צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 53

ונראה לע"ד דשם בר"ה תני דבי ר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רוב עונות מיחשב בהדייהו. והנה בדברי ר"י יש לדקדק מה דכפל דבריו באמרו מעביר ראשון ראשון ודי באמרו מעביר ראשון. בשלמא לדעת הרמב"ם שכל עונות הראשונים אינן נחשבים ליחיד שפיר קאמר מעביר ראשון ראשון. אבל לדעת רש"י שפירש בהדיא עון שבראשוני' הבא לתת לכף מעבירו ושומטו שאם היה מחצה כיון שחסר אחד יכריעוהו הזכיות הרי שפירש רש"י בהדיא רק עון אחד ולישנא דרבא דייק כוותיה דקאמר ועון עצמו דאי כדברי רבינו הרמב"ם הי"ל למימר ועונות עצמם אינם נמחקין ולפ"ז דדברי הגמ' כרש"י דייקי א"כ קשה הני תרתי ראשון למאי רמזי:

והנה שמעתי בילדותי מהמוכיח הגדול חסידא קדישא מהו' ליב פיסטינר זצוק"ל מעביר ראשון שבראשון שמה קדים למעשה העבירה המחשבה שמתחילה חושב לעשות ועושה אותה המחשבה הקב"ה מעביר ודברי פי חכם חן. והנה לדברי המנוח הזה עיקר היתור שמעון ראשון מתהפך ממזיד לשוגג שההפרש בין מזיד לשוגג היא המחשבה וכיון שהקב"ה מעביר המחשבה נשאר שוגג:

ובזה נראה לע"ד לתרץ לפי מה שפירש"י במסכת ערכין כובש היינו שלוקח מן העונות ומטמין תחת כסא הכבוד א"כ ר"א היינו תנא דבי ר"י דלשניהם מניח הקב"ה עון אחד שאינו נשקל בכף אמנם לפי' הנ"ל ניחא דלר"א כל העון נכבש ולתנא דבי ר"י רק מחשבת העון. ועדיין נשאר שוגג א"נ לאידך גיסא דלהכי לא פירש רש"י בר"ה כמו בערכין דבשלמא מה שלא פירש רש"י בערכין כמו בר"ה מפני ששם קאי לפרש צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. ובאמת לפי שיטת רש"י כאן נדחק המהרש"א שם בח"א לכך פירש רש"י שם שמשפטיך שהם העונות נכבשין לתהום רבה. אבל הא קשיא דלמה לא פירש רש"י כאן בר"ה ע"ד הפירוש בערכין. ונראה משום דזה א"א לפרש להטמין גוף העון דאטו השטן אינו יודע מספר העונות הא איתא במדרש שהשטן מביא פתקין של עונות אלא ודאי שאין הקב"ה מטמין רק מחשבת העון והמחשבה פוגמת בעולם הכסא למעלה מעולם המלאכים ואין השטן יודע מזה. וזה אי אפשר לפרש דא"כ היינו ר"י שסובר מעביר ראשון וכו' ולכך פירש"י שכובש כף המשקל למטה וזה א"א לשטן לידע וזה לשון הרמב"ם פ"ג מה' תשובה ושוקלם אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גדלם. יש זכות שהוא נגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב ויש עון שהוא נגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע האיך עורכין. באופן שלפי פי' רש"י בערכין זה העון שנכבש תחת הכסא עדיין נשאר שוגג ובזה נחלקו ריש לקיש סובר גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות וא"כ מגעת גם עד כסא הכבוד שאפי' אותו עון שתחת הכסא נתקן בתשובה שעד עתה היה עכ"פ שוגג ועתה נעשה זכות ור"י ס"ל עד ולא עד בכלל שלאותו העון אין התשובה מועלת שמה פועלת התשובה להיות נחשב שוגג וזה בלאו הכי נחשב שוגג:

שם ע"ב גמ' אמר רשב"ג אמר ר' יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר ובשוב רשע מרשעתו חי' יחיה הנה בריאת האדם לא תוהו בראו כי אם לקנות שלימות ולהשלים חוקו בתורה ובעבודה עבודת הקודש וכשכיר יקוה יומו ובא בשכרו וזהו השלמת הנפש כל ימי חלדו של אדם אם לא איבד זמנו. וכל ימיו חרותים אחד לא נעדר הרי הוא מושלם בשלימות אבל אם איבד זמנו בדברי הבאי בשחוק וקלות ראש או בדברי בטלה בלי תורה ומצות וק"ו אם פשע והעוה באיזה יום הרי היום ההוא חסר מימי חייו ולא הושלם חוקו. ובזה נלע"ד לתרץ במה דפליגי ר"ע ורבנן בסוף פ' חולק את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו דברי ר' עקיבא וחכמים אומרי' זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו ופירש"י זכה מוסיפין והאי אמלא לשון תוס' הוא והנה קשיא לי דעכ"פ חרוצים ימיו במספר דהרי את מספר כתיב מכלל דאיכא מספר והיא גופא קשיא לרבנן למאי הלכתא המספר הזה ולמה הוקבע מספר כלל כיון שהכל לפי הזכות והחוב הן חסר והן יתיר אלא ודאי שימי האדם קצובים לו עכ"פ לפרוע חובו המוטל עליו דבר יום ביומו שבעת מותו לא יחסר יומו. ואז הוא בא לעוה"ב בשלימות בלי גריעותא. וע"ז נאמר ואברהם זקן בא בימים שבא עם הימים ולא איבד זמנו וכל יום קנה לעצמו קנין שלימות בפועל. אבל הימים שהלכו באיבוד זמנו בדברים בטלים והימים ההם לא קנו מציאות כי אין להם חיות והרשעים בחייהם קרוים מתים ובעת מותו ימיו חסרים ומחויב להתגלגל עוד הפעם כולי האי ואולי ישלים זמנו וזה רמזו חכמי המוסר בפסוק כי שנות מספר יאתיו ואורח לא אשוב אהלוך רוחי חבלה ימי נזעכו קברים לי וזה פירושו שנות מספר יאתיו שכל שנים הקצובים במספר יאתיו שכולם יבואו עמו בעת מותו דהיינו בא בימיו ואז ואורח לא אשוב אהלוך שזה האורח אשר הוא עתיד להלוך לחיי עולם יהיה אורח לא אשוב עוד פעם שנית לעולם הזה כי אם ינוח על משכבו במנוחה עד תחיית המתים לעוה"ב. אבל אם רוחי חבלה כי הרשעים חובלים בעצמם בכל חטא ואשמה חובל בנפשו הכל לפי הפגם. יתן מום ברוחו ונשמתו. וע"י זה ימיו נזעכו שנכרתו ימיו ונחסרו מהמספר ובעת מותו אי אפשר להנפש ההיא לשוב למקורה כי כל אשר מום בו לא יקרב ומוכרחת היא להתגלגל פעם שנית בעוה"ז. ואז קברים לי שנקבר פעם שנית והקבורה הראשונה היתה על מגן כי עיקר הקבורה תיקון הנפש כי הנפש אינה נפרדת מהגוף גם אחרי מותה לרוב ההרגל כל ימי החיים עד שהגוף ניתן בהקבר ואז הנפש עולה למעלה ולכן המת שומע עד שיסתום הגולל וכן כתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל אלהים. אבל הרשע שרוחו חובלה ואי אפשר להרוח לשוב אל אלקים הוא נקבר על מגן והנה הרשע אינו נותן על לב כי אולי כבר הוא בגלגול שני או שלישי שעד כאן נאמר יפעל אל פעמים שלש עם גבר ואם בפעם שלישי לא יתקן אבדה תקותו אלא שבעוה"ר הנפש בבואה שנית לגוף היא שוכחת כל מעשי' הראשונים וכל אשר סבלה בפעם ראשון עבור זה וחוזרת לשוב למעשיה הראשונים. וזה רמז הפ' (קהלת ח') ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו גם זה הבל שהגוף נקרא עיר וכמ"ש חז"ל בפסוק עיר קטנה ותמה הכתוב וישתכחו בעיר אשר כן עשו מעשים הללו בגלגול ראשון וחוזר למעשיו וקלקולו הראשון

ונחזור לראשונים כי הרשע כל ימי רשעו אינם נכנסים בחשבון והוא חסר ימים. ולכן רשעים בחייהם קרוים מתים כי אין להימים שום חיות וזה פירוש דברי רז"ל ג' ספרים נפתחים בר"ה וכו' רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. צדיקים לאלתר לחיים כו' והתוס' הקשו דחזינן כמה רשעים חיים וצדיקים שמתו ותירצו דקאי על חיי עוה"ב. ולדידי קשה דאם כן הוי ליה למימר צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם כמו שאמר בברייתא שניה גבי ג' כתות ליום הדין. ועוד קשה למה אמר בברייתא דיום הדין ג' כתות וכאן אמר ג' ספרים והוה ליה למימר ג' כתות הם בר"ה. ועוד בספר עשרה מאמרות מביא גרסא דגרסי' גם בסיפא של וכך גרסי' של צדיקים נכתבים כו' ושל רשעים כו' ונדחק מאד לפי שלא רצה להזכיר מיתה אפי' על הרשעים לכך כינה המיתה על הספרים ולדברי ניחא דג' ספרים הוא מל' ספר וסיפור דהיינו סיפורי דברי הימים בימי חייהם של צדיקים נכתבים לחיים דהיינו סיפור הימים שלהם נכתב בספר החיים להיות נחשב במספר ימי חייהם כי קנו מציאת חיים ושנות מספר יאתיו ושל רשעים היינו מספר הימים שלהם אינן נחשבים לחיים ויכלו בהבל ימיהם ושנותיהם בבהלה ונכתבים למיתה שלא קנו מציאת חיים כלל:

ובזה מתורץ קושית הרי"ף דלמה בבינונים אם לא יהו נכתבים למיתה ולמה לא יטה כלפי חסד. וכמו בג' כתות ליום הדין לבית הלל ולדידי ניחא דכאן לא מיירי לענין עונש ואמת שאין עונשין ומעבירין ראשון אבל מכ"מ הימים לא קנו שום מציאת חיות ונכתבים אותם הימים למיתה ואינם בחשבון ימי חייו וזהו פירוש המאמר דרשב"נ אמר ר' יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שאם עשה תשובה אז זדונות נעשות לו כזכיות נמצא קנו הימים למפרע חיות על ידי הזכיות הללו:

שם אמר ר"י גדולה תשובה כו'. שנאמר הן ישלח וגו' הנה בהאי קרא דדריש ר"י לאו רישא סיפא דפתח והיתה לאיש אחר בהויה וקידושין ומסיים ואת זנית דמשמע בזנות בלא קדושין. ועוד אדרבה היא הנותנת דגרושה שזנתה אחר גירושין מותרת לחזור להמגרש והמפרשים פירשו ואת זנית קודם גירושין א"כ אין ענינו למה דפתח הן ישלח. ועוד היכן נשתלחו ישראל ומקרא מלא איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. ונראה עפ"י מה דפליגי ר"י בן קופר וחכמים (ביבמות דף יא ע"ב) דר"י בן קופר סבר המחזיר גרושתו מן הנשואין אסורה מן האירוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה ורבנן סברי אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה ור"י בן קופר לאו בסוטה לית ליה ואפי' זנאי מאי טעמא הויה ואישות כתיב ביה והנה טעמא דר"י בן קופר דכתיב אשר הוטמאה הא לאו הכי היה מודה דאף מן האירוסין היתה אסורה דפשטא דקרא והיתה לאיש אחר משמע אפי' ע"י הוי' לחוד דהיינו קדושין ג"כ נאסרה. ומעתה נבוא לביאור דברי הנביא לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר והיתה דייקא דהיינו הויה לחוד שנתארסה רק לאיש אחר ועדיין לא נשאת הישוב אליה עוד הלוא חנוף וגומר והיינו כרבנן דאפי' מן הארוסין אסורה וא"כ מה ת"ל אשר הוטמאה ודאי צריך לומר לרבות סוטה שנבעלה וא"כ איכא לאו בסוטה שנבעלה ואת זנית וגומר ושוב אלי ושפיר הוי סיפא סיומא דרישא שמכח הרישא שפסק דמחזיר גרושתו גם מן האירוסין אסורה מוכח שיש לאו בא"א שזנתה תחת בעלה ואת זנית ונאסרת בלאו ואפ"ה שוב אלי שפיר קאמר ר"י דתשובה דוחה ל"ת שבתורה:

סליק מסכת יומא צל"ח

סוכה

דך ב' ע"א תוס' ד"ה מ"ש גבי סוכה וכו' והא דלא פריך מ"ש גבי הדס וכו'. דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גובה ושינה לשון משנתו. ועוד דגבי הדס איצטריך למתני תקנתא משום דסד"א כיון דגידולו בפסול תו לית ליה תקנתא עכ"ל. והקשה הרב המנוח מהו' יאקב המבורגר. וכן מבואר קושי' זו בספר פני יהושע דהרי לקמן (ד' ל"ב ע"ב) דמעטינהו אימת אילימא מקמי' דלאגדיה פשיטא אלא בתר דלאגדיה וקסבר אגוד הזמנה בעלמא היא ולאו כלום היא. והנה קושיא זו תסובב על שני קוטבים חדא דאיך כתבו התוס' דסד"א כיון דגידולו בפסול לית ליה תקנתא א"כ איך מקשה הגמ' פשיטא. והא לאו מלתא דפשיטא היא לדעת התוספו' וגם תסובב קושיא זו על התוס' דלמה להו לחדש סברא חדשה כיון דגידולו בפסול ומה חס' להו ברבותא של הגמ' דסד"א כיון דאגדו בפסול כבר דחוי הוא ואינו חוזר ונראה קמ"ל דהזמנה לאו כלום היא

והנה קושיי' השניה, נלע"ד דאי ס"ד דגם קודם מצותו משעה שנקרא שמו הושענא דהיינו בתר דאגדיה שייך בו דיחוי ושוב אינו חוזר ונראה. אם כן גם גבי סוכה גם קודם מצותו כיון שנקרא שם סוכה עליו והיתה גבוה מעשרים שוב אינו מועיל בה מיעוט למעט חללה מעשרים שכבר נדחית והן אמת שיש בתוכה חומרא יתירה מהדס דשייך בה ג"כ פסול תעשה ולא מן העשוי [עיין שם (ד' ל"ג ע"ב) ברש"י בד"ה אלא בתר דאגדיה) ולזה עכ"פ מועיל המיעוט דזה מקרי עשייה חדשה מ"מ לא גרע סוכה מהדס דיהיה שייך בה תורת דיחוי. וא"כ לא היו התוספו' יכולים למימר דאצטריך למתני בהדס תקנתא דלא נימא שכבר נדחה. דא"כ גם בסוכה יש לומר כן. ולמה לא השמיענו חידוש זה בסוכה והוצרכו התוס' לחדש דבהדס איצטריך דלא נימא דגידולו בפסול:

ודע דלפי מה דמסיק בהדס דאפילו מיעטו ביו"ט כשר משום דדיחוי מעיקרא לא שמי' דיחוי לענין מצות. א"כ הה הה"ד סוכה שהיא גבוה מעשרים אפילו מיעט אותה בחוה"מ מהני. אבל זה אני מסופק אם לא היתה גבוה מעשרים ובחוה"מ חפר בה בעומק עד שנעשית גבוה מעשרים ונפסלה שזו היתה נראה ונדחית. אם מועיל בה שוב תקון. אמנם כיון שבידו למעט לא הוי דיחוי כמ"ש במגן אברהם סי' תקפ"ו ס"ק ו' ע"ש ועכ"פ התוס' לא היו יכולים לתרץ פה מטעם דיחוי כנ"ל. ונשאר עלינו קושיא השניה איך מקשה שם הגמרא פשיטא כו'

ואומר אני דעיקר קושיית התו' כאן הוא רק על המקשה דלמה הקשה ממכילת' אחריתא ממס' עירובין ולא הקש' מהדס שהוא באותה מכילתא אבל במסקנא לדברי המתרץ גם מהדס לא קשה דסוכה דנפישי מילי' לא תני תקנתא. ומ"ש מהרש"א דגם לדברי המתרץ לא יתורץ כ"א מטעם דגדולו בפסול. כוונתו דגם הדס נפישין מילי' וכמבואר בריש דבריו אבל אני אומר דבשלמא סוכה דנפישי מילי' וכולהו אית להו תקנתא ואין התקנות דומות זו לזו והי' צריך להאריך וא"ת לתני תקנתא בזו לחוד זה אינו קושי' דמ"ש הך מכולהו אבל הדס אף דנפישין מילי'. מכל מקום אין לשום אחד מהם תקנה דגזול ויבש ואשירה ועיר הנידחת ונקטם ראשו ונפרצו עליו אין בידו לעשות שום תקון. ואין שם תקון רק בענביו מרובין ואם כן תני הך תקנתא ולא מקרי כלל לגבי תקנתא נפישין מילי' ואם כן לדברי המתרץ נכון הוא. וכל קושיות התוס' הוא על המקשה. ועכשיו אני אומר אם הי' יכול להקשות מהדס לחוד כדרך שמקשה ממבוי שפיר יש להקשות למה הקשה ממבוי ולא מן הדס שהוא בהך מסכת. אבל אם לא הי' יכול להקשות מהדס לחוד כ"א בהקדים עוד משנה אחרת. אם כן שוב ליכא קושיא דאחז דרך קצרה והקשה ממבוי לחוד:

והנה סברא זו שכתבו התוס' דהוי אמינא כיון שגידולו בפסול וכו' כבר מוכח ממשנה הקודמת להדס שמועיל תיקון אף בגידולו בפסול דלקמן (דף ל"א ע"ב) ושל אשירה פסול והאמר רבא לולב של ע"א לא יטול ואם נטל כשר הכא באשירה דמשה עסקי' דכתותי מכתת שיעורי' דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת. והנה שם בתוס' בד"ה באשירה דמשה ב' שיטות לשיטת התוס' ע"א דכותי אפילו קודם ביטול כשר בדיעבד, ולשיטת ר"ת קודם ביטול אפי' אשירה דכותי פסול אפילו בדיעבד וכאן מיירי אחר ביטול. והא דמוקי באשירה דמשה ולא מוקי קודם ביטול ממש דבשעה שנקצץ מן הדקל נתבטל ולפ"ז אם נימא דמה שגדל בפסול אינו מועיל שום תיקון. א"כ אפילו אשירה דכותי ואחר ביטול ממש שוב אינו מועיל ולמה נקט מתני' דומיא דעיר הנדחת. אלא ודאי דאף מה שגדל בפסול מועיל תיקון וא"כ שפיר הקשה הגמ' לקמן גבי הדס פשיטא משום דכבר שמעי' מלולב דמועיל תיקון אף מה שגידולו בפסול וכאן כתבו התוס' שפיר דלא הי' יכול להקשות מהדס משום דאיצטריך למיתני דמועיל תיקון אף מה שגדל בפסול וא"כ אם היה רוצה להקשות מהדס היה צריך להקדים גם משנה דלולב של אשירה דומיא דעיר הנדחת. ומוטב לו להקשו' בקצרה ממבוי וכ"ז לשיטת ר"ת. אבל לשיטה קמא דתוס' שם דלולב של כותי כשר גם קודם ביטול א"כ אין שום הוכחה ממתני' דלולב. וא"כ מוכח שאין זה שום הוי אמינא דדבר שגידולו בפסול לא יועיל תיקון. דא"כ איך מקשה גמ' לקמן פשיטא. וא"כ נסתר כאן תירוץ התוס'. אמנם לשיטה זו יש לומר תירוץ ראשון של התוס' דניחא ליה למפרך ממבוי שדינם שוה בגובה ואם כן שני התירוצים של התוס' כאן הם לשני שיטות של התוס' לקמן (ד' ל"א ע"ב) גבי אשירה ודו"ק:

שם סוכה דאורייתא וכו' הנה נחלקו רש"י ותו' דלרש"י התירוץ דבדרבנן לא שייך לשון פסול ולהתוספות התירוץ דבדאורייתא אינו שונה תקנתא דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא. ובמס' עירובין הקשו התוס' על רש"י דלשיטתו לא שייך ואיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא ע"ש. ובתוס' בד"ה מאי שנא הקשו דלמה לא הקשו מהדס דתני פסולה ותקנתא ונראה דלרש"י יהיה כל זה נכון. ולענ"ד יהיו רש"י ותוס' מחולקים בדין שנחלקו בו רבינו ברוך ור"י הלבן

והנה לקמן (בדף י"א ע"א וע"ב) נחלקו רב ושמואל גבי מה דאמר במתני' או שקצצן דלרב א"צ לנענע. ולשמואל צריך לנענע אל"כ פסול משום תולמ"ה ואפסק שם הלכתא כשמואל ובאו"ח סי' תרכ"ט כתב הדרכי משה וז"ל כתב בעל ההשלמה כל הפסולין שאינן בגוף הסכך כשמבטלו א"צ מעשה. דביטולו הוה מעשה כגון סוכה הגבוה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא ומיעטה. וכן עושין סוכה תחת הגג ואין מסירין הגג עד אחר העשיה א"צ לנענע הסכך אחר כך לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים הוא המעשה להכשיר הסכך הנעשה בפסול קודם לכן. ובהג"ה אשר"י כתב רבינו ברוך אוסר ור"י הלבן מתיר ונראין דבריו עכ"ל:

ומעתה לרבינו ברוך דאוסר בהסרת הגג אף שלא היה הפסול בגוף הסכך. ואפ"ה בעי ניענוע. הה"ד בגבוה מעשים ומיעטה באצטבא או בעפר צריך נענוע: והנה התוס' (בריש סוכה) הקשו דגבי נר חנוכה תני פסולה אף שהוא מדרבנן. וניחא להו דשם לא הוי יכול למיתני ימעט דא"כ הוי אמינא שישפיל כך כמו שהיא דולקת. וזה אינו מועיל דצריך לחזור ולהדליק. ומעתה אני אומר דלרבינו ברוך גם בסוכה אי אפשר לומר ימעט דאם כן הוי אמינא שימעט כך ע"י אצטבא בלי נענוע הסכך. וזה אינו מועיל דזה פסול משום תולמ"ה. וא"כ על כרחך אין קושיית הגמרא דלתני גבי סוכה ימעט אלא קושיי' הגמ' דלתני גבי מבוי פסולה וא"כ על כרחך כדמשני סוכה דאורייתא וכו' מבוי דרבנן וכו' על כרחך אין הכוונה דבדאורייתא לא שייך תקנתא שהרי על סוכה מתחילה לא הוה קשה ליה ולא מידי. וע"כ התירוץ דבדרבנן לא שייך תקנתא כמו שפירש"י וכל זה לשמואל אבל לרב דאפילו בסכך מחובר שפסול בגופו מהני קציצה ואין צריך נענוע ק"ו בגבוה מעשרים שאין הפסול בגוף הסכך. וא"כ לרב הקושיא ג"כ להיפוך דליתני גבי סוכה ימעט. ועל קאי ואיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא. וקאי תירוץ ) ואיבעית אימא לרב. ותירוץ הראשון לשמואל ומתורץ קושיית התוס' על רש"י. וממילא ניחא דלא הקשה מהדס שהרי עיקר הקושיא שכאן בסוכה למה הביא ממסכת אחרת ולא הקשה מהדס שבמס' זו. והנה הקושי' מהדס ודאי לא תהיה רק למה לא תני בסוכה תקנתא. דליכא להקשות למה לא תני בהדס פסולה שהרי באמת תני שם גם פסולה. וא"כ תהי' הקושיא על סוכה. ואם כן תהיה הקושיא רק בשיטת רב. דלשמואל אי אפשר למיתני בסוכה תקנתא ויותר ניחא לי' להקשות ממבוי שבזה מקשה בין לרב ובין לשמואל. דלרב הקושיא בין אסוכה ובין אמבוי. ולשמואל הקושיא על מבוי וכנ"ל. וכל זה שיטת רש"י. אבל התוס' ס"ל כר"י הלבן ולכ"ע מצי למתני בסוכה ימעט. וא"כ הקושיא על סוכה ואתין כל דבריהם כהוגן: