צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 43

ונלענ"ד במה שנדקדק בריש הסוגיא דקאמר לימא בהא קמיפלגי וכו'. ומ"ד ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. וקשה הא אביי אית ליה לקמן (דף ט') דמסתברא מילתא דר' יוחנן בתחת הקורה ומותר להשתמש ע"ש. והאיך אפשר דפליגא בזה ולתרץ זאת ע"כ צ"ל החילוק דכ' הרמב"ם דדוקא בפתוח לר"ה מותר להשתמש אבל לכרמלית אסור ולקמן בסמוך לר"ה איירי ומותר והמקשן סבר לאוקמי פלוגתייהו בסמוך לכרמלית ואביי נמי מודה דאסור ומתרץ לא דכ"ע קסברי מותר להשתמש אפי' בפתוח לכרמלית. וליכא חילוק בין פתוח לכרמלית או לר"ה. ופלוגתייהו בכל גווני. ופליגי אי משום היכר או משום מחיצה. ומעתה מתורץ דברי הרמב"ם דמחלק בין פתוח לר"ה או לכרמלית דמדברי המקשן מוכח כן וכנ"ל, ומעתה יש לנו לסמוך במאי דמחלק רבא לקמן גבי לחי בין פתוח לרשות הרבים ובין פתוח לכרמלית דה"ה גבי קורה. דהא חזינן דהאי מקשה סבר לחלק. והמתרץ דלא נחית לזה היינו לאביי דלית חילוק גבי לחי. וה"ה גבי קורה. אבל לרבא דחזינן הך חילוק גבי לחי. סמכינן אסברת המקשן נמי אקורה. וכמו שמחלק הרמב"ם ג"כ בקורה: בזה מיושב נמי דברי הרמב"ם במה שלא מחלק בין סמוך לר"ה או לכרמלית דצריך למעט בטפח או בארבעה. מדלא קאמר דכ"ע אסור להשתמש דאפשר לומר דאפי' במקום דאסור לטלטל תחת הקורה והוא כשסמוך לכרמלית כשצריך לעשותו מחוץ לקורה ואפ"ה סגי בטפח. ולא קשה קושיתנו לעיל אמאי לא משני דכ"ע אסור להשתמש די"ל דהא באמת בסמוך לר"ה מצינו דמתיר אביי לקמן להשתמש תחת הקורה כמש"ל. ועדיף לומר דכ"ע סברי מותר. כי היכי דאיירי בכל גווני בין פתוח לר"ה או לכרמלית. ואי הוה אמר דכ"ע סברי אסור הוה איירי רק בפתוח לכרמלית. ועדיף לומר לשון כוללת דאיירי מכל גווני ולעולם אפי' בסמוך לכרמלית סגי בטפח ולא צריך הרמב"ם לחלק בין ר"ה לכרמלית כמ"ש ובמ"ש מיושב קושית הב"ח על הרא"ש כאן וז"ל בסימן שס"ג כ' הרי"ף דממעטו בקורה רחבה טפח ודיו משמע שפסק כר"י דבמיעטו ברוחב טפח סגי אלא דקשה לאיזה צורך דקדק הרא"ש ממקום אחר דהרי"ף פוסק הכא כר"י הלא מפורש בדבריו דסגי בטפח עיי"ש:

אמנם במ"ש ניחא. די"ל דמאי דכתב הרי"ף דסגי בטפח היינו בפתוח לר"ה. ובזה אפי' אביי מודה דסגי בטפח. לאוקימתא דהמקשן. אבל בפתוח לכרמלית דפליגי ביה אביי ור"י אפשר לן לומר הלכה כאביי ולכך צריך הרא"ש להביא ראי' ממקום אחר דהלכה כר"י לגבי אביי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב והרי"ף דפוסק סתם ואפי' בפתוח לכרמלית סגי בטפח וכר"י לשאר האוקימתות: ובזה הוכחתי כדברי הכ"מ בפי"ז ה' י"א וז"ל כ' הרב המגיד שכדברי רבינו נראה מן ההלכות. ואני אומר שמדקדוק דברי הרי"ף נראה שאסור אלא כמ"ש הרא"ש וכו'. והוא כשיטת הראב"ד ע"ש. ואמנם במ"ש ע"כ מוכח מסוגין דשיטת הרי"ף כהראב"ד דליתא לחלק דהא המקשן והיינו אוקימתא ראשונה דרצה לומר דפלוגתייהו אי מותר להשתמש תחת הקורה או אסור. וא"כ קשה האיך מצי לומר דאביי סבר אסור להשתמש והא לקמן סבר דמותר וצריך לחלק להמקשן בין פתוח לר"ה או לכרמלית וכמש"ל וע"ז משני הש"ס לא דכ"ע סברי מותר להשתמש. וע"כ דקאי אפי' בפתוח לכרמלית. דבפתוח לר"ה המקשן נמי מודה דכ"ע סברי מותר אע"כ דתירוצו אפי' בפתוח לכרמלית. והיינו כרבא לקמן דמחלק רק גבי לחי אבל בקורה לית חילוק וכהראב"ד. וכיון דהרי"ף פוסק בזה כר"י כמ"ש הרא"ש. ולהתרצן אפי' בפתוח לכרמלית שרי וכהראב"ד:

דף ה ע"א גמ' ואב"א דכ"ע היכר של מטה כהיכר של מעלה והכא בגזירה שמא יפחת קמיפלגי ויש לדקדק הא לאביי דסבר דצריך ד' הוי ההיכר של מטה יותר משל מעלה דמשום שמא יפחת הוא דקבעי ד' ולמה לו לומר דהיכר של מטה וכו' ואפשר לומר דנ"מ דכשנפחת מעט מאותן ארבעה אם אמרינן מגוף הדין צריך ארבעה צריך לתקן משא"כ אי אמרי' מן הדין א"צ רק טפח להיכר של מטה כלמעלה אלא דמשום גזירה שמא יפחת בעי ארבע א"צ לתקן רק אם נפחת יותר מטפח אז עכ"פ בעינן כהיכר של מעלה:

אמר אביי מנא אמינא לה דאמר רמי ב"ח אר"ה לחי הבולט מדופנו של מבוי וכו' ופירש"י לתוך רוחב המבוי ולא נעשה לשם לחי. אלא הוציא בנינו בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק ויש לדקדק אמאי מפרש רש"י הכא הך מימרא דר"ה. ה"ל לפרש לקמן אגופא דמילתא דר"ה. דהכא מייתי רק להקשות אר"י ונראה דרש"י כתב זה ליישב קושית תוס' ד"ה לחי הבולט וכו' ואביי הוה מצי לאתויי נמי מהתם וברא"ש מבואר יותר דטפי ס'"ל לאביי לאתויי מההיא דלקמן משום דר"י גופא אמר כו עיי"ש ועיין ברי"ף דפסק כאביי ואע"ג דר"י רבי' הוא משום דסוגיין כאביי דמשך מבוי ד' אמות. אמנם אי הלכה כאביי גבי לחי העומד מאליו כשיטת רש"י בלא זה נמי ע"כ דהלכתא כאביי. רק לשיטת ר"ת דאין הלכה כאביי גבי לחי העומד מאליו צריכין אנו לטעמא דרי"ף ועיין ברש"א שהקשה אתירוץ ר"י דפתח ליה בק"ז. וז"ל ואע"ג דלא הוי השתא רוחב המבוי ד' כ"א בתחלת המבוי וכו' אין לחוש עיי"ש ולכאורה קשה. אי לחי משום מחיצה באמת אמאי אין לחוש, הא אין מחיצה בפחות מד' וכמ"ש רש"י לעיל ד"ה מ"ד וכו' וקיי"ל בכל דוכתא דמחיצה שאינה ראויה לדירה לאו מחיצה היא דאין רה"י לפחות מד' טפחים וצ"ל דר"י סבר לחי משום היכירא ושפיר אין לחוש. ואין להקשות אפ"ה ליבעי ד"ט כדי שיהא דפנות המבוי מחיצות גמורות דאין מחיצה לפחות מד' וי"ל דשאר דופני המבוי אפי' לא הוי בתוך המבוי שיעור הכשר אפ"ה הוי מחיצות גמורות ממבוי ולחוץ לצד השני של הכותל דהוי מחיצות לד"ט. אבל בתוך המבוי משום לחי לא בעי ד"ט דהוא רק משום היכר. רק אביי ע"כ סבר לחי משום מחיצה. דהא לשיטתו דלחי העומד מאליו כשר וא"כ אי לחי משום מחיצה, הסברא נותנת דיהא כשר. דמה לי אם עשה לשם לחי או לא. סוף כל סוף הוי מחיצה ואי לחי משום היכירא ע"כ דלחי העומד מאליו פסול דאז אם לא עשה לשם לחי לא הוי היכירא לב"א דדרכו בכך שעושין משום חיזוק ואין לומר לפ"ז אמאי לא הקשה אביי לר"י בלא זה לדידך דאמרת שיעור מבוי ד"ט וא"כ ע"כ דרוחב פחות מד' מעט כדי שיהיה ארכו יותר על רחבו. וכמו שפירש"י. וא"כ אמאי מוכשר המבוי בלחי הא אין מחיצה לפחות מד' טפחים וי"ל דשפיר ידע אביי דר"י ידחה אותו דהוא סבר לחי משום היכירא משו"ה אקשי ליה בראשו מברייתא דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא בתים וכו' ולפ"ז אי אפשר כלל פתח בז' דאיה מקום הפצימין ותי' ר"י דפתח ליה בקרן זוית אבל לשיטת אביי לא תירץ כלל דסבר לחי משום מחיצה ואין מחיצה לפחות מארבעה" ולפ"ז י"ל דמאי דרמי אביי אח"כ מהך דרב"ח לאו עיקר קושיתו דשמעת מיניה דהכשר מבוי ד"א. דהוה אסיק אדעתיה תירוץ ר"י דלאפוקי מתורת לחי עד דהוי ד"א למיהוי מבוי ד"ט סגי. אלא כונת אביי להוכיח דלחי משום מחיצה ולהחזיק קושיא ראשונה דהא ודאי דרבה איירי בלא נעשה לשם לחי. דבנעשה לשם לחי לא גרע בריבוי בסתימתו כדפירש"י, ואפ"ה פחות מד' נידון משום לחי וסובר דלחי העומד מאליו כשר. וע"כ דלחי משום מחיצה וכמש"ל. וא"כ קשה קושיא ראשונה אר"י מהך ברייתא דאין מבוי ניתר בלחי וקורה וכו' ואי בד' היכי משכחת לה. וא"ל כתי' ר"י דפתח ליה בק"ז. דהשתא דע"כ לחי משום מחיצה הדרא קושית מהרש"א לדוכתא. דלא הוי האורך והרוחב ד"ט. ואין מחיצה לפחות מד'. דסברת ר"י הי' אי לחי משום היכירא. אבל השת' מוכח דלחי משו' מחיצ' וא"כ ע"כ דהכש' מבוי ד"א כאביי:

והשתא מיושב קושית תוס' והרא"ש. דאביי הוי מצי לאתויי מההיא דר"י דלקמן והשתא א"ש. דהוה ידע אביי לתרץ כתי' ר"י דלאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד"א. ובאמת זה ליתא כלל קושיית אביי רק כוונת אביי להוכיח דלחי משום מחיצה וכמש"ל. וכ"ז נשמע שפיר מר"ה דהכא דאיירי בלחי הבולט שפיר הוכיח דע"כ איירי בלחי העומד מאליו. אבל מר"ה דלקמן דאיירי בלחי המושך כתבו התוס' ד"ה פחות מד"א דאיירי אפי' עשה לשם לחי וא"כ לא הוה אביי מוכיח מידי דלחי משום מחיצה ומד"א נידון משום מבוי דאמר לקמן לא הי' רוצה להוכיח כלל דידע שפיר מתירוצו לאפוקי מתורת לחי. והש"ס דמשני הכא לאפוקי מתורת לחי אע"ג דאביי נמי ידע מיניה י"ל דהש"ס צריך לפרש לנו אליבא דר"י כי היכי דלא תיקשי מגופא דמימרא דר"ה דאמר ד"א נידון משום מבוי וא"כ נשמע דהכשר מבוי ד"א כדפירש"י וא"כ היא היא כונת רש"י ולא נעשה לשם לחי וע"כ דאיירי כן דאי בנעשה לשם לחי לא גרע בריבוי בסתימתו. וכמ"ש רש"י לקמן ע"ב. אע"כ דלחי העומד מאליו כשר. ולחי משום מחיצה. וליכא לתרץ כתי' ר"י לעיל דפתח ליה בקרן זוית דאם כן תקשה קושית הרש"א. ותירוצו ליתא אי לחי משום מחיצה ודו"ק: רש"י ד"ה והאמר ר"נ וכיון דאמרת ארכו ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו וכו'. ע"ש ברש"א שהקשה למה לא מפרש רש"י בפשיטות דאה"נ רחבו ד' דאי אינו רחב ד' א"צ לחי כמו"ש התוס' ד"ה ואי בארבע' וכו' ואפי' רחבה ד' אין מקום פצימין לעמוד כפי' רש"י לעיל ד"ה ואי אמרת וכו' ותי' דגבי רחבו אפשר שהפצימין עומדין בב' צדי האורך מן הצד ע"כ. ודבריו תמוהים דאפי' אי נימא שהפצימין יכולין לעמוד מן הצד עכ"פ ב' חצירות צריכי' להיות במבוי דמיעוט חצירות שתים וזה אי אפשר ברחבה ד' והדרא קושית הרש"א לדוכתא עוד קשה בדברי רש"י ד"ה ואי אמרת מכדי מיעוט חצירות שתים וכו' למה נקט רש"י דוקא בקושית הגמ' מיעוט חצירות שתים ולא מקודם כשהגמ' מביא עיקר הדין דאין מבוי ניתר וכו' דבשלמא אי רש"י הוה מפרש לעיל בדברי ר"נ דאיירי ברחבה ד' כקושית מהרש"א א"ש דלהכי נקט רש"י בקושיא מיעוט חצירות שתים כדי שיתפרש דברי המקשן. ואי בארבעה היכי משכחת לה. פי' דאפי' אי איירי שהפצימין מן הצד לא משכחת בב' חצירות משא"כ אי רש"י לא הי' זוכר מזה כלל והי' אומר דמבוי סגי בחצר א' ולא הוה מקום להמקשן להקשות. הא מצינן חצר א' ברחבה ד' שהפצימין הם מן הצד. אבל השתא באמת שרש"י מפרש רחבה ד' חסר משהו קשה מ"ש רש"י שוב מיעוט חצירות שתים וצ"ע:

ע"ב גמ' אי דמוקי ליה בהדיא אוסופי הוא דקא מוסיף עלי', פי' בודאי בשאר לחיים הנעשים לדפנות מינכרא דע"כ לשם לחי נעשה דהא חזינן ומינכרא דהלחי הזה לא לשום דבר נעשה. אבל אם יוסיף על הני ד' אמות לא מינכרא מילתא שיסברו דהני ד' אמות והך הוספה להצטרכות שלו עשה זאת ולא לשום לחי תוס' ד"ה אינו דין שיהא ניתר וכו' דכיון שאינו יכול ללמדו בק"ו ה"נ ל"ל תוכיח הקשה מהר"ם וליפרוך מינה פירכא וכו' דהא פרצותו בעשר נמי ליכא למילף בק"ו כמ"ש בדבור שאח"ז ואפ"ה פריך הגמ' פרכא כו' ע"ש ולכאורה הי' נראה לתרץ דהכי פי' הגמ' מה לחצר שכן פרצותיו בעשר ר"ל דכי אתית למילף מגריעותא דחצר שאינו ניתר בלחי למבוי יש להשיב מה לחצר דלעולם חצר הוא מעולה ממבוי והא דאינו ניתר בלחי מטעם שפרצותיו בעשר אין ניתר בלחי משהו. משא"כ אם הש"ס הי' פריך כקושית מוהר"ם לא אתי שפיר כמ"ש דמה שאין ניתר בלחי מאחר שניתר בפס ד' זה אינו חסרון אדרבה הי' לו להתיר בלחי שהוא קיל טפי. אמנם במ"ש תוס' ד"ה שפירצתו וכו' דאיכא למימר פרצה עשר תוכיח עכ"ל נסתר כל מש"ל דהא מהשתא לא נוכל לומר כתירוץ התוס' הנ"ל דלעולם חצר היא מעולה ז"א דהלא השתא קיימינן שלא יעשה ק"ו מחצר וא"כ שפיר קושית מוהר"ם.

דף ז' ע"ב רש"י ד"ה כאן שעירבו וכאן שלא עירבו וכו' משו' רבותא דחצר נקט דאע"ג דרבים נכנסין לזה וכו' עכ"ל ויש להקשות בממ"נ אם זה דבקעי ביה רבים היא סברא טובה לפי דעת המקשן לא פריך מידי קשיא דרב אדרב בתרתי דלמא הכי אתי רב לאשמועינן ונפרצה חצר כנגדו וכו' ר"ל דאעפ"י שהיא מפולש לרה"ר אין המבוי נאסר בפילוש. רק המבוי נאסר מנפרץ במלואו לחצר כי הפילוש אינו אוסר במבוי לזה לא קשיא דברי רב אהדדי ולא אפשר לומר שזה אתי רב לאשמועינן אדנקט חצר שנוכל למיטעי באידך גיסא שפילוש אוסר עדיף הוה ליה למינקט ברחבה שכלה מבוי לתוכה א"צ כלום ובודאי נשמע שפילוש אינו אוסר ונשמע נמי במבוי שכלה לחצר אסור משום פרוץ במלואו. כי היכי דאנן מוכיחין השתא מדרב יוסף דאמר משמי' דרב יהודה במבוי שכלה לתוך רחבה. ולא יכול לבא לכלל טעות יש לומר דלכך לא רצה רב לנקוט דינו ברחבה שלא נטעה אם המבוי נפרץ לחצר ונפרצה כנגדה בר"ה אפי' כי עירבו המבוי דתו ליכא חשש מה שנפרץ לחצר מ"מ העולם אתי למיטעי מאחר דכותל ר"ה נפרץ לחצר המבוי נאסר מהחצר דבקעי ביה רבים. ומשום טעות זה נקט חצר ואתי לאשמועינן דאין המבוי נאסר משום פילוש כי אם מנפרץ במלואו א"כ. לא פריך מידי קשיא דרב אדרב. ואם נאמר דסברה זו טובה. וגם נאמר דלא רצה המקשה בסברה וזו לא משני הש"ס מידי דנקט נפרצה חצר כנגדו משום שריותא דחצר דאע"ג דרבי' בוקעין וכו' ונראה דודאי גם הס"ד סבר הש"ס דבחצר בקעי בי' רבי' הוא סברא מעליותא ואפ"ה המקשן פריך שפיר שהי' מדייק הלשון בדברי רב שכתב סתם ומבוי אסור. משמע דאפי' ע"י העירוב אסור המבוי ולהכי הוכיח שטעם דרב הוא דנאסר מפולש ולא אתי לאשמועינן דאין המבוי נאסר משום פילוש רק מה שנפרץ לחצר דא"כ תשתרי ע"י עירוב. ופריך המקשן שפיר והמתרץ השיב דאיירי בלא עירבו ולהכי נאסר המבוי משום שנפרץ לחצר ונפרצה חצר כנגדו אתי לרבותא כפי' רש"י

שם תוס' ד"ה דאי דרב וכו' ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש בו עוד איסור וכו'. והק' המהרש"א דמשמע דאי הוה נקט חצר לא הוה משמע שיש עוד איסור אחר וזה אינו לפי עיקר תחילת קושיתן. שאם נקט חצר כ' התוס' וליכא למימר דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו ולא עירבו ויש ליישב בדוחק עכ"ל: ואפשר ליישב קושיתו דה"פ דהתוס' ולא נקט חצר וכו' דאם אתה נקט בדבריך חצר יכול לומר דנפרץ במלואו נמי אסור ולאידך גיסא נוכל לומר דנפרץ במלואו מותר ומזה לא נוכל למידק ומזה לא מצי למידק דע"כ נפרץ במלואו הוא אסור דאל"כ למה נקט חצר ז"א דאי הוה נקיט חצר נמי נוכל לפרש דנפרץ במלואו הוא מותר ולעולם עדיף לנקוט רחבה מבחצר:

דף ח' ע"א רש"י ד"ה בנראה מבחוץ וכו' הואיל ואינה רגילה בו כו' עכ"ל יש להקשות דא"כ קשיא דרב אדרב בתרתי לענין פילוש ולענין נפרצה לחצר ובודאי לענין פילוש ניחא אבל מה שמקשה הש"ס מדיוקא משתמעי דאם נפרצה לחצר אסור ז"א דהא לעיל פירש"י כלה לרחבה משמע מתחלה היה פתחה לרחבה והרגילה א"צ כלום. ובאמת ברייתא בכלה לחצר הוה מוכח דאסור מאחר דרגיל בכך. אבל בנפרצה לחצר דאינו רגילה אפי' בחצר מותר והיכי מקשה הגמ' דרב אדרב לענין נפרצה לחצר ויש לומר דאם אמרת דנפרצה לחצר מותר א"כ היה קשה לרב יהודה דאינו אוסר משום פילוש אמאי נקיט בכלה לרחבה לאשמועינן דפילוש מותר הוה ליה למינקט בנפרצה לחצר ונפרצה חצר כנגדו נמי מותר משום פילוש א"ו מוכח דבנפרצה לחצר אסור אפי' אינה רגילה וא"ש דקשה דרב אדרב בתרתי: תוד"ה בעירבו קמיפלגי וכו' והא דלא משני דר"י איירי בכלה לרחבה באמצע ורב איירי בכלה לצידו וכו' וצ"ע דהיכי יכול לאוקמי דברי רב בכלה לצידו אמאי קאמר חצר מותרת והאנן קיי"ל [דף י"ב] דאין חצר ניתר אא"כ יש לו פסין משני צדדים לר"מ ובכלה לצדו הא אין לו אלא פס אחד אמנם לפי מאי דקאמר הש"ס לקמן (דף י' ע"א) דרבי סבר דחצר ניתר בפס אחד אפשר דרב סבר כרבי דדוקא ר"נ אמר שם דהלכה כר' אליעזר והוא כדברי ר' אבל רב קאמר מודים וכו' ע"ש. ע"ב רש"י ד"ה נדל כו' וראשיהן פתוחין לר"ה וכו' הנה מהרש"ל מיישב דבריו של רש"י ע"ש. אבל עקר מלתא דרש"י שמפרש ששני ראשין פתוחין לר"ה נשאר בתימה מהיכן יצא לרש"י זאת דלמא רק פתח אחד פתוח לר"ה וצ"ע:

דף י"א ע"א גמ' ת"ש מבוי שגבוה וכו' ואם יש לו צורת הפתח א"צ למעט. וקשה לי לפ"ז על הגמ' דלעיל (דף ג' ע"א) דפריך דלא תיהני אמלתרא בגובה שיהא דומיא דהיכל לפרוך הגמ' באותו ענין שהתחיל בצורת הפתח דלא תיהני צורת הפתח בגובה אלמא תניא מבוי שגבוה וכו' ואם יש לו צורת הפתח א"צ למעט ואפשר דבמאי דקאמר רב אתניי' צריך למעט בהביא הש"ס לעיל והיינו אמתני' דבסמוך מבוי שהוא גבוה מכ' וכו' והרחב מעשר וכו' ואם יש לו צורת הפתח א"צ למעט. וע"ז קאמר רב אתניי' צריך למעט וא"כ כי היכי דבצורת הפתח ברוחב אתניי' צריך למעט ה"נ בגובה בצוה"פ אתניי' צריך למעט משו"ה מקשי רק מאמלתרא ולא מצוה"פ תוס' ד"ה. חצר שרובה פתחים וכו' מב' צדדין מודה רב דמהני צוה"" דאמרי' לעיל הלכה כת"ק ע"כ. ויש לדקדק לפי מה שהקשה מהרש"א על תוס' ד"ה ולחי וקורה מכאן וכו' וז"ל ומיהו ק"ק ברייתא לרב דס"ל צורת הפתח לא מהני ברוחב מעשר ותירץ הריטב""א דהאי עושה צורת הפתח דהכא איירי ע"י מיעוט לעשר ואח"כ עושה צוה"פ עכ"ל. ולפ"ז מאי מדייקי התוס' דלמא להכי מהני לעיל צורת הפתח בשני צדדין דאיירי שהי' ממעט עד שלא תהא פרוץ מרובה. כי היכי שהי' ממעט מעשר כתי' הריטב"א. ואפשר לומר דבכה"ג שהוא מיעוט פרוץ ונמי מעוט מעשר אולי לא בעינן צוה"פ אעפ"י שהוא מפולש. וע"כ מדבעי צוה"פ איירי שלא הי' ממעט מפרוץ. ובאמת מהני צורת הפתח בפרוץ מרובה משני צדדין: ע"ב תוס' ד"ה הכא ביותר מעשר ול"צ לשנויי לר"ל הא דידיה והא דרבי' לעיל כדמסיק התם על גבן וכו' הוה מצי התוס' לפרש דלריש לקיש לא צריך לשנויי הא דידיה אלא נטרי עד הכא במסקנא דמלתא שהש"ס משני לר"י:

דף י"ב ע"ב תוס' ד"ה הב"ע דאית לה וכו' דמיירי בחצר שנפרצה בע"ש וכו' וקאמר הב"ע דאית ליה גידודי ולהכי מטלטלין בשבת הואיל והותרה הותרה עכ"ל. וכ' מהרש"א וז"ל וצ"ע אמאי לה מוקים לא בפשיטות בדליכא גידודי ונפרצה בשבת והמים באו בשבת ולהכי מטלטלין בשבת הואיל והותרה. אבל לגבי מים שבאו בשבת לא שייך הואיל והותרה הותרה עכ"ל ויש לתרץ עפ"י מה דקי"ל באו"ח סי' שע"ד סעיף ב' חצר שנפרצה בשבת לרשות הרבים או לכרמלית אסור. וכתב המ"א הטעם דלכרמלית אסור. כיון שאין המחיצות קיימות עכ"ל. ומעתה אפשר לומר במה שהגמ' מוקי בדאיכא גידודי ונפרץ בשבת. דלהכי מותר לטלטל כיון דמחיצות קיימות משא"כ אי הוה מוקמינן בדליכא גידודי ונפרץ בשבת. כקושית מוהרש"א הוה קשה היכי מותר לטלטל הא לשון ים הוא ככרמלית ובנפרץ לכרמלית אסור לטלטל, בדלא, קיימי מחיצות כקושית המ"א אלא אי קשיא הא קשיא. דאמאי לא מוקי תוס' בנפרץ מע"ש ולא בשבת וג"כ בדאיכא גפופי ובכה"ג הוא מותר כיון דאיכא מחיצות. וי"ל דהתוס' אשמועינן רבותא טפי דאפי' נפרץ בע"ש רק נשאר גידודי הותרה כיון דגידודי נקרא מחיצות וכעין זה כ' מהר"ם: