צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 57

פרק שני

דף כג ע"א העושה הורתו ע"ג בהמה הה"ד באילן כמ"ש התוס' ונקט בהמה משום סיפא עשאוה לבהמה דופן וכו' דפלוגתא זו לא שייך באילן:

שם סוכה הראויה לשבעה יש הפרש בין לשון זה לדברי ר"א (בדף כז ע"ב) דדריש עשה סוכה הראויה לשבעה דר"א בעי שעשיה תהיה לשבעה ור"י לא בעי רק דהסוכה תהיה ראויה לשבעה ואפי' עשאה בחוה"מ. דבאמת קשה לומר דכל סוגיא זו בין ר' יהודה ובין ר' מאיר ס"ל כר' אליעזר ואם אליבא דר"י לא היה ברירה דע"כ סובר כר"א אדפוסל אבל לר' מאיר מי הכריח הגמ' לאוקמי כר"א ואולי מדחייש שמא תמות או שמא תברח בהך דעשאו לבהמה דופן ומה בכך הלא יראה כשתמות או תברח אלא ודאי דבעי ראויה לשבעה ולמסקנא דטעמא דר"מ משום מחיצה ברוח או שאינה עשויה בידי באמת ר' מאיר לא סבר כר' אליעזר ובזה הרווחנו במה דאמר וכיון דמייתא כווצא ולאו אדעתא ומי הכריח אותו לחדש דלאו אדעתא ומה חבר לו בתחילת האוקימתא דחייש שמא תברח או תמות. ולפי מ"ש ניחא דעכשיו שיש בידינו לומר לאו אדעתא א"כ הרווחנו דלא מוקמי' כר"א ועוד נלע"ד דהרווחנו דפליגי גם באינה קשורה ולשמא תברח לא חייש שהרי יראה שתברח משא"כ מיתה כווצא ולאו אדעתיה:

שם גמ' עשאה בהמה דופן לסוכה בו. הרמב"ם בפ' ד' מהלכות סוכה כתב בכל עושין מחיצה אפילו מבעלי חיים ואינו מביא כלל שצריך להיות קשור ולפי הסוגין משמע דלאביי צריך להיות לר' מאיר פיל קשור דחיישינן לשמא ימות וגם לשמא יברח ולר' זירא צריך להיות לכל הפחות קשור דאף דלא חיישינן למיתה מכל מקום חיישינן לשמא תברח. וצריכין לומר דהרמב"ם פוסק כר"י דמכשיר בהמה לסוכה ולא חייש לא לשמא ימות ולא לשמא תברח וע"ז הקשה הלחם משנה בפרק א' מהלכות נזירות הלכה ד' דהרמב"ם סותר עצמו דהכא גבי סוכה לא חייש למיתה ובנזיר פרק מי שאמר לא אפטר מן העולם שאהיה נזיר ה"ז נזיר מיד שמא ימות עתה הרי דחייש למיתה. והנה באמת קושי' זו לא קשה כלל כמו שמתרץ הלחם משנה בעצמו דאף דבעלמא חייש למיתה הכא גבי סוכה הוא חשש רחוק דהא ע"כ מיירי דמתחא באשלי מלעיל כמו שמוקי הגמ' הכא וחששא הוא דזימנין מוקי לה פחות מג' טפחים סמוך לסכך ואם מתה כווצא זה הוא חשש רחוק ולזה לא חיישינן ואף דאביי מפיק מהכא דר"י לא חייש גם בעלמא למיתה וקא מתרץ דהך מתניתין דהלך בעלה למדינת הים שאוכלת בתרומה ר' יהודה היא דלא חייש בסוכה למיתה הרי מוכח דהא בהא תליא מי שחייש הכא למיתה גם בעלמא לא חייש זה הוא לאביי דסובר כן אבל ר' זירא דאמר הכא מיתה לא שכיח ומוקי פלוגתייהו בשמא תברח ע"כ סובר סברא זו לחלק דאף דלא חיישינן הכא למיתה מכל מקום בעלמא חיישינן דאם לא כן קשיא לר' זירא דסובר בין לר' מאיר בין לר"י לא חיישינן למיתה אם כן הך מתניתין דהרי זה גיטך דאסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מוקי לה אלא ודאי סובר ר' זירא דהכא לא חיישינן למיתה הואיל והוא חשש רחוק כנ"ל אבל בעלמא חיישי' ואם כן הרמב"ם פסק כר' זירא עד כאן דברי הלחם משנה.

אך קשה לדברי הלחם משנה הא ר' זירא סובר דפליגי בשמא תברח ור"י לא חייש לשמא תברח אף שאינו חשש רחוק ואם כן קשה לר' זירא ר"י אדר"י דהכא סובר ר' יהודה דלא חיישינן לשמא תברח והתם חייש ר"י לשמא יבקע הנוד וע"כ צריכין לומר דר' זירא סובר בהא כאביי דר"י לדבריו דר' מאיר קאמר ובאמת טעמא דר"י לא משום בקיעת הנוד הוא אלא משום דסבר אין ברירה כאוקימתא דאביי הכא ולפ"ז קשה איך פסק הרמב"ם כר' זירא ומניח רבא דהא רבא סובר בהדיא במס' גיטין (ד' כו ע"א) דר"י ור"ש סוברים יש ברירה דרבא לא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וסובר כיון דר"י סובר גבי מעכשיו אם מתי דהוי גט דיש ברירה גם בתולה בדעת עצמו יש ברירה וטעמא דר"י במעשר הוא משום בקיעת הנוד. וכן מתרץ רבא במס' גיטין דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות תנאי היא וטעמא דר"י הוא בבקיעת הנוד דהוי שמא ימות. ואם כן כיון דרבא פליג על אביי ור' זירא איך פסק הרמב"ם דלא כרבא ועוד קשה יהיה איך שיהיה סותר הרמב"ם דברי עצמו דגבי סוכה לא חייש הרמב"ם לשמא תברח וגבי נזיר פסק דאם אמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחל עליו נזירות מיד דחיישי' שמא ימות וכן פסק בריש פ' ט' מהל' תרומות האומר לאשתו ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד הרי דפסק דחייש למיתה. אך נ"ל לתרץ דקושית הלחם משנה על הרמב"ם בהלכות סוכה מעיקרא ליתא דיש לומר דהרמב"ם סובר כאוקימתא דר' אליעזר בר יעקב בסוכה דפלוגתייהו הוא במחיצה שאינו עשוי בידי אדם ופלוגתייהו מיירי בבהמה קשורה ורבא ע"כ גם כן סובר כהך אוקימתא כמו שכתב המהרש"א בשמעתין ופלוגתייהו מיירי בבהמה קשורה ובאמת גם הרמב"ם מיירי בבהמה קשורה והא דלא הביא הרמב"ם בפי' שהבהמה קשורה דיש לומר דהרמב"ם סמך עצמו על האי כללא דכתב בפ' י"ו מהלכות שבת הלכה כ"א וזה לשונו בכל עושין מחיצה בין בכלים כו' ואפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף והוא שיהיו כפותים שלא ינודו עכ"ל וכתב המ"מ שם שמהסוגיא דפרק הישן במס' סוכה הוציא זה אף שאינה מוכרחת וכוונת המ"מ דלאוקימתא דאביי ור' זירא לא חייש ר"י לשמא תברח וגם לר"א ב"י יש לומר דלר"י מכשיר אף באינו כפותה ואינו חייש לשמא תברח זה הוא כוונת המ"מ ובאמת תמיה לי על הרב המגיד דשפיר הוא מוכרחת דכיון דהלכה כרבא לגבי אביי ולרבא ע"כ צריכין לומר דסובר כר"א בר יעקב ומיירי בכפות. כמ"ש המהרש"א ושפיר צריך להיות כפות אפילו לר' יהודה דהואיל ולרבא ר"י חייש לשמא ימות וממילא חייש לשמא תברח. אבל לפי דברי הנ"ל ע"כ הרמב"ם פוסק כרבא. ולפ"ז קמה וגם נצבה קושי' שניה של הלחם משנה על הרמב"ם בריש פ' ז' מהלכות מעשר פסק וז"ל מי שהיה לו מאה לוגין של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרו' אלא יפריש ואח"כ ישתה וא"א זה שיניח בסוף כאילו נברר תחילה מפני שחיוב תרומו" ומעשרות מן התורה וא"א בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברר עכ"ל הרמב"ם. והשתא קשה למה מביא הרמב"ם טעמא משום ברירה ולמה אינו מביא הרמב"ם טעמא משום בקיעת הנוד דהא לרבא טעמא דר"י ור"י ור"ש הוא משום בקיעת הנוד ולמה שבק הרמב"ם טעמא דרבא ופוסק כאוקימתא דאביי במסכת סוכה והלחם משנה שם מתרץ כיון דבלא"ה קיי"ל בדאורייתא אין ברירה מזכיר טעמא דאין ברירה שהוא אליבא דכ"ע עכ"ל הל"מ ואני אומר דבכל זה לא תעלה ארוכה להרמב"ם בזה דהא יש נפקותא גדולה דאי טעמא משום ברירה אם כן דוקא בטבל דאורייתא פסקינן אין ברירה ולכך מסיים הרמב"ם ואין אומרין בשל תורה כאלו נברר דהכי קיי"ל במס' ביצה (ד' ל"ח ע"א) בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ולכך נקט הרמב"ם דין זה בטבל מן התורה אבל אי אמרינן טעמא דר"י ור"י ור"ש משום שמא יבקע הנוד כמו שסובר רבא אם כן גם בטבל מדרבנן גם כן דינו הכי וא"כ היא גופא קשי' למה כתב הרמב"ם טעמא משום ברירה ונקט טבל דאורייתא דוקא למה לא נקט דינו גם בטבל מדרבנן משום טעמא שמא יבקע הנוד ואין לומר דהרמב"ם סובר דגם טעמא דשמא יבקע הנוד שייך דוקא בדאורייתא ובדרבנן לא חיישינן כולי האי זה אי אפשר לומר דאם כן הו"ל להרמב"ם לפסוק בהלכות תרומות דאם אמר הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתה שאסורה לאכול בתרומה שמא ימות שהיא אסורה דוקא בתרומה דאורייתא ולא ה"ל לסתום בתרומה סתם שהוא משמע אף תרומ' דרבנן אחר כתבי זאת בא לידי ספר שער המלך על הרמב"ם וראיתי שהרגיש בזה בהלכות סוכה שם:

והנה בס' שער המלך רוצה לתרץ דברי הרמב"ם ע"פ דברי התוס' במסכת סוכה סוף ד"ה דברי רבי מאיר וכן כתבו התוס' במסכת גיטין (דף כח ע"א) בד"ה הא ר' מאיר ועוד בכמה מקומות (כתבו התוס') דאף שאביי לא מחלק בין שמא מת לשמא ימות היינו שמדמה שמא מת אף לזמן מרובה לשמא ימות לזמן מועט אבל זה מודה אביי דאפילו לר"מ דלא חייש לשמא מת אף לזמן מרובה חייש לשמא ימות לזמן מרובה והתוס' הוכיחו כן ממתני' דיבמות (ד' כ"ו) דתני ד' אחין ב' מהם נשואי' ב' אחיות ומתו הרי אלו חולצו' ולא מתייבמו' וקא מפרש הגמ' התם טעמא דשמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין הרי דחייש ר"מ לשמא ימות דהאי מתניתין ר' מאיר היא וחייש למיתה אלא על כרחך דגם ר' מאיר חייש לשמא ימות לזמן מרובה ואף שאביי מוקי במס' גיטין הך מתניתין דהלך בעלה למדינת הים דאוכלת בתרומה ולא חייש לשמא מת כר' מאיר דלא חייש לבקיעת הנוד היינו דקא מדמה שמא ימות לאלתר לשמא מת לזמן מרובה עד כאן דברי תוס' בקצרה ועל פי זה מתרץ בעל שער המלך דגם הרמב"ם מחלק בין זמן מרובה לזמן מועט ולכך גבי מעשר לא כתב טעמא משום דאין ברירה ולא חייש לבקיעת הנוד הואיל והוא לזמן מועט אבל בתרומה ובנדר שהוא זמן מרובה חיישינן לבקיעת הנוד ע' ש שהאריך בזה:

והנה לדברי שער המלך קשה אכתי למה כתב הרמב"ם בנזיר שחל הנזירות מיד שמא ימות עתה וכן גבי גירושין אסורה לאכול בתרומה מיד ולפי דברי שער המלך לא היה לנו לאוסרה בתרומה אלא אחר זמן וכן בנזיר לא ה"ל להתחיל הנזירות אלא אחר זמן מועט דהא לזמן מועט לא חיישינן למיתה ולמה אסור מיד. והנה שער המלך נשמר מזה וכתב מילתא בטעמא בסברא נכונה דגבי סוכה ובקיעת הנוד שהוא חששא בת יומא דלאחר שבת ויו"ט ליכא להאי חששא דהא יכול להפריש תיכף אחר שבת תרומות ומעשרות וכן בדופן סוכה יכול לעמוד דופן אחר שבת וכיון דכל החשש שמא ימות הוא לזמן מועט לא חיישינן מה שאין כן בהרי זה גיטך דאם אנו מתירין לאכול מיד מטעם דלא חיישינן למיתה לזמן מועט נמצא הרי מותרת בתרומה כל ימיה דבכל יום ויום הרי הוא חי לפנינו ואין לנו לחוש שימות באותו יום ואין לדבר סוף א"כ למפרע אנו מתירין לזמן מרובה והרי היא אוכלת כל ימיה וכן כתב הרשב"א בחידושיו בסוף פרק קמא דיבמות ע"ש. ואם נימא דביום הראשון לקבלת הגט תאכל בתרומה ולאחר כך תאסרה זה נראה כחוכא דמה יום מיומים דבכל יום ויום איכא חששא לזמן מועט. ולכך לא פלוג רבנן ואסרה תיכף בתרומה ע"כ סברת השער המלך. והנה אף שסברתו הוא סברת הרשב"א והיא ראויה למי שאמרה אעפ"כ רבא ע"כ לית ליה הך סברא:

דהנה לכאורה קשה לדעת התוספות דיש חילוק לאביי בין שמא ימות לזמן מועט לשמא ימות לזמן מרובה קשה מגמ' דגיטין (ד' כה ע'"א) וזה לשון הגמ' שם ורמי תרומה אתרומה. תנן בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינהו הרי זה גיטך שעה א' קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה ומתרץ אביי לא קשי' הא רבי מאיר דלא חייש למיתה הא ר"י דחייש למיתה דתנן הלוקח יין מבין הכותים ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ואוכל ושותה מיד דברי ר' מאיר ר"י ור"י ור"ש אוסרין ורבא אמר שמא מת. לא חיישי' שמא ימות חיישי' א"ל רב אדא בר מתנה לרבא והא נוד דשמא ימות הוא ופליגי אלא אמר רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי הוא ע"כ הגמ' ולפי דברי התוס' קשה מאי פריך רב אדא בר מתנא לרבא מנוד דלמא בנוד פליג ר' מאיר ולא חייש הואיל והוא לזמן מועט אבל גבי הרי זה גיטך שהוא לזמן מרובה לכ"ע חיישינן לשמא ימות וגם רבא למה חזר מדבריו ואמר דבשמא ימות תנאי היא דלמא לזמן מרובה כ"ע חייש למיתה ומתניתין דהלך למדה"י דאוכלת בתרומה זה הוא שמא מת לא חיישינן לכ"ע אף לזמן מרובה

וצריכין לתרץ דהני אמוראי רב אדא ורבא סוברים הואיל ותני בברייתא אסורה לאכול בתרומה מיד. ומשמע שתיכף אחר קבלת הגט היא אסורה בתרומה הרי דחייש לשמא ימות אף לזמן מועט דאל"כ לא הוי אסורה אלא אחר יום ויומים ושפיר פריך רב אדא דנוד ג"כ זמן מועט הוא ופליגי ושפיר חזר בו רבא ומסיק באמת דשמא ימות תנאי היא והאי ברייתא לא מתוקמי אליבא דר' מאיר דלא חייש לבקיעת הנוד ולפ"ז נסתר סברת הרשב"א דלפי סברת והקושי' במק"ע דלמא לזמן מרובה כ"ע חוששין לשמא ימות והאי ברייתא דברי הכל הוא ואפ"ה אסורה היא מיד דהואיל ובכל יום ויום הוי מותרת לאכול אי הוי מתירין לה ביומא קמא דעל כל יום ויום הוי חששא לזמן מועט כסברת השער המלך אלא ודאי ע"כ צ"ל דרבא ורב אדא לית להו הך סברא ולפ"ז נסתר תירוצי על הרמב"ם דממ"נ אי רבא לית ליה הך דינא לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה למה פסק הרמב"ם נגד רבא ועוד גם לאביי, ע"כ ליתא להך סברא ועז"כ סובר אביי דהרי זה גיטך אסורה לאכול מיד חייש לזמן מועט דאי כסברת השער המלך שם דטעמא דאסור לאכול מיד הוא מטעם דחייש לזמן מרובה אם כן למה מוקי אביי במס' גיטין הך מתניתין דהלך בעלה למדינת הים דאוכלת בתרומה כר' מאיר והך דהרי זה גיטך כר"י הא יכול לאוקמי תרווייהו אליבא דר"מ והא דלא חייש ר"מ בנוד הואיל והוא לזמן מועט והרי זה גיטך הוא לזמן מרובה כסברת השער המלך בשם הרשב"א.

לכן נראה לי דאף שאביי ורבא לית להו הך סברא הרמב"ם לשיטתו אזיל ופסק כרבינא שהוא בתרא יותר והלכה כמותו ורבינא ע"כ (אית ליה) הך סברת שער המלך הנ"ל (לחלק). דהנה (איתא) במס' יומא (ד' ו' ע"א) פריך הגמ' על מתניתין דתני מפרישין כהן גדול מביתו מביתו למה פירש פירש רש"י תבוא אשתו עמו שם שהרי ע"כ לשכת פרהדרין לא היה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד בלבד כ"ש שכיבה ומתרץ הגמ' שמא תמצא אשתו ספק נדה ויבוא עליה ופריך (הגמ') אטו ברשיעי עסקינן אלא שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה כמאן כר' עקיבא דמטמא את בועלה וכו' (אח"כ מקשה הגמ' שם ע"ב) ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת פירש"י שאתה מפרישו מטומאת ביתו ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו הפרישו מטומאת מת ולא יהיה כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו ומתרץ רב תחליפי אבוהו דר"ה בר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה בציבור. רבינא אמר אפילו תימא טומאת מת דחויה היא בציבור טומאת המת לא שכיחא טומאת ביתו שכיחא ע"כ הגמרא. וכתבו תוס' ישינים בד"ה הפרישהו דפי' רש"י עיקר דקושית הגמ' הוא הפרישהו מטומאת מת שלא יהיו בני אדם נכנסין אצלו שמא ימות מת עליו דאין לפרש הפרישהו מטומאת, מת שלא יגעו בו בני אדם שמא טמאי מתים הן דהא (איתא) לקמן אמרי' בברייתא (בגמ' מביא ברייתא דתני) דאין בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביוה"כ אלא שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו. וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו. ומוקמינן בגמרא להאי ברייתא אי כר' מאיר ואי כר"י ואינהו ס"ל טומאה דחויה בציבור ואם כן אמאי אחיו הכהנים נוגעין בו אלא ע"כ צ"ל כפי' רש"י דלטומאת מת הוא הפירוש דחיישינן שימות מת עליו אבל ליגע בו אין קפידא כלל (דלא) מחזקינן הכהנים לספק טמאי מתים ולא אסרינן נגיעה אלא שלא יתעכב בבית למ"ד טומאה דחויה בציבור וקשה לי מאי מתרץ רבא על הברייתא דלעיל (בד' ד' ע"א) (תני) מכאן אמרו ז' ימים קודם יוה"כ מפרישין כה"ג מביתו ללשכת פרהדרין וכשם שמפרישין כה"ג כך מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיה שם ע"כ (הברייתא) וא"כ על הברייתא זו קשה (קושי' הגמ') עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת וכאן לא שייך תירוצו דרבא טומאה הותרה בציבור דא"כ הזאה כלל למה לי כמו שמוכיח הגמרא לקמן (בד' ח' ע"א) לר' יוסי דסובר דחויה בציבור (וא"כ מאי מתרץ רבא על הך ברייתא) ואין לומר דברייתא סובר דגמרי' הזאה ממלואים והוא גזירת הכתוב בלי טעם אף דטומאה הותרה בציבור. ז"א דהתוס' כתבו לעיל (בד' ד' ע"א) בד"ה הזאה בסיני מי הוה בסוף הדיבור דאפילו מאן דגמר ממלואים הוא אסמכתא בעלמא ואי לאו דאיכא טעמא לא מצרכי רבנן הזאה וכן כתבו התוס' בדיבור הקודם שם בשם רש"י בחומש ע"ש. והנה לכאורה יש לומר דרש"י לקמן נשמר מקישי זו (דרש"י) דמפרש בד"ה הזאה כלל למה לי בתורת שלישי ושביעי ואפשר שזה כוונת רש"י ז"ל דאי הוי סבר ר"י דכל ז' הוו מזין עליו לא היה מוכח מידי דאפילו אי טומאה דחוי' בציבור מצריכי רבנן הזאה למעלה בעלמא דהא בלא"ה צריך לומר מעלה עשו בהזאה דמדאורייתא סגי בג' ושביעי והם הצריכוהו בכל יום אבל לר' יוסי דבאמת האי הזאה לא הוי א א"א בג' וז' אם כן מדאורייתא קאמר ושפיר מוכיח הגמרא דר' יוסי סבר דחוי בציבור ולפ"ז הברייתא דלעיל דקאמר מזין עליו כל זה שפיר יש לומר דסבר טומאה הותרה בציבור והאי הזאה דכל ז' ימים באמת הוא למעלה בעלמא ודבר זה מפורש בתוס' ישנים ד"ה ותיסברא אי ר"י סבר הותרה וז"ל ואם תאמר (מאי פריך הגמרא) דלמא הזאה היא משום אילו של אהרן וכו' (ומתרצים בתוס' ישנים) וי"ל כיון דדחיית טומאה תלי' בקביעת זמן ולא בציבור ויחיד וא"כ מדאורייתא אי טומאה הותרה גם באילו של אהרן שקבע לו זמן גם כן טומאה הותרה בו וכיון דמדאורייתא טומאה הותרה בו אין לחכמים לעשות מעלת הזאה בשביל טומאת מת כמו שלא עשו מעלת פרישה בשביל טומאת מת לרב תחליפא משמי' דרבא אי טומאה הותרה ועוד דר' יוסי משמע מדאוריי' קאמר מדקאמר שלישי ושביעי שמשמע בתורת שלישי ושביעי ולשון הקונטרס מסייעני עכ"ל התוספות ישנים. הרי התוס' סוברים לא"נ שכתבו דעיקר הוכחת הגמרא דר' יוסי סובר טומאה דחויה הואיל וקאמר דמזין עליו שלישי ושביעי שמשמע מדינא צריך הך הזאה בתורת שלישי ושביעי אבל מברייתא דלעיל דתני מזין עליו כל ז'. יש לומר דאף שטומאה הותרה בציבור אפ"ה מזין עליו כל ז' מטעם מעלה בעלמא. והנה באמת דבר זה הוא דוחק לומר דחכמים עשו מעלה להזות כל ז' אי מדאורייתא ליכא חשש טומאה כלל והותרו דכמו שלא עשאו מעלה לרב תחליפא להפרישו מטומאת מת הואיל מדאורייתא טומאה הותרה הכי נמי לא היה להם לעשות מעלת הזאה שהוא גם כן בשביל טומאת מת אי טומאה הותרה בציבור ועוד כיון דמעיקרא הוי סובר הגמ' דפליגי בטומאה הותרה ור' מאיר דצריך הזאה בכל יום סובר דחויה היא. מכלל דהגמרא סובר דהואיל ור' מאיר מחמיר ומצריך הזאה בכל יום סובר דחויה היא דאל"כ איפכא ה"ל להגמ' לומר דר' מאיר דסובר דהנך הזאות הם מעלה בעלמא סובר טומאה הותרה ור"י דסובר דג' ושביעי מזין מטעם חיוב סובר טומאה דחויה ועוד במס' פסחים (דף עה ע"א) גם כן מוכיח הגמרא מר' יוסי דטומאה דחוי' בציבור למה לי הזאה כלל ושם לא פירשו בתורת ג' וז' ועוד דלשון הזאה כלל למה לי משמע דאי הותרה בציבור ליכא הזאה. כלל אפילו מדרבנן. ואם כן קשה ממ"נ על הך ברייתא אי סבר טומאה הותרה למה לי הזאה ואי סבר טומאה דחויה למה לא מפריש ליה מטומאת מת: