים ולא היה נותן בחג הסוכות שום הלכתא הוה אמינא דחג הסוכות הוא שבעה ושבעה כפולים ראשונים ואחרונים ולא כללינהו משום דבראשונים נשים פטירי ככל מ"ע שהז"ג ובאחרונים רבינהו מהאזרח ואעפ"כ איצטריך הלכתא בחג המצות לחייבינהו משום דאין שום ענין גז"ש מצות מסוכות רק מחמשה עשר אבל ז' אחרונים אינם בחמשה עשר כלל וליכא גז"ש. ולכך איצטריך הלכתא בסוכות למפטרינהו ודו"ק:

עוד נלע"ד לתרץ בדרך אחר על פי מה דאמר שם בקידושין דלא ילפינן להיפך כל התורה לחייב נשים במ"ע שהז"ג ממצה והקהל משום דהוה ב' כתובים ומסיק דהיינו נכתוב מצה ולא נכתוב הקהל ואנא אמינא ומה טפלי חייבי' נשים לא כ"ש. ועיין שם בתוס' ד"ה ואנא אמינא דהך ק"ו מטפלי היינו ממצה דנשי חייבי וטפלי פטירי ע"ש ואי לא הוה במצה חיוב לנשים רק מהלכה א"כ איצטריך בהקהל לחייב נשים שהרי אין דנין ק"ו מהלכה ואז הוה מחייבינן נשי בכל מ"ע שהז"ג אבל למאן דיליף התם בקידושין כל התורה מתפילין כפפונאי נסתר תירוץ זה וצריך התירוץ הראשון ודו"ק:

דף כט ע"א בשביל ד' דברים פרש"י ירח וכוכבים על כותבי פלסתר ועל מעידי עדי שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות. הנה ביום הגדול שהוא ר"ה חיל ורעדה יאחזון ובפרט הירא מעבירות שבידו ובודאי כל אחד חוזר בתשובה אבל איך אפשר לשוב בזמן קצר על גודל הפשעים שלא יספיקו כל ימות עולם לתשובה שמגיע לפי תשובת המשקל ורחמנא לבא בעי לקיים מיום אשר נתת אל לבך והנה אם אחר יוה"כ זה חוזר וניער למעשים הראשונים והרי עיקר התשובה עזיבת החטא נמצא למפרע לא עשה תשובה כלל שתשובה בפועל לא עשה ולא סיגף במשקל והי' רק מקצת תשובה יעזוב רשע דרכו אבל כשמתגלה בהתשובה שגם זה לא עזב אין כאן תשובה כלל אך אם אולי יוסיף עצמו על הראשונות במשקל אבל בסוף השנה יבואו חשבון הימים ונמצא בלי תשובה מעשית ולא תשובה רצונית דהיינו לעזוב דרכו ואז למפרע בריש שנה העבר לא שב בתשובה כלל ונתוספו עונות הראשונים וזה אפשר הפך רשעים שהקב"ה מהפך במעשיהם שאחר ששב לקיאו מעורר גם הראשונות ונמצא אחרונים עולים בכף מאזנים קודם לראשונים. וזה כוונת הפסוק הוי אריאל אריאל קרית חרה דוד ספו שנה על שנה חגים ינקפו, פרש"י ספו שנה על שנה תמיד עונותיכם. ולדידי ניחא שבסוף השנה בלי תשובה נתוספו גם של שנה שעברה שכבר ניתנו למחול על התשובה:

והנה כל מעשיך בספר נכתבים ובר"ה כל עיקר שזה שב בתשובה הקב"ה כותבו בספר בעלי תשובה ואולי הוא עצמו כותב כי ביד כל אדם יחתום וכאשר זה חוזר ראשונות וגם תשובת המשקל לא עשה נמצא זייף ספרו שנכתב בזיוף שנתגלה שלא עשה תשובה ואין לך כותב פלסתר יותר מזה. והנביא כארי שאג הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד שכלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה והלואי שהי' תוחלתנו אפילו לתשובה מוראה בר"ה מאימת יום הדין אשר ספרי מתי' פתוחי' אבל אם ספו שנה על שנה וגם תשובה זו פלסתר היתה א"כ אין תוחלת ומה יהי' בסופך אריאל חגים ינקפו רש"י פירש שהחגים יכרתו ויכלה שר"ה נקרא חג תקעו וכו' ליום חגנו אבל יום הכיפורים נקרא שבת ולא או והנה הקב"ה מחכה לו לתשובה פן יהרהר בתשובה אבל כיון שספו שנה וניכר שתשובתו לאו כלום שוב אין ממתין לו עד יום הכיפורים כי אם חגים בחגים עצמם בכל ר"ה ינקפו לשון כריתה שיכרתו ימיו ח"ו:

מעידי עדי שקר הנה אנחנו בכל יום אפילו היותר רשע עכ"פ קורא ק"ש שמע ישראל וגו' ואם רשעו נגד פניו עד שהוסר צלם אלהים הנשאר בפניו איך יתייחד עליו השם להיות נקרא אלהינו ולכן הקורא ק"ש בלא תפילין מעיד עדות שקר כי ע"י התפילין נאמר כי שם ד' נקרא עליך:

מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל: הנה ארבע גליות גלינו וזה האחרון הכביד כי לכלהו היה קץ קבוע אבל הגלות הרביעי כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ופורקנא הוא בידינו בכל היום אם בקולו תשמעו ולכן כל דור שלא נבנה בה"מ בימיו כאלו נחרב בימיו דחשוב כאלו אנחנו בעונותינו החרבנוהו וארבע גליות המה רמוזים בארבע חיות שראה דניאל וארו חיוה רביעיא דחילה ואמתנו ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה רברבן אכלה ומדקה וכן בחלומו של נבוכדנצר ראה מלכות רביעית שעתה נתפשטה בכל ארץ ישראל שפחה כי תירש גבירתה אנחנו מאריכין קיצה ואנחנו בעו"ה גורמי לגדל בהמה דקה בארץ ישראל

פרק שלישי

דף כ"י ע"ב

גמרא קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני כו' תוס' ד"ה קא פסיק משמע דדייקי מתני' סתם כו' תימא הא אמרינן לקמן דר' חסדא מטביל בי' כו' כתב המהרש"א אע"ג דשמואל מכשיר בשמעתין ביו"ט ע"כ לא חש להא דפסק ותני לא ניחא להו למימר דגם ר"ח לא חש ליה כיון דסתמא דתלמודא קא דייק ליה ור"י ור"א נמי הוצרכו משום הכי למימר משום טעם דמצוה הב"ע עכ"ל המהרש"א ע"ש. והנה באמת צריך ביאור דאיך קא דייק סתם גמרא להקשות קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני דמשמע שהדבר פשוט למימר ולדייק כך. והרי באמת ר' יצחק ב"נ אמר שמואל לא קא דייק כן ומוקי מתניתין רק ביו"ט ראשון ולא חשו להך קא פסיק ותני. ונראה ליישב דבודאי הך דיוקי דקא פסיק ותני הוא דייק אלים לאוקמי מתניתין ל"ש בי"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני אמנם לשמואל ליכא הך דיוקא ודבר זה תלי' בפלוגתא אי שייך הך דיוקא אי לא. ומתחלה נקדים ליישב קושי' המהרש"א שהקשה לקמן בתוס' ד"ה משום דהוי מצוה הב"ע וכו' שהתוספות מקשים בסוה"ד ומיהו תימא בפ' כל שעה דתני' אין יוצא במצה של טבל וכו' כתב המהרש"א וצ"ע דהא לעיל בפ' הישן (דף ט' ע"א בתוס' ד"ה האי למעוטי וכו') מקשים התוס' לרבנן דשאולה כשר וגזולה פסול מדכתיב לך בסוכה ולמה לי קרא לסוכה גזולה תיפוק ליה משום מצוה הב"ע ומתרצים שם דמשום מצוה הב"ע הוא רק פסול מדרבנן. וא"כ ממנ"פ אי ניחא להתוס' בתירוצם דמצוה הב'"ע הוא רק מדרבנן א"כ גם ממצה של טבל לא קשה. ואי לא ניחא להו בהך תירוצם א' כ אדמקשה ממצה של טבל יותר היה להם להקשות מסוכה גזולה דלמה לי קרא דלך ת"ל דהוי מצוה הב"ע ע"ש במהרש"א ונראה לי לומר דלעיל בסוגי' שפיר שייך לתרץ דמצוה הב"ע הוי רק מדרבנן. אבל הכא אליבא דר' יוחנן לא שייך הך תירוץ ושפיר קשה להו ממצה של טבל. אמנם אפ"ה מכונה גזולה לא קשה להו בסוגי' דהכא דהנה התוס' בד"ה מתוך כתבו לשמואל דדוקא במצוה שהיא מדרבנן לא חייש אמלוה הב"ע ויו"ט שני הוא מדרבנן אבל במצוה שהיא מדאורייתא גם שמואל חייש למצוה הב"ע: