צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 47

ומעתה נדחה ראיות הש"ך דלעולם יש לומר דחדש אינו נוהג בשל כותי. ואם הי' מקשה מ"ט לא אכיל הוי אמרינן דלא הוו צריכי והא דלא אכלו מצה היינו משום שלא מצאו תבואה במחובר ומצה צריכה שימור לשם מצה משעת קצירה לכך קאמר מהיכן אקריבו העומר וממ"נ אם מצאו במחובר להקרבת העומר א"כ גם הי' נמצא להם תבואה במחובר לצורך מצה וסוגי' זו אזלה למ"ד בכל מקום שאתם יושבים וממילא מדאכלו ביום ההוא מוכח דאקריבו עומר [ועיין מה שכתב אא"ז הגאון זצ"ל בספר נ"ב חלק ח"מ סי' ט"ז] ובאמת עכשיו שמוכיח דאקריב עומר אמרינן דבאמת הטעם דלא אכלו מצה היינו משום דעשה דבערב תאכלו מצות הוא עשה דלפני הדיבור ואינו דוחה הל"ת ובאמת הכל היו של ישראל כי לא גדל שליש ביד גוי ובשל ישראל הי' האיסור חדש אבל אם הי' כל גדולו של התבואה ביד כותי לא הי' שייך בו איסור חדש דאינו נוהג בשל כותי כדעת הב"ח:

ולפי זה יש לומר דאפשר הני תנאי דפליגי אי מושב לאחר ירושה וישיבה או בכל מקום פליגי אי בעינן במצה קצירה לשמה. והיינו טעמייהו דמ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים הוכיח לעצמו זה מדכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת וגו' ומעיקרא לא אכלו אפילו מצה היינו משום איסור חדש לא היו רשאים לאכול אפי' מצת מצוה דאין עשה דבערב תאכלו מצות דלפני הדיבור דוחה ל"ת דחדש אבל אי לא הוי חדש נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה הי' קשה למה לא אכלו מצה בליל פסח וס"ל דמצה לא צריך שמירה משעת קצירה:

ומ"ד דחדש אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה סבר דלא אכלו מתבואת הארץ הואיל ולא הוו צריכי ומצת מצוה לא היו יכולין לקיים כיון שלא מצאו תבואה במחובר והי' הכל נקצר ביד כותים וס"ל דאינו יוצא ידי מצת מצוה כי אם במה שנקצר לשם מצה: ולפ"ז יש להפך בזכות רוב העולם שאינן נזהרין לדקדק שיהי' להם כזית מצה למצוה מחיטין השמורים לשם מצה משעת קצירה משום לפ"מ דקיי"ל דמושב בכל מקום שאתם יושבים ולפי דברי הנ"ל עיקר טעמא דמ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים הואיל וס"ל דמצה לא צריך שמירה משעת קצירה כי אם משעת לישה:

ובזה אפשר לישב קושית הפ"י בקדושין דלמה לא אכלו קודם העומר השתא דבר טמא אשתרי להו כפי דאיתא בחולין (דף י"ז) חדש מבעיא ע"ש:

*דף טו ע"א אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית וכו' תוס' ד"ה ידי הכל ממשמשין בו וכו' בסוף הדיבור ובחנם אייתי לקמן דאבטולמוס דהיינו מתניתין וכו' ולכאורה משמע דקושיית התוס' דה"ל להביא משנה דמס' בכורים יש לו קשר עם מה שכתבו מתחלה דלאבטולמוס בשם חמשה זקנים דאתרוג אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית לא צריך לטעמא דיד הכל ממשמשין בו ובלא"ה פטור ממעשר דלענין מעשר אזלינן אחר לקיטה: ולכאורה בלאו האי הקדמה ה"ל להתוס' להקשות קושייתם דלמה צריך להביא האי דאבטולמוס דת"ל שהיא משנה מפורשת במס' בכורים דתני אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד: ונלע"ד דבלאו דבריהם הקודמים לא הי' קשה כלל קושייתם דשפיר צריך להביא האי דאבטולמוס דהנה יש לתת לב לדברי רב המנונא דאמר בת ששית שנכנס לשביעית לעולם ששית וכן לקמן במימרא דר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית לעולם ששית מאי קא רמזו בהאי לשון לעולם דקאמרי ומדברי הראב"ד בהשגות בפ"א מה' מעשר שני הלכה ו' נראה שפירש האי לעולם היינו בין לחומרא לענין מעשר ובין לקולא לענין שביעית אך לפ"ז לא הי' רב המנונא צריך לומר לעולם דהרי לענין פטור ביעור גם רבה קאמר דפטור מן הביעור ועוד דה"ל לר"י ולר"ל לומר נמי אתרוג בת שביעית הנכנס לשמינית לעולם שביעית. להורות ג"כ שבין לחומרא לענין ביעור ובין לקולא לענין מעשר הוא שביעית ואפילו בדברי רב המנונא נראה דלא הי' לרש"י ז"ל הגירסא דסיפא דמלתא דבת שביעית דהא רש"י בד"ה סיפא קשי' לתרווייהו כתב דהא רב המנונא לא פליג ארבה אלא בבת ששית וכו' ואמאי לא כתב רש"י דרב המנונא קאמר בהדיא ובת שביעית שנכנס לשמינית לעולם שביעית אלא ודאי דלא הי' לרש"י ז"ל הגירסא דבת שביעית כלל בדברי רב המנונא וראיתי בספר כפות תמרים במס' סוכה כתב לפרש האי לעולם [לשיטת הכ"מ בדברי הרמב"ם בפ"א מה' מעשר שני הלכה ה') לא מבעי אם נגמר האתרוג בששית ונכנס בשביעית דחייבת במעשר אלא אפי' היה כזית בששית ונעשה בשביעית כככר דרוב גדולה הי' בשביעית אפ"ה חייב במעשרות ולפי זה מה דאמר רבין אמר ר' יוחנן לקמן אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית אפילו כזית ונעשה ככר חייבין עליו משום טבל לא חידש בו כלום דהא מפורש זה בדברי ר"י ור"ל דקאמרי לעולם ששית להורות אפילו אם הי' כזית ונעשה ככר בשביעית לעולם ששית וע"כ צ"ל דרבין בא רק לפרש האי כוונת לעולם דקאמרי ר"י ור"ל א"כ קשה למה אמר רבין זה רק משמי' דר"י וה"ל לומר כי אתיא רבין אמר משמי' דר"י ור"ל אתרוג בת ששית וכו' ולמה אמר להאי מלתא דכזית ונעשה ככר משמי' דר"י לחוד הא האי דלעולם היא ששית ר"י ור"ל תרוייהו אמרו: וליישב זה נלע"ד לפי מה שכתבו התוס' (בדף י"ד ע"ב) בד"ה ולשביעית דמה דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו גמר פרי ונקט לקיטה בכל דוכתא משום דדרך ללקט בתר גמר פרי ואח"כ הוקשה להתוס' מאתרוג דמשמע אפילו בנחנט בשבט העבר ונלקט בשבט הבא אזלינן בתר לקיטה והרי זה כיון שנחנט זה שנה כבר נגמר פריו זמן רב קודם לקיטתו ואפ"ה נקט ביה בתר לקיטה וע"ז מתרצים התוס' שני תרוצים או שאתרוג חלוק בזה משאר פירות. ואזלינן בי' בתר לקיטה ממש ואפילו כבר נגמר פריו ועוד תירצו דאולי אעפ"י שנחנט בשבט זימנין שלא נגמר גידולו עד שבט אחר ע"ש בתוס' ולכאורה קשה לתירוצם הראשון דאתרוג חלוק בזה משאר פירות דלית באתרוג גמר פרי כי אם לקיטה ממש ואיך קאמר ר"ג אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו הא לתירוץ הראשון של תוס' אתרוג לענין עשורו לא שוה לא לאילן ולא לירק דהא באילן אזלינן בתר חנטה ובירק אזלינן בתר גמר פרי ובאתרוג לא אזלינן לא בתר חנטה ולא בתר גמר פרי כי אם בתר לקיטה ממש ואיך אמר ר"ג שאתרוג שוה לירק בדרך אחד וליישב זה נראה לומר דמה שתירצו התוס' לתירוץ הראשון דאתרוג חלוק משאר פירות כתבו זה רק לתרץ הך דר"ע דליקט אתרוג ונהג בו מנהג ר"א ור"ג ע"ז תרצו אע"ג דכבר נגמר זמן רב מקודם אזיל בי' ר"ע בתר לקיטה ממש: אבל בדברי ר"ג שמפורש בדבריו דאתרוג שוה לירק שבשעת לקיטתו עשורו באמת אין מקום לתירוץ ראשון של התוס' וצריכין לתירוץ שני של התוס' באמת אתרוג הוא כירק שבשעת לקיטתו עשורו דג"כ לקיטתו הוא כנגמר פריו ואע"פ שחנט בשבט שעבר לא נגמר גדולו אלא עד שבט אחר. ולפ"ז אני אומר שיש מקום לשני תרוצי התוס' בדברי אבטולמוס שלא הזכיר בדבריו כלל ירק רק אמר אתרוג אחר לקיטתו למעשר בזה יש מקום לשני תרוצי התוס' או דלקיטתו ממש ואפילו כבר נגמר פריו ואתרוג חלוק בזה משאר פירות או דאתרוג שוה לירק ממש ובגמר פריו קרא לי' לקיטתו כמו בירק: היוצא מזה דלר"ג אתרוג הוא כירק ממש ואזלינן בי' אחר גמר פריו לעשורו ולר' אבטולמוס אזלינן באתרוג אחר לקיטתו ולא אחר גמר פריו והוא חלוק משאר פרי וגם חלוק מירק. עוד יש נפקותא בין תי' ראשון לתירוץ שני של תוס' הנ"ל לרבנן דאבטולמום דס"ל באתרוג בתר לקיטתו בין למעשר ובין לשביעית והוא פטור ממעשר אף בלי טעם דיד הכל ממשמשין בו הנה אם באתרוג הוא לקיטתו גמר פריו כירק ממש א"כ באתרוג זה אם נגמר פריו בשביעית ואפילו לא נלקט אלא עד שנה שמינית הוא פטור ממעשר וחייב בביעור דאזלינן בתר גמר פריו אבל אם לקיטתו הוא לקיטתו ממש ולא אזלינן בתר גמר פרי א"כ אתרוג זה הנלקט בשמינית חייב במעשר ופטור מביעור ואפילו לרבה דאמר אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית דאזיל בתר חנטה שפטור מביעור ואעפ"כ פטור ממעשר משום יד הכל ממשמשין בו היינו כשנלקט בשביעית אבל אם לא נלקט בשביעית ונשאר באילן עד שנה שמינית שאז כבר כל השדות וגנות סגורים ונשמרות לבעלים הא ודאי שאתרוג זה חייב במעשר שהרי מצד הדין חייב במעשר אפילו בשביעית דאזלינן בתר חנטה והרי נחכט בששית. אלא בשביעית ההפקירא פוטרתו לפי שעה והרי נשאר בשמינית ושוב אינו הפקר: ובזה יש לדון דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מעשר שני הלכה ה' ובפרק ג' מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"ב דבת ששית שנכנס לשביעית שחייבת במעשר היינו לחומרא ולא משום דפשיטא ליה ואזלינן בתר חנטה [עיין בכ"מ בה' שמיטה ויובל שם] ומעתה הא תינח אם נלקט בשביעית וחיוב המעשר היא חומרא אבל אם לא נלקט עד שמינית שאז לענין מעשר עצמו יש לדון אם בתר חנטה והיא בת ששית ונותן מעשר עני או בתר לקיטה וחייבת במעשר שני כדין שמינית שהיא שנה ראשונה וחייב במעשר שני והי' מקום להחמיר מפני הספק וליתן ב' מעשרות ונמצא שלא שייך לומר לעולם ששית שהרי בשמינית יש חומר להיפוך. ואמנם חשש זה הוא אם אתרוג חלוק משאר ירקות גם בדין לקיטה ובאתרוג לקיטה היינו לקיטה ממש ולא גמר פרי אבל אם באתרוג לקיטה היינו כמו בשאר ירקות דהיינו גמר פרי. א"כ אפילו נלקט בשמינית אין להחמיר בו לענין מעשר רק לחייבו במעשר ששית שהוא מעשר עני מטעם דלמא בתר חנטה אבל במעשר שני אין שום מקום לחייבו דממ"נ אם אזלינן בתר לקיטתו שהוא, גמר פריו הרי הוא פטור לגמרי שהרי נגמר פריו בשביעית: ואם אתרוג אינו חלוק משאר ירקות בדין לקיטה א"כ יש מקום לדחות דברי רבה דפטרו ממעשר מטעם יד הכל ממשמשין בו דנפיק מניה חורבא שהרואה שפוטרו ממעשר יטעה ויאמר שלכך פטור ממעשר משום דאזלינן בתר לקיטה שהוא גמר פרי ויפטרנו גם בשמינית ויאכל טבל ולכך יש לחייבו גם בשביעית. אבל אם בתר לקיטה דאתרוג היינו לקיטה ממש לא נפק מניה חורבא שהרי אפילו יטעה ויסבור דאזלינן בתר לקיטה אכתי לא יפטרנו בשמינית שהרי לקיטתו בחיובו של מעשר ופטור שביעית ואף שגם אם יעשרו בשביעית ג"כ נפיק מניה חורבא שיאמרו שודאי אזלינן בתר חנטה גם לענין מעשר וכשילקטנו בשמינית יפריש ממנו מעשר עני ולא מעשר שני בזה לא איכפת לן ואפילו אם נימא כיון שקרא עליו שם מעשר עני לא חל קריאת השם. ונשאר טבל למעשר שני הנה החשש הזה אין בו מיחוש כל כך שעכ"פ כבר נפיק מחיוב מיתה כשהפריש תרומה גדולה ומעשר ראשון. דטבל הטבול למעשר שני אין בו חיוב מיתה כמבואר ברמב"ם פ"י מה' מ"א הלכה כ' ע"ש וא"כ היכא דלא נפיק חורבא בדין חיוב מיתה לא חיישינן לחורבא משא"כ אם לקיטה דאתרוג הוא גמר פרי יש חשש דאם יפטרנו האתרוג בת ששית נכנס לשביעית ממעשר יטעו ויאמרו שלכך פטור ממעשר הואיל ואזלינן בתר גמר פרי שהי' בשביעית ואם ישאר עד שמינית ג"כ לא יפריש ממנו דבר כיון שנגמר פריו בשביעית וישאר טבל ממש שהוא בחיוב מיתה:

ומעתה נפרש דברי רב המנונא ודברי ר"י ור"ל דאמרו לעולם ששית כוונת מאמר לעולם לומר לא מבעי לקטו בשביעית דנחשב לענין מעשר בת ששית לחומרא שהיא חומרא שאין בו קולא לענין מעשר עצמו ובאמת גם בביעור חייב דנקטינן כל החומרות וכדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות שמיטה ויובל הנ' אלא אפילו נלקט בשמינית אפ"ה לעולם אפילו בשמינית נחשב ששית. ואינו נותן מעשר שני רק מעשר עני כדין שנה ששית ואין בזה קולא דלמאי ניחוש לשמא יאמרו בתר לקיטה אזלינן ולקיטתו בשמינית שהוא זמן מעשר שני דהרי אם אזלינן בתר לקיטה היינו גמר פרי כמו ירקות א"כ פטור לגמרי שהרי נגמר בשביעית וזה כוונתן במאמר לעולם: ומעתה אינהו סברי דלקיטה דאתרוג היינו גמר פרי ולהכי פליג רב המנונא על רבה דאמר יד הכל ממשמשין וכו' דרב המנונא לשיטתו דלקיטה היינו גמר פרי חשש שנפיק מניה חורבא בשמינית כנ"ל אבל רבה סבר דלקיטה דאתרוג היינו לקיטה ממש ולא כלקיטה דירק לא נפק מניה חורבא כלל: ולכך פוטרו ממעשר בשביעית משום יד הכל ממשמשין בו: ומעתה יש ליישב קושיית התוס' דלהכי לא מביא תנאי היא ממשנה דבכורים דשם קאמר ר"ג לירק בדרך אחד וכבר הוכחנו דלר"ג במשנה דבכורים אין ספק דלקיטה דאתרוג היינו גמר פרי וכירק ממש [וכתירוץ שני של תוס' כנ"ל] וא"כ הי' קשה לרבה דפוטרו ממעשר הא איכא למיחש לחורבא שיאמר דלכך פטור ממעשר בששית שנכנס לשביעית משום דאזלינן באתרוג בתר לקיטה ממש היינו גמר פרי וגמר פרי הי' בשביעית ויצא מניה חורבא שאם ישאר עד שמינית ג"כ יפטרו ממעשר ויאכל טבל ולכך מביא האי דאבטולמוס דלא הזכיר כלל ירק רק אחר לקיטתו למעשר ויש מקום גם לתירוץ השני של התוס' דלקיטה דאתרוג הוא לקיטה ממש ואתרוג חלוק משאר פירות ולא הוי לענין מעשר לא כפירות אילן ולא כירקות וליכא קשי' לרבה דליכא חשש תקלה דאכתי לא יפטרנו בשמינית. דכיון דנלקט בשמינית יש לו דין שמינית: אמנם התוס' כשהקדימו כשאמרינן אתרוג בתר לקיטתו למעשר אז בת ששית הנכנס לשביעית ע"פ דין פטור ממעשר ולא צריכנא לטעמא דיד הכל ממשמשין בו ואז באמת גם כשנלקט בשמינית פטור אם לקיטה היינו גמר פרי ולא נפק מניה שום חורבא ולכך כתבו דבחנם הביא הך דאבטולמוס ודו"ק היטב כי קצרתי דף

טז ע"א בגמ' נחלקו תנאים בזמן דינו של אדם ולר' יוסי ור' נתן אדם נידון בכל יום ולכאורה קשה לדידהו מה הרעש הגדול בר"ה ותקיעת שופר ולמה תוקעין ומריעין ואומרים מלכות זכרונות ושופרות כו' ואומר אני שעל היות יום הכפורים יום מחילה וסליחה וכפרה וגמר דינו של אדם על זה לא נחלק שום תנא ואם כן נקבעו עשרה ימי תשובה קודם ליוה"כ לכ"ע ולפ"ז אף שאדם נידון בכל יום מ"מ באחד בתשרי מתחילין ימי הרצון שהקב"ה נמצא אף ליחיד וזה קול רעש הגדול הזה. אלא דלפי זה אין לא' בתשרי שום עלוי על כל הימים שבין ראה"ש ליוה"כ וכלם שוים בדבר זה ולמה נבחר יום זה ליום תרועה הי' לנו להריע בכל עשרה ימים הללו ומה יום מיומים. אומר אני שעקר הדבר שנבחרו עשרה ימי תשובה לימי רצון ואם בשביל שהם סמוכין ליוה"כ מדוע דוקא עשרה ולא תשעה ולא אחד עשר ונראה דיום הראשון גורם שבו יצא אדם בדימוס והקב"ה אמר אתה סימן לבניך ושוב יוה"כ הי' יום רצון בימי משה רבינו והימים שבינתים המה מחמת שיש קדושה לפניהם ולאחריהם לפי שר"ה הוא תחלת הזמן גרמא לרחמים הללו ולכן אנו עושים בו כל המעשים הללו וכל זה לר"א דסובר בתשרי נברא העולם אבל לר"י דסובר בניסן נברא העולם א"כ אין לומר טעם זה וצ"ל דר"ה הוא יום הדין הגמור נבחר מכל ימי השנה. והתוס' לקמן (דף כ"ז א') כתבו דהקליר יסד כתרוייהו כר"א וכר"י משום דאלו ואלו דברי אלקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה ולא נברא עד ניסן. ובזה נראה לענ"ד כונת הפייטן היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כו' הנה מחשבו' נדמו להריון כמ"ש הרד"ק בתהלים ז' בפ' הרה עמל. ואמר הפייטן היום הרת עולם דהיינו שעלה במחשבה ולא הי' בריאת אדם רק בניסן וא"כ למה זה התקיעת שופר וכל התעוררות מזכרונות מלכות ושופרות ואי משום שהוא מימי תשובה מה יום מכלהו עשרה יומי. אלא ודאי היום יעמיד במשפט שהיום יום הדין לכל יצורי עולמים:

והנה המהרש"א בח"א הביא בשם הר"ן דבשלמא לר"א ניחא שהוקבע תשרי לדין שהוא זכרון ליום ראשון שבו נידון אדה"ר. אבל לר"י שבניסן נברא העולם למה הוקבע תשרי ותירץ הר"ן שזה הי' מרחמי ה' לקבוע יוה"ד סמוך ליוה"כ יום מחילה יום הוקבע לרחמים כדי שמי שנתחייב בדין בר"ה יש לפניו יוה"כ לחסות בצל כנפי הרחמים כי ביום הזה יכפר. והקשה המהרש"א דא"כ למה הוקבע א' בתשרי ה"ל לקבוע יותר סמוך ליום הכפורים מה דאפשר ואני אומר דגם ר"א ור' יהודה מודין לדברי התוס' ששני הסברות אמתיות ושהעולם עלה במחשבה ולא נברא עד חצי שנה אח"כ אלא שבזה נחלקו ר"א סובר שמחשבה הי' בניסן והבריאה היתה בתשרי ור"י סובר להיפוך וזה לדעתי כונת רש"י לעיל (דף יוד ע"ב) תניא ר"א אומר בתשרי נברא העולם פירש רש"י מקרא יליף לה לקמן. ולכאורה מה בעי רש"י בזה. ולדידן ניחא דכיון דבין למר ובין למר גם תשרי גם ניסן היו לבריאה חד למחשבה וחד למעשה א"כ נחלקו ואכתי לא ידעינן מחלוקתן כיון שעקר מחלוקתן אימת היתה המחשבה ואימת המעשה אכתי לא ידעינן מחלוקתן עצמו אם מה שכל א' אומר נברא העולם כונתו על מחשבת הבריאה או על המעשה ולכן פירש רש"י דר"א בעצמו יליף לה מקראי ומהנך קראי חזינן דבמעשה הבריאה איירי והנה העולם עלה במחשבה לברא במדת הדין אלא שאח"כ במעשה שתף רחמים בדין וא"כ לכ"ע בא' בתשרי בתחלת בריאת העולם הי' יום דין אלא דלר"א הי' במעשה דינו של אדה"ר ולר"י אז הי' המחשבה של הבריאה והמחשבה במדת הדין היתה. וא"כ לכאורה אין מקום לקושית הר"ן שהקשה לר"י מאי שייכות יש לא' בתשרי לקבוע בו יום דין והרי התירוץ מבואר שיום זה הי' תחלת הדין במחשבה וצריך לומר דעקר קושית הר"ן למה קבע הקב"ה יום המחשבה יותר הי' לקבוע יום המעשה א' בניסן שבו הי' הדין בפועל כי בו נידון אדה"ר. וע"ז שפיר משני הר"ן שרצה הקב"ה לקבוע יום הדין סמוך ליוה"כ. וא"כ קושית המהרש"א שהקשה אם בשביל סמוך ליום הכפורים למה דוקא בא' בתשרי אינה קושיא כלל שעכ"פ לא סגי מלקבוע או בא' בתשרי או בא' בניסן ולא בשאר יומי כלל:

דף ט"ז ע"ב ג' ספרים נפתחים בר"ה א' של רשעים גמורים כו' לקמן אמרינן תניא ב"ש אומרים ג' כתות הן ליום הדין כו'. הנה מה דמאחר בינונים לכול' בין בר"ה ובין ביום הדין הגדול היינו משום דהני תרי הן צדיקין והן רשעים משפטן חרוץ לאלתר אבל הבינונים שאין משפטם נגמר לאלתר לאחרונה יסעו ובר"ה אין משפטן חרוץ שהרי תלוין עד יוה"כ וכן לעמוד במה שיורדין לגיהנם שעה א' ועולים אין הכונה שכן הקב"ה פוסק דינם שירדו רק על שעה א' לגיהנם רק הקב"ה אומר סתם שירדו לגיהנם ועדין אינו חורץ וקובע להם זמן רק כאשר המה צועקים ובוכים מתוך יסורים בגיהנם אז הקב"ה מתמלא עליהם רחמים ומצוה להעלותם וכן משמע מקרא שהביא והבאתי, את השלישית באש וצרפתים כו' הוא יקרא בשמי ואני אענה, הרי אחרי הצירוף בגיהנם וקורא בשם הקב"ה מתוך יסורים אז הקב"ה יענהו: אבל מה דקשה לי על שינוי הגדול שבין דין של ר"ה ובין דין של יום הגדול העתיד דלעתיד מקדים בדין צדיקים לרשעים דקאמר ג' כתות א' של צדיקים כו' ובר"ה קאמר ג' ספרים נפתחים א' של רשעים גמורים הרי הקדים ספרן של רשעים לספרן של צדיקים והוא היפך מלעתיד לבוא. ובלא"ה הוא גופא טעמא בעי למה יוקדם פתיחת ספרן של רשעים לפתיחת ספרן של צדיקים כלפי לייא: