צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 52

ולכן נלענ"ד דעיקר טעמיה דמשנה שהחיצונם פרופה בדרום משום דסובר דגם בין חלל שבין פרוכת לפרוכת כיון שאנו מסופקין שמא חלל זה יש לו קדושת ק"ק שייך לאו אורח ארעא וחששו שמא ישכח הכהן וייעול להדיא סמוך לכותל לכך עשו הפריפה בדרום ושם אי אפשר לו ליעול בהדיא משום דמשחרי' מאני'. וממילא מתורץ קושיית התוס' ישינים שיתרץ לר"י שלא יטול להדיא דאם כן קשה היא גופה קשיא למה עשו פיתחא בדרום והלא עדיף לעשות בצפון משום דרך ימין וצריך ע"כ לטעם משחרי' מאני':

אבל ר' יוסי דסבר חביבין ישראל ואדרבה עדיף הניעול להדי' א"כ ממילא פיתחא בצפון דבדרום אי אפשר למיעל להדיא משום דמשחרן מאני':

ומעתה נוכל לומר דר"ע וריה"ג שניה' סברי דב' פרוכת הוו אלא דפליגי בפלוגתא דר"מ ור"י דר' עקיבא סבר כר"מ דלאו אורח ארעא למיעל להדיא אבל ר' עקיבא מוסיף אדר' מאיר דחייש שמא יעול להדיא לכך עשו פיתחא בדרום ואי אפשר לו למיעל להדיא דמשחרן מאני' וריה"ג סובר כר' יוסי דחביבין ישראל וא"כ אדרבה פיתחא בצפון כדי שיעול להדיא:

עוד נלענ"ד לתרץ פסקי הרמב"ם ור"ע וריה"ג תרווייהו סברי ב' פרוכת הוו והנה לעיל (דף נ"א ע"ב) כתב מהרש"א שאף שהמזבח היה משוך מעט כלפי מזרח לא היה ממש בין שולחן למנורה מכל מקום לא היה המזבח באמצע ממש רק צפוני של מזבח היה מכוון כנגד אמצעי של פרוכת כי היכי למה דס"ד לרש"י שהיה ממש בין מנורה לשלחן א"כ על כרחך אי שלחנות צפון ודרום מונחים אם כן מגיעים השולחנות עד סוף חלק צפוני. ועל כרחך מזבח כלו בדרום רק צד צפוני של מזבח היה באמצע. הכי נמי אפילו למה דמסיק רש"י שהמזבח משוך כלפי מזרח אפ"ה למ"ד צפון ודרום מונחי' לא היה המזבח באמצע ממש רק כלו בדרום וצד צפוני שלו היה באמצע. והנה הדבר יפלא היא גופה קשיא כיון שהיה משוך כלפי מזרח והיה יכול לעמוד באמצע ממש למה העמידוהו לדרום. דבשלמא אם לא היה משוך למזרח והיה עומד בין שולחנות למנורות ממש לא היה אפשר להעמידו באמצע משום דהשולחנות אכלו כל חלק צפוני של ההיכל, אבל אחרי שהיה משוך כלפי מזרח אם כן רווחא ליה ההיכל צפונה ונגבה אם כן למה לא יעמידו מזבח הזהב באמצע ממש ולכן נלע"ד שהטעם הוא מדכתיב במזבח הזהב ונתת אותו לפני הפרוכת לא היה רשאי להיות דבר מנסיק בין המזבח לפרוכת כמו שאמרו לעיל (ד' ל"ג ע"ב) שהמזבח היה משוך כלפי חוץ ולא היה עומד באמצע ממש בין שולחן למנורה משום דכתיב ואת המנורה נוכח השולחן בעינן דחזו אהדדי הכי נמי כאן דכתיב לפני הפרוכת בעינן שלא יפסיק דבר בינו לפרוכת וכיון שהשלחנות היו עומדים כל חצי חלק צפוני והמזבח היה משוך מעט כלפי חוץ אם היה עומד באמצע ממש לא היה חלק צפוני של מזבח כל חצי המזבח של צד צפון לפני הפרוכת שהשלחן הדרומי מפסיק בין מזבח לפרוכת והמזרחי בפ' תצוה כתב שהיה המזבח צריך להיות מנוון ממש נגד אמצעיתו של פרוכת לא דחי שם ברש"י שרש"י כתב שם שהיה המזבח מכוון נגד הארון מבחוץ וכיון שהמזבח היה כלו רק אמה והארון שהיה עומד ארכו לרוחב הבית והיה ארכו אמתים וחצי אם כן אף אם היה המזבח כלו בדרום אכתי היה כלו מכוון נגד הארון שהיה חצי הארון שבדרום הוא אמה ורביע והמזבח כלו רק אמה:

ועתה אני אומר המתנות שעל הפרוכת ביוה"כ מסתמא היה כמו בפר כהן משיח וכדמשמע (דף כ"ז ע"א) דמקשה ודלמא דפר העלם וכו' משמע שהזאה בפר יוה"כ היה באותו מקום עצמו בפרוכת שהיה הזאה של פר כהן משוח ופר העדה [ודלא כמרכבת המשנה בה' עיוה"כ ששגג בזה] ובפר כהן משוח כתיב את פני פרוכת הקודש ודרשו בת"כ מכוון נגד בין הבדים. ולכן גם כאן ביוה"כ מבואר במשנה על הפרוכת שכנגד הארון. והנה בגמרו מתנות פרוכת ויצא אל מזבח ה' נלע"ד שלא היה חוזר דרך אחוריו דדוקא בקדשי קדשים עצמו מבואר במשנה יצא ובא דרך כניסתו ש שיהיה פניו נגד הארון אבל בבואו להיכל לא מצינו במשנה שהלך דרך אחוריו ובזה אין אנו צריכין לדוחק שדחקו התוס' (בד' נ"ב ע"ב) ד"ה יצא שהוכרחו לחלק אף שביאה דרך אחוריו לא מקרי ביאה מ"מ יציאה דרך אחוריו מקרי יציאה עיין שם בדבריהם ולדידי אין הכרח לזה ויצא אל המזבח דכתיב בקרא היינו יציאתו מן הפרוכת למזבח והכל בהיכל עצמו ושם באמת לא הלך דרך אחוריו ומעתה בהילוכו מפרוכת למזבח הזהב היה פניו למזרח ואם היה המזבח עומד באמצע ממש ומתנות שעל הפרוכת מסתמא היה נותן באמצע אם כן פגע באמצעיתו של מזבח ופניו למזרח וימינו לדרום ופנה לדרומית מערבית ופגע בהך קרן ברישא אבל אם שולחנות צפון ודרום מונחי' אם כן היה המזבח כלו בדרום וצלע צפוני של מזבח היה מכוון נגד האמצע ובהילוך הכהן מאמצעית הפרוכת למזבח פגע ממש בקרן צפונית מערבית של מזבח שהוא מכוון נגדו ממש:

ומעתה לפי זה נוכל לומר דר"ע וריה"ג לא פליגי בפיתחא כלל דיהיה הפתח באיזה צד שיהיה הכהן לא מן הפתח פנה למזבח כי אם ממקום הזאות הפרוכת. אבל פליגי בשלחנות ר"ע סובר שלחנות מזרח ומערב מונחים ואם כן היה המזבח עומד באמצע ההיכל מכוון ממש ופגע באמצעו של מזבח ופנה דרך ימין לדרומית מערב ונפיק מכולי' מזבח והתחיל דרומית מזרחית. וריה"ג סובר שלחנות צפון ודרום מונחים ואם כן המזבח כלו בדרום רק צלע צפוני שלו מכוון נגד האמצע ונמצא פגע הכהן בצפוני של מזבח ברישא דהיינו קרן צפונית מערבית ונפיק מכוליה מזבח ונתן צפונית מזרחית ברישא

פרק ששי

דף ס"ה ע"א תנן התם בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו (עד ס"ו ע"א) אלא אמר רבא גזירה משום תקלה כו'. ותקלה עצמה תנאי היא. תוס' ד"ה משום חטאת שעברה שנתו תימא לי מאי פריך הא בפר נמי דינו שיהיה בן שלש שנים ותו לא ואי עברו שנותיו פסול כו' וי"ל נהי דפסול להקרבה לא הוה לן למימר ימותו כו' אי נמי הכי פריך דר"מ דמדקא דוחקת לשנוי' גזירה משום עברה שנתו והיות מצי לשנויה בלא גזירה לרבנן דרבי הוי חטאת שעברה שנתו ממש אלא כדי לאוקמי ככ"ע אפי' כרבי משנית הכי אם כן לרבי מאיר דאמר בפר אף בני ארבע וחמשה וה"ד טפי מאי מתרצית עכ"ל התוס':

והנה לכאורה תי' שני של תוס' הוא תמוה דמנ"ל להמקשן להקשות דילמא כל מאי דאפשר לתרץ ליה אליבא דכ"ע ניחא ליה טפי ולכך נקט משום גזירה דחטאת שעברה שנתו ולא נקט עברה שנתו ממש הואיל וניחא לאוקמי הברייתא אף לרבי הואיל ואפשר לי' לשנוי' הכי אבל אליבא דר"מ דאי אפשר לשנוי' באמת לא מוקי הברייתא כר"מ אלא כרבנן או כר"י הגלילי ואיך תלי' זה בזה לומר הואיל ומוקי הברייתא אף אליבא דרבי יהיה גם ההכרח לאוקמי הברייתא גם אליבא דר' מאיר ולפרוך פירכא תינח שעיר פר מא"ל ונראה לומר דכוונת התוס' הוא כך כיון דדחיק ליה לאוקמי הברייתא כרבי ממילא צריך לאוקמי גם אליבא דרבי מאיר דע"כ רבי לשיטתו סובר כר' מאיר דהא דפריך אף בני ארבע וחמש ואם כן קושי' המקשן היא ממנ"פ דלמה ליה לדחוק לשנויה משום גזירה ולא מוקי משום חטאת שעברה שנתו ממש אלא ע"כ צ"ל דרוצה לתרץ גם אליבא דרבי ופריך הא אכתי לא מצי לשנוי' אליבא דרבי דהא רבי ע"כ סובר כר' מאיר דפריך אפי' בני ד' וחמש שנים ואם כן קשה הא תינח שעיר פר מאי איכא למימר:

ונקדים לזה מאי דאיתא במסכתא ערכין (דף ל"א ע"א) המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל י"ב חודש ואמרי' עלה מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר ימים אין ימים פחות משנים ורבנן האי ימים מאי עביד ליה מיבעי ליה מיום ליום ורבי מיום ליום מנ"ל מעד תם שנת ממכרת ורבנן האי מ"ל שנת ממכרו שלו ולא שנת של מנין עולם וימים מבעי לי' למעת לעת דסד"א מיום ליום אין מעל"ע לא כתב רחמנא ימים ורבי מעל"ע מנ"ל נ"ל מתמימה ורבנן הא מיבעי ליה לעיבורה ורבי נמי הא מיבעי ליה לעיבורה הכי נמי מיום ליום ומעת לעת מעד תם שנת ממכרו נפקא ע"כ הגמ' ע"ש. והנה צריכין אנו לתת לב במאי פליגי רבי ורבנן דלרבי מיום ליום ומעת לעת מחד קרא נפקא ולרבנן צריך תרי קראי חד למיום ליום וחד למעת לעת באיזה סברא הם מחולקים. ונראה לומר דעל פי מה שכתבו התוס' בסוף ד"ה מיום ליום דאם גלי לן קרא בחד מקום שצריך מעת לעת הה"ד בכולהו דילפינן שנה שנה ע"ש בתוספות א"כ יש לומר דרבי יש לו דרשה אחרת למעת לעת בקדשים ולכך יליף בבתי ערי חומה מיום ליום והה"ד למעת לעת מחד קרא דכיון דידעינן דצריך מיום ליום ממילא ידעינן מעת לעת מקדשים. אבל לרבנן לא ידעינן מעת לעת בקדשים. ולכך צריך עוד קרא בבתי ערי חומה ורבי ורבנן פליגי בפלוגתא אחרת. והוא לפי מה דאיתא במס' ערכין (דף י"ח ע"ב) שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה כו' כולן מעת לעת בקדשים מנ"ל אמר ר"א בר יעקב אמר קרא כבש בן שנתו שלו ולא של מנין עולם והקשו שם בתוס' ד"ה שנתו שלו למה לי קרא להכי תיפוק ליה מסברא דאי לא תימא הכי איך נמצא תמידין כשרין לר"ה שאם נולד קודם ראש השנה מיד כשנכנס ראש השנה בן שתי שנים הוא ואנו כבש בן שנה בעינן ואם נולד בר"ה מחוסר זמן הוא ומתרצים התוס' בשם מורו הר"ר שמואל דשפיר אצטריך (תרי) קראי דאי לאו הכי לא הוה ידעינן מעת לעת עכ"ל התוס' ע"ש:

והנה שמעתי בשם הגאון מהו' מרדכי יפה זצ"ל לתרץ קושית התוספו' בדרך אחר דלכאורה יש במשמעות הקרא כבש בן שנתו שני דרכים ושני פירושים אחד בן שנתו דלא יהיה יותר מבן שנה כמו שהוא אליבא דאמת ויש פי' אחר בן שנתו שלא יהיה פחות מבן שנה. אבל אם הוא יותר מבן שנה לית לן בה. אמנם יש להכריע בין שני פירושים אלה ולהוכיח דע"כ הפי' בן שנה הוא שלא יהיה יותר מבן שנה דאין לומר שלא יהיה פחות מבן שנה. קשה למה צריך הכתוב לכתוב בקדשים שבעת ימים תהיה תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה הא צריך להיות יותר מח' ימים דהא צריך להיות בן שנה תמימה אלא ודאי מדאיצטריך קרא למיכתב מיום השמיני והלאה מוכח דהפירוש דבן שנתו הוא שלא יהיה יותר מבן שנה אבל בפחות מבן שנה כשר לקרבן. אך כל זה מוכח אליבא דאמת דאמרינן שנתו שלו ולא שנת עולם. אבל אי הוי אמרי' שנתו של עולם יש לומר דבן שנתו הוא הפירוש שלא יהיה פחות מבן שנה ואפ"ה איצטריך למכתוב מיום השמיני והלאה ירצה דהיינו אם נולד ד' או ה' ימים קודם ראש השנה דשנה מלו ליה דכיון דבא ראש השנה כבר הוא בן שנה וימים לא מלו ליה דעדיין לא הוא בן שבעה ימים. ולפ"ז מתורץ קושיית התוס' דשפיר צריכין למילף משנתו דשנתו שלו ולא שנתו של עולם ואין לומר דאיך אפשר להביא קרבן בראש השנה הא כבר עבר שנתו זה אינו דאי הוי אמרינן שנתו של עולם הוי אמינא בן שנה הוא הפירוש שלא יהיה פחות מבן שנה ושפיר מצי להביא קרבנות דנולדו קודם ראש השנה דאף שמשהגיע ראש השנה הוא בן שתי שנים הא לפי הה"א לא קפדה התורה שלא יהיה יותר מבן שנה אלא הפירוש הוא שלא יהיה פחות מבן שנה. ולכך צריך קרא שנתו ללמוד דמונין ליה שנה דידיה ולא שנות עולם וכיון דידעינן מכח האי קרא דשנה שלו מנינן ממילא מוכח דבן שנה הוא הפירוש שלא יהיה יותר מבן שנה מדאיצטריך למכתב מיום השמיני והלאה כנ"ל ומיושב קושית התוס'. אך יש לדחות תירוץ הגאון הנ"ל דשפיר מקשים התוס' דבלאו קרא דשנתו מוכח דשנתו שלו מנינן לו דאי שנת עולם איך אפשר להביא קרבנות ביום ראש השנה. ואין לומר דה"א דהפי' בן שנה הוא שלא יהיה פחות מבן שנה כנ"ל זה אינו דע"כ ליכא למימר דהפירוש הוא בן שנה שלא יהיה פחות מבן שנה אבל יותר מבן שנה כשר דהא חמש חטאות מתות היה הלכה למשה מסיני וחד מניה הוא חטאת שעברה שנתה ואפי' אם אמרינן ד' היו והעמידו על חמש או אחת והעמידו על ה' היינו לענין שיהיה למיתה אזלא אבל זה ודאי דהל' למ"מ היה בחטאת שעברה שנתו רק דשכחו אם היה הלכ' בחטאת שעברה שנתה אי למיתה או לרעי' אזלא (עיין תמורה ט"ז ע"א והוריות ו' ע"ב) ואי אמרת דבן שנה הוא הפי' שלא יהיה פחות מבן שנה אבל יותר מבן שנה כשר למאי הלכתא נאמרה הלכה למשה מסיני דחטאת שעברה שנתו ימות הא כשר הוא אלא ודאי מוכח מכח הלכה זו דהפירוש הוא בן שנה שלא יהיה יותר מבן שנה ושפיר קשה קושית התוס' הנ"ל. הג"ה ודע דהרמב"ם בפ"א מהלכ' מעשה קרבנות הל' י"ד כתב דשעיר עזים הוא ג"כ בן שתים אמנם יש בהרמב"ם גרסות שונות ויש בו סתירות ע"ש בכ"מ ובמ"ל אך אנן בדידן לשיטת רש"י ותוס' קיימינן דכל שעירים המה בן שנה דוקא ולא מצינו בן שתי שנים כי אם בפר ומרהיטא דסוגיין יש להקשות על דברי הרמב"ם ואין כאן מקום להאריך בזה:וצריכי' לומר כתירוץ התוספות דקרא דשנתו אתי למעת לעת אמנם כל זה הוא אי אמרי' דהלכה למשה מסיני היה רק על כבש בן שנה דאם עברה שנתו למיתה אזלא אבל אי אמרינן דגם בפר שנים פוסל כחכמים דפר בן שלש או כר"י הגלילי בן שתים ולא יותר א"כ לא צריכין אנו לתירוץ התוס' דבן שנתו אתי למעת לעת דשפיר יש לומר דבן שנתו אתי לגופא דמנינן שנה שלו ולא שנת עולם. ואין להקשות קושית התוס' הא בלא"ה ידעינן דשנה שלו דאי שנת עולם איך אפשר להביא תמידין בראש השנה דיש לומר דפי' בן שנה הוא שלא יהיה פחות מבן שנה ואין לומר הא ידעינן זה מכח הלכה למשה מסיני דחטאת שעברה שנתו זה אינו דהלכה היה על פר שהוא בן שלש שנים ולא על כבש. ומעתה לפי זה הא בהא תליא אי אמרינן פר בן ב' או ג' שנים ולא יותר א"כ הלכה למשה מסיני יכול להיות על פר א"כ קושית התוספות במקומה עומדת וצריך שנתו לשנה שלו ולא שנת מנין עולם. ולא מוכח מעת לעת אבל אי אמרינן כר"מ דפר לא נפסול בשנים ואפי' בן ד' וחמש שנים ויותר כשר ע"כ ההלכה דחטאת שעברה שנתו היה על כבש בן שנה ומוכח דפירוש בן שנה הוא שלא יהיה יותר מבן שנה ושפיר קשה קושית התוס' וצריך לומר כתירוץ התוס' דשנתו אתי למעת לעת.

ומעתה פקח עיניך וראה דרבי ורבנן במסכת ערכין פליגי בהא דרבנן סוברים כחכמים דרבי מאיר דפר בן שלש ולא יותר אם כן איצטריך שנתו לגופא דשנתו שלו ולא שנת מנין עולם ולא מוכח בקדשים מעת לעת ולכך צריכי קרא אחרינא למעת לעת בבתי ערי חומה אבל רבי סובר כר' מאיר דבפר לא פסול בשנים ואפי' בן ד' וחמש. וע"כ דההלכה היה דחטאת שעברה שנתו על כבש בן שנה ושפיר קשה קושיית התוס' דלגופא דמונין שנתו שלו ולא שנת עולם לא צריך קרא וע"כ קרא דשנתו אתי למעת לעת כתירוץ התוס' ושפיר קאמר דמחד קרא נפקא מיום ליום ומעת לעת דינינן דידעינן בבתי ערי חומה מיום ליום ממילא ידעינן מעת לעת יליף מקדשים ודו"ק. ומעתה לפ"ז שפיר מתרצים התוס' דהגמרא דהכא במסכת יומא שפיר פריך הא תינח שעיר פר מאי א"ל דכיון דנקט גזירה משום עברה שנתו ולא נקט עברה שנתו ממש ע"כ צ"ל דרצה לאוקמי גם אליבא דרבי ולפ"ז ממילא קשה הא תינח שעיר פר מא"ל דהא רבי לשיטתו ע"כ סובר כרבי מאיר דפר אפי' בן ד' וחמש שנים כשר וא"כ ממנ"ש לא אתיא כרבי ודו"ק היטב הדק:

ולפ"ז יש ליישב נמי מה דקשה על תי' התוס' דשנתו אתיא למעת לעת והקשה בספר מראה כהן הא במס' זבחים (ד' כה ע"ב) יליף מעת לעת בקדשים מקרא דיהיה ולפי' התו' ילפינן מעת לעת משנתו ויהא לכאורה סתירה על דברי התוס' אמנם לפי דברי א"ש דהא שם בזבחים הוא ר"ז אמר רבי ולרבי בודאי אתי שנתו למע"ק אבל רבא שם פליג וסובר כרבנן דהכא וע"ש ברש"י ד"ה שנשתייר מהן ודו"ק:

פרק שמיני

שם פה ע"ב מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת כו' אמר ר"י אמר שמואל כו' וחי בהם כו' ולכאורה יפלא למה שבקו כולהו תנאי מקרא מפורש וחי בהם ונדחקו מק"ו ונראה משום דקרא כתיב בפ' אחרי מות ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' ולפ"ז יש לומר דכולהו תנאי דילפי פקוח נפש דדוחה שבת מק"ו וממאנים בדרשא שהביא שמואל דסבירי להו דמוחי בהם אין ללמוד רק מצות שנתן להם בסיני שניתן להם רק בתנאי וחי בהם. אבל שבת שנתן להם במרה קודם שנאמר וחי בהם י"ל דשבת אינו נדחה מפני פיקוח נפש. ואף ששבת נשנית בסיני מכל מקום אזהרת שבת שנאמר במרה לא היה בו תנאי ולכך ילפי מק"ו ומסברא דאינו מחויב לאבד חייו בשביל קיום המצוה וכמו כן גבי שבת וק"ל:

ד' פו ע"ה גמ' גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה כו' ומי אמר ר"י הכי כו'. הדבר צריך עיון מאי רומיא דר"י אדר"י דאטו משום דסבר ר"י ולא עד בכלל משום הכי לא ידחה ל"ת. ונראה משום דבר"ה פליגי אמוראי במאי דאמרי ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אומר כובש שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ריב"ח אומר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע תני דבי ר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רוב עונות מיחשב בהדייהו ושם פי' רש"י כובש את כף מאזנים של זכות ומכריעין את העונות. אבל במס' ערכין פירש"י כובש מטמין מן העונות תחת כסא הכבוד כמו בהדי כבשי דרחמנא למה לך ולפ"ז נוכל לומר דמה דאמר רבא ועון עצמו כו' דאי איכא רובא מיחשב בהדייהו קאי ג"כ אמ"ד כובש שאם איכא רוב עונות אזי גם עון הנכבש חוזר ונעור ואם כן איכא למימר דבהא פליגי ר"ל ור"י דר"ל סובר דתשובה מועלת אפילו אחר גז"ד שכבר יצא חייב בדינו ואם כן מכלל דהוי רובא עונות ואז נצטרף גם אותו עון שתחת הכסא ומועיל תשובה בכל זה. ולכן אמר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שאפילו אם כבר נתעורר אותו העון נתכפר בתשובה ור"י סובר שאין תשובה מועלת כי אם קודם גז"ד ואז עדיין לא עלו העונות בכף מאזנים ולא נתעורר עדיין העון שתחת הכסא ואז מועלת תשובה ולא עד בכלל שאם נתעורר גם אותו עון שתחת הכסא ומוכיח שכבר איתקל במאזנים ואשתכח חסיר זכיות ורוב עונות ואם כן כבר נגזר דינו ושוב אינו מועיל תשובה ולפ"ז שפיר מקשה ומי אמר ר"י הכי והא אמר ר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת כו' שנאמר הן ישלח ואם כן מיירי שכבר שלח בגירושין והיינו לאחר גז"ד ואפ"ה אמר ושוב אלי וע"ז שפיר מתרץ כאן ביחיד כאן בצבור והוא ע"פ מה דאמרי' במ' ר"ה אמר ר"י גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם שנאמר השמן לב העם הזה וגו' פן יראה וגו' ושב ורפא לו איזה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין מיתיבי השב בינתים מוחלין לו לא שב בינתים אפי' הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו ל"ק הא ביחיד הא בצבור. ואם כן הך סוגיא דיומא היא ממש כסוגיא דר"ה לחלק בין גז"ד דצבור לגז"ד דיחיד אלא קשיא הא קשיא למה הקשה ממימרי' דר"י דדוחה ל"ת וכו' כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין יחיד לצבור הוה ליה להקשות מהך מימרא דר"ה דקאמר ר"י בהדיא גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם.