צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 42

דף קמ"ד ע"א גמ' ואבע"א שאני סלי זיתים וכו'. הנה לפירש"י שכתב בד"ה שלא לרצון וכו' והה"ד דמצי למירמי זיתים וענבים אזיתים וענבים דקתני לעיל דמודה בהן ר"י דאף לאוכלין אסור וכו' הרי דמדמה שבת להכשר ובמה דקמשני לרצון דלא ניחא ליה נזהר רש"י וכתב דזה גרע טפי מהכניסן לאוכלין] א"כ קשה מה דמשני ואב"א שאני סלי זיתים וכו' קשה דאכתי נרמי סלי זיתים וענבים אסלי זיתים וענבים דלעיל אמר רב יהודה אמר שמואל מודה ר"י בסלי זיתים וכו' הרי דאפי' בסלים והכניסן לאוכלין אוסר ר"י וכאן אומר דבסלים אפי' סתמא לא הוכשר. ואמנם הרז"ה והרמב"ן כתבו דליכא למירמי כלל הכשר על איסור שבת ועיקר הקושיא מדהתיר ר"י לאוכלין ואסר לסתם ולמשקין מכלל דמסתמא למשקין קיימי ולשיטתם ניחא דמשני שאני סלי זיתים וכו' ואף דלפי הגירסא בחולין מודה ר"י בסלי זיתים היינו לענין איסור שבת, וגזר בזיתים וענבים גזירה אטו הכניסן למשקין או דבשבת לא איכפת בלא ניחא לכל מר כדאית ליה ועיקר התירוץ דבסלים אין, סתמא למשקין. אבל לשיטת רש"י קשה. וצריך לומר דלרש"י באמת הגירסא אינה כמו בחולין רק כמו שהוא במכילתין מודה ר"י בזיתים ובענבים ולא גרסינן בסלי. דבסלים פליג לפי מה שכתבתי לעיל במתני' להוכיח דת"ק אוסר בסלים. והך משנה דסלי זיתים יוכיחו ר' יהודה היא. [ועיי' לעיל בדברי התוס' ד"ה שמשך וכו']:

ע"ב גמ' סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ופירש"י דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי לה והוה כמפריד אוכל מאוכל והנה אני מסתפק במשקין שיצאו מעצמן לתוך הקדרה והנה אם יצאו תיכף לקדירה פשיטא שמותרים דהשתא לכתחלה סוחט יצאו מעצמן מיבעי'. אלא מה שאני מסתפק הוא אם יצאו לקערה אם מותר לתת מהם לקדירה שהרי עיקר החשש שיהי' דעתו וניחא ליה ושמא יסחוט אבל זה שנותנו לקדירה אם כן ניחא ליה לקדירה וליכא למיגזר שמא יסחוט. דמה בכך אם יסחוט. הרי מותר לסחוט לקדירה והא ודאי ממשנתינו משמע שאסורין אפי' לקדירה דכשם שכתבו התוספות (בדף קמ"ה ע"א) בד"ה ר' יוחנן דשמעינן מדברי ר' יוחנן דאפי' לקדירה מדלא הפריש בין לקערה ובין לקדירה עיין שם ואם כן משנתינו דסתמא תנן ואם יצאו מעצמן אסורים סתמא תנן אסורים משמע שאין להם שום היתר ואפילו לקדירה. ואף שכתב מהרש"א בתוס' בד"ה חולב וכו' דמשנתינו דתנן להוציא מהן משקין משמעותו לקערה עיין שם, זה הוא תחלת הסחיטה. אבל אם כבר יצאו לקערה שאסורין אח"כ משמעות המשנה שאסורין אפי' לקדירה מדלא תנן אסור לשתותן. ועפ"ז נראה לפרש דברי הרי"ף וז"ל. אמר רב יהודה א"ש סוחט אדם אשכול וכו' איכא מ"ד ההוא מימרא לענין יום טוב איתמר ולא לענין שבת דהא לעיל במתניתין אין סוחטין הפירות להוציא מהן ואם יצאו מאליהן אסורים. ואוקימנא בזיתים וענבים בין לאוכלין ובין למשקין היוצא מהן אסור. ולפיכך לא מתוקם הך מימרא דשמואל רק ביו"ט וכו' והנה הדברים הללו תמוהין דהא הך דבין לאוכלין דמשנתינונ תחילת הכנסתן הי' לאוכלין ובין למשקין ונראה דדיוקא דמתניתין קשה להו וכמו שכתבתי לעיל דמריש דברי ר' יהודה דאמר אפי' לאוכלין היוצא מהן מותר משמע הא סתם אסור ומסייפא משמע דמותר. וסברו הנך איכא דאמרי דהכי קאמר אם לאוכלין היוצא מהן מותר אפי' יצאו לקערה ואם למשקין היוצא מהן אסור אפי' יצאו לקדירה ולסתם יש חילוק דלסתם קיימו להכי ולהכי ואם כן יצאו לקערה אסורין ולקדירה מותרין. ובברייתא דתני לסתם ולמשקה אסורין. היינו כל א' לפי ענינו בסתם ביצאו לקערה ולמשקין אפי' יצאו לקדירה וכיון דאמר שמואל מודה ר"י בזיתים ובענבים ומודה לרבנן דלאוכלים ולמשקים שווים. אם כן אפי' לקדירה אסור אפילו יצאו מעצמן ק"ו שאין סוחטין בידים ועל כרחך מימרא דשמואל ביו"ט היא: ובזה אפשר לפרש דברי רב חסדא דקאמר מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז וכו' ולכאורה יפלא היינו הך ואיך שייך נלמוד ועוד מה זה דקאמר מדברי רבינו נלמוד ולא אמר סתם ש"מ חולב אדם עז וכו' שהרי על דברי רב יהודה א"ש קאי. ונראה דהך דעז ודאי ביו"ט איירי וכמ"ש התוספות שם. וכן הרי"ף דבשבת זה ממש תולדה דדש שהרי הבהמה עצמה אסורה. ולכאורה הי' מקום לומר כיון דבשבת אסור ראוי לגזור יו"ט אטו שבת. אלא דחזינן דשמואל לא גזר יום טוב אטו שבת שהרי גם ההיא דסוחט על כרחך לשמואל בשבת אסור דהרי איהו אמר לעיל מודה ר"י בזיתים ובענבים ונמצא אלו אמרה אדם אחר להך דסוחט הוה אמינא דמתיר גם בשבת וסובר שחלוק ר"י אף בזיתים וכמ"ש רב באמת ופוסק כר"י ואם כן לא הי' מוכח דחולב אדם עז דשם יש לגזור יום טוב אטו שבת. אבל מדברי רבינו שמואל דאמר להך מילתא ואיהו על כרחך אוסר בשבת ומתיר ביו"ט שפיר נלמד דחולב אדם עז:

והנה כעת אני אומר שאין ראיה להך איכא דאמרי מזה. שאפי' אם נרצה לתרץ דיוקא דרישא וסיפא באופן זה מ"מ בסוחט לקדירה בכל גווני מותר וכן ביצאו מעצמן לקדירה אבל ביצאו מעצמן לקערה ואח"כ הוא רוצה ליתן המשקה לקדירה בזה יש חילוק שאם הכניסן למשקין ויצאו מעצמן אסורין שוב אפילו אם ישים אותם מהקערה לקדירה ובסתם אינן אסורין כי אם לשתות אבל אם משים לקדירה מותר וג"כ לא קשיין דיוקין אהדדי וג' חלוקים [יש] הכניסן לאוכלין מותרין ביצאו מעצמן אפילו לשתותן ובהכניסן למשקין ויצאו מעצמן לקערה אסורין שוב לגמרי אפי' לקדירה ובסתם יצאו מעצמן לקערה יש חילוק דלשתותן אסור ולקדירה מותרין:

וכל זה נ"ל לפלפולא בעלמא אבל לדינא נלע"ד דלר' יהודה דאית ליה מוקצה ונולד ממילא הני משקין תיכף כשיצאו לקערה ונקרא שם משקין עליהן וכבר נאסרו משום נולד שוב נשארו באיסורין אפילו נתנן לקדירה. דכיון דחל שם משקה עלייהו שוב לא בטל. לא מיבעי' אם יש מוקצה לחצי שבת פשיטא שאסורין אלא אפילו אם נימא אין מוקצה לחצי שבת היינו בדבר שהי' ראוי בין השמשות או בדבר שנסתלק המוקצה לגמרי דהיינו שגמר בישולייהו. אבל אם הני משקין נשארו משקין רק שעירבן באוכל נשארו באיסור מוקצה שכבר חל שם איסור עלייהו וזה הנלע"ד כוונת הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב ואם הכניסן למשקין אותן המשקין אינן מותרים לפי שאין לו רשות לשתות מאותו המשקה בשבת ודבריו נפלאו. שמה טעם הוא זה. דלכך אינן מותרין לפי שאסורין ולפי מ"ש ניחא שרצה באמרו אינן מותרים היינו שאינן מותרים כלל אפי' ירצה להשים אותן בקדירה של אוכלין. ועל זה אמר הטעם דלכך אינן מותרים לפי שאין לו רשות לשתות מאותן המשקים בשבת. וכבר חל עלייהו שם איסור נולד בעודן בקערה לענין איסור שתיה ולכך לא פסק שם איסור מהם ואינן מותרים אפילו לקדירה: ובזה אפשר ליישב מה שדקדקתי לעיל בדברי רש"י במתני' בהא דפי' בדברי ת"ק דלהכי אסור ביצאו מעצמן שמא יסחוט לכתחלה ובדברי ר"י לא סיים שמא יסחוט לכתחלה ולפי דברינו ניחא דבסיפא בדברי ר"י דאיירי גם כשיצאו מעצמן לקערה ואח"כ לקדירה ואפ"ה אסור. והאיסור הוא משום משקין שזבו וכמו שפירש"י משום דיש מוקצה לח"ש אסור והיינו לר"י דאית ליה מוקצה ונולד אבל ת"ק דסתם ת"ק דר"י הוא ר"ש ולית ליה מוקצה ואמר גם כן ואם יצאו מעצמן אסורים דמשמע ששוב אסורין לגמרי אפילו ישים אותן עתה בקדירה וכאן לא שייך דיהיב דעתא וניחא ליה לסחוט דהרי לתוך הקדירה יסחוט ויסחוט ולכך פירש רש"י הטעם שמא יפשע לכתחלה לתוך הקערה. וזה ודאי אסור. וזה כונת רש"י באמרו לכתחלה:

עוד נלע"ד בכונת האיכא דאמרי דהרי"ף במ"ש לעיל דשמואל דקאמר מודה ר"י לחכמים בזו"ע היינו אפי' לקדירה ותותים ורמונים אפי' לקערה מותר ורב ור"י פליגי עליה ואמרי דחלוק הי' ר"י אף בזיתים וענבים היינו לקדרה. והכי הוא כונתם דהרי שנינו בהך ברייתא דזיתים וענבים בין לאוכלין וכו' אסור וא"כ קשה לרב ולר' יוחנן. וצריך לומר דרב ור' יוחנן מיירי לקדירה וא"כ דלשמואל אפי' לקדירה מודה ר"י ואיך קאמר שמואל סוחט וכו' אלא על כרחך ביו"ט מיירי וע' לעיל מ"ש: צלח

עירובין

מכתבי תלמידיו והמה בחוברות בין כתבי רבינו זצ"ל:

דף ב' ע"א מ"ש גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא לפי מאי דבעי למימר הש"ס לקמן (דף ג') דסוכה דלישיבה עבדי שני ממבוי דלהילוך עביד יש לנו לומר בסוכה תני פסולה רבותא לרבנן דאע"ג דלישיבה עביד אפ"ה פסולה בדיעבד ובמבוי תני לרבותא דר"י דאע"ג דלהילוך עביד אפ"ה לכתחילה ימעט. אם לא דנאמר דסוגיא דידן אזלי להנך תירוצי דלא מחלקי בין סוכה למבוי:

שם ואבע"א וכו' מבוי דלא נפישי מיליה וכו'. נראה דהאי ואבע"א לא קאי כלל לאביי שתירץ אליבא דרב דר"י פליג אמתני' נמי ברוחבה רק לאידך תירוצא. דאל"כ אם ר"י הי' פליג ברוחבה קשה אמאי לא כייל במתני' גבוה ורחב ברחב סגי ברחב סגי, שצריך למעט. אע"כ דואב"א קאי לאידך תירוצא ויש לדחות ועיין לעיל מ"ש].

ע"ב גמ' ור"י מפתחו של אולם גמר וכו' איתא בת"ח ה"מ למיפרך דאי מפתחו של אולם גמר א"כ פתחו של היכל אמאי לא היה גבוה אלא עשרים ורחב עשר הי' לו לעשותו שוה לאולם. אלא דעדיפא פריך ע"כ: והנה זה לא קשה אלא להך תירוצא דמפתחו של מלכי' גמר ר' יהודה וכפי מה שפירשו התוס' ד"ה אלא מעתה דהקושיא היא דהיה לו לעשותו שוה לאולם זהו לרבנן אבל לר"י דסבר דאיקרי פתח הי' לו לעשותו שוה לאולם ובאמת נלע"ד דהשתא סבר דאפי' לר' יהודה לא מיקרי אולם פתח:

רש"י ד"ה משפת קלעים ולמטה וכו' והמפרש לשון ראשון טועה וכו' ומשו"ה אהדר לאוקמי פתח החצר בגובה כ' עכ"ל ונראה לקיים הגי' ולאו מטעמי' אלא דהתרצן כוונתו קושית מהרש"א וז"ל וצ"ע להאי פירושא האיך מתפרשין הנך קראי דפ' תרומה ופ' ויקהל דכתיב ולשער החצר מסך עשרים אמה וכו' עכ"ל ולהכי הוכרח לאוקמי בגובה כ' לפרש האי קרא ולשער החצר מסך עשרים אמה וכנ"ל:

תוד"ה מידי הוא טעמא אלא לרב. ואע"ג דברייתא נמי גמרה מהיכל איכא למימר דפליגא אמתני' והוא דחוק ונראה לתרץ דהנה בתוס' לעיל ד"ה ואב"א הקשו וא"ת מאי פריך שאני חצר דה"ל צוה"פ שהכלונסות הוא ע"ג ווים וי"ל וכו' דאליבא דרב קיימינן ורב תני צריך למעט ולהכי נמי כי פריך בסמוך ור"י מפתחו של אולם גמר והא תנן ולא פליג ר"י. ולא משני שאני אולם דהוי צוה"פ משום דאליבא דרב קיימינן ע"כ וקשה א"כ לפ"ז כבר ידע המקשן מרב דאמר צריך למעט. וא"כ מאי מקשה אח"כ אלא מעתה לא תהני ליה צורת הפתח. כיון דכבר ידע מהתירוץ ונראה דלכאורה קשה. כיון דעיקר קושית הש"ס דאלא מעתה לא תיהני ליה צורת הפתח דאי הוה קרוי פתח ע"י צוה"פ היה לעשותו שוה לאולם כמ"ש תוס' ד"ה אלא מעתה ואם כן אמאי מקשה לרבנן ולא לר"י דפתחו של אולם קרוי פתח אף בלא צוה"פ דהא סגי בלחי אף שרחב כ' וגובה מ' וא"כ הי' לעשות היכל שוה לאולם וע"ז לא הוה משני הש"ס מידי דאע"ג דלרב לא מהני צוה"פ יותר מי' מ"מ מיקרי פתח בלא צוה"פ לר"י. אך דהא י"ל כיון דלא אשכחן בפירוש לר"י דמהני צוה"פ יש לומר כיון דההיכל לא הי' רחבו אלא עשר וא"כ אם היו עושין אותו שוה לאולם לא הי' נשאר גפופי מכאן ומכאן ובלא גפופי בודאי אין שם פתח עליו כמ"ש תוס' ד"ה ליבעי דלתות וכו' ולכך מקשה דוקא לרבנן דמצינו דמהני צורת הפתח וא"כ אי מהני צוה"פ הי' לעשותו שוה לאולם אבל לר"י דלא מצינו דמהני צוה"פ לק"מ ואין להקשות לר"י עכ"פ הי' להם לעשותו בגובה שוה לאולם ז"א דזה לא הי' כלל כוונת המקשה דאם אינם יכולים להשוותן בגובה וברוחב ל"ק כלל שישוו אותם כאחד אך קשה מאי מקשה הש"ס אח"כ אלא מעתה לא תיהני ליה אמלתרא שכונת הש"ס ג"כ דאי מהני אמלתרא הי' להם לעשותו שוה לאולם כמ"ש המהרש"א. אמאי לא מקשה נמי לר"י ואין לומר כיון דלר"י אינם יכולים לעשותו שוה לאולם ברוחב כיון דלית ליה גפופי וצוה"פ לא מהני ותו לא קשה אגובה קשה לפ"ז לרבנן נמי לא מקשה מידי דהא לקמן (דף י"א ע"א) בעי הש"ס איפכא מאי ומסיק דצוה"פ מהני לגובה ולרוחב ואמלתרא מהני רק לגובה ולא לרוחב ואם כן כיון דכבר משני הש"ס דלרב צוה"פ לא מהני. אמלתרא לא מהני לרוחב וא"כ ע"כ דאין קושית הש"ס דהי' להם לעשותו שוה לגובה ולרוחב רק אגובה לחוד הוא דפריך א"כ הדרא קושיתינו לדוכתא אמאי לא מקשה בין קושיא ראשונה דאלא מעתה לא תיהני ליה צוה"פ וקושיא השני' דאם כן לא תהני ליה אמלתרא לר"י ולדידיה לא הי' משני מידי דלר"י אף דצוה"פ ואמלתרא לא מהני מ"מ היה להם לעשותו שוה לאולם. דלדידיה מיקרי פתח עד מ' לגובה וכ' לרוחב בלחי לחוד אף בלא צוה"פ ובלא אמלתרא. ויש לתרץ דלעולם עיקר קושית הש"ס הוא שהי' להם לעשותו שוה בגובה וברוחב אבל בגובה לחוד וארוחב לחוד לא מקשה כלל. וא"כ קושית הש"ס דאלא מעתה לא תיהני ליה צוה"פ הוא כפשוטו דצוה"פ מהני לגובה ולרוחב וע"ז משני הש"ס מידי הוא טעמא אלא לרב הא תני צריך למעט פירוש לא שרב אמר כן אמשנתינו אלא אברייתא לקמן (דף י"א ע"א) דתני מבוי שהיה גבוה מכ' אמה צריך למעט פירוש בגבהו לא מהני צה"פ אבל ברוחב מודה רב דמהני צוה"פ. ומשני הש"ס כיון דבגובה אינו יכול להשוות שוה לאולם בתכלית השיווי. ומקשה אח"כ אלא מעתה לא תיהני ליה אמלתרא פירש ברוחב הי' לו לעשותו שוה ע"י צוה"פ דברוחב מודה רב דמהני ואגובה הי' לעשות אמלתרא. אבל לר"י דלא מצינו דמהני צוה"פ לא קשה כלל לא קושיא ראשונה ולא קושיא שניה. כיון דברוחב לא יכולים לעשותו שוה לאולם דלית ליה גפופי וצוה"פ לא מצינו דמהני לדידיה:

אבל לפ"ז יקשה עלינו קושית תוס' בד"ה ואבע"א אמאי לא משני שאני חצר דה"ל צורת הפתח. ואין לתרץ דאליבא דרב קיימינן וכמו שתירצו הם. דהא לפי שיטתינו מודה רב דמהני צוה"פ ברוחב וי"ל דלר"י דגמר מפתחו של אולם אליבא דרב ע"כ בל"ז מוכח דלא מהני צוה"פ אפי' ברוחב. דהא קשה אר"י דעד מ' קרוי פתח כאולם. דלמא שאני אולם דה"ל צוה"פ. וי"ל דר"י הוכיח ע"כ דצוה"פ לא מעלה לעשותו פתח. דאי הטעם בפתחו של אולם דה"ל צוה"פ הי' לו לעשות היכל שוה לאולם ע"י צוה"פ אע"כ אף בלא צוה"פ הי' קרוי פתח. והא דלא השוו היכל ואולם משום דלית ליה גיפופי וצוה"פ לא מהני ואגובה לחוד לא מקשה כלל כמש"ל וא"כ מתורץ מה שהקשינו לעיל הא כבר ידע דלרב לא מהני צוה"פ די"ל דהש"ס ידע זה לר"י אליבא דרב דלדידיה מוכרחין אנו לומר דלא מהני. משא"כ לרבנן. והש"ס מקשה אליבא דרבנן ומתורץ נמי קושית תוס' דדוקא לרב מקשה ולא לתנא דברייתא דרב מוכיח אליבא דר"י דסבר האי סברא דהי' להם לעשות היכל שוה לאולם. דאל"כ לא גמר כלל מאולם. דדלמא שאני אולם דה"ל צוה"פ וכמו שבארנו. וא"כ גם לרבנן קשה דהי' להם לעשות היכל שוה לאולם. אבל לתנא דברייתא דר"י מפתחו דמלכים גמר אף דרבנן מפתחו של היכל גמר לא מקשה הש"ס מידי, דאיכא למימר דאין זה סברא כלל שישוו היכל לאולם. אבל אליבא דרב דאמר ר"י מפתחו של אולם גמר מוכח שפיר האי שסברא הוא שישוו היכל לאולם:

דף ג' ע"א תוס' ד"ה אי קלשת וכו' אבל לרבינא קשה דמשמע דמשום סוכה דאורייתא פסולה משום אי קלשת ע"כ ולולי דברי תוס' הי' נ"ל לומר דה"ק רבינא ופליג על רבא מפרזקיא דגבי יחיד נמי מדכר אלא סוכה דאורייתא אחמור בהו רבנן וחששו יותר דלמא לא אדכר להכי פסולה אפילו אם הי' צילתה מרובה מחמתה משא"כ גבי הוצין איכא למימר דיורדין הרבה למטה דליכא למיגזר מידי כמ"ש התוספות:

ע"ב רש"י ד"ה ואבע"א ר"נ וכו' אלא בשאר אמות קאמר. הא דלא פירש רש"י הכא כדמפרש לעיל רוב אמות קאמר לסברת המהרש"א דמפרש רוב אמות היינו דמילי דחומרא רוב אמות הן מבוי כ' אמות לגובהה ולפירצה ע"ש ולזה לא נוכל לפרש גבי סוכה רוב אמות כמבוי דהא דופן עקומה הוא רק ד' אמות לכך דקדק רש"י בלשונו וכתב סתם אלא כשאר אמות:

דף ד' ע"ב גמ' לאביי ודאי תנאי היא בתו"ח הקשה בשם הרשב"א אמאי לא קאמר נמי לאביי דרשב"ג אתי לאפרושי מילתא דת"ק דכל אמות שאמרו חכמים דנקט ת"ק היינו כל אמות שאמרו חכמים בכלאים עכ"ל ואפשר לומר דא"כ הי' לו לרשב"ג לינקוט בדבריו רק מה שיתפרש דברי ת"ק והוא כל אמות שאמרו חכמים בכלאים בת ששה. ואמאי נקט ובלבד שלא יהו מצומצמות אם לא להראות דפליג את"ק:

ע"ב לימא בהא קמיפלגי וכו'. לא דכ"ע סברי אסור להשתמש וכו'. מתוך הסוגיא משמע דהא דסגי לרב יוסף בטפח היינו היכא דמותר להשתמש אבל אי הוה אסור להשתמש תחת הקורה לא פליג רב יוסף. מדלא קמשני דכ"ע קסברי אסור להשתמש ופליגי אי קורה משום היכר אי משום מחיצה וחוד הפנימי יורד וסותם דאי אסור להשתמש תחת הקורה גם רב יוסף מודה דבעי ד' שיהיה מקום ניכר וחשוב. ואין לומר דמשום דרוצה לתרץ אליבא דהילכתא דמותר להשתמש קמשני הכי. דהא לעיל היה סבור לומר דכ"ע משום מחיצה וכמו שפירש"י והא אנן קיי"ל לקמן דקורה משום היכר. אע"כ דבמקום שאסור להשתמש כ"ע מודו דבעי ארבעה ומכאן קשה לי על הרמב"ם בפי"ו מה' שבת שסתם ופסק כר"י דסגי בטפח. ולא חילק בין פתוח לכרמלית דאסור לטלטל תחת הקורה ובין פתוח לר"ה. דהא באותו פרק שם ה' י"א כתב דמותר לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים בסמוך לר"ה. אבל בפתוח לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה והוה ליה לחלק נמי הכא דבפתוח לכרמלית צריך למעט ארבעה טפחים: והנה בהא דפסק הרמב"ם דבפתוח לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה ולר"ה מותר כ' הראב"ד שיבוש הוא זה. כי תחת הקורה לעולם מותר אבל בין הלחיים פליג רבא דאי פתוח לר"ה מותר [כונתו דהא (בדף ט' ע"א) קאמר רבא בין לחיין נמי מותר ואותיביה אביי וכו' ורבא התם דפתוח לכרמלית אבל לר"ה שריא. וא"כ מצינו רק חילוק לרבא בין לחיין. אבל גבי קורה אין חילוק בין ר"ה לכרמלית: