צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 58

עוד קשה לי קושי' עצומה מה יענה רבא על מתני' דפרה ריש פ"ג דתני שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה ומזין עליו כל שבעת הימים מכל חטאת שהיה שם ר' יוסי אומר לא היו מזין אלא ג' ושביעי כו' ע"ש ואם כן קשה דגבי פרה גם כן תני מפרישין מביתו וקשה עד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת מת ובזה לא שייך תירוצו דרבא טומאה הותרה בציבור דהא פרה לאו קרבן ציבור הוא ולא קביע לה זמן כמו שכתבו התוס' בד"ה ור"י סבר כו' ע"ש

ומתוך חומר קושי' נ"ל לתרץ דגם רבא סובר תירוצו דרבינא דמיתה לא שכיח דרבא לשיטתו דסובר במס' גיטין דבשמא ימות תנאי היא ולר' מאיר דלא חייש לבקיעת הנוד לא חייש גם למיתה וא"כ האי ברייתא דלעיל ר' מאיר היא וגם מתניתין דפרה שהוא התנא קמא דר' יוסי ג"כ ר' מאיר היא כדמפורש בברייתא דר' מאיר פליג עם ר' יוסי בהזאה וא"כ לר' מאיר לשיטתו באמת לא צריך לתירוצו דרבא דר"מ לא חייש למיתה ורבא דמתרץ טומאה הותרה בציבור הוא מוכרח לתרץ כן אליבא דר' יהודה דפליג הכא במתניתין דאשה אחרת מתקינין לו ולא פליג על רישא דמפרישין לו מטומאת המת ור"י גם בעלמא חייש למיתה דרבא לשיטתו טעמא דר"י הוא במעשר משום בקיעת הנוד דחייש לשמא ימות. וסובר מיתה שכיח לזה צריך רבא לתרץ דלר"י בלא"ה לא קשה דר"י סובר טומאה הותרה בציבור

אך לפי דברי הנ"ל קשה במאי פליגי רבינא ורבא ומאי נ"מ דכיון דגם רבא ובר דלר' מאיר לא חיישינן למיתה ואית ליה תירוצו דרבינא ולא בא לתרץ אלא אליבא דר' יהודה ואם כן מאי מוסיף רבינא בתירוצו אפ"ת טומאה דחויה בצבור הא לר' יהודה ליכא למימר טומאה דחויה דהא ר"י סובר בהדי' טומאה הותרה. ועוד לר"י ליכא למימר מיתה לא שכיח דהא ר"י חייש למיתת אשתו דהא פליג במתניתין וסובר דאשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו וע"כ צריכין לתרץ לר"י טומאה הותרה בציבור ואליבא דר' מאיר גם רבא מתרץ כרבינא דמיתה לא שכיח ומאי נ"מ. ונראה דשפיר יש נ"מ דלרבא לשיטתו סובר דטעמא דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון דסברי בהלוקח יין מבין הכותים דלא ישתה עד שיפריש תרומה הוא משום דחיישי לבקיעת הנוד ואם כן חיישי למיתה דהא בהא תליא לרבא וא"כ לרבא צריכין לומר דלר' יוסי דסובר טומאה דחויה בציבור וגם ר' שמעון סובר טומאה דחויה בצבור דר"ש אמר לר' יהודה כהן גדול ביום הכפורים יוכיח להני תנאי באמת היו מפרישין גם מטומאת מת דלדידהו לא שייך לומר לא תרוצו דרבא דטומאה הותרה ולא תירוצא דמיתה לא שכיח דהא הם חיישי לבקיעת הנוד וזה היה קשה לרבינא לומר להני תנאי דהיו מפרישין מטומאת מת דלא משתמיט תנא לאשמועינן פלוגתא בזה ועוד דגבי פרה בפ"ג ממס' פרה ר' יוסי פליג בסיפא דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' אבל ברישא לא פליג דמפרישין מביתו מכלל דמודה בהא וסובר דלא הוי מפרישין אלא מטומאת ביתו ולא מטומאת מת. ולכך בא רבינא לתרץ דגם לר' יוסי טומאת המת לא שכיח וזה שאמר רבינא דלא צריכין כלל לתירוצו דרבא דלכולי תנאי מיתה לא שכיח ובאמת טעמא דר"י ור"י ור"ש דסברי בלוקח יין מבי כותאי הוא משום דאין ברירה ולא חיישי לבקיעת הנוד ורבינא סובר בזה דר"י לדבריו דר' מאיר קאמר כאביי או כר' זירא במס' סוכה ולכ"ע לא חיישינן למיתה. ואין להקשות הא ר"י חייש הכא למיתת אשתו דקאמר מתקינין לו אשה אחרת זה לא קשה כלל דזה הוא מעלה בעלמא אבל לזה לא עשו מעלה לפרושי מכל אדם ולהיות יושב בדד כיון דמיתה לא שכיח ועוד יש לומר כתירץ התוס' במס' כתובות (דף פג ע"ב) ד"ה מיתה שכיח דגבי אשה שכיח מיתה יותר דרוב פעמים מסתכנת בלידה. ולכך מתקינין לו אשה אחרת דלפעמים אשתו של כה"ג מעוברת (ועומדת על פרקה) אבל עדיין צריך ביאור דכמאן ס"ל רבינא דכאביי במס' סוכה בודאי לא סבר דהא לאביי ר' מאיר חייש לשמא תמות וא"כ למה לא יפרישוהו מטומאת מת וצ"ל דסבר ליה כר"ז דטעמא דר"מ הוא משום שמא תברח אבל למיתה לא חייש ולפ"ז קשה מאי מתרץ רבינא על קושיית הגמ' במס' גיטין דרמי תרומה אתרומה והך ברייתא דהרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתה דאסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מוקי לה:

וצריכין לומר דבאמת אף דרבינא פליג על רבא וסבירא ליה דכולא תנאי לא חיישי לשמא ימות היינו דוקא לזמן מועט אבל לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות לכ"ע ואפ"ה אסורה לאכול בתרומה מיד גבי הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתה כסברת השער המלך דאי לא הוי אסרי' לה לאכול בתרומה מיד א"כ לעולם לא תאסר אותה שבכל יום ויום הוי זמן מועט וא"כ למפרע לא הוי אסורה לעולם כנ"ל דבכל יום הרי חי לפנינו ורבינא מחולק בסברא זאת עם רבא:

היוצא מזה דרבינא סובר דטעמא דר"י ור"י ור"ש הוא לאו משום בקיעת הנוד אלא משום דאין ברירה וסובר דלזמן מועט לא חיישינן לשמא ימות ולזמן מרובה חיישינן ואית ליה היכא דאיכא חשש לזמן מרובה אסורה היא מיד אם כן הרמב"ם פוסק כרבינא ממש ודו"ק:

ועפ"ז אמרתי ליישב סוגי' דיומא (דף נה ע"ב) דקאמר רב דימי משמיה דרבא דמפרש טעמא דר' יהודה דסובר לא היו שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעליו דשמא ימות אחד מבעלים שנתן מעות בשופר והוי מעות מחטאת שמתו בעליו והלכו לים המלח מעורבים עם שאר מעות ופריך הגמרא ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריב אותו בחזקת שהוא קיים ומקשים שם בתוס' ד"ה אלא בחטאת שמתו בעליו כו' תימא לימא לעולם טעמא דלמא תמות אחת מהן והא דתנן מקריבין בחזקת שהוא קיים הא אמר התם שמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ומתרצים התוספו' כיון דשמא מת לא חיישינן א"כ נעביד שופרות לקיני חובות וכל שעתא ושעתא לשתרי לאקרובי כיון דשמא מת לא חיישינן ולא דמי לההיא דהרי זה גיטך קודם למיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד שמא ימות התם כי אמרינן שמא ימות בזאת השעה אסורה לאכול שהרי אמר שעה אחת קודם למיתה אבל הכא לא הוי חטאת שמתו בעליו אלא לאחר מיתה ממש וא"כ כי אמר כל שעתא ושעתא שמא ימות בזו השעה השתא מיהא לא שכיב ושרי לאקרובי עכ"ל התוס'

והנה דברי תוס' המה נפלאים דאיך נעבוד לכתחילה שופרות כיון דאיכא למיחש שמא ימות אחד מהם ונסמוך על מה שיהיה שרי לאקרובי אח"כ משום דשמא מת לא חיישינן הא עכ"פ בשעת שנותנין המעות בשופרות איכא חששא דשמא ימות. והנה באמת מצאתי דסברא זאת תלויה באשלי רברבי והוא פלוגתא בין ר"ת ובין ר' מנחם מיוני בתוס' דקידושין דף מ"ה ע"ב בדבור המתתיל בפירוש אמר מר כו' דשם מביא התוספות בשם שאלתות דרב אחאי דפסק בקטנה שהלך אבי' למדינת הים שהיא יכולה להתקדש מדרבנן כדין יתומה דתיקנו לה רבנן קדושין מטעם הפקר וזו שהלך אביה למדינת הים הוי כיתומה והר' מנחם מיוני אינו מודה בדבר ומעשה אירע באחד שהלך לארץ רחוקה ולו בת קטנה ונתקדשה הבת ואסר הר' מנחם מיוני לקיימה ואמר דחיישינן שמא יקדשנה אביה במקום שהוא ונמצא בא זה עליה באיסור אשת איש ושלח לו רבינו תם לדבריך אם מת האב במ"ה היא תאסר לעולם לכל אדם שמא קידשה אביה במדינת הים ואין אנו יודעין למי והשיב רבינו מנחם דלהא לא חיישי' יקדש אמרי' שמא קידש לא אמרי' דכי האי גוונא נא אמר בפ' כל הגט לשמא מת לא חיישי' לשמא ימות תנאי היא וקיימ"ל כר"י דפליג על ר"מ דאמר חיישי' לשמא ימות ועל זה אמר ר"ת השתא דאתית להכי אף כשהיא קטנה מותרת כיון דלא חיישינן שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם דכל שעה ושעה יש לומר דעדיין לא קידש ואפילו חיישת שמא יקדש הואיל וכל שעה יש לומר עדיין לא קידש מותרת היא אצלו ולא דמי לשמא ימות דהתם מיירי שאסר את אשתו בתרומה כשהגט חל שעה אחת קודם מיתה. ואיכא למימר דמיד ימות נמצא כל שעה אסורה לאכול בתרומה דשמא ימות מיד. אבל הכא דאינה אסורה עד שיחולו הקידושין שקידש אביה שם כל שעה איכא למימר עדיין לא חלו הקידושין עכ"ל התוס' הרי נתבאר לך דר"ת הוא שיש לו סברא זאת לחלק אבל הר' מנחם מיוני סובר הג"ה ע' נוב"ק חיו"ד סימן נ"ו וצ"ע):כמו שכתבתי כיון דבשעת קידושין יש לחוש שגם אביה יקדשנה אח"כ א"כ הוי זה השתא דומה לחשש שמא ימות דהשתא דיינינן עליה שאביה יקדשנה שם במדינת הים ותהיה אסורה לזה באיסור אשת איש ואם כן להרב מנחם מיוני קושית התוס' במק"ע דהא הכא ג"כ בשנעשה שופרות תיכף איכא חשש שמא ימות אחד מהם ומאי פריך הגמ' משולח חטאתו ממדינת הים דשם לא חיישינן דהוי שמא מת:

והנה לכאורה היה מקום לדחות קושיית התוס' דקושית הגמ' הוא אליבא דאביי דלא מחלק שמא מת לשמא ימות ומתרץ הא ר"מ הא ר"י בגיטין אבל אחר העיון ליתא דע"כ הגמ' לא קאי הכא אליבא דאביי דהא לאביי במס' גיטין דמתרץ דהך ברייתא דהרי זה גיטך שעה. אחת קודם למיתתי דאסורה לאכול בתרומה אתי' כר"י והך מתניתין דהלך בעלה למדה"י והשולח חטאתו ממדינת הים אתיא כר' מאיר א"כ לא פריך הגמ' מידי מהך דהשולח דהא. לא ר"י היא ואיך שייך למפרך על ר"י ממתניתין דאתיא כר"מ ורבי יהודה פליג עליו גם אליבא דאביי במס', סוכה, דמהפך ומתרץ דהך מתניתין דלא חייש למיתה ר"י היא והך, ברייתא דהרי זה גיטך דחייש למיתה ר"מ היא ג"כ לא קאי הגמ' כאן במס' יומא דאל"כ קשה מאי פריך הגמרא בתר הכי ממאי דלמא שאני התם כדקתני טעמא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד הא לאביי ע"כ מוכח דטעמא דר"י הוא משום אין ברירה ולדברי ר"מ קאמר ליה דהא ר' יהודה מכשיר דופן סוכה מבהמה ולא חייש למיתה הרי מוכח דשקלא וטריא בגמ' דיומא הוא שלא אליבא דאביי וע"כ קאי הגמ' אליבא דרבא דמתרץ הך רומיא דתרומה אתרומה ומחלק בין שמא מת לשמא ימות ומוקי כולהו אליבא דחד תנא ושפיר מקשים התוספות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי דעת ה קושית התוס' במק"ע כו':

אבל לפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי דרבינא סובר דלזמן מועט אליבא דכ"ע לא חיישינן למיתה לא קשה קושי' התוס' דגבי שופרות ג"כ זמן מועט הוא דהא אמרינן במסכת עירובין (דף לב ע"א ובמס' (דף צ' ע"ב) דמחוסרי כפרה נותנין דמי קיניהן בשופר לאוכלן בקדשים לערב וקאמר טעמא כדר' שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר ע"ש וא"כ כיון דלזמן מועט הוא לא חיישינן לשמא ימות אליבא דכ"ע לרבינא ושפיר פריך הגמרא ומי חיישינן למיתה שהוא לזמן מועט:

אבל לפי זה עדיין קשה מאי פריך הגמ' אח"כ וממאי דטעמא דר"י משום אין ברירה דלמא שאני התם כדקתני טעמא אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד הא רבינא ג"כ סובר דלזמן מועט לא חיישי' שמא ימות והאי נוד ג"כ לזמן מועט הוא וע"כ טעמא דר"י הוא משום אין ברירה:

ונראה לי לתרץ דהא כתבתי לעיל דרבינא דמתרץ דמיתה לא שכיח לא רצה לתרץ ומתניתין דפרה דוחק' ליה דשם משמע דגם ר' יוסי סובר דמפרישין מביתו ולא מטומאת מת ור"י סובר טומאה דחויה בציבור ולכך צריך לתרץ אליבא דד' יוסי טומאת מת לא שכיח. והנה בברייתא דהלוקח יין הם שלשה תנאי דפליגי על ר"מ והם ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ולפ"ז יש לומר דאף דר' יוסי סבר כר' יהודה בלוקח יין אפשר דלאו מטעמיה דאף דטעמא דר' יוסי הוא משום אין ברירה מ"מ טעמא דר' יהודה יכול להיות מטעם שמא יבקע הנוד דר' יהודה לשיטתו דחייש למיתה באשתו של כהן גדול חייש גם לבקיעת הנוד. וכן יש לומר דאפשר גם טעמא דר' שמעון הוא משום בקיעת הנוד וא"כ אף דמוכח דר' יוסי לא חייש למיתה הואיל ור' יוסי סובר טומאה דחויה וסובר דאין מפרישין מטומאת ביתו ולית לי' חששא שמא יבקע הנוד. ובודאי טעמא הוא גבי לוקח יין מטעם אין ברירה מכל מקום לר' יהודה ור"ש יש לומר דטעמייהו הוא מטעם שמא יבקע הנוד דר"י לשיטתו בודאי חייש למיתה דסובר מתקינין לו אשה אחרת א"כ גם ר"ש אפשר חייש למיתה וא"כ שפיר פריך הגמרא ממאי דטעמא דר' יהודה הוא משום אין ב ברירה דלמא כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד והך אמרו לו לאו ר"י הוא אלא ר"י ור"ש הם השיבו זאת התשובה לר' מאיר ואף שר' יוסי חייש למיתה וטעמא הוא משום אין ברירה מ"מ מנ"ל דחד טעמא אית להו דלמא טעמא דר"י ור"ש הוא משום שמא יבקע הנוד כמו שהשיבו לר"מ זאת התשובה ומנא לך להוכיח מהך ברייתא דר' יהודה סובר אין ברירה:

אך לפי זה קשה מאי פריך הגמרא במסכת סוכה לאביי קשי' דר' יהודה אדר"י והא מדקתני סיפא אמרו לו שמא יבקע הנוד מכלל דחייש ר' יהודה לבקיעת הנוד. ולפי דברי הנ"ל מאי קושי' דלמא ר' יוסי ור"ש השיבו הך אמרו לו ולא ר' יהודה אבל זה לא קשה מידי דבודאי שנים מהנך שלשה תנאי השיבו כן לר"מ דהא תני בברייתא אמרו לו שהוא לשון רבים והגמרא הוכיח דע"כ ר' יוסי לאו מהנך שנים הוא שהשיבו כן דהא ר' יוסי לא חייש למיתה דאל"כ למה לא פליג ר' יוסי במתניתין דפרה שיהי' צריך להפריש הכהן השורף את הפרה גם מטומאת מת וגם בירושלמי מס' יומא מביא ברייתא דהך ת"ק בריש מס' יומא שהשיב לר"י א"כ אין לדבר סוף הוא ר' יוסי ואם כן גבי יוה"כ דתני במתניתין מפרישין כה"ג מביתו ר' יוסי היא ג"כ קשה למה לא מפרישו מטומאת מת ולר' יוסי לא שייך תירוצו דרבא טומא' הותרה בציבור דא"כ הזאה ל"ל וע"כ צריכין לומ' לר"י תירוצו דרבינא דמיתה לא שכיח הרי מוכח דר"י לא השיב כן שמא יבקע הנוד וע"כ ר' יהודה ור"ש השיבו כן לר"מ שמא יבקע הנוד ושפיר פריך הגמ' במס' סוכה ר' יהודה אדר"י דלא חייש בבהמה לדופן סוכה שמא תמות והתם חייש לבקיעת הנוד ומתרץ הגמ' דבאמת ר' יהודה לדבריו דר"מ קאמר ליה ולי' לא ס"ל ופריך הגמ' אח"כ מר"י דיומא דחייש למיתת אשתו של כה"ג ומתרץ מעלה בעלמא ודו"ק:

ונראה דמרבינא לשיטתו מוכח דאף אם לא חיישי' לשמא ימות לזמן מרובה חוששין דהנה הר"ן מקשה על מה דאיתא במס' שבועות (דף יח) ת"ר והזרתם את בני ישראל מטומאתן אזהרה לבני ישראל שיפרשו עונה סמוך לוסתה והקשו הר"ן והרשב"א וב"י למ"ד וסתות דרבנן איך מזהיר קרא לעונה לווסתה ומתרצים דלהך מ"ד באמת קרא אסמכתא בעלמא הוא והנה מלבד שדבריהם דחוקים לומר שהוא אסמכת' מ"מ קשה על הרמב"ם דפסק וסתות דרבנן. ואפ"ה מביא הך דרשא מוהזרת לבני ישראל לפרוש עונה סמוך לוסתה ואי הוי אסמכתא ה"ל להרמב"ם לכתוב כן בפירוש. והנה אאמ"ו הגאון ז"ל בספרו נודע ביהודה סי' נ"ו חי"ד מהדו"ק כ' לתרץ קושייתם דמה דאמרי' ווסתות דרבנן היינו שאם כבר ראתה דם שתולין במכה ואין תולין בווסת הואיל ואשה זו בחזקת טהורה היא ואפ"ה עונה סמוך לווסתה דאוריי' דהוא חשש שמא תראה לזה לא מהני חזקת טהרה דהא האי אשה עתידה לראות פעם שהיא בחזקת מסולקת דמים והוי זה כמו שאמר רבא דאף שאין אנו חוששין לשמא מת אפ"ה חיישי' לשמא ימות הואיל ועתיד למות פעם אחת ורבינא סובר במס' נדה (דף ט"ו ע"א) דווסתות דרבנן הרי ע"כ צריכין לומר לחלק בין שמא ראתה לשמא תראה כמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל וא"כ קשה כיון שרבינא סובר דחיישינן לשמא תראה ממילא חיישי' לשמא ימות ולמה מתרץ כאן מיתה לא שכיח ולא חיישינן לשמא ימות אלא ודאי דאית ליה לרבינא הך סברא של שער המלך לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כרבינא:

שם דף כח גמרא ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו'. אותם אנשים מי היו כו' הקשה בחדושי הרשב"א מה זה קושיא מי היו וכי לא היה בששים רבוא מתים בכל יום שיהיו בהם טמאי נפש. ועוד מה זה דאמר ר"י טמאי מ"מ היו ואמאי לא קאמר סתם טמאי מתים היו. ועוד קשה הלא מת מצוה לא נקרא אלא מי שאין לו קוברין וכיון דבמחנה ישראל היו חונים איש לבית אבותם מסתמא היה לכל איש קוברין אותו כי אין לך אדם בישראל שאין לו גואלין ורש"י נדחק בזה. ונראה ליישב דמה דקאמר הגמ' אותם אנשים מי היו היינו הואיל והמנין שנמנו אחר מעשה העגל לאחר שנתרצה להם ה' שהיה ממחרת יוה"כ שאז נמנו ע"פ השקלים לנדבת מלאכת המשכן והמנין שנמנו אח"כ במדבר שהי' בא' לחודש השני בשנה השנית לצאתם ממצרים באלו שני הפקודים הי' מספר האנשים שוה שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים וכתב רש"י בחומש בריש פ' כי תשא הואיל ובתר שנת עולם אזלינן והיו שני המנינים בשנה אחת מנין ראשון ממחרת יוה"כ ומנין השני בחודש אייר שלאחריו ע"כ שלא מת א' מישראל בכל אותן ז' חדשים שבין מנין למנין. וע' במזרחי מה שטען שם על השגת הרמב"ן על דברי רש"י וכתב שזה היה דרך נס. ועפ"ז שפיר מקשה הגמ' אותן אנשים שהיו טמאים לנפש אדם מי היו שהרי בזמן ההוא לא מת אחד מב"י ומאין היו להם טמא מת. ומתרץ ר"ע שמישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהוא שמפורש מיתתם בקרא ור"י הגלילי אומר נושאי ארונו של יוסף ולא חסר ממחנה ישראל א'. ור' יצחק אמר טמאי מת מצוה היו דהיינו אף שלא מת א' מישראל ולא נחכר מהם איש מ"מ הגרים וערב רב שהיו בתוכם לא נעשה להם נס זה ומהם מתו מיתה טבעיית. וכיון דגר אין לו קרובים להטפל עמו בקבורה שפיר מקרי מת מצוה והנה ר' יצחק השיב לר"ע ור"י הגלילי אי מישאל ואלצפן היו או נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין להטהר. והנה באמת קשה לר' עקיבא ור"י הגלילי למה לא נטהרו מקודם וע' בצל"ח למס' פסחים דף צ') בסוגיא דשוחטין וזורקין על טומאת שרץ דלכך לא נטהרו מקודם דהואיל ולא היה להם אפר פרה עד עשרה לחודש וקבלו הזאה שלישית ביו"ד לחודש והיה שביעי שלהם בערב פסח כמו שאיתא שם בגמ' דשביעי שלהם הי' חל בערב פסח. והנה זה גופא קשיא לפי מה דכתב רש"י במסכת גיטין (דף ס' ע"ב) בד"ה פ' פרה אדומה) הג"ה ודע דיש מקום עיון איך אפשר שבשני בחדש נשרף הפרה הא אית' בריש מס' יומא דכהן השורף את הפרה צריך הפרש שבעה ימים ויליף לה מקרא לעשות אלו מעשה פרה נאמר באחד לחדש איך אפשר למחרתו לשרוף את הפרה בלי הפרשת כהן והנה יש לומר דזה הוא בירושלמי שבב' לחדש נשרף הפרה וסתם הירושלמי הוא ר"י ושמעתין לר"י במס' יומא (ג' ע"ב) דמתני חדא לכפר ולעשות אלו מעשה יוה"כ ולי' ליה הפרשה לכהן השורף את הפרה. ולפ"ז חוץ לדרכנו ע"כ יש חולק על הירושלמי דלא נשרף הפרה בב' לחודש דהא מאן דצריך הפרשה מדאורייתא לשריפת פרה א"א לומר שבב' לחדש נשרפה הפרה וא"כ שפיר כתב אאמ"ו הגאון ז"ל דר"י ור"ע פליגי בהך דירושלמי לאו דברי הכל הואדבב' בניסן נשרפה הפרה ואם כן למה לא נטהרו מקודם והנה כתבתי שם דר' עקיבא ור"י הגלילי ור' יצחק פליגי בזה דלר' יצחק היה שריפת הפרה בב' בניסן ולר' עקיבא ור"י הגלילי לא היתה אלא עד יו"ד בניסן. אבל זה דוחק דלא מצינו פלוגתא בשריפת הפרה. אמנם אי אמרי' דפסח זה היה ע"פ הדבר ואי לא נצטוו על עשיית פסח זה לא היו עושין אותו הואיל ונזופין היו ולא מלו את בניהם ומילת בנים ועבדים מעכבת מלעשות את הפסח. ולפ"ז לא קשה קושית הר' יצחק דאף שהיו יכולין ליטהר מקודם אפ"ה לא נתפזו לטהר עצמם כיון דלא ידעו שיעשו את הפסח הגהת נכד המחבר ועיין נ"ב מה"ת סי' קכ"ד שאין חיוב לטמא לטהר את עצמואם כן לא היו צריכין להיות בטהרה ביום י"ד ולא נטהרו אלא כדי שיהיו בטהרה ביו"ט הואיל וחייב אדם לטהר את עצמו ברגל וגם כדי לאכול בשר שלמים ביו"ט כי מצוה לאכול בשר ביו"ט והיה שביעי שלהן בע"פ להיותם בטהרה בלילה כשיכנוס הרגל בליל יו"ט ראשון אבל מקודם לזה לא היו נמהרים להיות בטהרה בערב פסח כי לא היו צריכין לכך לפי שלא ידעו שיעשו הפסח כי חשבו שאינן יכולים לעשות הפסח הואיל והם נזופים אמנם אח"כ כשצוה להם השם לעשות הפסח אף שהיו נזופים נגשו גם הטמאים ואמרו למה נגרע.