צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 23

שםנושאי המטה וכו' חייבים. ואפשר לומר דלהכי תני ברישא דפטורי' מן התפילין שהוא משנה יתירה וכקושי' הרשב"א הנ"ל דהרי כל יום ראשון הוא פטור מן התפילין אך תני ברישא תפילין להורות בסיפא דאת שאין למטה צורך בהם דחייבי' גם בתפילין דלא תימא דכשם שפטורין מתפלה וכתב הברטנורה הטעם משום דצריכה כוונה יתירה ה"נ תפילין כיון שצריך שלא יסיח דעתו מהן יהיו פטורי' קמ"ל דחייבים. א"כ דמשום דלמטה צורך בהם קמ"ל דפטורי' אף מתפילין להכי תני לי' ברישא גם גבי אבל. ואולי לזה כיון הירושלמי כאן שהקשה ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל ותירץ בגין דתני דא תני דא יעו"ש בירושלמי וכוונתו בגין דתני נושאי המטה תני דא היינו תפילין להשמיענו שגם נושאי המטה פטורין מתפילין דאף דיש לפרש דברי הירושלמי כפשטן בגין דתני דא דהיינו ק"ש תני דא דהיינו תפילין אלא דלפי"ז הי' דברי הרשב"א תמוהין דהרשב"א עצמו תירץ קושייתו וכתב ומסתברא דתפלה אגב ק"ש ותפלה נקט להו ובירושלמי בעו לה ופריקו בה פריקא אחרינא עכ"ל הרשב"א ואם הי' כוונת הירושלמי בגין דתני דא היינו ק"ש א"כ היינו הך פירוקא של הרשב"א עצמו והא דלא פירש הרשב"א גם דברי הירושלמי דבגין דא היינו אגב דתני ק"ש כראה משום דבירושלמי לא גרס ברישא ומן, התפלה עיין בתוי"ט והיינו משום שהוא משכה שא"צ שהוא ק"ו מק"ש וא"כ כשם שלא תני תפלה בגין דתני ק"ש כך לא ה"ל למתני תפילין אגב ק"ש ולהכי מוכרחין אנו לפרש כוונת הירושלמי בגין סיפא כנ"ל. אבל הרשב"א על נוסחת הבבלי קאי דגרס ברישא גם תפלה לכן תירץ דתני תפילין אגב ק"ש ותפלה והרשב"א לא הי' יכול לשנויי כתירוץ הירושלמי הנ"ל לפי שקושית הרשב"א קאי גם על הברייתא כאשר יבואר לקמן בדברינו ובברייתא לא שייך תירוץ הנ"ל:

שםבגמרא מוטל לפניו וכו' ורמינהו וכו'. הא ודאי דלפ"מ דס"ד דדוקא לפניו אבל אם אינו מוטל לפניו ואף שמוטל עליו לקברו חייב על כרחך הטעם משום כבודו של מת ועיין בתוס' ד"ה ואינו מברך מ"ש בשם הירושלמי והי' סבור דשלא בפניו ליכא כל כך מפני כבודו אבל ודאי לטעם שאין מי שיטול משאו אין שום טעם לחלק בין מוטל לפניו למוטל עליו לקברו ולפ"ז נסתר הך ורמינהו דרמי כאן דדלמא משנתינו מיירי ביש לו מי שיטול משאו ואז ליכא רק מפני כבודו של מת ולכך מוטל לפניו אין שאינו מוטל לפניו לא אבל הך ברייתא דמס' שמחות מירי באין לו מי שיטול משאו לכך אפילו בבית אחר אינו מברך ונראה דלכך הביא סיפא דבריית' דתני ובשבת וכו' וקשה אם איתא דהך בריית' איירי דוקא בא"ל מי שיטול משאו והרי שבת תמיד חשיב כיש לו מי שיטול משאו שהרי אסור לו לעסוק בקבורה בשבת וא"כ מאי ארי' דקתני שבת נפליג בחול גופא ולתני וביש לו מי שיטול מיסב וכו' א"ו דבחול אסור אף ביש לו מי שיטול משאו ושפיר קאמר ורמינהו. ואין לומר דנקט שבת משום מיסב ואוכל בשר ושותה יין וזה אסור בחול אפי' יש לו מי שיטול משאו. דקשה כיון דע"כ דביש לו מי שיטול ליכא כבוד המת שלא בפניו מדמברך ומזמן וא"כ אין טעם לאסרו להסב ולאכול בשר ויין. ולומר דנקט שבת להתיר אפילו בפניו ובין פטורא דרישא ובין חיובא דשבת על כל הפרטים קאי בין יש לו בית אחר ובין מחזיר פניו. נראה דאין לומר כן דהרי אם אמרינן ביש לו מי שיטול משאו מותר שלא בפניו ובפניו אסור א"כ מוכח דמפני כבודו אסור בפניו אף ביש מי שיטול משאו א"כ אף בשבת ראוי לאסור בפניו מפני כבודו דמ"ש שבת מחול ויש לו מי שיטול משאו וא"כ על כרחך דהיתר שבת לא קאי על מחזיר פניו א"כ ליפלוג בחול בין יש מי שיטול משאו ובין ליכא מי שיטול משאו ורב פפא דמשני לי' תרגמה אמחזיר פניו מוקי' לי' באין מי שיטול משאו וסובר דליכא איסור רק בפניו וגם אין מי שיטול משאו וא"כ היתר דשבת מיירי אפי' בפניו ונקט שבת משום מיסב ואוכל בשר דבחול אף ביש לו מי שיטול דאז מברך וחייב במצות מ"מ אכילת בשר והסיבה אסור משום כבודו אף ביש מי שיטול משאו ובשבת מותר אכילת בשר אפי' בפניו משום כבוד שבת אם אין לו בית אחר. והנה אכתי יש לדחות הרמינהו ולחלק בן יש מי שיטול משאו כנ"ל והא דנקט שבת הוא משום פלוגתא דרשב"ג ורבנן לענין תשמיש המטה. ונראה דסבר המקשה דפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא אם אבל מותר בתשמיש בשבת וכדרצה לומר במס' מ"ק דף ך"ג ע"ב וא"כ גוף פלוגתא זו דרשב"ג ורבנן לא שייכא כלל באנינות ואגב גררא מתני באנינות הואיל ובלא"ה מיירי בשבת ואיך נימא דמשום כך נקט שבת. ובזה עמדנו על כוונת רש"י בד"ה תשמיש המטה וכו' ולר"ש חייב אבל בעונה בשבת דלכאורה תמוה שהרי לא הוחלט דבר זה במס' מ"ק ואדרבה דחי התם דע"כ לא קאמר רשב"ג אלא דאכתי לא חל אבילות. ולפמ"ש ניחא דהמקשה כאן ודאי סבר דפליגי באבל גופי' אם מותר בתשמיש בשבת. ונלע"ד דלמפ"ש לעיל דלר"פ בעינן תרתי מוטל לפניו וא"ל מי שיטול משאו וא"כ משנתינו דדייקא למיתני לפביו דוקא לפניו שלא תימא שזה דוקא בשבת וי"ט שאינו מוטל עליו לקברו להכי בעינן לפניו אבל בחול לא בעינן לפניו ואפי' בחדר אחר פטור קמ"ל במשנתינו ומן התפילין וא"כ מיירי בחול דשבת וי"ט ליכא תפילין ובודאי איירי בחול ומוטל עליו לקברו ואפ"ה בעינן מוטל לפניו אבל בשבת וי"ט אפ' מוטל לפניו חייב בק"ש ותפלה ומתורץ קושי' הרשב"א שהבאתי במשנתינו ולרב אשי הכל תלוי במוטל עליו וא"כ בשבת וי"ט אפי' מוטל לפניו פטור דלפניו היינו מוטל עליו ולכן תנן במשנתינו תפילין לומר דפטור דק"ש הוא דומי' דתפילין דמיירי בחול דוקא. ואמנם קושי' הרשב"א איכא לאוקמי אברייתא דבלא"ה איירי רישא בחול דהרי תני סיפא ובשבת חייב ובזה שפיר הקשה הרשב"א ל"ל תפילין תיפוק לי' דבלא"ה אסור כל יום ראשון. ואמנם בירושלמי הקשה קושיא זו על המשנה והירושלמי הואיל ואתא לידן אזכיר מלתא דתמיהא לי שם שמתחלה מביא שם פלוגתא דר"א ור' יהושע אם אבל פטור מתפילין רק יום א' או ב' ימים וקאמר בתר הכי אם ביום שני אינו נותן תפילין צורכא מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתני דא תני דא עכ"ל הירושלמי ולענ"ד תמוה למה הוצרך להקדים אם ביום שני וכו' והלא אף אם רק ביום ראשון לא נותן תפילין ג"כ הוא משנה שא"צ למימר שמי שמתו מוטל לפניו פטור ונראה ע"פי מ"ש התוס' בדף י"א ע"א בד"ה שנא' בהם פאר וכו' א"נ צריך טעמי' דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון. ואומר אני דמאן דסבר ב' ימים באמת אין טעמו משום פאר אלא טעמו מדאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכ"ע אסור וכקושית התוס' שם. והטעם שאסר ב' ימים מדכתיב ימי בכי אבל משה וכמפורש במס' מ"ק דף ך"א ע"א והא דמוקי האי קרא רק בתפילין אין הטעם כמו"ש התוס' שם בד"ה משלישי דכל שעה שהוא מר נפש הוא מתעולל בעפר דביום שני אינו מעולל בעפר אבל הטעם לענ"ד משום דכתיב ימי מוקמינן לדבר הנוהג רק ביום וקסבר לילה לאו זמן תפילין והנה אם אין הטעם משום מעולל בעפר א"כ גם בחוה"מ אסור דכל מה דילפינן מיחזקאל יש ללמוד גם בחוה"מ שהרי הבראה ילפי' מיחזקאל ומברין במועד. ומעתה פירות הנושרין מדברינו דמאן דסבר דאבל אסור רק יום ראשון איהו דריש פאר ואבל מתעולל בעפר וכיון דזה לא שייך בחוה"מ אם כן קם דינו של המג"א דאבל מניח תפילין בחוה"מ אפי' ביום ראשון ואם כן איצטרך תכא דמשנתינו לפטרו במתו מוטל לפניו אפי' בחוה"מ אבל מאן דפוטר אבל מתפילין ב' ימים אין טעמו משום עפר וממילא גם בחוה"מ פטור ב' ימים מתפילין ושפיר קשה קושי' הירושלמי למה צריך התנא לפטרו מטעם מתו מוטל לפניו דגם בחוה"מ לא נפקא לן מידי בזה. ובזה דברי הירושלמי מובנים שפיר. והרווחנו בפירוש זה שלא די שאין דברי הירושלמי סתירה לדברי המג"א הם אפי' ראי' לדברי המג"א:

עוד נלע"ד פירוש דברי הירושלמי דאיכא למימר דדוקא אבילות דאורייתא דחי מצות תפילין והם שבעה מתים המפורשים בפ' אמור אבל אחיו מאמו ואחותו מאמו או אחותו הנשואה שהוסיפו חכמים אין כח באבילות דרבנן לדחות מצות תפילין וא"כ איכא לאוקמי משנתינו בהני קרובים שאינו מתאבל רק מדרבנן ולכך אינו פוטר רק בשעה שמוטל לפניו אבל אחר הקבורה חייב אבל מ"ד ששני ימים אינו מניח תפילין והרי לכ"ע אבילות יום שני אינו מן התורה אפי' בהני שבעה המפורשים בתורה וא"כ אפי' אבילות דרבנן דוחה תפילין שפיר קשה קושי' הירושלמי דמאי ארי' קודם קבורה והרי כל שבי ימים פטור מתפילין:

תוספת ד"ה מי שמתו וכו'. ברש"י שלפנינו מבואר ההיפוך ורש"י גריס פרק מ"ש בתר הי' קורא וכמו"ש רש"י בד"ה מ"ש וכו' דחתן דפטור משום טרדה דמצוה עכ"ל רש"י ואם כן משמע שמשנה זו סמוכה למשנה דחתן והתוס' בשם ר"י שכתבו דאיירי בסיפ' מק"ש וכאן מתחיל כמי מפטור ק"ש ולא כתבו עדיפא דאיירי בסיפי' מפטור ק"ש מטעם טרדה דמצוה כמו"ש רש"י נראה דתינח למסקנא דלקמן דמוטל לפניו היינו מוטל עליו לקברו אבל לפי הה"א בתחלת הסוגיא מוטל לפניו אין שאינו מוטל לפניו לא א"כ אין הטעם משום טרדה רק משום כבוד המת ועיין מה שמבואר לעיל בדברינו וא"כ לפום הס"ד הזה מה טעם הי' לו בסמיכות פרק זה לפרק הי' קורא לכן הוצרך ר"י לטעם דאיירי בקריאת שמע:

ד"ה פטור מק"ש וכו' בסוף הדבור ה"ג פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. ט"ס הוא וכן צ"ל ה"ג פטור מק"ש ומן התפילין כי התוס' לא גרסי מן התפלה עיין בתוי"ט ולקמן בדבור שאח"ז יבואר בדברינו: ד"ה אלו ואלו וכו' אלא לא בעי למיתני אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו. רבים יחכמו לעמוד על כוונת דברי התוס' בזה ומה קשי' להו מתחלה ומה ניחא להו בדברים הללו. ולענד"נ דהתוס' לא גרסי מן התפלה ברישא דמתני' וכמו"ש בדבור הקדום בשם התוי"ט והטעם משום שהוא כ"ש כמו"ש התוס' כאן ועיין מ"ש במשנתינו לפרש דברי הירושלמי שהקשה דתפילין לא הוצרך למתני ברישא דהיינו מק"ו מק"ש שחייב אבל אחר הקבורה פטור במתו מוטל לפניו תפילין שפטור אפי' ביום שני או עכ"פ כל יום ראשון לכל מר כדאית לי' ק"ו שפטור במתו מוטל לפניו וגם פירשתי סוף דברי הרושלמי דתני דא בגין דא היינו בגין סיפא דנושאי המטה שחייבי' ולכך שנה ברישא גם תפילין לומר דחייבים דסיפא היינו גם בתפילין ע"ל בדברינו. ומעתה זהו כוונת התוס' כאן שכתבו ורישא וכו' כ"ש דפטור מן התפלה וא"כ למה לא תני ברישא בהדיא ומן התפלה וצ"ל מפני שהוא משנה שא"צ דהרי אתי במכ"ש. ואמנם ע"ז קשה א"כ גם תפילין לא ניתני ברישא דג"כ אתי במכ"ש וע"ז תירצו דודאי משום פטורא דרישא גם תפילין לא הוה צריך למיתני תבל שנאו לידע שנושאי המטה חייבים גם בתפילין וזהו כוונתן במ"ש דלא בעי למתני ברישא אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו:

דף י"ח ע"א ובשבת מיסב ואוכל וכו'. הנה החזיר כאן כל הני דחשיב בחול לפטור חשיב היפוכן דבשבת חייב חוץ מק"ש ותפלה שתני ברישא לפטור ולא תני בשבת חיובייהו והיינו משום דברישא תני ק"ש ותפלה ותפילין בחד בבא לפטור ובסיפא שלא הי' אפשר למתני תפילין דבשבת לאו זמן תפילין הוא לכך השמיט כל הבבא וסמך על מה דתני חייב בכל מצות האמורות בתורה וממילא גם ק"ש ותפלה בכלל. ולגירסת רש"י דלא גרס גם בברייתא ברישא מכל מצות וכו' משום דק"ו הוא מק"ש ותפלה ותפילין שיש בהם עול מ"ש בלא"ה ניחא דבסיפא שהוצרך לומר שחייב אפי' בכל מצות האמורות בתורה לא הוה צריך למיתני אלו דבק"ו אתיין:

שם ואמר ר"י מאי בינייהו וכו'. הא דהביא מימרא דר"י שאין בו צורך לקושייתו ואפי' סיפא דברייתא הוא ג"כ ללא צורך לקושייתו ובזה אפשר כיון שהביא הברייתא הביא כולה אבל מה דאמר עלה ר"י ודאי הוא לל"צ. ונראה דהנה רוב המפרשים לא גרסי במשנתינו ומכל מצות וכו' ואמנם נחלקו בזה לדינא ותר"י הביאו שיש מפרשים דבשאר מצות חייב ודוקא מהני שלשה פטור דק"ש ותפילין צריכין כוונה יתירה ותפילין צריך שלא יסיח דעת מהן אבל רבינו יונה חולק עליהם ואמר דחשיב הני תלתא דחמירי שיש בהם עול מ"ש שלימה וק"ו דפטור משאר מצות והנה גם בברייתא זו לא גריס ברישא מכל מצות אבל בחידושי הרשב"א לא גריס במשנתינו ומ"מ אבל בברייתא גריס יעו"ש. ולפי גרסא זו ניחא דיש לפנינו לפרש הברייתא דבחול פטור מהני תלת וגם משאר כל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה ובשבת חייב בכל המצות היינו שאר כל המצות אבל משלש אלה דצריכין כוונה יתירה אז אפי' בשבת יש פעמים שפטור דהיינו אם הוא מוטל לפניו ואפילו בשבת אי אפשר לכוין דעתו ופטור ובשאינו מוטל לפניו אז גם בשלש אלו חייב בשבת דהיינו ק"ש ותפלה לכ"ע ותפילין למאן דסובר שבת זמן תפילין וא"כ איכא למימר דמשנתינו מיירי בשבת ולכך בעינן מוטל לפניו ואפ' אם נימא דזהו דוחק לאוקמי משנתינו דוקא בשבת ג"כ איכא לתרוצי דמשנתינו מיירי בכל זמן בין בחול ובין בשבת ולכך נקטה משנתינו מוטל לפריו דאז פעור בכל זמן בין בחול ובין בשבת משא"כ באינו מוטל לפניו יש חילוק בין חול לשבת ואין כאן שום רומיא אהדדי משנתינו וברייתא ולהכי הביא דהך דאמר ר"י דמאי בינייהו תשמיש המטה ואם איתא דת"ק פוטר מק"ש ותפלה אפילו בשבת א"כ רשב"ג דקאמר מתוך שחייב באלו נתחייב בכולן היינו אפי' בק"ש ותפלה ומי הכריחו לר' יוחנן לומר תשמיש המטה א"ב אלא שגם לת"ק חייב בשבת בכל גווני בק"ש ותפלה ושפיר קשיא משנתינו וברייתא אהדדי:

שם מתו אין וכו'. נלע"ד דקושי' זו היא לרב פפא דגם משנתינו וברייתא מיירי בפניו והי' סבור דאם הוא לפניו מן הסתם הוא משמרו אבל לרב אשי דמשני כיון שמוטל עליו לקברו וכו' וגם שלא בפניו פטור והא ודאי דמשמרו היינו בפריו וליכא שום קושיא דשלא בפניו בעינן מתו אבל במשמרו והיינו בפניו אפילו אינו מתו ודקארי לה מה קארי לה א"ו דלר"פ הקשה ומשני מתו אע"פי שאינו משמרו דגם בפניו משכחת שאינו משמרו:

שםאבל מהלך בבה"ק לא והתניא וכו'. יל"ד והלא לא נזכר ק"ש ותפלה בברייתא זו ודלמא מק"ש ותפלה שיש בהם עול מ"ש בעינן דוקא מתו ומשמרו וצ"ל דהקושיא היא מתפילין ואמנם לפמ"ש לעיל דף ג' ע"ב ע"ש בדברינו שהבאתי דברי המשנה למלך בפי"ג מאבל הל' ט' שנסתפק אם שייך לועג לרש במת קטן או אשה. ואמנם לפי דעתי בקטן ודאי שייך לועג לרש דמה בכך שהי' עתה קטן הלא אם הי' חי הי' מגיע לכלל תורה ומצות ועתה שמת בקטנותו לא זכה כלל לזה אבל הספק אם שייך לועג לרש בפני אשה שמתה יש מקום להסתפק. ואמנם יש להוכיח דגם באשה שייך לועג לרש דאל"כ נסתר קושיית המקשה כאן דבה"ק שם מקום קברות אנשים ונשים שייך לועג לרש משום האנשים אבל משנתינו וברייתא דמשמר דאיירי במת לכך תני מתו ומשמרו דשייך גם באשה אבל באינו מתו ולא משמרו שאין האיסור רק משום לועג לרש לא שייך באשה א"ו דגם באשה שיך לועג לרש. ואמנם כ"ז אמינא להוכיח מדברי המקשה שהדין הוא כן אבל על המקשה גופה קשיא מנ"ל להקשות ודלמא לא שייך לועג לרש רק באנשים ולא בנשים וע"ז כתבתי לעיל בדברינו דף ג' ע"ב דעדיין הי' קשה מתפלה דנשים חייבות בתפלה ושייך בהו לועג לרש וא"כ למה בעינן בתפלה מתו ומשמרו וכתבתי לעל דלפי גירסת התוספת דלא גרסי במשנתינו לתפלה וכמו"ש לעיל בשם התוי"ט הד ז"ל. ונראה דאף דלא גרסי התוס' במשנה ומן התפלה אבל בברייתא גרסי וכמו"ש לעיל בשם חידושי רשב"א ואף לתר"י דגם בברייתא לא גרסי תפלה מ"מ נלע"ד דבהך ברייתא דהמשמר את המת ודאי גרסינן ומן התפלה ואף דאתי בק"ו מק"ש ותפילין שהם מן התורה מ"מ קתני לה משום סיפא דהיו באים בספינה דמתפללין בזוית אחרת לבן עזאי. ואף דבהך דלא יהלך בבה"ק לא נזכר לא ק"ש ולא תפלה מ"מ כיון דקתני טעמא משום לועג לרש א"כ מסתמא הה"ד ק"ש ותפלה דזיל בתר טעמא ואפי' לפי דברי הכ"מ בפי"ד מהל' אבל דלא יאחז וכו' היינו שאוחז וקורא וכתב שם דהכי מסתבר דבלא קריאה מאי לועג לרש איכא נראה דהיינו דאחיזה בלא קריאה ליכא משום לועג לרש אבל הקריאה לחוד ודאי אסור וכדברי התוס' כאן ונקט אחיזת ס"ת דאורחא דמלתא שקורא בס"ת ואפי' אם נימא דדוקא נקיט וקריאה לחוד ליכא איסורא מ"מ נראה דהיינו שאר קריאה שאין בה חיובא דוהגית בו יומם ולילה אינו כל כך חיוב גמור דהרי אפי' בק"ש שחרית וערבית יוצא י"ח והגית בו יומם ולילה והרי כל אדם מבטל תורה למלאכתו ולפרנסתו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכיון שאין בזה חיוב גמור גם על החיים ליכא בו משום לועג לרש אבל ק"ש ותפלה שהם חוב גמור על החיים בודאי שייך לועג לרש כמו תפילין:

ובגוף קושי' הגמ' אני תמה ואטו המהלך בבה"ק פטור הוא מק"ש ותפלה ותפילין הרי לא שנינו אלא שאסור לו להלוך בבה"ק בתפילין או לקרוא שמה אבל אינו פטור מהמצוה וחייב הוא לצאת משם ולקרות שמת ולהתפלל ולהניח תפילין אבל מתו ומשמרו פטור הוא לגמרי וצ"ל דגם קושיא זו הוא לר"פ דאמר תרגמא אמחזיר פניו וא"כ אין לו שום מקים אחר ללכת מכאן וכאן אסור לו לקרות ואנוס הוא ופשיטא דאונס רחמנא פטרי' אלא דאכתי קשה שאם אינו פטור מן הדין רק הואיל ואין לו מקום אחר הוא אנוס והרי כשאר אנוס ולא התפלל שמחויב להשלים בתפלה הסמוכה משא"כ אם הוא פטור ע"פי הדין אינו צריך להשלים כמבואר בי"ד סי' שמ"א ס"ב וצריך לומר שעקר הקושיא מק"ש ותפילין דלא שייך בהו תשלומין וא"כ אין נ"מ אם הוא פטור או אם הוא אנוס ולפ"ז הדרא קוש' לדוכתא דמנ"ל להקשות ודלמא מתו ומשמרו איירי באשה שמתה דלא שייך בה לועג לרש כיון שאינה חייבת בק"ש ותפילין וצ"ל עכ"פ דלהמקשה פשוט הוא לו דכל גווני שייך לועג לרש הן באיש והן באשה בכל ענין ועכ"פ איפשט ספיקו של המשנה למלך: