צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 54

שם גמ' מנה"מ אמר רבה אמר קרא למען ידעו כו'. ורבא אמר מהכא כו' כתב הרי"ף איכא מאן דאמר הלכתא כרבה דהא כל מילי' כרב עביד עכ"ל. והקשה הר"ן דמה דאמרי' דכל מילי עביד כרב הני מילי במאי דפליגי רב ושמואל כדמוכח בפרק במה מדליקין אבל הכא ליכא בהני טעמא פלוגתא דרב ושמואל ע"ש בר"ן. ונראה לתרץ דגם הכא אם נימא טעמא דפסול סוכה הוא כרבה דעד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה או כטעמא דר' זירא ורבא תליא בפלוגתא דרב ושמואל ורב ע"כ ס"ל כרבה. דהנה מור"ם בדרכי משה בא"ח סי' תרכ"ו מביא פלוגתא בין בעל השלמה ובין רבינו ברוך בסוכה שהיא גבוה מעשרים אמה ומיעטה ע"י איצטבא וכן בעושה סוכה תחת הרעפים והסיר הרעפים הבעל השלמה סובר כיון שאין הפסול בגוף הסכך אינו צריך לנענע ולא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דזה דוקא במסכך במחובר כגון הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וקיצצן שהפסול הוא בגוף הסכך לכך צריך לנענע אבל בזה שאין הפסול בגוף הסכך הסרת הפסול מקרי עשיי' ורבינו ברוך סובר שגם זה פסול משום תעשה ולא מן העשוי וצריך לנענע. ויש להקשות לדעת רבינו ברוך מאי פריך הש"ס מ"ש גבי מבוי דתני תקנתא וגבי סוכה דתני פסולה דלמא מש"ה לא תני גבי סוכה תקנתא דאי הוי תני ימעט ה"א דיכול למעט החלל ע"י איצטבא או ע"י מילוי עפר למעט חללה וסגי בכך בלי נענוע דלשון ימעט ה"א דסגי במיעוט חללה כמו שהוא. כמו שכתבו התוס' בד"ה דאורייתא דלהכי לא תני גבי נר חנוכה ימעט דהוה משמע כמות שהיתה דולקת ע"ש בתו' א"כ גם גבי סוכה אי הוי תני ימעט ה"א דימעט חללה כמו שהיא ולכך תני פסולה. אך יש לומר מסברא דכ"ע סוברים (ומסכימים) דבדבר שאינו בגוף הסכך הסרת הפסול מקרי עשייה וכשר רק שרבינו ברוך סובר כיון שהתורה אמרה בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת סוכה אם כן נחשב זה שעושה סוכה תחת הרעפים פסול שבגוף הסכך דהמניע' הוא בסכך עצמו שאינו תחת האויר וכן בגובה מעשרים אמה שהתורה אמרה למען ידעו מקרי הפסול בגוף הסכך ג"כ דהפסול הוא שאינה ניכרת הסכך שלא שלטה בו עינא בגובה מעשרים אמה ובעל השלמה סובר כיון שהסכך מצד עצמו כשר ונעשה כהוגן אינו דומה למחובר ולא מקרי פסול בגוף הסכך. ולפ"ז יש לומר לרבא דאמר הטעם דלמעלה מעשרים פסול משום דלמעלה מעשרים הוי דירת קבע ואביי הקשה לו אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וכו' ורבא מתרץ לו דעד כ' אמה דאדם עושה סוכתו עראי אפי' עשה קבע נמי נפיק והקשו בתוספות בד"ה כי עביד וכו' וא"ת כיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשות עראי אם כן למה אמרו גשמים בחג הוא סימן קללה והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים ומתרצים התוס' וי"ל דנהי דלא חיישי' בדפנות אם עושה קבע מ"מ בסככה לא מתכשרה עד שעושה עראי ממש. ולפי תירוץ התוס' הזה ע"כ כאן הפסול הוא משום הדפנות. וקרא על הדפנות קאי שיהיו ראוים לעשותן עראי. אבל הסכך אפילו למעלה מעשרים הוא עראי והפסול הוא משום הדפנות. דאי גם למעלה מעשרים אמה צריך לעשות הסכך קבע א"כ אפילו אם ליכא גובה עשרים אמה נמי פסול דהא הסכך לכ"ע בעינן עראי ממש ולמה נקט בגובה מעשרים פסולה תיפוק ליה דגם בפחות מעשרים פסולה בכהאי גונא אם עושה הסכך קבע אלא ודאי דגובה למעלה מעשרים אמה הפסול הוא מצד הדפנות שאינן ראוי' לעשותן עראי אבל מצד הסכך ליכא פסיל דהסכך בלא"ה צריך להיות עראי (ולפ"ז בלמעלה מעשרים אמה דפסול בודאי הפסול הוא רק מצד הדפנות שאינן ראוין לעשות עראי. אבל מצד הסכך אין כאן פסול דהא הסכך בודאי צריך להיות עראי) ולרבא הקרא על הדפנות קאי ומעתה מה דתני למעלה מעשרים פסולה הוא מצד הדפנות א"כ בזה אם עשה סוכה למעלה מעשרים ואח"כ בנה איצטבא או מלאוה עפר ומיעט החלל שתהיה פחות מכ' גם לרבינו ברוך כשרה ואינו צריך לנענע הסכך. ולפ"ז מה דסבר רבינו ברוך דצריך לנענע אם מיעטה ע"י איצטבא ע"כ פסק כטעמא דר"ז משום דלמעלה מעשרים אמה אינו יושב סכך או כטעמא דרבה דלמעלה מעשרים אמה אינו יודע שהוא יושב תחת הסכך ונחשב הפסול מצד הסכך עצמו. ולפ"ז יש עוד נפקותא בין טעמא דרבא לטעמא דרבה ור' זירא דלטעמא דרבא אם עשה סוכה גבוה מעשרים אמה ומיעט חללה באיצטבא כשרה ואינו צריך לנענע הואיל ואין הפסול הוא מצד הסכך כי אם מצד הדפנות כנ"ל אבל לרבה ור' זירא בגבוה מעשרים אמה הפסול הוא מצד הסכך שאינו מיצל עליו או משום דאינו רואה את הסכך צריך לנענע אם מיעט חללה באיצטבא משום תעשה ולא מן העשוי. ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל על מה שכתבו התוס' בד"ה דאורייתא דמשום הכי תני גבי נר חנוכה פסולה ולא תני תקנתא דאי הוי תני ימעט ה"א דימעט כמו שהיא דולקת א"כ לא פריך הש"ס מידי מ"ש גבי מבוי דתני תקנתא וגבי סוכה תני פסולה הא גבי סוכה אי הוי תני ימעט ה"א דימעט כמו שהוא דהיינו שיעשה איצטבא או שימלא עפר ובאמת זה פסול לדעת רבינו ברוך משום תעשה ולא מן העשוי ולכך תני פסולה. ולפי הנ"ל שהוכחתי דלטעמא דרבא גם לרבינו ברוך אין הפסול בגוף הסכך ולא צריך לנענע הסכך אם מיעט החלל ע"י איצטבא או ע"י מילוי עפר א"כ יש לומר דקושי' הש"ס מ"ש גבי מבוי וכו' אזלא לשיטת רבא דגם גבי סוכה ה"ל למתני תקנתא ולפ"ז יש לקרב הפלוגתא בין רבא ורבה ור' זירא ויש לומר דגם רבה ור' זירא אית להו טעמא דרבא דלמעלה מכ' פסול משום דצריך לעשות הדפנות קבע רק שס"ל דטעמא דרבא אינו מספיק לתנא דמתניתין דעדיין קשה לטעמא דרבא אין הפסול בסכך עצמו ויכול למעט חללה כמו שהיא ע"י איצטבא או עפר א"כ למה לא תני במתניתין תקנתא כמו גבי מבוי ורבה ור"ז לית להו תירוצי דהגמ' דסוכה דאורייתא או משום דסוכה נפישי מיליה ולכך אמר רבה טעמא אחרינא דעד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה ור"ז אמר משום דלמעלה מעשרים ליכא צל סכך. וע"י טעמים הללו הפסול הוא בגוף הסכך. ואם מיעט החלל ע"י איצטבא או ע"י עפר עדיין היא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ולכך לא תני במתניתין תקנתא דהוי משמע ימעט כמו שהיא ולא צריך לנענע הסכך. ומה דקאמר הגמ' כולהו כרבא לא אמרי משום קושיא דאביי הכי פירושא משום קושי' דאביי אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וצריך לומר כדמשני ליה רבא דאין קפידא אם עשה קבע רק שצריך להיות ראוי לעשות עראי וע"ז קשה קושי' התוס' למה אמרו גשמים בחג סימן קללה הלא יכול לעשות הסכך בנסרים קבועים במסמרים וצריך לומר כתירוץ התוס' דהסכך בודאי צריך להיות עראי ממש אבל הדפנות סגי אם הם ראוים לעשות עראי וא"כ הפסול הוא מחמת הדפנות ולא מחמת הסכך אם כן קשה למה לא תני במתניתין תקנתא. ולפ"ז מתורץ קושי' התוס' בד"ה כר' זירא דמקשי' למה לא אמר כולהו כר' זירא לא אמרו משום קושי' אביי כדקאמר על רבא ולפי הנ"ל ניחא דעל רבא קאמר משום קושי' דאביי היינו שלא לדחות דברי רבא לגמרי אלא שאינו מספיק טעמא דרבא לחוד דע"י קושי' אביי נשאר הקושי' למה לא תני במתניתין תקנתא אבל על ר"ז צריך לומר לדחות טעמא דר"ז מכל וכל משום דהאי לדורות. ולפ"ז ה מה דמסיק הש"ס דלרבה בדפנות המגיע לסכך כשרה אפי' בגבוה מעשרים אמה לאו שכשרה כמות שהיא שהרי אכתי פסולה משום דצריך להיות הדפנות ראוים לעשותן עראי דהא לפי הנ"ל גם רבה אית ליה טעמא דרבא אלא כוונת הש"ס שכשרה ע"י מיעוט חללה באיצטבא או בעפר ואינו צריך מעשה נענוע בסכך וכן על דרך זה מה דמסיק לר' זירא ברחבה יותר מד' אמות כשרה היינו גם כן ע"י מיעוט חללה ע"י איצטבא או ע"י עפר וא"צ נענוע כנ"ל:

אך זה גופא אם צריך לנענע הוא פלוגתא דרב ושמואל לקמן (דף י"א ע"א) דתני במתניתין אם סיכך במחובר לקרקע שאם קצצן כשירה דלרב אין צריך לנענע דקציצתן הוא עשייתן ולשמואל צריך לנענע ויש לחקור באיזה סברא פליגי רב ושמואל. ונראה לומר דפליגי בפלוגתא דבעל השלמה ורבינו ברוך דרב ס"ל כיון דמתחלה עשה מעשה הסיכוך בידים לא דמי זה לחוטט בגדיש ששם נעשה הסכך ממילא ולא עשה שום מעשה בסכך גופא. אבל כאן הוא סיכך בידים אלא שהוא פסול מחמת שהוא מחובר ס"ל לרב שהסכך הפסול דהיינו הקציצה מקרי מעשה וא"צ לנענע ושמואל ס"ל שהסרת הפסול לא מקרי מעשה ואף שבעל השלמה ורבינו ברוך שניהם מודים בסיכך במחובר לקרקע שודאי הפסול הוא בסכך עצמו בעי נענוע היינו משום דגמ' שם פסק כשמואל דרב קאי בקושיא וגם לוי פסק כשמואל רק דבעל ההשלמה ס"ל בעושה סוכה תחת גג רעפים וסוכה שהיא גבוה מעשרים אמה עדיף טפי ואין לו יחוס בסכך. וגם לשמואל סגי בהסרת הפסול ואינו צריך לנענע ורבינו ברוך אינו מחלק בכך וס"ל דצריך לנענע כמו שסבר שמואל בסיכך במחובר לקרקע. אבל רב עצמו ס"ל שגם בפסול שהוא בגוף הסכך די בהסרת הפסול כנ"ל ומעתה כיון דרבה כל מילי עביד כרב א"כ ודאי שרבה חולק לגמרי על רבא ולא ס"ל כלל טעם של דירת עראי דאי ס"ל כרבא א"כ למה לי' טעמא של למען ידעו כי בסוכות הושבתי וגו' ואי משום שיהיה הפסול בגוף הסכך מאי נפקא מיני' ואם שיהיה הפסול בגוף הסכך ויהיה צריך לנענע אם מיעט חללה באיצטבא ובעפר הרי לדידיה דס"ל כרב אף בפסול שבגוף הסכך אינו צריך לנענע וא"כ לרבה ליכא נפקותא בהך טעמא דלמען ידעו וע"כ צ"ל דרבה לית ליה טעמא דרבא כלל. וא"כ שפיר שייך לומר דהלכה כרבה וזה הוא כוונת הרי"ף דכתב איכא מאן דפסק כרבה דכל מילי דרב עביד כרבה היינו דטעמא דרבה ע"כ הוא אליבא דרב ולית ליה כלל טעמא דרבא ואז יש מקום לומר דאין הלכה כרבא שהוא תלמיד נגד רבה ושיטה זו סוברים דמה דאמרי' דהלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך היינו שהם אחר אביי ורבא ועיין ברא"ש במסכתא כתובות בפרק המדיר סי' י"ג שכתב שהגאונים נסתפקו בזה אי האי כללא דהלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך כולל גם נגד רבה שהוא רבו של רבא ע"ש). אבל אי לאו האי כללא דכל מלתא דרבה עביד כרב שפיר הוי יכולין לומר דהלכתא כרבא כיון דאינו מוכח דרבה לית ליה טעמא דרבא והיה מקום לקרב פלוגתייהו ולומר דגם רבה אית ליה טעמא דרבא רק רבה צריך גם לטעמא דידיה משום למען ידעו דורותיכם כדי לתרץ מתניתין דלא תני תקנתא דלטעמא דרבא לחוד הוי ליה למתניתין למתני ימעט כמו במבוי ולכך צריך לטעמא דלמען ידעו וגו' שאז לא מהני המיעוט ע"י איצטבא או עפר משום תעשה ולא מן העשוי:

דף ו' ע"ב ואותו טפח היכן מעמידו עד ד' ז' ריש ע"ב ואמר רבא סיכך ע"ג פסי ביראות. בתוס' ד"ה סיכך ע"נ מבוי וד"ה סיכך ע"ג פסי ביראות וכו' בש"ע או"ח סי' תר"ל סעיף ג' היו לה שני דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש עושה דופן שיש ברחבו ד' טפחים ומשהו ומעמידו פחות משלשה סמוך לא' משתי הדפנות וכשרה וגם בזה צריך לעשות צורת הפתח וי"א דאין זה צריך צורת הפתח וכו' שם סעיף ד' במה דברים אמורים שעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי כנגדה אבל העושה סוכתו באמצע החצר רחוק מדפנות החצר אעפ"י שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו די לה בתיקון המתיר בשני דפנות העשויין כמין ג"ם. והמ"א בס"ק ד' הרבה לתמוה על דין זה. וכתב שמרן הב"י הוציא זה מדברי הר"ן. אבל אין כוונת הר"ן לזה כ"א לכוונת תירוץ התוס' בסיכך ע"ג מבוי שיש בו ג' דפנות ולחי. והוא סיכך מצד הלחי ולפנים אעפ"י שהסכך רחוק מדופן ג' והיא מפולשת אפ"ה כשרה כיון דאינה מפולשת לגמרי אין זה דומה לעושה סוכתו באמצע החצר וכו' ולבסוף הקשה הרב מג"א על מרן הב"י דלפי מה שהוא הבין מדברי הר"ן ז"ל א"כ האי דינא דהעושה סוכתו כמבוי מפולשת דצריך פס ד' אין מציאות כי אם בעושה סוכה ע"פ הגדה במקום שאין בתים כלל. וזה אי אפשר לאוקמי הגמ' בכי האי גוונא ע"ש במג"א

ונראה להוכיח דינו של השו"ע דהנה בתוס' ד"ה סיכך ע"ג מבוי מקשים הא אנן קי"ל הלכתא כרבנן דמבוי צריך ג' מחיצות ולחי לצד הרביעי לעשותו רשות היחיד לטלטו בשבת ואם כן בסיכך ע"ג מבוי לא צריך כלל ללחי וסגי בג' דפנות של המבוי. ומתרצים התוס' דמיירי שסיכך לצד הלחי מלפנים ולצד הבתים לא סיכך. דהשתא אין לזו הסוכה כי אם שני מחיצות ולחי אחד והקשה המהרש"א שם איך קאמר הגמ' לעיל דאלו סוכה דעלמא בעי טפח שוחק, הא מיירי בסוכה מפולשת. ובזה צריך פס ד'. והכי הי"ל להש"ס לומר דאלו סוכה דעלמא בעי פס וסוכה דשבת לא בעי פס וסגי בלחי וכתב המהרש"א דלולי דברי התוס' יש לפרש סיכך ע"ג מבוי שהמבוי סתום משלשה רוחות. והוא סיכך חצי לאורך המבוי בחצי אורך המבוי מצד אחד מראשו מצד הלחי עד סופו מצד הסתום דהשתא הוי שפיר הכשירה בטפח שוחק שהרי יש לה ב' דפנות דערובין כמין ג"ם עכ"ל המהרש"א ע"ש:

והנה אני אומר דלדברי המהרש"א היא קושי' חמורה בסתירה אליבא דדינא. דאם אנו מוכרחין לתירוץ התוספות בגוונא שכתבו התוס' דמיירי שסיכך לצד הלחי מלפנים ולצד הבתים לא סיכך מוכח דין זה דגם בסוכה שיש לה ב' מחיצות מפולשים זה כנגד זה דבעלמא בעי פס ד' אפ"ה היכא שיש לה דופן אמצעי מרחוק סגי לה בלחי טפח ומשהו. אבל השתא דיש למצוא אופן אחר לתרץ קושית התוס' והיינו בגוונא דכתב המהרש"א שסיכך בחצי אורך המבוי א"כ לא מוכח דין זה שפסק בשו"ע. ויש לומר דדופן האמצעי לא מהני אם אין הסכך מגיע עד דופן האמצעי ונידון כסוכה מפולשת דצריך תיקון בפס ד' וא"כ קושיית המהרש"א קשה ביותר מנ"ל להתוס' והר"ן האי דינא כיון דאין אנו מוכרחין לאוקמי בהאי גוונא שכתבו התו' ולעולם אם סיכך בצד הלחי ולפנים והסכך אינו מגיע לדופן האמצעי הוי זה כסוכה של שתי מחיצות מפולשות וצריך פס של ד' טפחים וסיכך על גבי מבוי דקאמר רבא מיירי שסיכך חצי המבוי לאורך המבוי ויש לה שני דפנות מעורבים כמין ג"ם. ולכך צריך הלחי להתיר כמ"ש המהרש"א

אמנם י"ל הוכחה לדין זה של התוס' והר"ן דהנה התוס' מקשים בריש ד"ה סיכך ע"ג מבוי דאיך קאמר רבא מיגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה מה ענין סוכה לשבת דסוכה בעי מחיצות דאורייתא ובמבוי בלא לחי סגי מדאורייתא. ומתרצים התוס' דמיירי בלחי טפח דמעמיד פחות משלשה סמוך לדופן דהיינו מדרבנן. ובשבת שרי ע"י מיגו. ואפילו סמוך לדופן הרי מוכח דמה דאמרי' מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה הוא דוקא שהלחי הוא טפח דאל"כ לא הוי אמרי' מגו מדופן שבת שהוא רק מדרבנן לדופן סוכה דבעי מחיצות מדאורייתא. ולפ"ז מה דאמרי' מגו דהוי דופן לשבת הוא רק אמשהו. וקשה למה לא נקט רבותא טפי בהאי גוונא דכתבו התוס' שאם סיכך ע"ג מבוי מצד הלחי ולפנים ולצד הבתים שהוא הדופן האמצעי לא סיכך. דבדופן סוכה אי ליכא אלא שתי מחיצות מפולשות צריך פס ד'. ובשבת אמרינן מגו דהוי דופן לשבת וסגי בלחי טפח. והוא רבותא טפי דמהני מיגו אפילו לג' טפחים מזה מוכח הדין של התו' והר"ן דאפילו בכי האי גוונא לא צריך אלא טפח שוחק הואיל ומפולשת מצד אחד נגד דופן האמצעי מהני האי דופן האמצעי אף שהיא רחוקה מהסכך לענין דלא צריך פס ד' וסגי בלחי טפח ולפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל דשפיר נקטו התוס' בהאי גוונא דמיירי בם כך לצד הלחי ולפנים ולצד הבתים לא סיכך. ולא תירצו בגוונא דכתב המהרש"א שסיכך לאורך המבוי לאשמועינן האי דינא דמהני דופן האמצעי דהיינו צד הבתים לענין שלא לדון בה דין שני מחיצות המפולשות ולא צריך בזה פס ד' וסגי בטפח ומשהו כמו בשתי מחיצות המעורבות העשוין כמין ג"ם

והנה אי אמרי' דמה דבעי ר' שימי ור"י בן לוי דבסוכה של שני מחיצות מפולש צריך לתקן דופן השלישית ע"י פס ד'. הכוונה הוא דמדאורייתא צריך בזה פס ד' נדחו דברי הנ"ל. והקושיא במקומה עומדת מנ"ל להתוס' והר"ן דאם סיכך במבוי מצד הלחי ולפנים. ולצד הבתים לא סיכך דסגי בלחי טפח. דלמא בסיכך ע"ג מבוי מצד הלחי ולפנים. ולצד האמצעי לא סיכך לא מהני לחי של טפח ובעי פס ד'. ואפ"ה לא מצי הגמ' למינקט מגו בכה"ג דכיון דבעי מדאורייתא פס ד' לא אמרינן מגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה. כיון דלענין שבת בא הלחי להתיר תיקון מדרבנן משא"כ לענין סוכה דבעי פס ד' מדאורייתא. וכמ"ש התוס' אלחי משהו. מזה מוכח דס"ל להתוס' ור"ן דין של ר' שימי משמיה דריב"ל דהוצרכו בשתי מחיצו' מפולשות תיקון של פס ד' ולא מהני בזה טפח שוחק זה הוא רק מדרבנן כמו טפח שוחק. ושפיר מוכח דבסיכך ע"ג מבוי מצד הלחי ולפנים ולא סיכך לצד הבתים ג"כ סגי בטפח שוחק ולא בעינן פס ד' כדינו של התוס' והר"ן

ולפ"ז יש לתרץ קושי' אחרת דלפי מ"ש רש"י בד"ה ואלו סוכה דשבת וכו' דהא דקאמר הש"ס ואלו סוכה דשבת סגי בלחי קאי אשני מחיצות מפולשים זו כנגד זו א"כ קשה קושית מהרש"א מאי קאמר הש"ס דאלו סוכה דעלמא בעי טפח שוחק הא במפולש ממש בעי פס ד' והכי הו"ל להש"ס למימר דאלו סוכה דעלמא בעי פס ד' ונלע"ד דהנה י"ל דרש"י ס"ל דסתם לחי הוא משהו דלא כמו שמתרצים התוס' דמיירי בלחי טפח ואפ"ה לא קשה לרש"י קושית התוס' דמה ענין סוכה שהמחיצות הוא מדאורייתא למבוי שהוא מדרבנן. די"ל דרש"י ס"ל דאותו לחי מהני להתיר רק מדאורייתא ולא כמו שהבינו התוס דרש"י קאי אליבא דרבי יהודה דסבירא ליה מחיצות דאורייתא. אלא די"ל דרש"י קאי אפילו אליבא דרבנן דב' מחיצות אסורים מדאורייתא ולחי מהני להשלים מחיצה השלישית דלחי משום מחיצה ומתיר במקום שהיה אסור מדאורייתא ושפיר אמרי' מגו דהלחי משהו מהני להתיר לענין שבת במקום שהי' אסור מדאורייתא מהני נמי לענין סוכה אף דמדאורייתא בעי בסוכה טפח.

והנה הרא"ש כתב וז"ל הרב האלפסי השמיט מימרא זו כו' והיינו טעמא משום דפסק דבעי נמי צורת הפתח. ומילתא דפשיטא היא כיון דאיכא ג' מחיצות מעלייתא דאמרינן מגו וכו' וכוונת הרא"ש הוא אף דסבירא ליה להרי"ף דבעי צורת הפתח. עכ"פ איכא נפקותא במה דאמרי' מגו לענין טלטול מדרבנן. דאי אמרי' מגו דהוי דופן לסוכה מותר לטלטל אפילו מדרבנן ואי לא אמרי' מגו אף דמדאורייתא מותר בשלש מחיצות עכ"פ מדרבנן אסור לזה כתב הרא"ש דמלתא דפשיטא היא כיון דהוי מחיצה דאורייתא פשיטא דאמרינן מגו להתיר באיסור דרבנן.