צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 44

דף י"ג ע"א תוס' ד"ה על זה ועל זה נחלקו לא שייך למימר הכא טעמא דב"ש וכו' כ' הרש"א הא דלא קשיא להו לעיל מיניה שאמר ר' ישמעאל לא נחלקו בפחות מד' אמות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועי' די"ל דלא קשיא להו וכי טעמא דב"ש בהא דמודו ב"ש וב"ה ע"ש ולולי דברי מהרש"א אפשר לומר דר"י דקאמר לא נחלקו בפחות מד' אמות זהו לאו טעמא דב"ש אלא טעמייהו דב"ה אשמועי' דה"א דב"ה סבר דבפחות מד' אמות א"צ תיקון וכמו דס"ד לרשב"ג דב"ש וב"ה לא נחלקו בפחות מד' אמות וא"צ תיקון כלום:

דף י"ד ע"א תוס' ד"ה אתני' רחבה ובריאה וכו' ומיהו קשיא כיון דגם דברי רבנן מהפך הו"ל למימר מלתיה ארבנן וכו' ואין לומר דרב יהודה הי' מתני לרבנן ולר"י א"צ בריאה ואהדר ליה רב אתניי' בדברי ר"י רחבה ובריאה. דאפשר לומר דזה המשנה לא נשנית כמו שסבר ר"י מקודם שהגי' דרבנן סברי רחבה ובריאה ולא כמו דאתני לי' באמת. בא"ד והשתא פריך לר' אלעאי דמסתמא כרבנן אתי. הק' המהרש"א דלמאי דמתני מעיקרא לפי' ר"ת אע"פ שאינה בריאה בדברי רבנן תקשה ליה מדר' אלעאי דאיהו רחבה ד' קאמר ובמתני' תני לרבנן דידיה שתהא רחבה טפח ויש ליישב עכ"ל ואפשר לומר דאי לאו דהגמ' משני אתניי' כו' לא הוה ק"מ דאמינא דהא רב לא מצי אמר כרבנן לחוד דאמרי רחבה טפח ולא כר' יהודה לחוד דסבר רחבה ובריאה והוכיח דרב אתא לעשות פשר ביניהם. ונקט מילתא דרבנן רחבה וכו' ולא כרבנן דאמרי טפח אלא רחבה ארבע, משא"כ השתא דמסיק הש"ס אתניי' בדברי רבנן רחבה ובריאה מקשי שפיר דס"ד מדנקט ר"י במתני' רחבה ולא נקט סתם אעפ"י שאינ' בריאה ונשמע נמי דצריך רחבה טפח אעפ"י שאינה בריאה. כיון דקאי על רבנן. ומשו"ה הוכיח המקשן דלהכי נקט ר"י רחבה להראות לנו הא דלא ידעינן מדברי רבנן דהיינו ארבע וע"כ "כ כר"י לא מצי אתיא האי דר' אלעאי דאל"כ הל"ל סתמא הלכה כר"י. דהא לפי הנחתו דלעיל. המקשן ס"ד דר' יהודה קאמר רחבה ארבע ומדברי ר' אלעאי משמע דמחדש ד"ז מנפשי' אלא הי' מוכיח דר' אלעאי קאי מסתמא כרבנן ומקשי הגמ' שפיר הא רבנן סברי אתניי' רחבה ובריאה. ומשני רחבה ארבע שאני ור' אלעאי אתא לאשמועינן פירושו כרבנן. ור' יהודה סבר רחבה טפח ולא מדייקי בתי' האי לישניה רחבה: ואין להקשות מדקאמר ר' יהודה כל שיש בהקיפו וכו' ע"כ הוא סבר רחבה טפח והאיך ס"ד לומר רחבה. דאפשר לומר דלשעורא בעלמא נקט ובזה נשמע לר"י דצריך רחבה ד' צריכין היקפו י"ב טפחים:

דף ט"ז ע"א תוס' ד"ה אימא סיפא כל שהוא שלשה וכו' ולרשב"ג אפי' יותר ממלואו אין בכך כלום כיון דליכא ד' כלבוד דמיא ע"כ. וקשה לפ"ז מאי משני רבא מדסיפא רשב' ג רישא נמי רשב"ג משמע דסיפא בודאי אתי כרשב"ג ורישא הוא איידי הא כמו שצריך לשנויי ברישא דלמטה הוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה. הכי נמי צריך לשנויי בסיפא דאל"כ לא מצי אתי אליביה כמו שמפרש תי' דרשב"ג אפי' יותר ממלואו אין בכך כלום וי"ל דה"ק רבא מדסיפא אתי כרשב"ג ולא כרבנן דרבא לא ניחא ליה בהאי סברה מה דהי' משני אביי דכל למשרי ד' משא"כ ברישא לא מוכח כרשב"ג דהא מצי קאי לרבנן אפי' בלאו הא תירוצא

פרק שני

דף כ"ב ע"א תוס' ד"ה והאר"י ירושלים וכו' שאני ירושלים כיון שהיתה רחבה ט"ז. ע' מ"ש רבינו המחבר בס' דורש לציון דרוש י"ג (דף ע"ג) תי' על קושית מהרש"א דהכא:

דף כ"ג ע"א בתוס' בד"ה ובלבד שיהא כו' ור"י גופיה קאמר לעיל גבי פסין עד בית סאתים עכ"ל הקשה המהרש"א דלמא בפסין דליכא מחיצות גמורות החמיר ר"י ע"ש וכתב עוד ובגליון לקמן (דף כ"ד ע"ב) ד"ה לא אמרן כתבו לסתור דברי תוס' דהכא דיש לחלק בפסין ע"ש מה שמיישב בדוחק ול"נ דבאמת ליכא סתירה דודאי לתירוצם יש חילוק כדמשני הגמ' אלו מחיצות ואלו פסין אמנם התוס' ה"ק דע"כ לא סגי בשומירה ביותר מבית סאתים לריב"ב. דאל"כ הוה קשה לרבנן דאמרו לו לר"י אי אתה מודה בדיר וכו' הא הם לא אסיק אדעתיהו משנויא אלו מחיצות ואלו פסין טפי הוה להם לאקשויי ר' יהודה גופיה אהדדי דקאמר אפי' אין בה אלא בור וכו' משמע דלר"י נמי אין חילוק בין סאתיים ליתר ומדלא השיבו רבנן הכי לר"י הוכיחו תוס' לרבנן דע"כ לר"י בי"ב אין שום היתר ביותר מבי"ס:

ע"ב גמ' איכא בינייהו וכו' ע' מהרש"א ד"ה ובלבד וכו' ומצינן למימר דפליגי בדבר מועט כו' ולר"ע דלא איירי פי' לדבריו דודאי אם אומר דלא פליג ר"ע בדבר מועט צ"ל דיותר מבית סאתים נמי סגי בשומירה דאל"כ הוה לר"ע שלשה דינים בשלשה משהוין. שם במהרש"א דמ"ה איצטרך וכו' וליפרוך ר"ע היינו ר"י ב"ב ור"י ב"ב היינו ת"ק דאמרו לו עכ"ל. וקשה דהא איכא חילוק בלא דבר מועט צריך לר"י ב"ב מוקף לדירה ולר"ע ולת"ק לא צריך מוקף וצ"ע:

פרק שלישי

דף כ"ו ע"ב גמ' אבל יין ע"ג קנקנים אימא לא. יש לדקדק אמאי לא קאמר בפשיטות אבל תמד משהחמיץ לא. ויין ע"ג קנקנים מצי למילף מדבילה קעילית וי"ל דאי הוה נקט הכי אזי לא נוכל למילף ג"כ תמד משהחמיץ לא. שהייתי אומר דבילה קעילית נמי מצי למילף מיין ע"ג קנקנים והוה מוכחינן דע"כ שכר אתי לאורויי על תמד משהחמיץ. דאל"כ אמאי כתיב שכר ואתי למיטעי בתמד משהחמיץ. לכתוב יין ללמוד דבילה קעילית ולא אתי למיטעי תמד משהחמיץ אלא מדכתיב בשכר ע"כ הוה מוכח דאתי לתמד משהחמיץ לפ"ז לא הוה מצי הש"ס לומר דתמד משהחמיץ לא כנ"ל ולהכי נקט יין ע"ג קנקנים אימא לא וממילא ידעינן דה"ה תמד משהחמיץ:

דף ל"א ע"ב תוס' ד"ה כאן בעירובי תחומין וכו' ועוד לפי' משמע דאי הוה אלים למיקני לא הוה מהימני וכו' לכן נראה וכו' ונראה לתרץ דבאמת מודה רש"י דלא מהימני ליה והא דלא מפרש כפי' תוס' ולא הימנוה רבנן ולא הוי עירוב אם לא בעומד ורואהו נ"ל דהי' קשה ליה קושית מוהר"ם שהק' על הא דמשני הש"ס בעומד ורואהו דליפלוג וליתני בדידה בין עומד ורואהו לאינו עומד ורואהו ואמאי נקט מתני' ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ע"ש ולהכי נקט רש"י דמקטן לא אלים למיקני אפי' בעומד ורואהו אלא אם אמר לאחר לקבל ממנו בזה מהני בעומד ורואהו כדמשני הש"ס. ולק"מ "מ קושיות מהר"ם דלפירש"י לא מהני באמת בקנין לחוד עומד ורואהו מטעם דלא אלים למיקני:

הנה עירובי תחומין חמיר יותר מע"ח בכמה דברים ויו"ט במחנה פטורים מע"ח וחייבים בע"ת מ"מ במהות העירוב ע"ת חמיר דבעינן פת. אבל בעירובי תחומין דינו כשתופי מבואות. ומערבין בכל דבר. והטעם דע"ח בעי פת היינו משום שהוא משום דירה. ודירתו של אדם אינו אלא במקום פתו. וכמבואר ברש"י בפ' הדר (דף ע"ב). ולפי זה נוכל לומר ג"כ דדוקא פתו יוכיח. שיש בו ע"ת ואין בו עירובי חצירות. וכמו כן הראוי לו בעצמו. משא"כ ישראל בתרומ'. ובאמת בסי' שס"ו ששם איירי מע"ח שם לא נזכר דבר רק בסי' שפ"ו סעיף ח' גבי שיתוף מבואר זה. וכן בסי' ת"ט בע"ת שם סעיף ז' מבואר בכל דבר שמשתתפין בו מערבין בו ג"כ ע"ת: אמנם מדברי הרי"ף בפ"ק דביצה שהביא ראיה שע"ח נוהג ביו"כ ממה שאמרו ב"ה לב"ש שמערבין לגדול ביוה"כ. א"כ מוכרח מדברי הרי"ף דגם ע"ח מערבין בתרומה ובגוף הדין של הרי"ף אם עירוב והוצאה ליוה"כ או לא. נ"ל מדתנן בפ"ד דר"ה יו"ט של ר"ה שחל בשבת וכו' ולמה נקט ר"ה ולא נקט ג"כ של יובל אם חל בשבת אלא ודאי כיון שהטעם משום שמא יעבירנו א"כ לא היו יכולים לגזור ביובל דא"כ בטלה לה תקיעה דיובל בכל השנים. וכמ"ש מוהרמ"פ דלכך לא אמרי משום שמא יתקן כלי שיר. עיין במג"א סי' תקפ"ח ס"ק ד'. ולפי זה מוכח דיש איסור הוצאה ביוה"כ. ואמנם לפי מ"ש הר"ן דמשום הך גזירה לא היו מבטלין מתקיעה רק משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא א"כ בלא"ה לא היה קשה מיובל דכבר היו יודעים קביעת החודש: אך לכאורה תמוה על הרי"ף ממה דאמרינן בעירובין (דף ל' ע"ב) כמאן דלא כחנניא דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם. והדבר יפלא דלמא פלוגתא דב"ש וב"ה הוא בעירובי חצירות אלא ודאי שעיקר ההוכחה ממערבין ביוה"כ וביוה"כ ליכא עירובי חצירות ודלא כהרי"ף ואף דלב"ש ודאי יש עירובי חצירות אפילו ביו"ט כדמוכח בביצה (דף י"ב ע"א) וק"ו ביוה"כ. מ"מ ודאי מדב"ה אמרי לב"ש אי אתם מודים שמערבים ביוה"כ ולב"ה ע"כ היינו תחומין והשיבו ב"ש אבל מכלל דס"ל לב"ש עירובי תחומין והיינו דלא כחנניא:

ואפשר לומר דעל כרחך בתחומין מיירי דהרי קאמר לנזיר ביין וע"ח בעי פת ואף דלב"ש גם עירובי חצירות לא בעי פת דהרי ר"א שמותי הוא. וקאמר (בדף ע"ח) במשנה דבכל מערבין חוץ מן המים והמלח ור' יהושע פליג וסבר פת הוא עירוב מ"מ מדב"ש נשמע לב"ה דקאמר מערבין ביין מכלל דבתחומין איירי ועל זה קאי ב"ש: צל"ח

ראש השנה

דף ב ע"א דתנן שטרי חוב המוקדמין וכו' לכאורה יש להקשות הא הך מתניתין היא בפ"י ממס' שביעית, ושם דין פרוזבול הוי תחלה שהמוקדם כשר ומאוחר פסול וה"ל לר"ח לומר לפרוזבול דתני שם ברישא דמתניתין, וי"ל דזה שמונין למלכים מניסן הוא מימי קדם שהרי מביא ראיה לקמן מקרא דשלמה המלך וע"כ צ"ל דזה היא לשטרות דהא הלל הזקן תיקן פרוזבול, וקודם לזה בימי שלמה עדיין לא היה פרוזבול כלל אך קשה לקמן בגמ' (דף ח' ע"א) דקא מפרש ר"פ בא' בתשרי ר"ה לשנים למאי הלכתא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולים כו לפ"ז קשה למה לא נקט לפרוזבול והא דמונין למלכי אומות מתשרי יכול להיות שנתקן אחר שתיקן הלל דין פרוזבול. ואף שהגמ' מביא בדף ג' ג"כ קרא דברי נחמיה בן הכליה וכו', הרי דהא דמונין למלכי אומות מתשרי ג"כ תקנה קדמונית היה קודם הלל. זה אינו. דמהך קרא דדברי נחמיה אינו מוכח אלא דלא מנינן למלכי אומות מניסן דמדקרי לכסליו שנת עשרים וקאי בניסן שלאחריו וקרי ליה ג"כ שנת עשרים מכלל דלא מנינן למלכי אומות מניסן. ואפשר דהיו מונין למלכי אומות לכל מלך ומלך מיום שעמד. רק שבמתניתין תני דבא' בתשרי ר"ה לשנים ומפרש ר"פ לשטרות ואפשר שזה היה תקנה לאחר שתיקן הלל פרוזבול וא"כ שפיר היה יכול לומר לפרוזבול דתני שם במתניתין ברישא:

ונראה ליישב בזה מה דמתרץ הגמ' (דף ח') ר"ח קרא אתי לאשמעינן מאי מתרץ בזה הא אכתי קשה מאי אתי ר"ח לאשמעינן הא סוף סוף מתניתין היא דתני ברישא דניסן ר"ה למלכים ואח"כ תני בא' בתשרי ר"ה לשנים וע"כ הא באומות והא במלכי ישראל א"כ מאי חידש לנו רב חסדא ולפי הנ"ל יש לומר דכך מתרץ הגמ' רב חסדא קרא אתי לאשמעינן דממתניתין לא ידענו אימת תיקנו שיהיה תשרי ר"ה למלכי אומות דמקרא דדברי נחמיה לא ידעינן אלא דלא מני למלכי אומות מניסן ויכול להיות דמני להו מיום שעמדו למלכות ואתא רב חסדא לאשמעינן דהך תקנה דמונין למלכי אומות מתשרי ג"כ קדמונית היא וגם בימי נחמיה היה כן דהתחילו למנות שנת מלכי אומות מתשרי, ולפ"ז שפיר קאמר ר"פ לשטרות ולא אמר לפרוזבול דכיון דבימי נחמיה כבר היו מונין למלכי אומות מתשרי ע"כ לאו משום פרוזבול היה כן דהא עדיין לא היה פרוזבול וע"כ משום שטרות התקינו שיהיו מונין מתשרי אך לפי האי איבעית אימא דקאמר דר"ח כר"ז מתני לה ובאמת לא קאמר לר"ח דקרא אתי לאשמעינן הדרא קושיא לדוכתא למה לא קאמר נפקא מניה לפרוזבול ומנא ליה דהך תקנה דמונין למלכי אומות מתשרי היה קודם תקנת הלל בדין פרוזבול ונראה לי לתרץ לשיטת רש"י דמפרש דהתקנה שיהיה יום קבוע לשנת המלך היה משום חשש מוקדמין לידע בשטר שנכתב שלא בזמן הלואה אי מוקדם הוא או מאוחר הוא, ע"כ האי חששא הוא רק בשטרות אבל בפרוזבול ליכא למיחש למידי. דהנה הרשב"א בחידושיו הקשה דהך מתניתין דשטרי חוב המוקדמין פסולין לא היה צריך להביא כלל, דהרי בלא"ה ע"כ צריך לידע אם תמוז קודם לכסליו להבחין אם זמנו של שטר הלואה הנכתב בתמוז הוא קודם לשטר מקח של הלוקח הנכתב בכסליו והרשב"א מתרץ דלאו בשביל פסול המוקדמין והכשר המאוחרין מביא הך מתניתין אלא בשביל דין מוקדמין ומאוחרין כלומר טריפת הלקוחות מחמת שטר מוקדם מהם או מאוחר מהם דדין מוקדם ומאוחר אינו אלא מחמת טריפת הלקוחות ע"ש ברשב"א. אמנם שוב זה הוא דחוק מאד דלמה מביא כלל משנה זו ואי משום שמהך משנה שמענו שמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדין שאם לא היה טורף ממשעבדי לא היה לנו נפקותא בקדימת הזמן. היה לו להביא משנה דשלהי מס' ב"ב דתני שם בהדיא המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדין. ואפשר לזה כיון רש"י ז"ל בד"ה דתנן במס' שביעית וכוונתו דלכך מביא הך מתניתין ולא מביא משנה דב"ב הואיל ומשנה זו שנויה במס' שביעית שהיא בסדר זרעים שסדר' קודמת לב"ב שהוא בסדר נזיקין:

אך כל זה הוא דוחק דאף שמס' שביעית היא קודמת אפ"ה ה"ל להביא הך משנה דב"ב דשם תני בהדיא שמלוה בשטר גובה ממשועבדין ולא ה"ל להביא משנה דמס' שביעית דשם לא נתפרש טריפת הלקוחות אלא שמוכח מניה דאל"כ למה פסול שטר מוקדם וליישב זה נראה להקדים דרש"י בד"ה שט"ח המוקדמין וכו' כתב לפיכך קנסוהו מלגבות בו ולא יגבה אפילו מזמן המלוה עכ"ל ולכאורה דברים הללו אינן צריכין לסוגיא דשמעתין: אמנם י"ל לפי הסברא לשיטת רש"י שישכח הדבר לגמרי באיזה חודש הוקם המלך ובאיזה יום בחודש א"כ לעולם לא יוכל המלוה לטרוף מלקוחות אם שטר המלוה ושטר המקח הם נכתבים בשנה אחת למלך דהרי לא ידעינן כלל באיזה יום הוקם המלך שנדע אם השטר הלואה קודם או שטר המקח קודם וא"כ ממילא לא יוכל לגבות רק מהלקוחות שזמן שטר המקח שלהם הוא בשנה שאחר שנת המלוה וכגון ששטר הלואה נכתב בשנה שניה למלך ושטר המקח נכתב בשנה שלישית למלך. וא"כ מה לי אם תמוז קודם או שבט קודם הא תמיד שטר המלוה קודם לשטר המקח. ולכך צריך רש"י להקדים שהמוקדם פסול לגמרי אפי מזמן הלואה ממש ושפיר יש נפקא מניה לידע אם שטר זה מוקדם הוא דאז אינו טורף בשטר זה כלל אפילו מלקוחות שבודאי לקחו אחר ההלואה: אבל משום זה קשה דאכתי לא הוצרכנו לזה כאן בסוגיא. דאף שאין שטר מוקדם פסול לגמרי אפ"ה הוצרכנו לקבוע יום קבוע וידוע למלכים בשביל זה גופא כדי שיוכל לגבות מאותן לקוחות של אותה שנה עצמה של זמן שטר המלוה כמו שכתבתי לעיל בשם הרשב"א לכן נראה לענ"ד ברור דרש"י ז"ל סובר שאין זה חשש כלל שהב"ד והסופר ישכחו זמן עמידת המלך ובוודאי כשבא הדבר לפני הב"ד הם יחקרו ויבורר להם זמן עמידת המלך ועיין במהרש"א ז"ל שג"כ הוכיח דמב"ד לא שייך לומר שישכח מהם זמן עמידת המלך] ועיקר החשש הוא אם לא יבא הדבר לפני הב"ד בזה יכול להיות שמאיזה אנשים ישכח זמן עמידת המלך. והנה מה שמלוה בשטר גובה ממשועבדים הוא מפני שמלוה בשטר בעדים יש לו קול כדאמרינן בשלהי ב"ב וא"כ הלוקח כשקונה השדה היה לו לחקור אם יש כבר איזה הלואה בשטר קודם למקחו וכן המלוה הוא חוקר אם יש ללוה שדות אם הם עדיין בני חורין שיחול שעבודו עליהם ומעתה פקח עיניך וראה שבשביל עסקי משפט שבין המלוה ללוקח לא היו צריכין לקבוע יום קבוע לשנת המלך שאם דרך משל זמן שטר חוב שביד המלוה הוא תמוז לשנה שניה למלך וזמן שטר המקח הוא כסליו לשנה שניה למלך והמלך עמד בין כסליו לתמוז והמלוה רוצה לטרוף והלוקח יטעון אולי מקחי קודם להלואה הרי המלוה ידע בעצמו שבעת שהלוה חקר שזו השדה היא בת חורין ויבא לב"ד וב"ד בוודאי יחקור ויבורר זמן האמיתי שעמד המלך. וכן לאידך גיסא אם המלך עמד בין תמוז לכסליו הלוקח ידע בוודאי שבשעה שלקח שדה זו חקר אם יש איזה שטר הלואה על המוכר ולא שמע שום קול ואז הלוקח יבוא לב"ד ויבורר הדבר ולפ"ז אין שום צורך לקבוע יום מיוחד למלכים ולכך הוצרך רש"י לפרש שהוא פסול לגמרי לטרוף בו אפילו מזמן ההלואה וא"כ אם ההלואה היה בשבט שנה שניה וכתבו הזמן על תמוז שנה שניה והלוקח קנה בשנה שלישית ואז באמת כבר קדמה ההלואה והלוקח בוודאי שמע שיש אחריות להמלוה על שדה זו שהרי יש קול למלוה בשטר אמנם הלוקח סמך עצמו שהמוכר ישלם להמלוה במעות או בנכסים אחרים ועתה נשתדפו ואין להלוה לפרוע והמלוה חוזר על הלוקח לטרוף ממנו בזה הלוקח לא יבא לב"ד ולא יטעון כלום נגדו כי הוא יודע שבאמת ההלואה קודמת לקנינו שהרי ההלואה היה בשנה שניה והוא קנה בשנה שלישית ולא ילך כלל לב"ד ואעפ"כ יטרוף המלוה שלא כדין שהרי באמת שטר זה מוקדם הוא ופסול לטרוף בו אפילו משנה שלישית דהרי שטר מוקדם פסול לגמרי ושפיר צריך רש"י לפרש דשטר מוקדם קנסוהו מלגבות בו אפילו מזמן ההלואה ודוק בזה כי הוא נכון מאד בכוונת רש"י ולפ"ז מסולקת קושיית התוס' מעל רש"י ולא נכון לפרש כפי' התוס' דסופר יטעה ביום אחד דרש"י ס"ל דסופר אינו טועה כלל על פי רוב ולא עשו חכמים תקנה בשביל חשש זה שהוא לא שכיח שיטעה הסופר הכותב שטרות ומכ"ש הב"ד לא יטעו רק החשש הוא שהלוקח יטעה שזה שכיח בבני אדם שאינן לא חכמים ולא סופרים שישכח מהם זמן עמידת המלך ולא ירגיש בזה השטר ההלואה שהוא מוקדם ויניח לטרוף למלוה אשר ידע בוודאי שהוא קודם למקחו ובאמת יהיה הך טריפה שלא כדין הואיל ושטר מוקדם פסול לגמרי כנ"ל ולפ"ז שפיר מביא הגמ' הך מתניתין דשבועות דשטרי חוב מוקדמין פסולין דעיקר התקנה הוא בשביל דין זה שפסלו חכמים לשטר מוקדם לטרוף בו כלל אפילו מזמן ההלואה וגם הרישא דמתניתין דפרוזבול לא יכול להביא דלגבי פרוזבול לא שייך חשש זה דהא אם ירצה הב"ח לשמט ההלואה זה המלוה יבוא לבית דין עם הפרוזבול שבידו וב"ד לא חיישינן שישכחו זמן עמידת המלך ויבורר לפניהם אם הוא מוקדם או לא ולא היה צריך לקבוע יום מיוחד לשנת המלך בשביל פרוזבול רק משום שטרי חוב המוקדמין ודוק היטב הדק: