צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 46

גמ' דף ח' ע"א וממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחודש שופר כו' איזה חג שהחודש מתכסה בו כו'. והקשה הפ"י מדוע לא אמר איזה חג שתוקעין בו שופר והנה אין לומר דאי מתקיעת שופר יש לדחות ממאי דר"ה דלמא יוה"כ דהרי אין תקיעה ביוה"כ רק ביובל שהיא אחת לחמשים שנה ועוד יש לדקדק ר"ה שייך בדבר שנמשך כמו אחד בניסן ר"ה לרגלים שיש שלש רגלים וזה הראש וכן כולם אבל אחד בתשרי ר"ה לדין בשלמא אם הי' הדין כל השנה ועכשיו ראשית הדין שייך לומר ראש אבל כיון שאין כאן דין רק בר"ה לא שייך לומר ראש והנה התוס' מביא פלוגתא דר"ת ורבינו משולם בחודש מתכסה בו לדעת ר"מ לא הי' קרב שעיר ר"ח כלל ולדעת ר"ת הי' קרב אלא שאין מזכירין אותו בפירוש כמו שמזכירין העולה דכתיב מלבד עולת החודש. ואומר אני דבר זה באמת טעמא בעי למה נכסה חטאת החודש בר"ה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והנה בפ"ק דשבועות אמרו מה נשתנה חטאת ר"ח שנאמר בו לחטאת לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהי' כפרה עלי שמעטתי את הירח ופירוש הדבר לדעתי כי מיעוט הירח הוא רומז לכנסת ישראל שנתמעטה ולמלכות בית דוד שנמשלה לירח ור' אמר לר' חייא קדשי' לירחא ואתנח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים ומיעוט של כנסת ישראל הוא ע"י עונותינו הגורם אריכת הגלות ועכוב של מלכות בית דוד וכ"ז ע"י יצה"ר. והנה בשלהי מס' סוכה חכז"ל שארבעה דברים הקב"ה מתחרט עליהם שבראם ואחד מהם יצה"ר דכתיב ואשר הרעותי וא"כ כיון דמיעוט הירח בא בגרמת יצה"ר וביצה"ר כתיב ואשר הרעותי וא"כ כביכול שפיר שייך שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה. ובמדרש אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון וכי אומות הקדומות לא ידעו להריע כמה קרנות יש להם כמה בוקירוס יש להם כמה שפלנסים יש להם ואת אמרת אשרי העם יודעי תרועה אלא שיודעים לרצות בוראם בתרועה מה הוא עושה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדה"ד למדת הרחמים אימת בחודש השביעי ויש לדקדק בהני שלש לשונות שונות שנראו ככפולות עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים הא חדא. ב' ומתמלא עליהם רחמים. ג' והופך להם מדה"ד למדת הרחמים. ונראה דשלש מדרגות בתשובה זו למעלה מזו. א' תשובה ע"י יסורים וזו גרוע שבכולם ואעפ"כ הקב"ה מקבל שבים וזה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים שלא ישב על כסא רחמים עד שהוצרך מתחלה לישב על כסא דין ולשלוח יסורים שהמה עצם הדין. ומדרגה גבוה מזה שעושה תשובה מיראה דהיינו שמתירא שיבואו עליו יסורים אעפ"י שעדיין לא באו עליו ובזה שהיא תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות ומצד הדין לא הי' ראוי שתקבל תשובה זו וכבר ארז"ל שמצד מדת הדין הנפש החוטאת היא תמות ולכאורה יפלא החוטאת היינו שוגג ואיך יהי' מדת משפט למות על השוגג ונראה שזה קאי על מזיד ועושה תשובה מיראה ונפש החוטאת היינו שעדין נשארה חוטאת שהרי זדונות נעשו שגגות ועפ"י הדין היא תמות כיון שאינו עושה תשובה כי אם מיראה והקב"ה ברחמיו מקבלו ומתמלא רחמים ואינו יושב על כסא דין כלל כי בדין אין לקבל תשובה זו מדרגה שלישית הגבוה שבכל מעלות בתשובה שעושה תשובה ובזה זדונות נעשו לו כזכיות ותשובה כזו שאינו נשאר רושם חטא כלל אדרבה נעשו כזכיות וזה מהפך מדת הדין לרחמים שזדונות נעשו זכיות ולזה רמוזים ארבעה קולות שאנו תוקעים תקיעה שברים תרועה תקיעה תקיעה ראשונה אותיות תקעיה שלא התחלנו אנחנו בתשובה אלא הקב"ה התקיע אותנו על כרחנו ותשובה ע"י יסורים וכן רומזת תקיעה זו למה שנא' תקעו שופר בגבעה ולקול נתנו בבית ה' בחורבן בית המקדש שאז התחילו יסורים לשלוט בנו: ואחריו שברים גנוחי גניח. הנה העושה תשובה מיראה עדיין הוא רוצה לחטוא רק שמתירא וע"ז נאמר אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כי לעולם אין לו מנוחה וגנוחי גניח. ועל תשובה מאהבה רומזת התרועה שזה גורם הספד על היצה"ר שהוא ילולי יליל וזהו אשרי העם יודעי תרועה לרצות בוראם בתרועה דוקא ותשובה זו ודאי מקרבת הגאולה. ובאה התקיעה האחרונה תקיע"ה תקע יה ביום ההוא יתקע בשופר גדול באופן שיש לנו שתי תקיעות הראשונה והאחרונה הראשונה רומזת על גלות ירושלים התחלת וראשית הפורענות והיסורים שבאו עלינו מאז ועד עתה. והאחרונה על אות אחרית וסוף גלותנו וקבוץ גליותנו ברום המעלות והנה התחלת התשובה שהיא ע"י פורענות אין בה התכלית וצריך לעלות ממדרגה למדרגה וכ"כ תשובה מיראה אינה התכלית וצריך לילך אחריה למדרגה שהיא תשובה מאהבה וזהו התקון האמתי ואותה אנו מבקשים. נמצא לפעמים יש תשובה אחת מי שנותן לב תיכף לשוב מאהבה אינו צריך אח"כ שום תקון ולפעמים יש ב' תשובות דהיינו בעושה תשובה מיראה שצריך אח"כ תשובה מאהבה. ולפעמים יש שלש תשובות דהיינו במי שלא התחיל מעצמו כלל עד שבאו עליו יסורים וצריך לעלות ממדרגה למדרגה וע"י התשוב' הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ופוסקים היסורים ממנו וצריך ליתן על לב שאם לא ישוב עוד ישובו היסורים ולכן יתמיד בתשובה וזהו מיראה מדרגה יותר גבוהה מהראשונה ושוב ישוב מאהבה שהוא התכלית האמתי והרי זה עשה שלש תשובות אמנם חפצו של הקב"ה הוא בתשובה אחת שיעשה תיכף תשובה מאהבה, וזה רמזו רז"ל במ"ש כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מאי טעמא שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות. ויש לדקדק למה אחזו דוקא שנים או שלשה ולא אמרו ולא ארבעה וחמשה אמנם כונתם שופר אחד תשובה מאהבה אמר רחמנא ולא שנים דהיינו תשובה מיראה ושלשה דהיינו תשובה ע"י יסורים. העולה מזה שאחר תשובה מאהבה אינו צריך אח"כ לשום דבר ואחר תשובה מיראה וק"ו אחר תשובה ע"י פורענות צריך אח"כ מדרגות עד יגיע למדרגת התרועה שהיא תשובה מאהבה כי ע"י זה יהי' תקון האמתי וקבוץ נדחנו לשוב לירושלים ותחזינה עינינו השראת השכינה כבראשונה וזה רמז הפסוק פ' בהעלותך תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו כשתרצו לזכות להקהיל הקהל דהיינו ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים כו' להקהיל כל קהל ישראל יחדיו לירושלים תתקעו ולא תריעו שצריכים אתם לשוב תיכף מאהבה שלא תצטרכו אחריו כלום. ועל ג' תשובות הללו רמז הפייטן לכובש כעסו בדין ללובש צדקות ביום דין למוחל עונות בדין. אמר מתחל' המדרגה הפחותה שהיא ע"י יסורין וכבר הי' כעס ששלח יסורין וע"י התשובה כובש כעסו. ומדרגה שני' תשובה מיראה ועדיין לא נעשה הדין אבל מחמת יום הדין שיודע שספרי מתים פתוחים ונתירא ועושה תשובה הקב"ה לובש צדקות ומקבל תשובה זו ואמנם אין תשובה זו מתקבלת רק מצד צדקה. ואח"כ מזכיר תשובה מאהבה ובזה זדונות נעשו כזכיות ואז גם מצד הדין מתקבלת וזה למוחל עונות בדין שמצד הדין מוחל ואין צריך לרחמים כי הזדונות נעשו זכיות. וזהו לכו נא ונוכחה וגו' אמר הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו תליתם בי דייקא שע"י תשובה מאהבה נחי' לפניו ממש בו ית' בדביקות כי אין אהבה אלא דביקות ואז כשלג ילבינו וזדונות עצמם יהיו זכיות. ועכ"פ עקר החפץ ביום ראה"ש שהוא ראשון לימי תשובה לתשובה מאהבה וזהו יום תרועה יהי' לכם תרועה דייקא שהיא תשובה מאהבה וזהו יהי' לכם שאתם מעצמכם תתעוררו לתשובה בלי שום מניע ע"י יסורים ולא מיראת יסורים רק מנדבת לבכם ובזה זדונות נעשו כזכיות ונמצא למפרע העבירה לזכות ואז אין הקב"ה מתחרט על בריית יצה"ר לומר ואשר הרעותי כי אין כאן רעה כלל ואלקים חשבה לטובה ולזכות ואין הקב"ה צריך לומר הביאו עלי כפרה ולכן בכסא ליום חגנו שנכסה חטאת החודש וכיון שלא נשאר שום רושם מעונות הראשונים נמצא ראש השנה ראשון לחשבון עונות ולכן נקרא ראש השנה וזהו שאמר איזה חג שהחדש מתכסה ומכלל שעשה תשובה מאהבה ולכן הוא ראש השנה ממש:

דף ט' ע"א תוס' ד"ה לאפוקי מדר"י אומר ר"י אפ"ה הלכה כר"י אבל אינו נראה דהא אומר התלמוד הכא לאפוקי מדר"י עכ"ל: לכאורה יש לדקדק בלשון הש"ס לאפוקי מדר"י קמ"ל דלא אינו מדוקדק דכיון דאמר לאפוקי מדר"י למאי צריך לסיים קמ"ל דלא הא האמת הוא לאפוקי מדר"י לפי הך דרשא דאי אתה מונה שנת חמשים ואחת.

ונראה לומר דמה דקאמר הגמ' הכא לאפוקי מדר"י לאו לאמת קיימי הכא אלא הגמ' קאמר להוה אמינא והפירוש בגמ' הוא דאי לאו דרשא דשנת חמשים אתה מונה ה"א לאפוקי מדר"י אבל לפי האמת יכולין לומר דכ"ע כר"י ס"ל. דהנה התוס' בד"ה ואי אתה מונה כו' אחת בלא ויו גרסינן דאין שנת חמשים ראשונה לשביעית הבא עכ"ל. ונראה לי לקיים הגירסא שנת חמשים ואחת בויו. והכי פירושא. דהנה במס' נדרים (דף ס"א ע"א) פליגי רבנן ור"י רבנן סוברים יובל אינו עולה למנין שני שבוע ור' יהודה סובר יובל עולה למנין שני שבוע, אמרו לו לר"י הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך דאין כאן אלא חמש אמר להם לדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש שנים הרי כאן ארבעה אלא איכא לאוקמי בשאר שני שבוע לדידי נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע ע"כ הגמ' ע"ש והנה לעיל דף ו' ע"ב קאמר הגמ' לשמיטין מנ"ל דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ וגמר שנה שנה מתשרי כו' וליגמור שנה שנה מניסן וכו' דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים עד כאן הגמ' והנה אני אומר דודאי אי איכא למילף שנה שנה מניסן או שנה שנה מתשרי הסברא למילף מתשרי שדמי ליה יותר שבשתיהן הוא שנה שאין עמה חדשים כמו שמתרץ הגמ' והנה כל זה אי יש לפנינו שתי דרכים שוים טוב לנו למילף ולבחור הדרך שדמי טפי אבל אי אין הדרכים שוים דאי גמרינן שנה מתשרי צריכין לדחוק בקרא דכתיב ועשת התבואה לשלש שנים ולאוקמי בשאר שני שבוע ואי הוי ילפינן שנה שנה מניסן הוי מרווח לן לאוקמי הקרא בכל שני שבוע ומקרא מלא דיבר דלעולם לא צריך אלא לשלש שנים א"כ יותר טוב לבחור בו רך הזה לגמור שנה שנה מניסן ולחזות שמיטין מניסן אף שהיא שנה שיש עמה חדשים מלגמור שנה שנה מתשרי שיהיה צריך לדחוק בקרא לאוקמי בשאר שני שבוע. ומעתה פקח עיניך וראה דאי הוי גמרינן שנה שנה מניסן והוי מתחיל שנת השמיטה מניסן ויובל הי' מתחיל מתשרי דגבי יובל בהדיא כתיב בחדש השביעי שהוא תשרי. וא"כ לפי זה הי' שנת השמיטה כלה בחדש ניסן והיובל לא הי' מתחיל אלא עד תשרי שלאחריו. א"כ יש זמן חצי שנה לזרוע בין סוף השמיטה שהוא בחדש ניסן לתחלת היובל שהוא בחדש תשרי שלאחריו א"כ קרא דכתיב ועשת התבואה לשלש שנים שפיר מצי קאי בכל השנים דדי בברכה לשלש השנים דעל שנת היובל אין צריך ברכה משנה ששית דהרי יש תבואה שזרעו בחצי שנה שבין שמיטה ליובל ומעתה יותר טוב לנו למילף שנה שנה מניסן ולמנות שמיטין מניסן אף שהיא שנה שיש עמה חדשים כי היכי דמצי לאוקמי הקרא בכל שני שבוע. אבל אי ילפינן שנה שנה מתשרי אף שהוא דמי טפי לענין שהיא שנה שאין עמה חדשים מ"מ צריכין לדחוק בקרא לאוקמי בשאר שני שבוע. וא"כ הדין נותן לגמור שנה שנה מניסן ולהיות שנת השמיטה מניסן. ולפ"ז קשה קושי' הגמ' דמנ"ל דתשרי הוא ר"ה לשמיטין. אך יש לומר דמהכא נפקא לן דמתשרי מנינן לשמיטין. דאי הוי מונין מניסן א"כ הוי סוף השמיטה בניסן והיובל הי' מתחיל בחדש תשרי שלאחריו וא"כ הי' מתחיל היובל לפי מנין שני השמיטין בחצי שנת חמשים ומגיע עד שנת חמשים ואחת דהא היובל היא מתשרי עד תשרי שנה תמימה והי' סוף היובל בשנת חמשים ואחת לשמיטין. וקרא קאמר שנת חמשים וזה כוונת הגמ' ורבנן שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה חמשים ואחת דהיינו שיהי' שנת היובל רק בשנת חמשים ולא יהי' מורכב חצי משנת חמשים וחציו משנת חמשים ואחת ומעתה נפקא לן מהך קרא דמונין השמיטין מזה החודש שמונין היובלות דהיינו מחדש תשרי ולפ"ז שפיר גרסינן חמשים ואחת בויו דעיקר דרשא הוא למעט שלא יהי' שנת היובל חציו משנת החמשים וחציו משנת חמשים ואחת אבל לפ"ז קשה אמאי צריך הגמ' לעיל לתרץ דלא גמרינן שנה שנה מניסן הואיל ודנין שנה שאין עמה חדשים כו' אמאי לא מתרץ הגמ' דמהך דרשא דשנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה חמשים ואחת מוכח דמתשרי מונין לשמיטין כמו ליובלות אמנם זה לא קשה דהגמ' מתרץ גם אליבא דר' ישמעאל דדריש הך שנת חמשים דיהי' מתקדשת מתחלתה ולא בסופה ולא דרש הך מעוטא דאי אתה מונה חמשים ואחת. אך קשה דהא ע"כ צריכין להך דרשא דהא האי תירוצא דדנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים עדיין אינו מספיק דהא עדיין קשה דלמא מניסן ילפינן שנה שנה ואף שאינו דומה כל כך הואיל והוא שנה שיש עמה חדשים מ"מ מוטב לילף מניסן כדי שלא תצטרך לדחוק ולאוקמי קרא דוקא בשאר שני שבוע וי"ל דכל זה הוא לרבנן דס"ל דשנת חמשי' אינו עולה לכאן ולכאן אבל לר"י דסובר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן בלאו הכי לא מצי הקרא קאי אכל שני שבוע שהרי כתיב שש שנים תזרע ואין כאן אלא חמש דאף אי מנינן לשמיטין מניסן אכתי ליכא אלא חמש שנים דהא שנת היובל מתשרי עד תשרי הוא שנה תמימה קיץ וחורף שאסור בעבודת השדה וליכא אלא חמש שנים לזריעה ובקרא כתיב שש שנים תזרע ובלא"ה צריכין לאוקמי הקרא בשאר שני שבוע וא"כ אליבא דר' יהודה שפיר הך תירוצא דגמ' מספיק דדנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים לאפוקי ניסן דשנה שיש עמה חדשים הוא ואין לומר דמ"מ. טוב לנו ללמוד שנה שנה מניסן כי היכי דלא צריך לאוקמיה הקרא בשאר שני שבוע זה אינו. דלר' יהודה בלאו הכי צריך לאוקמי הקרא בשאר שני שבוע כנ"ל וכיון דלא מרווח לן מידי שוב ממילא דנין שנה שנה מתשרי שהוא דמי טפי שיש שנה שאין עמה חדשים ולפ"ז מה דקאמר הגמ' לאפוקי מדר' יהודה לאו לאמת קאמר אלא הכי הוא פירוש דברי הגמ' ורבנן שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת. פירוש דקמ"ל קרא דלא תימא דלשמיטין מתחילין מניסן וליובל מתחילין מתשרי וא"כ מתחיל היובל לפי מנין השמיטין באמצע שנת חמשים ומגיע עד חצי חמשים ואחת וקמ"ל קרא דאי אתה מונה שנת חמשים ואחת וגם לשעיטין מתחילין מתשרי אך איך ס"ד כלל למילף לשמיטיי מניסן הא תשרי דמי לה טפי שהיא שנה שאין עמה חדשים אלא דאעפ"כ הי' ה"א למילף שנה שנה מניסן משום, דאז מצי הקרא קאי אכל שני שבוע ולכך איצטריך קרא למעוטי אך לר"י לא צריך קרא לזה דבלא"ה ידעינן למילף שנה שנה מתשרי דדמי ליה טפי שהיא שנה שאין עמה חדשים ואי משום דנוקי קרא בכל שני שבוע הא לר' יהודה בלאו הכי צריכין לומר דקרא לא איירי בכל שני שבוע דהא כתיב שש שנים תזרע ואינו אלא חמש כנ"ל אך באמת ה"א דלא כר"י אלא כרבנן דשנת חמשים אינו עולה לכאן ולכאן. וזה שקאמר הגמ' לאפוקי מר' יהודה דהיינו ההוה אמינא הי' דלא כר"י וצריך דרשא דשנת החמשים כו' אבל כיון שכבר נאמר האי קרא לדרשא דשנת חמשים אתה מונה וא"א מונה שנת חמשים ואחת באמת יכולין אנו לומר כר"י דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ודוק:

דף יג ע"א ממחרת הפסח אכיל ומעיקרא לא אכיל וכו' מהיכן אקריבו. הב"ח ביו"ד סי' רצ"ג הוכיח מסוגיא זו דאין איסור חדש נוהג בשל א"י והש"ך שם בס"ק ו' דחה וסתר הוכחת הב"ח ואדרבה הוכיח מסוגי' זו דנוהג בשל א"י שהרי כיון דפריך מהיכן הקריבו מסיק אדעתי' דכל ארץ ישראל של נכרים הי' ואפ"ה לא קשי' ליה רק מהיכן הקריבו אבל האי דמעיקרא לא אכיל אית לי' שפיר ש"מ דנוהג בשל נכרים עכ"ל הש"ך: ונראה לומר שיש לסתור הוכחת הש"ך דהנה במס' קדושין (דף ל"ח ע"א) בתוס' ד"ה דאקריב כתבו דבירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה ותיתי עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ואי נמי גזירה כזית ראשון וכו' ע"ש בתוס' והנה לפ"ז יפלא דהרי קאמר התם למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר ומשני דלא הוי צריכי ע"ש בסוגי' ובזה בודאי קשה למה לא אכלו מצה בליל פסח והנה בלא דברי התוס' לא קשי' למה לא אכלו מצה בליל פסח דיש לומר דבאמת אכלו כזית מצה בליל פסח ומה שנאמר בקרא ויאכלו מעבור הארץ וגו' ומעיקרא לא אכלו היינו אכילת רשות אבל מאכילת מצוה לא קא מיירי [ועיין בתוס' ד"ה דאקריבו וכו' דהאי אכילה של מצת מצוה לא חשיבה דסגי בכזית אבל לשיטת הירושלמי שהקשה דליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש מוכח דהדיוק קאי דמעיקרא לא אכלו כלל מעבור הארץ ואפילו מצת מצוה לא אכלו שפיר קשה לפ"מ דמסיק דלא אכלו משום דלא הוו צריכי אמאי לא אכלו מצה בליל פסח [ועיין בדורש לציון דרוש ו' (דף ל"ג ע"ב) מה שכתב אא"ז הגאון זצ"ל בישוב קושי' זו]: ונראה לומר לפי מה דכתב הר"ן בסוף פרק כל שעה דהלכה דבעינן במצה שימור משעת קצירה ומשמע מדבריו שהוא מן התורה עיין בטור וב"י בא"ח סי' תנ"ג] לפ"ז אם אינו מוצא שום תבואה במחובר ונקצר הכל ביד אינו יהודי שלא לשם מצה אי אפשר לצאת בו ידי אכילת מצה של מצוה [ועיין פרי חדש א"ח סי' תנ"ג] ולפ"ז אין להקשות למה לא אכלו מצה מעבור הארץ דיש לומר דלא מצאו תבואה במחובר ונקצר הכל בידי כותי אך למ"ד דאקריב עומר ע"כ ודאי מצאו תבואה במחובר דאל"כ מהיכן אקריבו דקצירכם ולא קציר כותי כמבואר בסוגי' זו וא"כ להאי מ"ד שפיר מקשה בירושלמי למה לא אכלו מצה דהא ע"כ הי' נמצא להם תבואה במחובר אבל למ"ד לאחר ירושה וישיבה ולא אקריבו עומר כלל בעת הזאת קודם ירושה וישיבה ושפיר יש מקום לומר שלא מצאו שום תבואה במחובר ונקצר הכל קודם שבאו לארץ ולכך לא אכלו מצה שלא הי' להם תבואה שנקצרה לשם מצת מצוה: