צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 45

רש"י ד"ה ארבעה וכו' ואפי' בשבט או באדר. יש לדקדק דלמה ליה למימר שבט הלא ק"ו הוא מאדר. ובגמ' באמת נקט רק כ"ט באדר. ואולי רצה רש"י לפרושי משנתינו בין למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה ובין למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה ולכן אחז רש"י שבט למ"ד ל' יום ואדר למ"ד יום א':

ד"ה לנטיעה וכו' כלתה שנתו הראשונה לסוף אלול. לעיל גבי מלכים פירש רש"י כלתה שנתו משהגיע ניסן דגבי מלכים אם בא לכתוב שטר ליל שלשים של אדר אי אפשר למנות שנה שניה כי אולי יעברו לאדר וכן כל יום שלשים כל זמן שלא נתקדש החודש וכשקידשו החודש נמצא למפרע כבר כלתה אדר מאתמול תחלת הלילה ושנתו לא נתחדשה עד שהגיע ניסן ממש דהיינו לאחר שקדשו החודש. אבל לענין נטיעה תמיד שייך שכלתה שנתו סוף אלול ונטיעה בליל שלשים של אלול לא משכחת דאסור במלאכה שמא יתקדש החודש למחר והוא ליל יום טוב. ולשמיטין וליובלות שפירש רש"י לענין חרישה וזריעה נראה דלזריעה משכחת שזרעה ג' ימים קודם ונקלטת בר"ה הרי זורע בשביעית. ואגב זריעה נקט חרישה. א"נ נ"מ לענין תוספת שביעית:

גמ' המוקדמין כו'. לא היה צריך להביא זה כלל דהרי ע"כ צריך לידע אם זמנו של שטר הלואה קודם לשטר מקח של הלוקח והרשב"א הרגיש בזה וכתב שמה שהביאו כאן שטרי חוב המוקדמין פסולין כו' לאו דוקא מחמת פסול מוקדמין והכשר המאוחרין אלא דין מוקדמין ומאוחרין כלומר טריפת הלקוחות מחמת שטר מוקדם מהם או מאוחר מהם דדין מוקדמין ומאוחרין אינו אלא מחמת טריפת הלקוחות וקשה לפי זה למה הביא כלל משנה זו ואי משום שמכאן שמענו שמלוה בשטר גובה ממשעבדי שאם לא היה טורף ממשעבדי לא היה לנו נפקותא מקדימת הזמן היה לו להביא משנה דשלהי בבא בתרא המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואולי לזה כיון רש"י בד"ה דתנן במס' שביעית וכונתו דלכך הביא משנה זו שמקומה במס' שביעית שהוא בסדר זרעים שסדרה קודם לב"ב שהוא בס' נזיקין:

רש"י ד"ה שטרי חוב המוקדמין וכו' לפיכך קנסוהו מלגבות בו ולא יטרוף אפי' מזמן המלוה וכו' לכאורה דברים הללו הם אינם צריכין לסוגיא דשמעתין ואמנם לפי הסברא שישכח הדבר לגמרי באיזה חודש הוקם המלך ובאיזה יום בחודש א"כ לעולם לא יוכל המלוה לגבות מהלקוחות אם שטר המלוה ושטר המקח הם נכתבים בשנה אחת למלך דהרי לא ידעינן כלל באיזה יום הוקם המלך שנדע אם שטר המלוה קודם או שטר המקח וא"כ ממילא לא יוכל לגבות רק מהלקוחות שזמן שטר המקח שלהם הוא בשנה שאחר שנת המלוה כגון ששנת שטר המלוה נכתב בשנה שלישית למלך ושטר המקח נכתב בשנה הרביעית למלך וא"כ מה לי אם תמוז קודם או שבט קדים תמיד שטר המלוה קודם לשטר המקח ולכן הוצרך רש"י להקדים שהמוקדם פסול לגמרי מלטרוף בו אפי' מזמן ההלואה ממש:

אלא דאכתי לא הוצרכנו לזה כאן בסוגיא שהרי בשביל זה גופא הוצרכנו לקבוע יום קבוע וידוע למלכים כדי שיוכל לגבות מאותן לקוחות של אותה שנה עצמה של זמן שטר המלוה. ועיין מ"ש לעיל בשם הרשב"א. ולכן נלע"ד דרש"י סובר שאין זה חשש כלל שהב"ד והסופר וכל העולם ישכח מהם זמן עמידת המלך ובודאי כשהדבר יבא לפני ב"ד הם יחקרו ויבורר להם זמן עמידת המלך. וכל זה שייך אם הדבר בא לפני הב"ד אבל אם אין הדבר בא לפני הב"ד יכול להיות שמאיזה אנשים יהי' נשכח זמן עמידת המלך: והנה מה שמלוה בשטר גובה מהלקוחות הטעם הוא מפני שיש לו קול כדאמרינן בשלהי ב"ב וא"כ הלוקח כשקונה מסתמא חוקר אם יש כבר איזה הלואה בשטר קודם למקחו וכן המלוה בשעה שהוא מלוה חוקר אם יש ללוה שדות ואם עדין הם בני חורין שיחול שעבודו עליהם:

ומעתה בשביל עסקי משפט שבין המלוה ללוקח לא היו צריכין לקבוע יום קבוע שאם דרך משל זמן שטר חוב שביד המלוה הוא תמוז בשנה שלישית וזמן שטר המקח שביד הלוקח הוא שבט שנה שלישית והמלך עמד בין שבט לתמוז והמלוה רוצה לטרוף והלוקח יטעון שאולי מקחו קודם והרי ידע בעצמו שבשעה שהלוה ודאי חקר שהיא שדה בת חורין ויבוא לב"ד ובב"ד יחקרו ויבורר להם זמן האמיתי שעמד בו המלך. וכן לאידך גיסא אם המלך עמד בין תמוז לשבט הלוקח ידע בודאי שבשעה שלקח חקר אם יש איזה שטר הלואה ולא שמע שום קול והלוקח יבוא לב"ד ויבורר הדבר וא"כ אין שום צורך לקבוע יום מיוחד למלכים לכן הוצרך רש"י לפרש שהוא פסול לגמרי לטרוף אפי' מיום ההלואה וא"כ אם ההלואה היתה בשבט שנה שלישית וכתבו הזמן על תמוז שנה שלישית והלוקח קנה בשנה הרביעית ואז באמת כבר קדמה ההלואה והלוקח ודאי שמע שהרי יש קול לשטר ואמנם הי' אז עוד שדות ללוה שסמך הלוקח עצמו שיאמר הנחתי מקום לגבות ועתה נשתדפו והמלוה יבוא לטרוף והלוקח לא יטעון כלום נגדו כי הוא יודע שהאמת הוא שההלואה קודמת שהרי ההלואה היתה בשנה שלישית והוא קנה בשנה הרביעית ולא יבוא כלל לב"ד ואעפ"כ יגבה המלוה שלא כדין שהרי הוא פסול לגמרי לטרוף בו אפי' משנה רביעית ובזה מסולק קושיות התוס' מעל רש"י:

ואמנם לפי זה נסתר מה שכתבתי לעיל בכונת רש"י במה שכתב שהוא משנה במס' שביעית ונראה דכונת רש"י לסתור פי' של התוס' וסובר רש"י שהסופר אינו טועה כלל אפי' ביום א' כי הסופר דייק וכותב וליכא למיחש לטעות וממילא נסתר פי' התוס' והביא רש"י ראיה לזה וכתב שהוא משנה במס' שביעית ובאמת המסכתא ההיא אין ענינה לדיני שטרות ואמנם הובא שם אגב גררא דפרוזבול ששנינו שם במשנה הקודמת לזה והיא גופא קשיא למה לא הביא המשנה דפרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ואם הסופר יטעה יום אחד יאחרהו שנה שלימה כגון שהמלך עמד בג' בניסן והסופר יסבור שעמד בב' בניסן ויכתוב עתה פרוזבול ב' ניסן שנה שני' ובאמת היא שנה ראשונה ואיחרו שנה שלימה לכך הוצרכו לתקן יום מיוחד למלכים ומדלא הביא משנה זו ש"מ דלא חיישינן לטעות הסופר כלל: והתוס' ס"ל דלכך לא הביא פרוזבול מטעם שכתבתי דהלל הוא דתקן פרוזבול והרי שנה למלכים הוא משלמה:

דף ד' ע"א גמ' כיון שעברו עליו ג' רגלים כו'. הקשה בספר ברכת הזבח בסוף מס' ערכין בבאוריו להרמב"ם על מה שפסק הרמב"ם בפ' א' מהלכות בכורות כיון שעבר עליו שנה עובר בלאו דהרי פסק הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות מעשה קרבנות דג' רגלים עובר אפילו בשלא כסדרן כת"ק דברייתא [בגמ' שלפנינו) א"כ איך מצינו שנה בלא רגלים דהא קיי"ל כחכמים דערכין דאם נתעברה השנה נתעברה לו וגם קיי"ל כאחרים דאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד א"כ תו לא משכחת שנה בלא רגלים. ע"ש בברכת הזבח דלאו על הרמב"ם לחוד קא מתמה אלא גם על סתם גמרא דקמבעי' בכור אימת מונין לו שנה ופליגי בי' אביי ור"א בר' יעקב הא לדידן לא נפקא לן מידי בהאי מנין שנה דבג' רגלים לחוד עובר בלאו אף דליכא שנה. והנה הברכת הזבח מתרץ לי' דאיירי כשהי' חולה ברגלים כמ"ש התוס' בד"ה ובשלמא לרבי והוא דוחק חדא הא הגמרא לא מתרץ לי' כן שהיה חולה ברגל ועוד דה"ל להרמב"ם לפרש כשהי' חולה ברגל דליכא לאו דרגלים ובגוף דברי התוס' דכתבו דהוה מצי לשנויי הכא לרבנן כשהיה חולה ברגל כבר שדא בי' נרגא בספר פני יהושע במלתא בטעמא דמאי מהני בי' דחלה ברגל סוף סוף הא עבר לי' זמנו דבשלמא על העשה דובאת שמה והבאת שמה שפיר קאמר הגמ' כגון שהי' חולה ברגל דהואיל והעשה קאי על הרגל עצמו אם כן כשהיה חולה ברגל ולא היה יכול להקריבו ברגל שוב עבר זמן העשה דאחר הרגל ליכא עשה כלל אבל לענין לאו דבל תאחר אף שהי' חולה ברגל עצמו מ"מ הוא מחויב להביאו תיכף כשהבריא הואיל וזמן הניתן לו הוא שלש רגלים ומה מהני לי מה שהי' חולה בתוך הרגל ע"ש בפ"י:

אמנם לדידי לא קשי' לי כלל קושית הברכת הזבח דאף שעובר בלאו בג' רגלים מ"מ כשעבר שנה הוא עובר עוד לאו משום שנה דכל זמן שעברו רגלים ואינו עבר השנה הוא בלאו אחד וכשעבר השנה הוא בתר' לאוין ואף דליכא בי' נפקותא בין לאו אחד לתרי לאוין דהא אינו לוקה על לאו זה דהוי לאו שאין בו מעשה כמ"ש הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעשה קרבנות ועיי' בתוס' במס' ב"מ (דף ס"א ע"א) בד"ה לעבור עליו בשני לאוין דכתבו בהדי' דלא מוקי לה בלאו דגזל לעבור בב' לאוין הואיל ואינו לוקה על לאו דגזל ע"ש עיין תוס' דף ד' ד"ה ולמעשרו' וכו'] מ"מ הכא ע"כ צריכין לומר דמוקי בלאו יתירא אף דאינו לוקה עליו לענין אפושי איסורא להיות רשע גמור והדבר מוכח דאל"כ קשה לענין מאי פליגי כל הני תנאי אי עובר ברגל אחד או בג' רגלים ואי בעינן ג' רגלים כסדרן או לא מאי נ"מ בהך פלוגתא הא לענין איסורא תיכף ברגל אחד עובר בעשה דובאת שמה והבאת שמה כמו שאמר רבא לעיל ולענין הלאו ליכא נ"מ כיון דאינו לוקה עליו: הג"ה לכאורה יש לדחות דשפיר יש נפקותא דבשביל העשה אם כבר עבר הרגל שוב ליכא עשה ויכול להשהות הקרבן עד רגל הבא אבל בשביל הלאו עובר בכל יום ויום אף שעברו הרגלים מ"מ מצינו בכמה דברים שהוא בלאו ועשה אף שאינו לוקה על הלאו כגון בכובש שכר שכיר למ"ד לאו שאין בו מעשה אינו לוקה והרי הוא בעשה ביומו תתן שכרו ואפ"ה יש גם לאו ועוד כיוצא בזה מצינו ואין כאן מקומו להאריך:אלא ודאי דאף דאינו לוקה על לאו זה מ"מ איכא נפקא מני' אימת חל עליו איסור לאו לאפושי איסורא א"כ גם לענין שנה הוא נפקא לן בלאו זה שאף שכבר הוא קאי בלאו דרגלים מ"מ כשעבר שנה יש עליו עוד לאו והוא קאי באיסור שני לאוין וכן אמרינן על כיוצא בזה למאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים במס' יבמו' (דף ל"ב ע"ב) וע"ש בתוס' ד"ה בין רשעים גמורים ומ"מ אין בזה סתירה לדברי התוס' במס' ב"מ שהבאתי לעיל דשם מתרצים התוס' דטוב לאוקמי בלאו יתירא בכובש שכר שכיר שיש נפקותא רבה בין לאו אחד לתרי לאוין לענין מלקות מלוקמי בגזל גופי' לענין תרי לאוין שאין בו נפקותא אלימתא בין תרי לאוי ללאו אחד כיון שאין בו מלקות אבל הכא דאין לאוקמי לאו בשנה על דבר זולת על בל תאחר בודאי יש נפקותא להני תרי לאוין לענין אפושי איסורא לקוברו בין רשעים גמורים וא"כ על הרמב"ם ועל בעל אבעי' דקא מבעי' לי' בכור מאימתי מונין לו שנה לא קשה שנה בלא רגלים היכי משכחת ליה דאף דלא משכחת שנה בלא רגלים מ"מ איכא נפקותא לעבור בתרי לאוין [עיין בסמוך בהגה ג' כי שם דחיתי סברא זאת דהכא לא שייך לומר לעבור עליו בתרי לאוין כיון דלאו דבל תאחר לא נאמר אלא פעם אחד בתורה] אבל על הברייתא שפיר פריך הגמ' כיון דתני בברייתא בהדיא כיון שעבר עליהם שנה בלא רגלים שפיר קשה איך משכחת שנה בלא רגלים אך קשה על הרמב"ם למה לא פסק גם בשנה כיון שעבר השנה עובר בכל יום ויום כמו שכתב בעבר שלש רגלים עובר בכל יום ויום. והנה באמת ראיתי בזה אי אחר שנה עובר בכל יום ויום או לא פלוגתא בין רש"י ובעל המאור דרש"י בד"ה הניחא למאן דבעי כסדרן כתב דתנא דברייתא סבר כר' שמעון בחדא ופליג עליו בחדא וכוונת רש"י דאיך מצי לאוקמי הברייתא כר' שמעון הא ר' שמעון הוא דאמר רגלים פעמים שלשה פעמים ארבעה פעמים חמשה הג"ה באמת לפי מה שכתב לעיל קושי' רש"י מעיקרא ליתא דאף דעובר משום שנה אפ"ה קאמר ר"ש פעמים חמשה היינו לעבור בשני לאוין אף משום רגלים ויש לומר דרש"י ס"ל דלא שייך תרי לאוין כיון דלאו דבל תאחר לא נאמר בתורה כי אם פעם אחד רק דקבעי' מתרי זמנים או בכלות שנה או ברגלים וכיון שעבר על לאו זה בכלות השנה שוב לא שייך לומר שיעבור עוד על לאו זה אחר רגלים דהא כבר הוא עומד בלאו זה שעבר עליו שנה וקן להיפך כשעבר על לאו זה ברגלים שוב לא שייך לומר שיעבור עוד הפעם על לאו זה בכלות השנה ודו"ק:ומשמע דמקודם אינו עובר וקשה הא כבר עבר משום שנה דארבעה וחמשה רגלים אי אפשר בלי שנה והרי עובר בכל יום ויום משעבר לי' שנה. ועל זה כתב רש"י דפליגי עליו בחדא דבאמת לר"ש ליכא לאו דשנה כי אם ברגלים. ולתנא דברייתא איכא גם לאו דשנה. אך הבעל המאור מתרץ קושי' רש"י וכתב דאם עבר שנה אינו עובר בכל יום ויום כי אם בכל שנה ושנה דכן משמעות הקרא שנה בשנה אבל ברגלים עובר בכל יום ויום דמה דתלי' ברגלים הוא יום אחד דבראיית פנים תלי' שהוא ביום אחד. ומעתה יש לומר דהרמב"ם ס"ל כבעל המאור דאחר שנה אינו עובר בכל יום אך יש להקשות אף שדברי בעל המאור דברי טעם הם מ"מ קשה מנ"ל סברא זו לומר דבעבר שנה אינו עובר בכל יום אמאי לא נימא דשנה הוא דומי' דרגלים וכן משמע לשון הברייתא דכייל בחדא מחתא בכור שעבר עליו שנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה משמע דשוים הם ואם נימא דקרא דכתב שנה בשנה מוכיח כסברת בעל המאור דאינו עובר כי אם בכל שנה א"כ קשה מאי קאמר בגמ' והאי מאי תיובתא הא שפיר קא פריך מהאי ברייתא הואיל וכייל שנה עם רגלים מכלל דרגלים דומיא דשנה מה שנה אינו עובר בכל יום אף רגלים אינו עובר בכל יום ותיובתא דרבא דהא להיפוך ליכא למימר שנה דומי' דרגלים דהואיל ובשנה כתיב שנה שנה להיות עובר בכל שנה ולא בכל יום אלא ודאי צריך לומר דהגמ' לא ס"ל הך סברא דגם בשנה איכא למימר דכיון שעבר שנה עובר בכל יום ושפיר קאמר והאי מאי תיובתא דדלמא נקט בברייתא שנה דומיא דרגלים וכן מוכח דקרא דשנה בשנה לא נדרש להכי דהא במס' בכורות (דף כ"ז ע"ב) דרשינן מהאי קרא דשנה בשנה דבשנה דידיה מנינן. ולתנא דבי רב דרשינן מני' דבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ע"ש ואי ס"ד דקרא אתי כדדריש ליה הבעל המאור להיות עובר בכל שנה א"כ קשה האי למוד דדרש לי' בגמ' מנא לן ובאופן דמהאי קרא אינו מוכח כלל אלא דבעבר שנה עובר ואין לנו הכרע אי עובר בכל יום ויום או לא:

אמנם אחר עיון קצת יש להוכיח מסוגיא זו כדעת בעל המאור דאי כדעת רש"י דגם בעבר שנה עובר בכל יום ויום קשה מאי קא מתמה הגמ' לומר האי מאי תיובתא. הא תיובתא ותיובתא היא והכי קא מותיב ליה דכיון דתני בברייתא שנה בלא רגלים קשה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה וע"כ צ"ל דברייתא ר"ש היא דבעי כסדרן וע"ז קשה למאי נ"מ קאמר ר"ש פעמים ד' פעמים ה' הא בלאו הכי עובר בכלות השנה בכל יום ויום. אלא ודאי דאחר כלות השנה אינו עובר בכל יום וקאמר ר"ש פעמים ארבעה ופעמים חמשה דכשבאו הרגלים עובר גם משום רגלים וכיון שמוכח דאחר כלות השנה אינו עובר בכל יום ממילא אחר כלות הרגלים אינו עובר בכל יום ויום דכמו שהוא בעבור הזמן הקבוע התלוי בשנה כן הוא הזמן הקבוע התלוי ברגלים וחד דינא אית להו לשיטת רש"י וא"כ שפיר קשה מהך ברייתא לרבא ולפ"ז מאי קא מתמה הגמ' לומר האי מאי תיובתא אלא ע"כ צ"ל דסתם גמ' סובר כדעת הבעל המאור דאין זה בזה תלי' דאף שאחר כלות הרגלים עובר בכל יום אפ"ה אחר כלות השנה אינו עובר בכל יום כי אם אחר כלות שנה כתירוץ הבעל המאור ושפיר קא מתמה האי מאי תיובתא דמברייתא לא מוכח כלל דלא כרבא: אמנם לרש"י צריכין אנו לדחוק ולומר דהגמ' דקא מתמה האי מאי תיובתא ידע מתרוצי דהגמ' דלקמן דיש לאוקמי הברייתא כדר' שמעי' ולא צריך לאוקמי כלל כר"ש ודוחק הוא לומר כן דאף שידע מהאי אוקימתא כדר' שמעי' אכתי לא הוי לי' לתמוה על המקשן לומר האי מאי תיובתא כיון שהמקשן לא ידע מהאי דר' שמעיה הלא שפיר פריך וכי משנת ר' שמעי' היה מפורסם כל כך עד שתמוה קא מתמה אמאן דלא ידע אותה ואם כן הוא למה לא קא מתמה הגמ' גם על המקשן דלקמן דפריך לרבנן היכי משכחת שנה בלא רגלים הלא ג"כ לא ידע מהך דר' שמעי' עד דמתרץ לי' כן וצריכין אנו לומר לשיטת רש"י ז"ל דקא מתמה לי' מכח האי סברא דיש לומר דתנא דברייתא פליג עלי' דר"ש בחדא וסבר לי' כוותיה בחדא ואף שיש בזה קצת דוחק מ"מ מרויח לן לשיטת רש"י פירוש אחר בגמ' דפריך לקמן מאן תנא דפליג עלי' דר' שמעי' ולכאורה יש לדקדק מנא הוי ידע הגמ' דאיכא תנא דפליג על רב שמעיה. וממ"נ אי לא הוי ידע מהך דאחרי' מנ"ל כלל דיש חולק על הך דר' שמעי' ואי ידע מאחרים א"כ ידע מי הוא החולק עליו והכי ה"ל להגמ' לומר סתם אחרים אומרים אין בין עצרת כו' ורש"י ז"ל בד"ה מאן תנא רוצה ליישב זה ומפרש תנא קמא דלא איירי בשנה בלא רגלים וגם זה קשה איך מוכח דיש תנא דחולק על זה ואי משום דלא הוזכר בברייתא לעיל רק רגלים אין מזה ראיה דלא משכחת לי' שנה בלא רגלים. (ועיין בתשובת חכם צבי סי' י"ב) אמנם לשיטת רש"י ניחא דכיון דגם אחר שנה עובר בכל יום ויום א"כ קשה על רבא למה נקט בעובר רגלים עובר בכל יום ויום אמאי לא נקט רבותא דאפי' בעבור שנה בלא רגלים ג"כ עובר בכל יום דהא איכא למטעי הואיל וכתיב שנה בשנה כסברת בעל המאור אלא ודאי לכך לא נקט רבא שנה הואיל ולא משכחת ליה שנה בלא רגלים. וקשה איך פליג רבא על הברייתא דתני שנה בלא רגלים וע"כ דאיכא תנא דפליג על הך תנא דברייתא דאתי' כר' שמעי' ושפיר קאמר הגמ' מאן תנא דפליג על ר' שמעי':

והנה עוד מתרץ הבעל המאור על קושי' רש"י דשפיר אתי הברייתא כר"ש דמשום שנה אינו עובר כי אם בעשה דהכי כתיב שנה בשנה תאכלנו ור"ש אמר פעמים חמשה דמשום רגלים עובר בלאו דבל תאחר ומה דקאמר הגמ' תנא אלאו קא מהדר היינו לאו הבא מכלל עשה ע"ש בבעל המאור והנה קשה לי לדבריו א"כ קשה למה נקט שנה הא ברגל אחד עובר בו עשה דובאת שמה והבאתם שמה כמו שאמר רבא לעיל. והנה רש"י לעיל בד"ה עובר בעשה כתב על הקרבן ולכאורה מאי רצה רש"י בזה. ונ"ל דלפי מה שמתמה המשנה למלך על הרמב"ם בפ' י"ד ממעשה קרבנות הלכה י"ג שפסק אחד נדרים ונדבות אחד שאר דברים שהאדם חייב בהן כו' הגיע הרגל ולא הביא ה"ז ביטל מצות עשה ומקשה המשנה למלך דפשטי' דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ולא בערכין וקדושת דמים ע"ש וא"כ רש"י מפרש על הקרבן דלא כהרמב"ם דהך עשה לא נאמר אלא במידי דהקרבה ולפ"ז מיושב גם על הבעל המאור דברייתא נקט שנה דהך עשה דשנה בשנה אף שנאמר גבי בכור מ"מ נלמד כל הדברים המקודשים ממנו דגם חייבי דמים עוברים בשנה אבל עשה דובאת שמה אינו אלא במידי דהקרבה: אבל היא גופא קשי' דמנ"ל לומר דילפינן חייבי דמים מבכור דילמא ילפינן מני' רק מידי דהקרבה שהם דומים לבכור וא"כ עשה דשנה בשנה באמת אינו אלא במידי דהקרבה ולפ"ז אין אנו צריכין לא לתירוץ רש"י דפליג עליו בחדא ולא לתרוצים של הבעל המאור דבלא"ה אתי שפיר דאף הברייתא ר"ש היא בשנה בלא רגלים מ"מ שפיר קאמר ר"ש פעמים חמשה דנפקא מני' בחייבי דמים דלא מחייב עליו משום שנה הואיל ולא ילפינן מבכור אמנם ברגלים עובר גם על חייבי דמים כמו שתני בברייתא לעיל דף ד' ע"א אחד הנודר ואחד המקדש ואחד המעריך כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר וע"ז קאמר ר"ש דבעי כסדרן ופעמים ד' ופעמים ה':